תחפושת מבריקה

אני לא רוצה לדבר על גוש השמאל וגוש הימין ולמה הפסדנו. אני רוצה לדבר על סבא שלי. סתם, אני רוצה לדבר על הדמוקרטיה הישראלית.

כשאנחנו מדברים על דמוקרטיה, אנחנו בדרך כלל מדברים על בחירות דמוקרטיות אחת לתקופה. בחירות הן חלק חשוב ומהותי בדמוקרטיה, אבל הן רק חלק ממנה. נתניהו נבחר אמש באופן דמוקרטי, אבל נתניהו עצמו הוא אנטי-דמוקרט, בגלוי ובמופגן.

הקדמת הבחירות הייתה רעיון של נתניהו. הממשלה ה-33 הכילה יותר מדי אושיות פוליטיות חזקות ודעות סותרות. נתניהו רצה בחירות, על מנת להבטיח לעצמו ממשלה יציבה, שתאפשר לו להנהיג מדיניות מסודרת. לגיטימי לחלוטין. אבל מה שקרה משם התחיל להיות מעורפל.

כשהתחילו להתפרסם סקרים המנבאים את נצחונו של מחנה השמאל, התחיל נתניהו להשתמש ברטוריקה היסטרית וטוטאליטרית. בראיונות, בסטטוסי פייסבוק ובסמסי ספאם הזהיר נתניהו מפני השמאל, המנסה להפיל את ממשלתו. השימוש בביטוי "להפיל את הממשלה בראשותי", שעושה דה-לגיטימציה בפועל לבחירתה של ממשלה שאינה בראשות נתניהו, משום צובאים טנקים של המחנה הציוני על שערי משרד ראש הממשלה, ולא מתנהלות בחירות דמוקרטיות, הוא בעיני לא פחות ממבעית.

אבל הרטוריקה הזו הייתה כאין וכאפס לדברים שאמש נתניהו אתמול. פוסט שעלה בעמוד הפייסבוק שלו התריע מפני נהירתם של הערבים לקלפיות. שיעור ההצבעה של הערבים צפוי להיות גבוה, הזהיר, ואסור לנו לתת לזה לקרות.

עכשיו, גם אם אתם ימנים, אתם מוכרחים להודות שמשהו פה לא בסדר. 20% מאזרחי המדינה הזו ערבים. למעשה, זה אחד מעלי התאנה האהובים על ממשלות הימין. אנחנו דמוקרטים, זה הקטע שלנו. זו המשקולת שלנו באו"ם, בקונגרס האמריקאי ומה לא. אנחנו דמוקרטים, יש לנו ערבים במדינה ויש להם זכות הצבעה. הכל טוב ויפה, אלא אם הם אשכרה מצביעים, כן? בואו נשאיר את זה פורמלי.

באופן אירוני, שיעור ההצבעה במגזר הערבי לא עלה על זה של הבחירות הקודמות. הניתוחים המסודרים טרם התפרסמו, אבל ככל הנראה, התאחדותן של הסיעות הערביות לרשימה אחת העבירה אליה מצביעים ערבים ממפלגות יהודיות, ועל כן זכתה בארבעה מנדטים יותר מאשר חד"ש, בל"ד ורע"ם-תע"ל בכנסת ה-19, אבל לא באמת העלתה את שיעור ההצבעה במגזר הערבי. כספין בחירות נתניהו עשה מהלך מבריק – הוא גם הועיל לעצמו וגם, אולי, הזיק למחנה הערבי, בכך שיצר שאננות בקרב המצביעים הערבים.

אבל זה בכלל לא העניין פה. ראש ממשלת ישראל יצא בגלוי נגד הצבעתם של אזרחי ישראל. בואו נגיד את זה שוב: ראש ממשלת ישראל, שנבחר באופן דמוקרטי, יצא נגד הצבעתו הדמוקרטית של מיעוט בארצו. בגלוי, במופגן. ואתם יודעים מה אפילו יותר גרוע? שזה עבד לו. למה? ובכן, לא בהכרח בגלל שמרבית אזרחי ישראל לא מאמינים בדמוקרטיה. כנראה שכן בגלל שרוב אזרחי ישראל לא מאמינים שהערבים הם באמת אזרחים, ולא משנה איזו תעודת זהות יש להם. עכשיו, תארו לעצמכם שהייתם הערבים בכל הסיפור הזה, והרוב במדינה שלכם, זה שמחזיק את הרוב המכריע של ההון וההשפעה הפוליטית, אומר לכם שזכותכם להצביע לא ממש מקובלת עליו. בעצם אומרים לכם שלא רוצים שתשנו את החיים שלכם באמצעים דמוקרטים. אילו אופציות נותרו לכם? לא היה מדגדג לכם להתחיל איזו אינתיפאדה?

(פחד אלוהים)

ועכשיו ספרו לי על הסיפוח הנאור שאתם מתכננים לבצע בגדה המערבית.

את המדור הזה כתבתי לכלכליסט לפני מספר חודשים. שיהיה, לרפרנס.

מתוך המדור שלי בכלכליסט

מפלגת "יש עתיד" אוהבת להיות בקשר עם הציבור.

חבריה, ברוח הבוס, מפרסמים באופן קבוע את רגשותיהם, חששותיהם ואפילו סלפיז מדי פעם, שלא יגידו שהם מנותקים מהרוח הציבורית. הרי הם באו לעשות פוליטיקה חדשה – ואצלנו, בעולם החדש, אוהבים סלפיז.

ניתן להתווכח אם אכן חברי "יש עתיד" משקפים את הלך הרוח הציבורי – הציבור מטומטם ולכן הציבור מצטלם כזה, אבל בסופו של דבר, שוכחים חברי המפלגה שכנבחרי ציבור, תפקידם הוא לא רק לתת מראה (עגומה למדי) של הציבור, או האופן שבו הם תופסים את הציבור, אלא גם ובעיקר לכונן דעת קהל.

בעיני, התנועה החשובה ביותר שיש בעולם כרגע, היא זו שדורשת שקיפות ומידע פתוח. בשנה שעברה עבדתי בסדנא לידע ציבורי, עמותה שאני כל כך אוהבת שחזרתי אליה לאחרונה כמתנדבת. הטכנולוגיה משנה את אופן התקשורת בין הציבור ונבחריו, ומגבירה משמעותית את יכולת ההשפעה וההתארגנות האזרחית. אני מאמינה גדולה בעולם הזה. אבל ב"יש עתיד", למרות היומרות, לא באמת מבינים מהי שקיפות.

ב"פוליטיקה הישנה" שמגדפים כל כך חברי "יש עתיד", נאלצים נבחרי הציבור להתראיין לעיתונות על מנת להציג את משנתם. יש בכך בעייתיות, ללא ספק. העיתונות עשויה לסלף דברים ולערוך אותם בצורה מגמתית, היא עשויה להשמיט פרטים, וברמה הבסיסית ביותר, בכלל יתכן שלא תעניק במה לכל המעוניינים בה. אבל בעיתונות יש בעייה גדולה יותר. כשאתה יושב מול עיתונאי, אתה לא יכול לומר רק מה שנוח לך. הוא ישאל, הוא ימשוך אותך בלשונך, ואם תסרב לענות בכל זאת, הוא יכתוב על הסירוב. אתה יכול להשפיע על האייטם, אבל לא לקבוע מהי התוצאה הסופית.

הרשת אמורה להיות הרבה יותר קשוחה. אם בעיתונות אפשר לסגור דברים בקריצה, לעבור מאון לאוף דה רקורד, לבחור את המראיין – ברשת אי אפשר לדעת לאן הדברים יתגלגלו. המגיבים אינם מחויבים לכללי אתיקה עיתונאית (ואני משתמשת במילה "אתיקה" כשם כולל וגנרי שלא בהכרח מבטא מוסר), ואין להם אינטרסים עתידיים לדאוג להם. הם יכולים לכתוב כל שעולה על רוחם, למתוח ביקורת על הצורה, התוכן והכושלאמא של הכותב. והרשת גם לא שוכחת בקלות כמו העיתונות. הנה, תראו איך כולנו זוכרים יפה את התמונה של טופורובסקי.

אבל החבר'ה של "יש עתיד" לא מבינים את זה. הם רואים את הרשת כמקום שאפשר לזרוק בו דעות בשקל, ליצור קשר רגשי חמודי כזה עם הציבור – וללכת.  כבר התרגלנו לזה. אבל היום עדי קול כבר באמת קפצה את הכריש. מה זה קפצה את הכריש, היא כל כך קפצה את הכריש, שהיא הכריש עצמו. בחצאית טוטו ורודה ועיניים לחות. בפוסט שפרסמה בבוקר, ובו הסבירה מדוע היא מצביעה בעד "חוק המשילות", הסבירה את עצמה ואת אמונה הבלתי מעורער בלפיד – "לא 'שר האוצר', לא 'המנהיג', האיש".

"יאיר 'הצביע' בעדי בלי שנכיר. לא היתי בין חבריו, מקורביו, או שותפיו לאימוני הכושר (לצערי הרב). אלא סתם אחת עם חלום אמיתי לשנות את העולם. והוא לא סתם בחר אותי, הוא עשה זאת כשהוא מבקש ממני רק שני דברים: נאמנות, ולהיות חברת הכנסת הכי טובה שאוכל".

במילותיהם של אילנות גדולים ממני, אני מוכרחה לשאול: תגידי, את סתומה?

בעצם, קול, בפוסט מרגש, מבהירה שהיא מצביעה בעד חוק שהיא מתנגדת אליו, מתוך אמונה באדם, שלא ביקש ממנה דבר מלבד נאמנות ללא עוררין. בוא'נה, זה חתיכת דבר לבקש. אפילו בצה"ל מסייגים את הדרישה לנאמנות. בתמונה שצירפה לפוסט, של תבת הסמסים שלה (מבלי לטרוח לטשטש את מספרי הטלפון של השולחים), היא מבקשת את רחמי הציבור. אתם שולחים לי סמסים, אתם מבקשים, ולי קשה. הנה, תראו, אני מפרסמת את הפוסט הזה בשש בבוקר. קשה לי להתמודד עם בקשות הציבור לפעול לפי תחושותי האישיות, אז עזבו אותי. אתם סתם מקיזים את דמו של שר האוצר. כלומר, המנהיג. כלומר, האיש.

אפילו לא אטרח לעסוק במשמעויות הקשות של אישור "חוק המשילות". בעיקר מכעיס אותי השימוש מהשפה לחוץ בעקרונות השקיפות, שמבחינת חברי הכנסת מטעם מפלגת "יש עתיד" משמעם פשוט לזרוק כל מחשבה לא מנוסחת היטב, לספק הסברים שהם במקרה הטוב חסרי משמעות ובמקרה הפחות טוב מבטאים זלזול עמוק במשמעות התפקיד הציבורי שהם אמורים למלא – ולהתעלם מתגובות, שלא לומר למחוק ולבלוק כל דבר שלא מתאים להם.

אני לא בטוחה מהי הפוליטיקה החדשה שכולם מדברים עליה, אבל אני בטוחה שכאן אין שום דבר חדש. את נאומי המלך ממרום מושבו כבר היו לנו גם לפני אלפיים שנה.

זוכרים מתי הבנתם שאתם כבר לא ילדים?

לי זה קרה פעמיים. הפעם הראשונה הייתה כשהייתי ילדה והבנתי שאני צריכה להסתדר לבד, כי אני לא כמו כולם. אני לא משחקת ועושה שטויות, וגם ההורים שלי לא מציבים לי גבולות. אז הגיע הזמן, הצהירה לעצמה אני בת השמונה, שאהיה מבוגרת.

למבוגרים, כמו שתפסה אותם גל החד-ספרתית, שלמדה להבין את העולם בעיקר מספרות אנגלית של סוף המאה ה-19, אין ממש רגשות. הם יודעים להרגיש תשוקה, קנאה, כעס. לפעמים אפילו אהבה. אהבה מוגבלת, אבל אהבה. בכל מקרה, הם יודעים שהדברים האלו קיימים, אבל אף פעם לא נשלטים על ידיהם. זו חולשה, ולמבוגרים אסור שתהיינה חולשות. הם צריכים לשלוט. אז היא יצרה לעצמה שני עולמות, ותחמה את הדברים שיכולים להתקיים בכל עולם. היה לה את העולם האמנותי, אליו נכנסו כל הרגשות. הוא היה שלה. העולם שבחוץ היה עולם בו היא התהלכה בלי להרגיש. זה היה נוח. ועם זאת, בעל כורחה, היא הפכה למה שאני בערך בגיל 17, אחרי הדיכאון הגדול.

אני לא זוכרת בדיוק מתי הוא התחיל, הדיכאון הגדול. מתי הפסקתי לצאת מהבית בשלב ראשון, לדבר בשלב שני, להפסיק לקרוא בשלישי, לכתוב ברביעי, לצייר בחמישי. בשישי לא הצלחתי לרצות שום דבר. אפילו למות כבר לא רציתי. הייתי קוראת לעצמי גווייה מהלכת, אבל לא ממש הילכתי. לפעמים הייתי פותחת את התריס המוגף תמידית לכדי חריץ, מסתכלת החוצה. ריח שיח הרוזמרין שהורי נטעו בדיוק מתחת לחלון שלי, וגדל כל כך עד שקיבל חיים משלו, היה מעורר בי בחילה. הייתי ממהרת להגיף בחזרה את התריס, פותחת אותו שוב רק בלילה, כשאשב על אדן החלון ואעשן בשרשרת. הייתי דיכאונית אינסומנית, תבינו. זה הזן הגרוע ביותר של דיכאוניות. אפילו לישון אי אפשר. רק אדני חלונות ועישון בשרשרת.

אני לא זוכרת מתי הוא התחיל, אבל אני זוכרת היטב מתי הוא הסתיים. לפני עשור בדיוק. ה-21 לדצמבר, 2003. אחר כשבוע של גשם בלתי פוסק, זרחה השמש. פתחתי את החלון לרווחה, שלא כמנהגי, והבנתי שאף אחד לא יוציא אותי מזה. זה לחיות או למות. עכשיו. והיום השמש זורחת. מעכשיו חיים.

מאותו היום חייתי. זה לקח זמן. המון זמן. היו הרבה דברים שהייתי צריכה ללמוד מחדש, או אולי, בעצם, לראשונה. מוחי, שהיה מסודר לפי טבלאות ומאורגן בשיטות עבודה, היה צריך ללמוד מהו כיף. הוא לא רגיל לטאוטולוגיה, המוח הזה. למה עושים כיף? כדי שיהיה כיף. זו לא סיבה, הוא מסביר לגל בת ה-17, והם כמו מתמקחים ביניהם. היא מסבירה לו שגם היא לא בטוחה, אבל יש הרבה דברים שהיא עדיין צריכה ללמוד. אז צריך לנסות, להתהלך מתוך זיוף, אולי אחר כך נבין, ציינה בפניו. המוח לא היה מרוצה במיוחד, אבל זו הרי לא ממש החלטה שלו. הוא רק מבצע. אז הוא אגר מידע על מהו כיף, מה אנשים מגדירים ככיף. ממגע אנושי, דרך ריקוד ועד טיולים וספורט אתגרי. הוא הצליב אותו עם היכולות הרגשיות והפיזיות של גל בת ה-17, ובנה תוכנית של כמה שנים, ללמוד מהו כיף. במקביל, בנה אלגוריתם לשליטה בדיכאון. בהנחה שהוא לא ייעלם לגמרי, הוא יצר, לבקשתי, מערך מורכב של כמות דיכאון מרבית למ"ר, על פי חומרת האירועים שקדמו לדיכאון, העונה בשנה, גיל ומשקל. טבלאות מסודרות היטב. אי אפשר לטעות איתן, חשב.

עם השנים, הטבלאות התחילו להיטמע במערכת שלי, וכבר לא הייתי צריכה להיוועץ בהן עם כל צעד. למדתי ליהנות. למעשה, נהייתי אדם מאוד כיפי. כשכולם סביבי התבגרו, אני הלכתי ונהייתי ילדה. בנג'מין באטנס מנטלית.

לפני עשר שנים בדיוק, 3,650 יום, החלטתי להיות ילדה. ולאחרונה אני שבורה לחלוטין, כי הבנתי שאני צריכה כבר להיות מבוגרת.

27. הרבה מכם בטח יחייכו באירוניה ויציינו לעצמם שאני עדיין צעירה וחכי עד שתגיעי ל-30/ 35/ 40 או וואטאבר, כי לכולנו יש נטייה כזו להניח שכל מי שצעיר ממנו חייב להיות ילדון. אני עדיין צעירה, אני יודעת. אבל מבוגרת צעירה.

אני זוכרת גל בת 15, אידיאליסטית ויהירה, יושבת על גזע עץ גדום לאחר שבדיוק סיימה לקרוא את חלקו השני של הקפיטל, ומבטיחה לעצמה שהיא לעולם לא תתפשר. היא תחיה לבד ותמות לבד, ובתנאי שלעולם לא תהיה עם אדם שאינו נכון, היא תעבוד כמו חמור, ובתנאי שלעולם לא תתפשר על עבודה. היא לעולם לא תעבוד בשביל הכסף לבדו. היא לא תפסיק לנוע. היא לעולם לא תפסיק לכתוב. היא תהיה מישהי.

ואני? 12 שנה אחרי, מחפשת את האידיאליזם הבלתי מתפשר של הילדה המבוגרת ההיא, וכבר לא מוצאת. אני כבר לא ילדה-מבוגרת. אני מבוגרת-ילדה. אני צריכה להתבגר, אני יודעת. וזה הדבר הכי כואב שאי פעם עשיתי. אבל אני זוכרת שלפני עשר שנים בדיוק בחרתי לחיות, וזה מספיק לי, בינתיים.

לא כתבתי יותר מדי זמן. אתם בטח לא הרגשתם, כי עברו רק שלושה שבועות (?), אבל מבחינתי עברו שנים. טיול, אתם יודעים.

לפני שבועיים עזבתי את סקנדינביה, כאשר היעד האחרון בשרשרת המדינות המרהיבה הזו הייתה דנמרק. דנמרק היא ללא ספק המדינה הכי פחות דרמטית מחברותיה לסוציאל-דמוקרטיה – הן מבחינת נופים וארכיטקטורה והן מבחינת בני האדם. קודם כל, היא שטוחה כמעט לחלוטין, מה שהופך את הנוף להרבה יותר מרכז אירופה מאשר סקנדינביה (תראו אותי, ההילבילי משחקת אותה מומחית באירופה). האקלים שלה, מטבע הדברים, גם הוא פחות קיצוני. לדברים הללו כנראה יש השפעה חיובים על הדנים, שנחשבים לאנשים המאושרים בעולם על פי מדד האושר של האו"ם, שמכיל קריטריונים כגון הכנסה לנפש, בריאות, חופש לבצע החלטות, שחיתות נתפסת ועוד. האמת היא שאני לא מתה על המדדים האלו – ואם כבר, אני מעדיפה את זה של ה-OECD, בו דנמרק נמצאת "רק" במקום החמישי (וישראל ב-13, אז אתם מבינים מה זה שווה בתכלס), אבל זה מסייע לנקודה שלי.

הדנים, בניגוד לשוודים ולנורבגים, אינם מפקחים על האלכוהול בקפדנות וממסים אותו בכבדות. היכולת לקנות בחנות שאינה ממשלתית בירה שכוללת מעל 3.5% אלכוהול הייתה מדהימה מבחינתי – ואני אפילו לא מתה על בירה. אגב, בשוודיה יש את החנויות הממשלתיות, שנקראות The System (איי שיט יו נוט) ופתוחות בשעות מאוד מסוימות. הם טוענים שזה כדי להילחם באלכוהוליזם, אבל לדעתי הם סתם ממציאים בעיות. זה כבר באמת מביך שאין שום דבר לדווח ברדיו חוץ ממהומות בסוריה. אפילו פקקים אין לחארות האלה.

קופנהגן היא עיר חמודה ונאה למראה, בדיוק כמו שמספרים, אבל פתאום ההימצאות בעיר גדולה ומתוירת הקשתה עלי. את הדורמז חלקתי עם ילדים בני 18-22, שבאו לקופנהגן למסיבות, מזמוזים ובעיקר לגרום לי להרגיש לא נעים עם הרגלי השינה שפיתחתי במהלך חודש בחוֹרים יפהפיים – של יקיצה בשבע והירדמות ב-23:30. כשילדון אחד חזר לדורמז שיכור בארבע בבוקר, התעוררתי בתדהמה. ווי אר נוט אין אולסונד אנימור, טוטו.

"ברור, זו דנמרק!"

מנגד, עדיין ברור לכל שמדובר בסקנדינביה. השפה אמנם קצת יותר "מלוכלכת" בהשפעות מצפון אירופה, ועל כן מעט פחות נעימה לאוזן – אבל עדיין תתקלו בדברים מאוד סקנדינביים. יום אחד הילכנו אני וד' ברחובות קופנהגן, כאשר לפתע אנחנו רואים עגלת תינוק מחוץ לבית קפה צבעוני. הגבה מורמת, וכשאנחנו מביטים פנימה ומגלים בה תינוק בשר ודם, היא מרימה איתה את השפה העליונה. אני מביטה לעבר חלון בית הקפה בזעזוע, ורואה חבורה עליזה יושבת שם באדישות. אני מצביעה לעברם בתדהמה, מנסה להבין אם הם ההורים ומה לעזאזל, והם מנידים בראשם. רצה לעובדי המקום, אומרת להם שיש עגלה עם תינוק בחוץ. "איפה", שואלת אותי הבריסטה – ואני מצביעה. "הוא בטח של אחד הלקוחות", אומרת זו באדישות – ואני כבר מרימה את קולי, שהופך גבוה מרגע לרגע, וגונחת שמוכרחים להתקשר למשטרה. היא מרימה גבה וחוזרת לענייניה. אני רצה שוב לתינוק, עליו ד' מביט בחוסר אונים, כאשר בדיוק יוצאת בחורה מתולתלת מבית הקפה. "אבא שלו פה. הוא סבבה, בכלל לא שיכור", היא מסבירה בחיוך. "מאיפה אתם?" כאשר אנחנו אומרים לה שאנחנו מישראל, היא מתחילה לצחוק. "בדיוק אנשים יושבים עם חברים מישראל", היא אומרת, "עדי ועודד ורמי* (מעניין אם יש לה רשימה של שמות מכל העולם. אם היינו מצרפת, אולי הייתה מספרת שז'אן, ז'ק ומארי אישרו את הסידור)! גם הם היו בשוק בפעם הראשונה שהם ראו את זה ועמדו לקרוא למשטרה, אבל ככה זה בדנמרק. התינוקות בחוץ לנשום אוויר צח וההורים נהנים מהשקט בפנים".

ד' זיהה יפה ובזמן שפני מחליפים צבעים ואני עומדת למלוק את צוואר מי שתפסתי כהורים מזניחים – ומשך אותי משם, מחוסרת אוויר. ברגע שהתיישבתי והסדרתי את נשימותיי, אורטל (ר' פוסטים קודמים), שכמובן, כבר קיבלה שיחת טלפון בהולה בנושא, מצאה כתבה או 15 בנושא – ואכן מסתבר שזה מנהג דני שגור. גם בעיר של 1.2 מיליון איש. כששאלתי על כך את אנני, אישה דנית אדירה המנהלת B&B (מומלץ מאוד מאוד) איפשהו בשומקום הדני, היא פרצה בצחוק מתגלגל ואמרה באנגלית שבורה "ברור שאנחנו עושים את זה, זו דנמרק!"

 אתם יכולים בכלל לתפוס את זה? עולם בו בטוח מספיק בשביל להשאיר תינוקות חסרי אונים ברחוב כדי "שינשמו אוויר" – ויותר מכך – עולם בו אתם, כהורים, הורים פונטציאלים או סתם דודים, *מרגישים* שבטוח מספיק בשביל לעשות את זה? אני לא. אחרי כיומיים של זעזוע עמוק, הבנתי שזו כנראה באמת מציאות כל כך שונה, שאני אפילו לא מסוגלת לתפוס אותה. אבל היי, זו דנמרק.

 בכלל, אנני לימדה אותי כל מיני דברים בערב האחד שביליתי איתה. אישה רווקה בשנות החמישים לחייה, ללא ילדים אבל עם שבעה סוסים ושני חתולים. היא לא נולדה לתוך חיי הכפר – היא בחרה אותם. כשנישקתי את אפו של הצעיר בסוסיה היא אמרה שהוא סוס טוב. באותה נשימה, הוסיפה "הוא יהיה טעים". אני הזדעזעתי, ושמחתי שעברית היא שפה כל כך אזוטרית, כי לפעמים אני לא מצליחה לעצור את עצמי מלהפטיר מטח קללות בשפת אמי. מאוחר יותר באותה ערב היא לימדה אותי דבר או שניים על מסירות. היא סיפרה שהיא אוהבת את הסוסים שלה עד מוות, אבל כשאלו חולים ואין ברירה אלא להרדים אותם, היא אוכלת אותם. ממילא אין להם ייעוד אחר. אתם יכולים לדמיין את עצמכם אוכלים את חיית המחמד האהובה שלכם לאחר מותה? אבל אתם יכולים לדמיין את עצמכם אוכלים סטייק מפרה שנהרגה (נרצחה) במיוחד בשביל הבשר. גורם לך לחשוב (כאילו, אני לא אוכלת יונקים מגיל 11, אבל בכללי).

אגב מציאות שונה, אני חושבת שהדבר שהכי נחקק לי במוח מהחודש בו ביליתי בסקנדינביה, הוא תפיסת ה-leisure. אני בטוחה שיש מילה בנורדית לזה (פשוט לא מכירה אותה), ואני גם בטוחה שאין מילה בעברית שמתארת בדיוק את זה. זו לא הנאה, וזה לא פנאי, אלא מה שמחבר בינן. זו ההבנה הזו שאת נוסעת בנורבגיה, בשוודיה או בדנמרק, בחורים שלא ברא השטן, ופתאום יש פינה יפה עם פיורד/ אגם/ מקור מים כלשהו/ יער, וספסל פיקניק או שניים. עכשיו, אנחנו לא מדברים על הכמה עשרות קמ"רים של רמת הגולן. אנחנו מדברים על מדינות ע-נ-ק-י-ו-ת ותת-מאוכלסות. אלו לא שמורות טבע, אלא סתם מקומות שבין לבין. חשבו על זה ככה: יש אדם (וכנראה משרד שלם) בממשלה, שכל מטרתו היא למפות את המדינות העצומות (לפחות שוודיה ונורבגיה) האלו, ולהחליט איפה יכול להיות נחמד לעשות פיקניקים. לא בגלל שמשרד הביטחון צריך את זה – אפילו לא בגלל שזה טוב לתיירות – אלא פשוט כי התושבים בטח יאהבו לשבת שם, ובטח ישמחו לשולחן.

אחר כך שואלים למה הם מאושרים יותר.

ועכשיו – עכשיו אני בצרפת, נותנת מנוחה לברך הדפוקה שלי בחדר מהמם בצורה בלתי נתפסת בעמק הלואר, במחיר מגוחך. אם ב-leisure עסקינן, אז הצרפתים כל כך טובים בזה שאני לא יודעת מאיפה להתחיל אפילו.

אספר בפוסט הבא. היו כל מיני צחוקים.

ובכלל עוד שמונה ימים אני בישראל.

צ'או.

 *ט.ל.ח

זהו הלילה האחרון שלי בשוודיה. טיוטות של הפוסט הזה נכתבו באוטובוס, רכבת, בית קפה ואפילו מרתפה של טירה מהמאה ה-15, אבל עיקשת כתמיד, אני כותבת אותו עכשיו, 22:19 שעון שוודיה, ישר במחשב. אני קרצייה ד'ת ווי.

אחרי שאורטל עזבה, לפני שמונה ימים, נכנסתי לדיכאון תהומי. כמובן שלא עזרה המחשבה הדבילית שלי לכתוב סמינר משוודיה. איכשהו, זה היה נראה לי הגיוני, אפילו רומנטי, כשהחלטתי באותו שבוע אחרון בארץ לכתוב מכאן. מפה לשם – סמינר, בדידות, דיכאון. לפני שידעתי מה קורה, בסופו של היום השני לבד כבר חטפתי התקף חרדה שדומה שנמשך נצח, בראש גרם מדרגות אדום בגוטברג, שוודיה.

למזלי, החלטתי בתחילתו של היום השני שלי לבד, לאחר התלבטויות ארוכות (שעיקרן – האם אני מאזוכיסטית), לקנות כרטיס סים מקומי. ההתלבטות הייתה בעצם האם אני רוצה לנסות להיות לגמרי לבד, או שאני יכולה להרשות לעצמי ליהנות ולתקשר עם אנשים מהבית, אפילו שאני מטיילת לבד.

ההחלטה לתת לעצמי ליהנות ולעשות מה שאני רוצה, גם אם מדובר בצעדים שהם פחות הרפתקניים בהגדרתם, לא מובנת מאליה בשבילי, אבל הרבה דברים בטיול הזה אינם מובנים מאליהם. רק מלחשוב כמה כסף אצטרך לתרום לחשבון הבנק של הפסיכית שלי בשביל להסביר לה את כל מה שהלך פה אני מפחדת לחזור, תאמינו לי. בכל מקרה, איכשהו, אנשים שאני אוהבת בחיים האמיתיים, ועוד אנשים מטוויטר, שטרם הספיקותי לאהוב, קיפצו להם ועזרו לי להבין שזה בסדר שאני חרדתית, שהסמינר פחות חשוב כרגע, ושאני צריכה ליהנות מהחיים. לאחר כשעתיים חרדתיות להפליא הרמתי את עצמי, עדיין קצת רועדת, קניתי שוקולד וחזרתי להוסטל, בהבנה שמספיק ודי.

בבוקר למחרת החלטתי שחלאס עם הסמינר. אבקש דחייה רצינית ואכתוב אותו כשאחזור לארץ. כמובן שאז אשנא את עצמי וארגיש מטומטמת, כי מי לעזאזל מסוגל לכתוב סמינר אחרי שהוא חוזר מחודשיים בחו"ל ואין לו מושג מה יהיה, אבל אני מתמודדת עם החיים כמו שאני מסדרת עם סידור הארון – דוחפים הכל למגירה ומטפלים בזה רק כשצריך לדחוס עוד משהו ונגמרו מקומות האחסון בכל הארונות באזור החיוג הקרוב לביתך. בכל מקרה, החלטתי שלא אעזוב את גוטברג לפני שאמצא בה משהו טוב. מאחר שאני אוהבת סמלים (קיטשית, כבר דיברנו על זה), הגעתי למסקנה שהעובדה שתמיד יצאתי מההוסטל והלכתי שמאלה נמצאת בעוכרי. אז ביום חמישי קמתי בבוקר והלכתי ימינה.

מסתבר שזו הייתה החלטה מאוד מוצלחת, תוך פחות מעשר דקות הליכה כבר עמדתי במרכזו של פארק ענקי, ביום שמשי מאין כמותו, מנשנשת לחם וריבה בלווית חבורת ברווזים עליזה. כשסיימתי להאכיל את הברווזים ולהסתלבט ביני לבין עצמי על השוודית שמשתזפת טופלס בטמפרטורה של 22 מעלות, המשכתי ללכת. בחיפושי אחר הגנים הבוטניים, הגעתי לשכונת מגורים משונה, מתוכה לשער נסתר – וממנו ליער עבות, ככה באמצע העיר. אירופה, האמינו לי. התחלתי ללכת, הגעתי למפל אחד, המשכתי, ראיתי עצים גבוהים עם שכבת טחב מוריקה במורד גזעיהם, המשכתי, גינת פרחים מפוארת ועוד מפלון, המשכתי, חממה מלאת פרחים טרופיים שבשביל לראותם צריך לשלם 20 קרונות, לא שילמתי, נכנסתי בכל זאת. הם כאלו חמודים שהם סומכים ככה על לבנטינים פה באנטישמיה (לזכותי ייאמר שמאוחר יותר הסתבר כי אף אחד מתושבי ההוסטל שלי, אנגלו-סקסים ואף גרמנים, לא משלמים על תחבורה וכניסה לאתרים שאפשר לא לשלם עליהם, אל תתחילו איתי ועם הישראלי המכוער, בסדר?).

ברווזים תובעניים בגוטברג

בכל מקרה, התחלתי לנדוד מערבה, לכיוון גלריה לאמנות מודרנית שקראתי עליה באינטרנט. הגלריה, מתחם מוזר עם בר בתחתיתו, נמצאה ממש במערב העיר, בקרבת שפך נהר הגוטה אלב לים, מתחת לגשר גבוה. משהו חומד. שם סיפרה לי האוצרת שבדיוק נפתח פסטיבל אמנות מודרנית בעיר, סימנה לי על מפה באילו מקומות ושלחה אותי למסיבת הפתיחה בערב.

בחזרה בהוסטל, הרגשתי שהגיע הזמן לקצת סוציאליזציה. שיננתי לעצמי שכשאלוהים נותן לימונים תכיני וכו', וכבר הרגשתי די טוב עם עצמי אחרי כל היום המוצלח הזה. כינסתי את אנרגיות הצ'ארם הקווירקי שלי, ותוך שלוש דקות כבר ישבתי במעגל עם עוד חמישה אנשים וסיפרתי בדיחות על שוודים (האשכנזים החדש). שעה אחר כך אמרתי שנתראה מאוחר יותר, והלכתי למסיבה ההיא. אם תהיתם איפה כל ההיפסטרים של שוודיה מסתתרים, הרי שזה ליד מועדון הנפרטיטי. לצערי, אני די שונאת היפסטרים (לא יודעים ליהנות, אלה), אז אחרי כשעה של people watching חזרתי להוסטל, למשחקי שתייה וקלפים שהפכו פרימיטיביים יותר עם כל שוט. סיימנו עם המשחק האינטיליגנטי Shakhor O Adom, במסגרתו יש לבחור קלף ולנחש אם הוא שחור או אדום. פשוט נמאס לי לדבר אנגלית בשלב מסוים.

בקיצור, יומיים של תעופה עצמית בגוטברג לאחר מכן (ועציץ אחד בגודל מלא, אליו מצורף מכתב אהבה במיטתו של צרפתי רנדומלי >> לעולם אל תורידו חצי בקבוק וודקה עם סקוטים), החלטתי שהגיע הזמן להתחפף. כבר דיברנו על יום שבת, כלומר, חמישה ימים בגוטברג, שהיא אמנם עיר חביבה, אבל בהחלט לא ראויה לכזו רמה של תשומת לב. חשבתי שראוי שאהיה בשוודיה עד סוף השבוע. פתחתי את ספר הטיולים שלי בעמוד רנדומלי, בו הוא שיבח את העיירה הסטודנטיאלית לונד. יאללה, שיהיה. שלחתי שתיים-שלוש בקשות קאוצ'סרפינג ונעניתי בחיוב על ידי אחת. בחור בן 26 שלומד רפואה בעיירה. קפצתי.

הגעתי בערב יום ראשון, כאשר תכננתי לבלות שם שני לילות, ולהמשיך בשלישי בבוקר. כאשר הגעתי היה יום נחמד ושקט. המארח החביב שלי לימד אותי קצת שוודית, בישלתי אוכל צמחוני וצפינו בסרט מקומי מוזר (כמובן). ביום השני יצאתי לשוטט, חולצת כותנה לגופי ורדיד לצווארי, ותפס אותי גשם מהתחת. כל היום שוטטתי, קפואה ורטובה, וקיללתי את כל שוודיה. רציתי לחתוך עוד באותו ערב, אבל הכל היה רחוק מדי ובעייתי. נו, שיהיה.

אחת גל מסכנה וקפואה בגשם

למחרת קמתי עם הנץ החמה (אבל נשארתי במיטה עוד שעתיים כי בחייאת דינקום), ושמתי פעמי לעיר קאלמר, במזרח שוודיה. כאן ראוי לציין כי בעוד שלונד התמקמה בנוחיות פחות מחצי שעה ברכבת מקופנהגן, קאלמר נמצאת דווקא בכיוון ההפוך, אבל אתם יודעים, ובכן, שכחתי להסתכל במפה כשתכננתי את זה.

בכל אופן, תפסתי רכבת. בערך באמצע הדרך לקאלמר השמים כבר התחילו להתבהר – ואני, חרדון קיצי שכמותי, חייכתי לרווחה שוב. כשהגעתי לעיירה, בלי לדעת דבר וחצי דבר עליה, גיליתי שמדובר בסוכריה אמיתית. על חוף הים הבאלטי, עם מבצר עתיק ונהדר, בתים צבעוניים ונמוכים ומאות ארנבי בר שמתרוצצים להם בחוץ. אוטופיה כזו. הקאוצ'סרפרית שלי, בחורה מסיביר שעובדת על הדוקטורט שלה כאן, התגלתה כבחורה מדהימה וכיפית, שגרמה לי להרגיש מאוד בבית, אפילו שבפועל רוב הזמן היא הייתה עסוקה מכדי לבלות איתי. את הערב האחרון ביליתי בניסיון להסביר לה ולשותפתה הברצלונאית לדירה מדוע אי אפשר להתחתן בסיטי הול אצלנו. שמעו, כל העסק הדתי הזה נשמע הרבה יותר גרוע כשהוא מוסבר באנגלית. נסו ותהנו.

בעצם היה שם קר, אבל הורדתי נעליים בשביל שהתמונה תיראה יותר כיפית

מצודת קאלמר. וידוי: בעצם היה שם קר, אבל חלצתי נעליים בשביל שהתמונה תיראה יותר כיפית

והערב, ובכן, הערב כבר הסתיים לפני כמה שעות, ועכשיו, בשעה 00:40 בלילה, שעות אחרי ששוודיה נרדמת, גם אני מתחילה לנקר. אבל מחר אני עוזבת את שוודיה לדנמרק, שתהיה היעד הנורדי האחרון שלי לטיול זה (אחר כך אני יורדת לצרפת, אל תדאגו), והיה לי חשוב לסיים את הפוסט היום. מחר כבר מתחיל פרק אחר.

בשוודיה הכנתי לימונדה.

זה היה מאוד נחמד.

אחרי שבועיים שאני לובשת את אותו ג'ינס, מצאתי הבוקר זוג מכנסיים שחורים במזוודה שלי.

ארזתי אותם. גם זכרתי שארזתי אותם. משום מה, לא הכרתי בקיומם. בהיותי אדם קיטשי להחריד מתחת לכל הפאסון הזה, תלשתי מהם חוט, והדבקתי אותו בסקראפבוק המטופש שלי. זה סמל מסוים.

אורטל עזבה הבוקר. נסעה בחזרה לשטוקהולם, ומשם הבייתה. אני מנסה לנצל את ההזדמנות לקצת רפלקסיה, לפני שמתחיל טיול חדש לגמרי.

אני מקווה שאצליח. זו כבר הפעם החמישית שאני מנסה לכתוב את נורבגיה לכדי פוסט. הבעייה היא, שהשבוע האחרון היה כל כך מדהים וסוער ומשוגע, שאני מפחדת לבחור. אני מניחה שאני גם מפחדת לכתוב את הדברים. אולי ברגע שהם יהיו מוגדרים, שחור על גבי לבן, הם יאבדו מכוחם. זיכרון הוא עסק גמיש מדי.

יכול להיות שזה יהיה פוסט ארוך מדי. אני לא מסוגלת לערוך את עצמי לאחרונה. זה מוזר. לפני שבוע קראתי את הבלוג המטייל הקודם שלי. בכלל לא זכרתי איך קוראים לו, אבל איכשהו אורטל זכרה ומצאה אותו. הוא היה מהודק יותר, ברור יותר. אני חושבת שאז היה לי מאוד ברור מה בחוץ ומה בפנים, מה העולם צריך לדעת ומה רק שלי. כיום אני פחות בפנים, אבל אני עדיין לא בטוחה מהו החוץ הזה.

הפוסט האחרון הסתיים בלילה אחד בבקתה, איפשהו במרכז נורבגיה. זה היה לפני תשעה ימים, שמרגישים כמו שנתיים. באותו יום המשכנו לפארק לאומי קסום, עם פרחים אדומים והרים מושלגים ונהר כזה. עצרנו לפיקניק ליד נהר תכול. אחריו, המשכנו לנסוע במורד כביש מפותל, כשלפתע התגלה לפנינו פיורד גיינגר. אחרי שכבר התוודיתי שאני קיטשית להחריד, אני מוכרחה להודות שירדו לי דמעה או שתיים. זה כל כך יפה ודרמטי ועצוב ושמח, שם בנורבגיה, שקשה לי בכלל לתאר במילים. ואני הרי אדם של מילים.

בעודנו נוסעות בדרך לאולסונד, עיירה פיורדית קטנה ומקסימה, פתאום קוטעת הג'יפיאסית את רצף השירים של מייקל ג'קסון שהנורבגים אוהבים כל כך, ומצהירה שבעוד 800 מטר עלינו להתכונן לקחת את המעבורת. אני ואורטל התחלנו לצחוק בטירוף, וכמה דקות אחר כך כבר העלינו את האוטו על מעבורת. דרך תחבורה שגרתית שם למעלה. האופי הלבנטיני שלנו קרן מאושר.

כשהגענו לאולסונד, אחרי כ-11 שעות על הכביש, היינו כבר במצב שחציו אופוריה וחציו אגו טריפ מטורף. הכל היה מושלם. הנופים, הרדיו עם הפופ הגרוע, העובדה שכל כך נהנינו אחת עם השנייה. רק מי שמכיר אותי שבע שנים ומעלה יכול להבין עד כמה זה לא מובן מאליו, כמעט לא הגיוני, שאסע עם עוד מישהי, בפרט חברה טובה, ולא ארגיש חנוקה או לחוצה או שפשוט אחטוף התמוטטות עצבים ואברח. אני חושבת שזו גם אורטל, שאני אוהבת נורא, אבל גם אני שהשתניתי. הבפנים והבחוץ הזה עוד פעם.

באולסונד נשארנו יומיים, כאשר ביום שאחרי הגעתנו אורטל חגגה 26 שנות חיים. נסענו לאי קטן המחובר ליבשה באמצעות מערכת גשרים ומנהרות ושתינו בירת אפרסקים. פגשנו בדורמז שתי בחורות – האחת אמריקאית והשנייה ברזילאית, והצענו להן להצטרף אלינו לנסיעה למחרת, בדרך האטלנטית המשגעת. איכשהו, האמריקאית הזמינה את עצמה להצטרף אלינו לרואדטריפ, ולא סירבנו. ביום למחרת, מעט אחרי הדרך האטלנטית, פתאום הבנו את גודל הטעות – ונכנסנו ללחץ. היא הייתה מאוד תובענית, הבחורה, ולא ידענו איך לנפנף אותה מבלי להיות ממש כלבות. מפה לשם, טיכסנו תחבולה מתוחכמת בעברית, ובמשך השעה הקרובה "רבנו", בחצי עברית וחצי אנגלית, כי אורטל שכחה את הדרכון שלה באולסונד. אין ברירה, אנחנו חייבות לחזור ולהשאיר גם את האמריקאית בתחנת הרכבת בה אנחנו משאירות את הברזילאית, ולחזור לאולסונד. היה נורא קשה לריב ככה, כשאנחנו רואות את הנופים היפים בעולם, אבל לפחות השפה האקזוטית שלנו איפשרה לנו לצעוק אחת על השנייה כמה יפים הפיורדים ואיזה מגניב זה שאנחנו שוב עולות על מעבורת. שתי דפוקות, אין מה לעשות.

אחרי שהורדנו אותן והתחבאנו קצת באוטו, התיישבנו לפקנק בלוקיישן הכי מושלם שלנו עד כה, וצחקנו במשך אולי שעה תמימה. אחרי כן התעשתנו, והמשכנו לדרך הטרולים היפהפיה והצרה, שהסתבר לנוחיותנו הרבה שמתחילה בדיוק איפה שהורדנו את הבנות. היה לנו הרבה יותר מזל משכל בטיול הזה, תאמינו לי. כשסיימנו לנהוג אותה, נזכרנו שאנחנו נטולות לינה, והתחלנו לעבור בין אתרי קמפינג ריקים מאדם, בודקות אם במקרה פתוחה שם בקתה ריקה. הרגשנו כבר כל כך מטופשות שקצת איבדנו צלם אנוש. לאחר כשעה התחלנו להתייאש, אז עצרנו לחידוש אנרגיות על אחת המקפצות שהנורבגים אוהבים כל כך לשלב בקמפינג שלהם. זו הייתה תחושה מדהימה כזו, שאיכשהו הכל יסתדר. רק תני לזה זמן. בסופו של דבר, עצרנו באתר קמפינג והתקשרנו למספר הטלפון שעל הדלת. הוא אמר לנו שפשוט ניכנס לבקתה הפתוחה (היחידה שלא ניסינו לפתוח בכל הנורבגיה הארורה הזו), והוא יבוא מאוחר יותר בשביל התשלום.

ביום למחרת החלטנו לנסוע לברגן, העיר השנייה בגודלה בנורבגיה (270,000 איש, כן? אל תתלהבו) וזו שמוכתרת כבירת הפיורדים (בניגוד לטענתו של המהבול שהיה אחראי על ההוסטל שלנו, שטען שהוא מעולם לא ראה פיורד) ולהישאר בה יומיים, עד לחזרתנו לאוסלו. הגענו לעיר בתשע בערב, אולי קצת מאוחר יותר, ומיד יצאנו. זו עיר מאוד מוזיקלית, מסתבר, ובכל מקום יש מוזיקה חיה מצוינת, של להקות רוק מקומיות שמחכות לפריצה הגדולה שלהן. הגענו לפאב אחד, ואיכשהו יצרנו חברים בשנייה. התאהבנו בברגן ועשינו שטויות, כמו שעושים בכל התאהבות, אבל כמו בכל התאהבות, גם חווינו התפכחות מכאיבה ודרמטית. בבוקר העזיבה שלנו, כשקמנו בחמש בבוקר במטרה להחזיר את הרכב לאוסלו לפני 13:30 בצהריים, דפקתי את האוטו ביציאה מהחנייה. אספתי את אורטל, שחיכתה מחוץ להוסטל עם המזוודות שלנו, ולחמש דקות של טירוף חושים עוד התכוונתי לנהוג את שמונה השעות לאוסלו ללא מראה. למזלי, פתאום חזרתי לשפיות, והבנתי כמה זה היה לא שפוי לנהוג כל כך הרבה שעות רצופות ללא הפסקה, רק בשביל לחסוך כמה קרונות. חיכינו שייפתח סניף אוויס בברגן, החזרנו שם את הרכב פלוס קנס קל, ותפסנו רכבת בחזרה לאוסלו.

ואז אוסלו, ועוד כל מיני דברים מביכים שהשתיקה יפה להם, ועוד שטויות, ופתאום מצאנו את עצמנו שוב בשוודיה, מבינות שאנחנו נפרדות עוד שנייה.

ועכשיו השנייה עברה, ופתאום אני לבד בעיר זרה, והפוסט הזה מרגיש כמו רקע. רק צורה, בלי תוכן. אולי את התוכן האמיתי אני מפחדת להוסיף. מה שקורה בנורבגיה נשאר בנורבגיה.

מעכשיו זה טיול חדש, עם כללי משחק חדשים – ובכלל התיישבתי בבית הקפה הזה לפני שעתיים במטרה לכתוב את הסמינר האחרון לתואר – ותראו אותי. דחיינית עד העצם.

אוסיף תמונות מאוחר יותר, הכבל של הטלפון נשכח בהוסטל. אני מקווה.

שנה טובה.

יש הרבה דברים ששכחתי איך הם מרגישים כשנוסעים לחו"ל, אבל הכי שכחתי את המחשבות. זה כאילו עד עכשיו חשבת במהירות של 56k, ופתאום, בבת אחת, עברת ל-ADSL של 40 מגה. הכל יותר. הגעגועים מהירים יותר, ההנאה עצומה יותר, העצב עמוק יותר. והימים – הם פשוט ארוכים. הם כל כך ארוכים שהם לא ברי השוואה לימים הרגילים. +-∞ כזה.

שלשום טסתי לטיול שאמור להימשך חודש וחצי-חודשיים, בלי כרטיס חזור. היה לזה את הפן הפרקטי, שאני לא יודעת מתי אני רוצה לחזור ומאיפה, ואת הפן הרומנטי, של לנסוע עם כרטיס לכיוון אחד, אבל אולי יותר מהכל היה לזה את הפן הנוסטלגי. רציתי להיות שוב גל של גיל 22, הגחמנית ההיא שנוסעת ואין לה מושג לאן או למה. דווקא לקראת סוף הזמן שלי בארץ הבנתי, בקצת עצב, טיפה יותר שמחה ולא מעט בושה, שאני כבר לא גל של פעם. יש לי היום בית וחתולות ואנשים שאתגעגע אליהם, ויש לי גם את העיר הזו, שעם כל הלחות והלכלוך והרעש ומחירי השכירות הגבוהים, ועם ההיפסטרים והאנשים שאובססיביים ללהיות Somebodies,  וזה שהיא שייכת להרבה אנשים אחרים, היא גם שלי.

כל העסק הזה עם בית הופך את הדברים להרבה יותר מורכבים, אבל גם הרבה יותר פשוטים, אני מניחה.

אז ביום רביעי האחרון נחתנו בשטוקהולם.

למה דווקא שוודיה? וואלה, לא יודעת. למה דווקא ברלין?

סתם, האמת שהייתה לי התגלגלות מחשבות מטופשת. זה התחיל במחשבה לנסוע לפריז לשבוע, והמשיך בהבנה שבטח עדיין יהיה חם פריז באמצע-סוף אוגוסט, ואין לי כוח לזה (רק אחר כך יודעי דבר סיפרו לי שממילא בווקאנס כל הפריזאים בורחים מעירם). אז חשבתי לעצמי שאוקיי, אני יכולה להאריך טיפה ואולי להתחיל בהולנד, ולרדת משם לפריז. זה צפוני יותר. ואז חשבתי שבעצם אם אני רוצה להיות בצפון, אני יכולה לנצל את ההזדמנות ולנסוע למקום ממש צפוני. ובעצם, יש לי כסף שאלוהים יודע איך, אבל הצלחתי לחסוך, וסיימתי את התואר (אז עוד לא ידעתי שלא אכתוב את הסמינר האחרון עד מועד הנסיעה), וממילא אני לא עובדת כרגע. כמו כל המחשבות שלי, ברגע שזו ניטעה, כבר ידעתי שאבוד לי. מפה לשם, ששה-שמונה שבועות באירופה. להתחיל בסקנדינביה ולרדת משם. שנייה אחרי שקניתי את הכרטיס, לפני כשלושה שבועות, דיברתי במקרה עם אורטלי, שאני אוהבת אותה כבר תשע שנים בערך, והיא החליטה להצטרף לשבועיים הראשונים. למה לא. קנתה כרטיס תוך חצי שעה. איכשהו, שוודיה ודנמרק הפכו לשוודיה ונורבגיה, וטיול ערים הפך לטיול טבע, והכל הפך להכל, כמו שדברים קורים כשאת מרפה קצת.

אם הייתי צריכה לתאר את שטוקהולם במילה אחת, זו כנראה הייתה "אסתטיקה". העיר הזו אסתטית להחריד, עם בניינים צבעוניים שמתפרשים מעל נהר צלול, רחובות נקיים ושטופי שמש ועיצוב בכל מקום. מחלונות הראווה והבגדים, דרך שלטי הרחוב והשירותים הציבוריים. זה, כמובן, מבלי להזכיר את האנשים, שנראו כאילו יצאו הרגע ממהדורת ווג האחרונה. מעבר לכך שכולם בעלי תווי פנים רנסנסיים, הם תמיד מוקפדים. הגברים בחליפות, הנשים בשמלות. רק המורדים קצת כושלים, ומסתובבים עם כובע הפוך מהניינטיז. הנסיך המדליק מאשכנז כזה.

התאהבנו בשטוקהולם מהשנייה הראשונה, עם כל היופי הזה, אבל תוך יומיים כבר התחיל לרדת לנו. הכל יפה מדי, ולא מכניסים אותך לבר בג'ינס. נשבעת לכם.

למזלנו, ירד לנו ממנה בדיוק בזמן בו היינו אמורות לאסוף רכב שכור ולנסוע איתו לנורבגיה. סחבנו את מזוודותנו במורד שתי הקומות המפרכות של ההוסטל (שהיה מושלם, אגב, אם כי מעט מרוחק. 2kronor hostel, אם תצטרכו) ולקחנו סאבווי (הם קוראים לה ככה, אל תאשימו אותי באמריקנופיליות!) לעבר סוכנות הרכב הממוקמת היטב במרכז, בה הזמנו מראש רכב לאותו יום, במטרה לנסוע אליו לקאוצ'סרפר מוזר קלות, שגר בעיירה צפונית לאוסלו, נורבגיה.

אבל, בטיול כמו בטיול, מסתבר שהיה איזה כפתור נשגב לאישור ההזמנה, שכמובן לא שמתי לב אליו, והסתבר שההזמנה לא נקלטה. הם הציעו להשכיר לנו את אותו רכב, ללא המבצע דרכו הזמנו, באלף שקל יותר. החלטנו לעזוב, למצוא וויפי ולהתארגן מחדש.

איכשהו, שתינו לא היינו לחוצות. אני חושבת שאפילו די נהנינו מכך שהדברים לא הולכים כמצופה, כי מה הכיף בזה. החלטנו לתפוס אוטובוס לאוסלו ולשכור רכב משם. במפתיע, זה אפילו הסתדר.

לאוסלו הגענו בסביבות עשר בערב שבת, וגילינו שהיא האנטיתזה המושלמת לשטוקהולם. היא מלוכלכת ושיכורה, הרצפה בשירותי הברים דביקה, האנשים מוזרים, ובאופן כללי הכל נודף מסקס. לא בקטע סליזי ולא נעים, אלא פשוט כדבר טבעי. מהאנשים, דרך חלונות הראווה ועד ארכיטקטורת תאי השירותים. פלוס, חנות מוארת ושמחה לאביזרי מין, ממש במרכז השדירה הראשית.

בתוך כך, עשר דקות מזמן ההגעה לאוסלו וכבר הציעו לי לאכול בשר לוויתן (!!!), נערה צעירה וחסרת שיניים ביקשה ממני כמה קרונות ומשסירבתי (היו לי רק שטרות גדולים), התיישבה לעשן סיגריה עם בעל ההוסטל וניהלה שיחה ערה עם זונה שהסתובבה באזור, אחריה צועניה ביקשה ממני גם היא תרומה, ומשסירבתי בשנית, הלכה לבקש אותה מהצעירה הקבצנית. תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, עם פסקול שמשלב פופ ומטאל מהניינטיז. מושלם.

ביום למחרת, שהוא בעצם היום, עזבנו את ההוסטל המשונה שלנו, שנראה כמו בית מטבחיים שהוסב לכדי מקום לינה, ונסענו לאסוף את האוטו, שהפעם בדקנו פעמיים שהוזמן. זו הייתה אמורה להיות נסיעה של 20 דקות, אבל אם יש משהו אחד שאני מתחילה להבין מהעולם הזה, הוא ש*שום דבר* לא לוקח רק 20 דקות. אף פעם. מפה לשם, לקחנו רכבת תחתית לתחנה לא נכונה, חיכינו חצי שעה לרכבת הבאה, שלאחר מכן הסתבר שבוטלה, עלינו על האוטובוס הלא נכון, מצאנו את עצמנו מחוץ לעיר, עלינו על אוטובוס נוסף וירדנו בתחנה שכוחת אל, אי שם באזור התעשייה של אוסלו. שם, בהיעדר מדרכות, מצאנו עצמנו גוררות מזוודות על כביש ראשי, כבר מוכנות לפגוש את בוראנו. אורטלי הלכה מהר ואני השתרכתי מאחור, כבר תשושה ועצבנית, כאשר עצרה לידי מכונית בצבע צהוב זוהר, שהסתברה כאמבולנס. הנהגות, שתי בלונדיניות, הסבירו לי שאסור ללכת על הכביש המהיר (נו שיט), ושעליהן לקרוא למשטרה. אימצתי את כל אנרגיות המסכנוּת שלי, ואיכשהו הצלחתי לגרום להן להסיע אותנו למחוז חפצנו. אספנו את אורטל כמה עשרות מטרים משם ושתינו הצטופפנו מאחורה, בין האלונקות והמזרקים, כשהבלונדות מסתלבטות עלינו בנורבגית מהמושב הקדמי.

ואז רכב. נהיגה של חמש שעות, שטסה לי, בין בתי עץ שנראים כמעט כאילו פוסלו מסוכר, אגמים ונהרות אינסופיים ופופ גרוע ברדיו. ופתאום, בקתות עץ באמצע שום מקום, במחיר זול להחריד, עם שירותים משותפים ומקלחות עליהן דורשים תשלום נוסף. אין איפה לקנות אוכל, אז אוכלים עוגיות לארוחת ערב. ומן שקט מושלם כזה.

זה הפוסט הכי ארוך שכתבתי אי פעם. נראה לי שהפרתי את כללי האינטרנט מינוס אישתון. אפסיק עכשיו.

אה, ואין פה תמונות, כי אין פה קליטה סלולרית. אתם יכולים להיכנס לפייסוש או לאינסטגרם שלי (שלא אקשר אליו כי האינטרנט על סף קריסה, אבל זה galchs, ברגיל), אם אתם ממש רוצים.

בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפו אל 80 שכבר עוקבים אחריו

הפוסטים הנצפים ביותר

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: