תחפושת מבריקה

2011 הייתה השנה הכי מטורפת, מלאה תקווה, משמחת, מעציבה ומייאשת שהייתה לי בחיי.

מעולם לא הייתה לי שנה כזו, שנדמה כאילו הכל קורה בה בבת אחת. זה נראה כאילו אפילו הטלטלות שחוויתי בחיי הפרטיים הובילו אותי למקום הנפלא הזה בו התקיימנו במשך מספר חודשים – J14. עד היום אני מתרגשת מזיכרון ההפגנות הראשונות, התרגשות שהיטיב איתמר שאלתיאל להגדיר – התאהבות שסופה לא ידוע, ופשוט אין ברירה אלא להתמסר, אפילו אם בסוף זה יוביל לשברון לב.

רבות דובר על השתלשלות האירועים ב-2011, כל הדברים שקרו במקביל. הם הושפעו אחד מהאחר, ובאותה נימה התקיימו זה לצד זה, ללא מגע ישיר. הם קראו לזה מהפכת הפייסבוק והטוויטר, מהפכת הצעירים, הם אמרו שזה היה ונגמר, הם ניתחו את זה באלף אופנים שונים.

לא אחזור על דבריהם. אני לא נוהגת לסכם את שסוכם – ועוד פחות מכך את מה שעוד לא הסתיים.

בתור תל אביבית המתגוררת במרכז העיר ומתניידת בעיקר ברגל, בחודשיים האחרונים אני עושה הכל כדי לא להגיע לשדרות רוטשילד. זה לא קל. לפעמים זה דורש ממני להכפיל את זמן ההגעה שלי למקומות – אבל ההליכה בשדירה נוטעת בי געגוע אינסופי, כמו ללכת לבדך בכל המקומות שהיו לרגע שלך ושל אהוב ישן. הצעידה שם היא ערגה אינסופית. שם היה את הפסל הגדול שנבנה ממתכת, ושם הקולנוע, שם החבר'ה ההזויים מ"מהפכה של אהבה", שם הספסל בו ישבתי עם ידיד לצלילי זוג מזדיין באוהל הסמוך – ושם הספוט הקבוע, בערך 30 מטרים מתחילת השדירה, עם הספה הישנה ומלאת הפשפשים, בו דיברנו על שינוי ותקווה והומניזם. רוטשילד הייתה חלק מהחיים. גם אם עבדתי עד שעה מאוחרת בלילה, או שהייתי צריכה לקום בבוקר למבחן, או שבדיוק חזרתי מיום נסיעות בין מאהלים ברחבי הארץ, זה היה ברור שאגיע לשם. זה היה כמו להגיע הבייתה.

רוטשילד הייתה המקום בו אנשים זרים הפכו לקהילה של ממש.

ועכשיו – דשא חדש, ניקיון, הסחים הרגילים של ימי שישי. הרים של בטון. כאילו כלום. כאילו חלמתי את הכל.

אולי באמת חלמתי את הכל.

זה היה חלום נהדר. הטוב ביותר שהיה לי. אולי חוץ מההוא שהיו בו ג'וני דפ ומלא קאפקייקס.

עכשיו הגיע הזמן לשלב ב' של החלום – הגשמתו.

אני חושבת שהוכחנו כולנו שמה שאנחנו רוצים זו מדינת רווחה. לפני כל דבר אחר, זה מה שאנחנו רוצים באמת. אנחנו רוצים צדק, אנחנו רוצים שיוויון – ואנחנו רוצים שנציגי הציבור שלנו ישקפו אותנו, את האנשים אותם הם מייצגים.

כנראה שאין ברירה, צריך להתחיל ללכלך את הידיים – ולהיות פוליטיים. לשים את הכלכלה במקום הראשון, לוודא שנציגי הציבור שלנו יודעים זאת – וייבחרו על פי גישתם הכלכלית. להתפקד למפלגות שאנחנו מסכימים עם מצען הפוליטי – ולדאוג שהאנשים הנכונים יהיו בראשן, ויגיעו לכנסת מטעמן. לקחת חלק בניהול הקהילה הזו, שאנחנו קוראים לה מדינה. לרחובות, כך או כך, עוד נחזור בקרוב.

ועכשיו, קצת תמונות, שניזכר מה היה לנו – ונתחיל להתכונן לעשות את זה אפילו יותר טוב, בשנה הבאה.

2012 שמחה לכולם!

רוקדים ברוטשילד, 16-10

חבלי כביסה לאורך השדירה, בליל ה-14.7

הפגנת המטאטאים בשכונת שפירא, 15.8

ברי סחרוף מגיע במפתיע, 26.7. מצאנו את עצמנו קצת כועסים על הרעש, כאילו מישהו פלש לנו לסלון

ילד חד"שניק, בהפגנה ב-6.8

הקרנת הסרט "תחריר" בקולנוע החברתי, רוטשילד פינת החשמונאים

לפני זמן קצר קיבלתי מייל מעמותת "חברה טובה", השולחת לי עדכונים על פעילויותיה מדי פעם בפעם.

פעילותה הנוכחית היא, כמסתבר, לבקש שאצביע לה מדי יום באפליקציית היוטיוב של בנק לאומי על מנת שתוכל לזכות במבצע "שני מיליון סיבות", פרויקט מימון העמותות של בנק לאומי. מתחת, ככה, בקטן, הציעו פרויקטים בעזרה לאנשים בעלי פיגור שכלי, התנדבות בבתי אבות ועשייה סביבתית.

בימים האחרונים עוסק המרחב הוירטואלי כולו בשאלה האם "אם תרצו" היא עמותה לגיטימית, משום שהיא עמותה פוליטית – ובנק לאומי הצהיר כי עמותות פוליטיות לא יורשו להשתתף בתחרות. השמאל כולו עומד על רגליו האחוריות ומאיים במעבר לבנק הפועלים, הידוע בפעולותיו ההומניטריות. מנכ"ל תנועת "שלום עכשיו", יריב אופנהיימר, אף הגדיל והצהיר על כך בפייסבוק, ולאחר מכן הצהיר על כך בריש גלי בתקשורת.

פוליטי היא לא מילה גסה

יריב אופנהיימר, שהוא אדם חכם, יודע שהכל פוליטי. הוא יודע שעמותת סיוע לנפגעות תקיפה מינית היא פוליטית, בדיוק כמו שהוא יודע שעמותה להגברת נגישות לנכים היא פוליטית – ובדיוק כמו שאפילו עמותה כמו "תנו לחיות לחיות" היא פוליטית. הכל פוליטי, הכל חותר לשינוי חקיקה – והכל מוכתב על ידי מדיניות ממשלתית.

אופנהיימר לא שכח. הוא לא שכח שעצם קיומן של העמותות הוא פוליטי, משום שמדינת ישראל לא דאגה לדברים האלו בעצמה. לא היינו צריכים עמותה לסיוע לנפגעות תקיפה מינית, אילו שירותי הרווחה היו מטפלים בכך. לא היינו צריכים עמותה להגברת הנגישות אילו התכנון העירוני והמוסדי היה פועל כהלכה, לא היינו צריכים עמותות להצלת בעלי חיים אילו היה תקציב המופרש לטובת סירוס ועיקור חיות רחוב והיצע רחב יותר של וטרינרים עירוניים – וכהנה וכהנה. הוא פשוט מדבר בשפה העממית – והעם חושב שפוליטיקה מתמצית רק בצבא ובגבולות

בויקיפדיה טוענים שאופנהיימר עשה תואר ראשון במשפטים ושני במדיניות ציבורית – ואני בטוחה שאיפשהו במהלך שנותיו הארוכות באקדמיה הוא למד דה-פוליטיזציה מהי. לאלו מאיתנו שלא מבלים את מיטב שעותיהם שם, דה-פוליטיזציה היא לקיחת נושא פוליטי במהותו והפיכתו לנושא נייטרלי לכאורה. אם נתייחס לדוגמא לנפגעות תקיפה מינית – הרי שעצם העובדה שמדובר בנשים מלמדת אותנו דבר או שניים. עובדה שיש יותר נשים שמותקפות מינית מאשר גברים – וזה לא בכדי, אלא תוצר ישיר של היחסים המגדריים בחברה. נושאים פוליטיים אינם מתקיימים בהכרח בזירה הפוליטית – קרי, הכנסת, ומתקיימים בכל רבדי החברה. ההבדל היחידי הוא שאין להם נציג מוגדר, או יצוג מפלגתי. אגב, גם זה פוליטי.

רקדו, קופים, רקדו

אחזור למייל שנשלח לי מוקדם יותר היום. עמותת "חברה טובה", במידה ואתם לא מכירים, מרימה פרוייקטים קצרי-טווח ומגייסת לטובתם מתנדבים – וזאת בהנחה שיש אנשים רבים שהיו רוצים להתנדב אבל לא יכולים להתחייב לזמן ממושך, בתוספת ההנחה שפעמים רבות מוסדות צריכים מתנדבים למאורעות ספציפיים, ואין סיבה שיחזיקו מערך מתנדבים שלם לצורך כך. חמודים, נכון?

החמודים האלו נאלצו לשלוח לאלפי האנשים ברשימת התפוצה שלהם מייל ובו הם מתחננים לקבל את קולם מדי יום, על מנת שבנק לאומי יואיל בטובו לזרוק להם כמה ג'ובות. בן רגע הפכה עמותה לגיטימית, שמבצעת פעילות חשובה, לקוף המרקד של בנק לאומי. הבנק יספיק להעניק את הפרס לזוכה המאושרת  בדיוק לפני שיגיש את דו"חותיו השנתיים, ועוד לקבל ניכוי מס בתוספת ליחסי הציבור.

איך אוכל לסרב לכך? גם לעזור לעמותה האהובה עלי וגם לעשות יחסי ציבור לתאגיד קפיטליסטי – וכל זאת במחיר הזעום של לייק אחד ליום, כי הזמן שלי, כך יודע בוודאות מי שעובר על חשבון העובר ושב שלי, מאוד זול.

ועכשיו ברצינות, כי הסגי-נהור הזאת לא תובילנו לשום מקום:

"אם תרצו" היא לא האישו. למעשה, "אם תרצו" היא יותר כמו הסחת הדעת. ניתן לשמאלנים לאכול אחד את השני, לימין להסתובב גאה וזחוח – וכך אף אחד לא ישים לב שהם כולם הקופים המרקדים המבדרים את אורחינו המכובדים בטרקלין.

בנק לאומי, יותר מכל דבר, עושה מאיתנו צחוק. עם כל רצוני להעשיר את העמותות החביבות עלי, הייתי מעדיפה שכולן ייסגרו, התאגיד ישלם מסים כדת וכדין – ומדינת ישראל תדאג לכל הנושאים החשובים שהן מעלות. תמיד האמנתי בשברת – שילמת. הייתי מעדיפה שגליה מאור תמצא דרכים טובות יותר למרק את מצפונה. בטוח יש עוד מקום באיכילוב לבניין על שמה. אם לא, שמעתי שתקשור עם חוצנים הולך טוב בימינו.

הבוקר פורסם בעיתון "הארץ" ראיון עם שלי יחימוביץ, תחת הכותרת הפופוליסטית "יחימוביץ להארץ: 'איני רואה במפעל ההתנחלויות חטא' ".

הכותרת אינה מספרת את הדברים כמות שהם, וממשיכה את הקו הניאו-ליברלי הקיים, במקום לערער עליו ועל מסגרת השיח.

במדינת ישראל אי אפשר להתפנק, הם אומרים. אנחנו מדינה במלחמה, הם אומרים. מותרות הן פינוק במצבנו, הם ממשיכים. אין לנו את הפריבילגיה לדבר כאזרחי מדינה חופשית ממלחמות. הם אומרים – ואנחנו מאמינים. אנחנו יכולים להאמין מתוך תפישת עולם המזוהה עם הימין המדיני – ולהשלים עם המצב הקיים, או מתוך תפישת עולם המזוהה עם השמאל המדיני – ולבקש את פינוי ההתנחלויות וקיצוץ תקציב הביטחון בשביל שיהיה לנו יותר כסף.

כולם מדברים על ביטחון, אף אחד לא מדבר על כסף

ואז קמה יחימוביץ' ואומרת שאין זה משנה. תקציב הביטחון יכול היה להיות גבוה יותר, תקציב הביטחון יכול היה להיות נמוך יותר. ההתנחלויות היו יכולות להתקיים, ההתנחלויות היו יכולות לא להתקיים. אנחנו, ככה או ככה, לא היינו רואים מזה שקל.

תבינו, כל הדיבורים האלו של סטנלי פישר על הצמיחה במשק? ובכן, הם נכונים. יתרה מכך, בשנת 2010 לבד נגבו מסים עודפים של 20 מיליארד שקלים. איך דבר כזה קורה? ובכן, ביוני 2009 התקבלה הצעת התקציב הכוללת לשנת 2010. כמו בכל שנה, הצעת התקציב צריכה להתקבל כחצי שנה לפני תחילת השנה האזרחית הבאה. בהצעת התקציב צריך להיכלל צפי להוצאות עתידיות. לפי צפי זה מחליטה הממשלה על מדיניות המיסוי והגבייה, הלוואות ממדינות זרות וכדומה. מדיניות זו אמורה ליצור איזון תקציבי. קרי, סך כל ההוצאות שוות-ערך, פחות או יותר, לסך כל ההכנסות.

לפני התחזית שנערכה ביוני 2009 – ולמעשה היחידה שמפורסמת על ידי הלמ"ס, תקציב המדינה הצפוי היה 325 מיליארד שקלים. מתוכו תקציב הביטחון הצפוי עמד על 49 מיליארד שקלים, 3 מיליארד יותר מאשר בשנת 2009. תקציב משרד ראש הממשלה לבדו, לצורך העניין, עמד בשנת 2010 על 1.86 מיליארד שקלים, כ-90 מיליון שקלים יותר מאשר בשנת 2009. מה עושה משרד ראש הממשלה, למעט פעילותיו של ראש הממשלה? זאת לא אדע, אבל שימו לב: תקציבו של משרד ראש הממשלה הוא כ-1/25 מתקציב משרד הביטחון כולו.

הערת ביניים תציין כי בשנת 2010 נגבו, לפי התחזית, כ-8 מיליארד שקלים יותר מאשר בשנת 2009 במסים עקיפים – קרי, המסים שאנחנו משלמים על דלק, מוצרי מזון וביגוד, מכס ושאר ירקות מעצימי פערים. אבל נעזוב את זה בצד. מצטערת, אני מתרגשת כשאני מדברת על הלמ"ס.

נחזור לתקציב הביטחון. כשאנחנו בוחנים את הנתונים, נראה כי תקציב הביטחון מהווה כשביעית מן התקציב הכולל. 16% בערך. זה בטח יותר מאשר בשבדיה, אבל עדיין לא מסביר את יוקרת החיים לעומת גובה המשכורות.

יחד עם תקציב הביטחון, יחד עם ההתנחלויות, נגבו במדינת ישראל 20 מיליארד שקלים יותר מאשר נצפה ביוני 2009. יבואו הכלכלנים הליברליים ויאמרו שזהו כסף על הנייר ותו לא. הרי מדינת ישראל בגירעונות. אנחנו לא יכולים להשקיע אותו בשירותים ציבוריים. טוב ויפה. אפילו נלך עם קו המחשבה הזה. האם הכסף הושקע בצמצום הגירעון? הו לא. הוא הושקע בפיתוח המשק. אפילו עם זה נמשיך ללכת. אם היינו מדברים לפני שלושים-ארבעים שנה, המשק היה שייך, כמעט כולו, למדינת ישראל. המהלך היה תורם לאזרחיה. לצערי, כיום המשק רובו ככולו בבעלות פרטית. מתנה לטייקונים, למעשה. נוחי מודה לכם.

התשובה להפרטה

המהלכים הכלכליים שנעשו על ידי רובן ככולן של הממשלות מאז סוף שנות ה-80 נסבו סביב הפרטת המשק והשירותים הציבוריים. כאשר יש לבצע תוכנית ממשלתית חדשה, אין היא כפופה עוד למדינת ישראל באופן ישיר, כמו בעבר. כיום הדרך לביצוע תוכנית היא העלתה למכרז. העמותה/ גוף אשר זוכה במכרז מקבל את החופש המלא לעשות בתקציב כרצונו. מדינת ישראל מתקצבת, אך אינה אחראית לנעשה שם.

ההתנחלויות הן מוסד אחד שלא הופרט. האם אנחנו רוצים לומר שפתרון המצוקה הכלכלית הוא הפרטה? ובכן, אני מקווה מאוד שלא. זו חשיבה מתוך השיטה הכלכלית הנוכחית, שמתוכננת בשביל שנפסיד. אין אנו יכולים אלא להפסיד. הפיתרון הוא הלאמת המוסדות הציבוריים, השבתם לידי המדינה, לידי הבוחרים. תנו לנו את היכולת לבחור מי ינהל את כספינו, לא לזוכה במכרז.

ההתנחלויות הן בעייה, שלא לומר, פשע. מבחינתי, בכל אופן. יכול מאוד להיות שתקציב הביטחון מנופח יתר על המידה. אך אל תטעו, גם אילו אלו יתוקצבו פחות, לנו עדיין לא יהיה דבר. אפילו המתנחלים עצמם, המתוקצבים היטב, לכאורה, הם לא בדיוק נוחי דנקנר.

וזה מה שהיא אמרה.

‎"כל המוצק נמס לאוויר, כל הקדוש מחולל – ומוכרח האדם להתעמת בחושים מפוכחים עם תנאי החיים האמיתיים ויחסיו עם בני ובנות מינו." -קרל מרקס

בחודש האחרון נושבת בישראל רוח חדשה. אולי מוטב לומר, מאות רוחות חדשות. מאות משבים, ללא כיוון אחיד. כל הפרשנויות הוכחו כמוטעות. עיתונאים ופוליטיקאים אמרו דבר והיפוכו בטווח של ימים זה מזה. אני עצמי אמרתי דבר-מה וחזרתי בי כבר עשרות פעמים בשבועות האחרונים באשר לדרך התנהלות המאבק, משום הייתי יאיר לפיד.

זה יכול ללכת לכל מקום. הקולקטיב שנוצר מתוך המחאה מסתעף ומתפתח – ודווקא הוא הקרקע הפוריה ביותר לאינדיבידואליזם. לא אינדיבידואליזם מנוכר ודורסני, זה שהוריש לנו הקפיטליזם, אלא אינדיבידואליזם אשר עוזר לאדם להעצים את עצמו ואת החברה הסובבת אותו, בדיוק כפי שחזה מרקס בשעתו. אדם מעוניין שדבר-מה יקרה – ולא מחכה שמישהו יעשה אותו, אלא גורם לו לקרות. אחרים פשוט מצטרפים. פתאום, כך נראה, הדבר אפשרי.

ישור לימין

הורגלנו בארץ לחשוב על פוליטיקה כעל פונקציה של תפישה בטחונית-מדינית, שכתוצר לוואי משפיעה גם על המצב הכלכלי. הימין הוא גם במקרה ניאו-ליברל המכרסם במעמד הביניים ולועס בתאווה את העשירונים התחתונים, אבל נו, אנחנו מדינה במלחמה, מה לעשות.

העניין הוא שזה לא רק אצלנו.

בואו נבחן את ארצות הברית. ג'ורג' בוש, מיליטריסט, קפיטליסט וטמבל מדופלם, כיהן בשתי קדנציות. האג'נדה המרכזית שהציג נסבה סביב מדיניות החוץ הלוחמנית שלו. בעגה העממית נקרא לזה "לטחון ת'מוסלמים". כתוצר לוואי לטחינה, הוא עודד כלכלה ניאו-פורדיסטית. קרי, גלובליזציה, אי-התערבות מדינית במצב האזרחים, תיעוש. בתקופתו של בוש ארה"ב לוותה הון רב כל כך מסין, שאם תחליט סין לגבות את החוב באחת תקרוס כלכלת ארה"ב, שגם כך עומדת על כרעי תרנגולת, לחלוטין. אבל היי, בסופו של דבר הם תפסו את בן לאדן.

מסך הערפל של הרפובליקניזם

טובת המדינה, כך אומרים הרפובליקנים, קודמת לטובת אזרחיה. גדולה מסך חלקיה, היא כאורגניזם חי ונושם, שיש לשרתו בראש ובראשונה. אם ישאר משהו בסוף, אחרי שסידרנו אותה, אולי נדבר על האזרחים. רק שבסוף כבר מאוחר וצריך לסדר ולנקות ולעשות כלים וכולם רובצים בעייפות על הספה ולמי יש עוד כוח לדיונים. מקסימום נדבר מחר.

מחר אין זמן, המדינה בדלת. מה, לא נפתח?

עובדה: מרבית מצביעי הימין, ברוב מדינות העולם המערבי, הם עניים.

שאלו אותי מדוע! הרי הימין הכלכלי רק הופך אותם עניים יותר, רק מעצים את הפערים, רק מחליש את האוכלוסיות המוחלשות.

ובכן, יש לפתרון הסוגיה אלף ואחת תיאוריות, כמו לכל סוגיה. לעניות דעתי, כחסידה גדולה של הבניות חברתיות, זה משום שהם מרגישים שזהו הסיכוי היחידי שלהם. אסביר. האתוס הקפיטליסטי מניח כי כל אדם יכול להגיע לכל מעמד שירצה ולכל קריירה שירצה – אילו רק יהיה מוכשר מספיק ויעבוד קשה מספיק. לפי התפישה הזו, המוצגת כעובדתית, כל העניים הם פשוט עצלנים ולא מוצלחים. ככאלה, הם יכולים רק לדאוג לביטחון המדינה. לפחות יש להם ערך כאזרחים נאמנים, כחיילים מסורים, אם אין להם כבני אדם פרטיים.

הגורם השני לכך שהשיח הכלכלי מוצג כא-פוליטי ומשני, בעיקר בקרב השכבות המוחלשות, הוא שאף אחד לא מלמד אותנו כלכלה. אף אחד לא מלמד אותנו מהם מיסים. אנחנו רק יודעים שאנחנו משלמים אותם. אף אחד לא מלמד אותנו מהי אג"ח, מהו מט"ח, איך מתנהלת הבורסה, מהו מדד המחירים לצרכן. אף אחד אפילו לא מלמד אותנו מהו ההבדל בין ממוצע לבין חציון. העיתונים הכלכליים מדברים אך ורק בז'רגון הזה. מעין קוד סודי שרק כלכלנים מכירים. כל אזרח במדינה יודע מהו האיום האיראני, אבל בודדים הם אלו שיודעים כיצד מנוהלות קרנות הפנסיה, המשפיעות על עתידם לא פחות מאחמדיניג'אד.

באופן מעורר השתאות, כבשו האזרחים את הרחובות – ולאט לאט, הם מתחילים גם לכבוש את השיח הכלכלי. אנחנו מתחילים להבין שמדינה היא לא-כלום ללא אזרחיה. דווקא הרפובליקניות הזו, שאמורה לכאורה לאחד אותנו כחברה, מפלגת. כל אחד דואג לתחת של עצמו, כי מי עוד ידאג לו. יש למדינה מלחמות לנהל. היא יוצרת אינדיבידואליזם קיצוני, בו הדבר היחידי שמשותף לרובם ככולם של האנשים הוא מידת אומללותם.

הביטחון זה האופיום להמונים החדש

מרקס כינה את הדת "אופיום להמונים". היא מסמאת את עיני האנשים ומעלימה מעיניהם את הפוליטי. בעולמנו המתחלן, צריך למצוא דת חדשה. לאומיות עובדת לא רע ככזו.

מרקס מעולם לא היה מרקסיסט. הוא לא התכחש לעובדה שבני האדם שונים זה מזה, שלכל אחד יש כשרונות ורצונות שונים – והוא לא חשב שיש לדכא אותם לטובת הכלל. נהפוך הוא. לטענתו, יש לעודד את פריחתם – לטובת הכלל. האדם, לדבריו, הוא אומן במהותו. חשיבותם של יצור וקידמה אינה פחותה מזו של מלאכת הציור והכתיבה. בשיטת הייצור הקפיטליסטית, טוען, נעלמה היצירה. נעלמים האומנים. בעבר היה מפיק הסנדלר נעל שלמה – מהסוליה ועד שרוך הנעליים. כיום נעלמים הסנדלרים ומוחלפים בפסי יצור ארוכים. האדם חדל להיות אומן והופך לבורג קטן בתהליך היצור. בלי להיות אומן, הרי שהאדם הוא בר-תחליף. הוא הולך בניגוד לטבעו והופך להיות סחורה העוברת לסוחר בעצמו.

המניפסט הקומוניסטי, הטקסט המפורסם ביותר של מרקס – ולעניות דעתי, מהגרועים שכתב, מתחיל במשפט "דברי-ימיה של כל חברה עד כה הם דברי ימים של מלחמת מעמדות". גם בעידן הפרה-מודרני היו וסלים ופיאודלים, עבדים ואדונים – אבל מיקומם תמיד היה ברור. הקפיטליזם גורם לנו לחשוב, בשוגג, שכולנו שווים וכולנו יכולים להגיע לראש הפירמידה. על כן, צריך להתחרות זה בזה. החברה מורכבת מהרבה אנשים שצריך לעקוף בדרך למעלה. אנחנו כל כך עסוקים בתחרות שאנחנו אפילו לא שמים לב שכל אחד מתחיל אותה מנקודה שונה בתכלית על המפה.

מדי פעם, כשאנחנו כמעט חדלים להיות חברה, תוקעים לנו איזו מלחמה שתקנה לנו כמה חודשי סולידאריות. אין דבר שמאחד אנשים יותר מאויב משותף, כך אומרים. עם זאת, בשבועות האחרונים כתליה האיתנים של חומת הביטחון הולכים ונסדקים. האזרחים מתאחדים – ולא כנגד משהו, אלא בעד משהו. אנשים פשוט קמים, יוצרים ויוזמים, בלי לצפות לתמורה. פשוט כי צריך, ונחמד, ואפשר. אנחנו כבר לא מוצרים. אנחנו אומנים. אנחנו רוחות שנושבות לכיוונים מנוגדים – וכמו שאמרה דפני, יוצרים הוריקן.

ומכאן, איך אומרים, אלוהים גדול.

אז מה, ביבי, מה המשפט שלך? הם מ-פ-ח-ד-י-ם?

נתניהו ושות' לא יודעים איך להתמודד עם מה שקורה בארץ בשבועיים האחרונים. הם לא יכולים להפיל את זה על השמאל, כי זו לא מחאה שמאלנית. הם לא יכולים להאשים בזה את הערבים, כי הם בכלל לא מקבלים היתרי בנייה חוקיים, הם לא יכולים להסיח את דעתנו עם מלחמה, כי זו כבר קבועה ביומן לספטמבר. צריך למשוך זמן עד אז.

אבל רגע, אם אין שמאלנים להלביש את זה עליהם, יכול להיות שיש בין המפגינים תומכי ביבי? 'טוב, הם הצביעו לי פעמיים', וודאי אומר לעצמו מר נתניהו, 'הם כאלה טיפשים שהם יקנו כל דבר שאמכור להם'.

בימים האחרונים הכרזות הממשלה, כמו גם אלו של ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, הולכות ונעשות מופרכות יותר, הולכות ונעשות מעליבות יותר לאינטיליגנציה.

ארצה להציג כמה מן ההצהרות היותר מופרכות של נבחרי הציבור שלנו.

נתחיל בחולדאי, החלאה הבלתי נלאית.

בתחילה תוכננה המחאה להתקיים ברחבת הבימה. המארגנים דאגו אפריורית לאישורים המתאימים מהעירייה, אבל בצהרי יום חמישי, ה-14 ליולי, בו תוכננה המחאה להתקיים, נאמר להם כי נשללו אישוריהם. יתרה מכך, שניים מן המארגנים המקוריים, דפני ליף וג'וליאן פדר, זומנו למשטרה. במשטרה איימו עליהם כי מאחר והם חתומים על האישור המקורי, הם אישית יהיו אחראיים לכל מי שיפר אותו. את רחבת הבימה מלכדו בגדרות.

מספר שעות לאחר מכן הגיעו מספר מפגינים והקימו אוהלים ברוטשילד. פקחי העירייה ציוו עליהם לעזוב את המקום, אבל כשחזרו, לאחר מספר שעות, כבר היו עשרות אנשים. אז יאללה, נזרוק להם אישור. אבל רק ברוטשילד, שמעתם?

בכך הציל חולדאי את כל המחאה הזו. הרי אם זה היה ברחבת הבימה הלוהטת, בלי טיפת צל, בלי עצים לתלות עליהם רשתות צל, כולם היו חוטפים מכת שמש כבר למחרת בצהריים והולכים הבייתה. אז תודה על זה, חלאה.

למאהל בדרום תל אביב, בגינת הקפקזים שבפינת הרחובות לוינסקי והר ציון, לא היה את המזל הזה. בשבוע שעבר הגיעו באישון לילה פקחי העירייה ופירקו את המאהל, תוך כדי החרמת הציוד האישי של המפגינים, בטענה כי ישנם פליטים מאפריקה שישנים שם ועלולים להוות סכנה. לא אטרח בכלל לנתח את הגזענות והקסנופוביה שנוטפת מהטיעון הזה. ביום למחרת התארגנה קבוצת פעילים והקימה את המאהל מחדש. אתמול (ה-25 ליולי), בשעה שלוש וחצי בלילה, הגיעו שוב פקחים ופירקו את המאהל. הטענה הנוכחית היא אף מחרידה מהקודמת. הוא אינו מעוניין שהרעש מהמאהל יפריע לשכנים.

עכשיו, כמה מילים על אותם שכנים. ובכן, השכנים של גינת לוינסקי הם אותם נרקומנים, זונות, פליטים ועובדים זרים, אשר חולדאי עבד כל כך קשה לדחוס את כולם לדרום העיר בשביל שבורגניה לא יהיו מודעים לקיומם. אתה חושש פן חבורת צעירים עם אוהלים תפריע לפעילות ה"כספומטים" הסדירה, אדוני ראש העיר?

ביבי יא חתיכת אפס אתה תתצטער על מה שעשית

נתניהו אומר שזו לא אשמתו, שזה בכלל תוצר של ממשלות קודמות. שאת משבר הדיור הוא זיהה כבר לפני שנים, אבל ידיו היו כבולות.

נתניהו שוכח שאת מדיניות ההפרטה הוא התחיל עוד בשנת 96', בקדנציה הראשונה שלו. הוא גם שכח שהוא היה שר האוצר החל משנת 2003, בממשלתו של אריק שרון. ובכן, מר נתניהו, אנחנו לא שכחנו. אם זיהית והתעלמת, מה זה אומר עליך בדיוק?

שר האוצר שלנו, ד"ר יובל שטייניץ, דווקא סותר את ביבי. לטענתו, הממשלה הזו מנסה לפתור את משבר הדיור עוד לפני הקמתה. ככל הנראה הטקטיקה הייתה קניית מספיק בתים לכל אחד מחברי הממשלה בשביל שהם לעולם לא ידעו חוסר. תודה על זה, באמת.

והיום, שקר כל השקרים. בשביל ליצור דיור בר השגה לכולם עלינו לשבור את המונופול של מנהל מקרקעי ישראל על האדמות. להפריט גם אותן, קורא מר נתניהו. זה יעזור לכולנו.

ובכן, מר נתניהו, בשביל ליצור דיור בר השגה עלינו לשבור את המונופול של הממשלה המגוחכת הזו ושל נבחרי הציבור שלנו, שאפילו לא מנסים למכור לנו שקרים אמינים, כי אנחנו הרי נאכל הכל.

ובכן, לא עוד.

לא נאכל את השקרים שלך, לא נאמין לשטויות שיוצאים לכם מהפה. הציבור לא מטומטם – והציבור לא קונה.

לפחות עד ספטמבר.

מתחילת המחאה הזו העברתי עליה ביקורת. אמרתי שזה לא יעבוד, שלאף אחד אין מושג על מה הוא מדבר, שכולם שם היפים ואין מזגן – והמשכתי להגיע בכל יום.

שיחות על כלכלה, מדינה ואזרחות נקטעות על ידי שירים מהסבנטיז הבוקעים מגיטרות חורקות. מדי פעם עובר מישהו עם כוסיות עראק ומחלק לכולנו, אחר מביא אוכל. כולם זרים בחיים האמיתיים, חברים אד-הוק במאהל. אני צריכה להיות צינית, מצליחה מדי פעם, אבל אם מישהו מבחוץ מעביר ביקורת אני נובחת ככלב שמירה.

הם אוהבים לדבר על דפני ליף כמנהיגה, אבל היא לא מנהיגה. היא בחורה שפתחה איוונט בפייסבוק. היא לא מתבטאת כמנהיגה ולא נראית כמנהיגה. כל ניסיון להכפיש אותה ומתוך כך להכפיש את כל המאבק הוא ריק מתוכן.

למאבק הזה אין מנהיגים.

אנחנו מחפשים הנהגה כי אנחנו רגילים להנהגה, כי אנחנו רגילים להיות עדר כבשים שתר אחרי רועה – אבל בעצם המאהל הזה מסתדר די טוב בכוחות עצמו.

ישנתי כאן רק לילה אחד. אני מבקרת בכל יום. הארוחות תמיד מוכנות, הכלים תמיד נשטפים. שום דבר לא נגנב, כולם עוזרים לכולם. לקח מעניין על טבע האדם, לטובת הקורא תומס הובס.

הם אומרים שזו מחאה של שמאלנים תל אביביים מפונקים, אבל בתוך כל זה ישנו שיח ארץ-ישראלי אנכרוניסטי, המדבר על סולידאריות, על "העם", על הצלת המדינה. שנים כבר לא דיברנו על "העם". בתוך השמאל הקיצוני זה בכלל היווה טאבו.

חשיבותה של רצינות

המאהל הזה נותן לנו דבר שלא היה לנו כבר המון זמן – תקווה. במפתיע, נמצאים פה אנשים שלא עוסקים בנושאים פוליטיים כחלק מחיי היומיום שלהם. אנשים שמתחילים להבין שהעובדה שקשה להם לא נובעת מכך שהם אינם מוכשרים, אלא מכך שהשיטה רקובה ולא מאפשרת להם להצליח.

אחת הביקורות השגורות על המתרחש במאהל היא שמדובר בחבורת היפים הזויים. יש בזה משהו. אני נכנסת לשם והופכת להיפית הזויה, כזו שמאמינה בהיות האדם טוב מטבעו וביכולת שלנו, כאנשים, לשנות את העולם. קצת נחמד להיות היפית הזויה. בטח שיותר נחמד מלהיות יאפית נורמטיבית.

בהדרגה ואז בפתאומיות מתחילה להיעלם הציניות. מתחילה להתעורר תחושה חמימה ולא מוכרת של יכולתנו לחולל שינוי ולהפוך את ישראל למדינת רווחה. לצמצם את הפערים, להפוך את השיח הכלכלי לנחלת ההמונים, לא לכלכלנים ובעלי הון בלבד. להפוך את השיח הפוליטי לנחלת ההמונים, לא לפוליטיקאים ועסקנים בלבד. להפוך לדמוקרטיה אמיתית, למדינת רווחה של ממש.

חלקכם מכירים אותי – ובטח אין לכם מושג מה נפלתי עליכם עם האופטימיות הזו. אלו מכם שאינם מכירים אותי בטח חושבים שפשוט לקחתי יותר מדי סמים. אז עזבו, אני לא אנסה לשכנע אתכם. פשוט בואו. אל תבואו לצפות, הצטרפו למישהו, התחילו לדבר. איכשהו, ככה זה עובד. פשוט מתחילים לדבר. היפים, כבר אמרנו. תנו לזה לשחק לכם עם המוח קצת. מה שלא יקרה פה, גם אם טיפ-טיפה של מדיניות לא תשתנה מזה, משנה אותנו.