יום שמשי אחד בגוטנבורג

Posted by: גל חן on: 03/09/2013

• In: אירופה ואני
• 5 Comments

אחרי שבועיים שאני לובשת את אותו ג'ינס, מצאתי הבוקר זוג מכנסיים שחורים במזוודה שלי.

ארזתי אותם. גם זכרתי שארזתי אותם. משום מה, לא הכרתי בקיומם. בהיותי אדם קיטשי להחריד מתחת לכל הפאסון הזה, תלשתי מהם חוט, והדבקתי אותו בסקראפבוק המטופש שלי. זה סמל מסוים.

אורטל עזבה הבוקר. נסעה בחזרה לשטוקהולם, ומשם הבייתה. אני מנסה לנצל את ההזדמנות לקצת רפלקסיה, לפני שמתחיל טיול חדש לגמרי.

אני מקווה שאצליח. זו כבר הפעם החמישית שאני מנסה לכתוב את נורבגיה לכדי פוסט. הבעייה היא, שהשבוע האחרון היה כל כך מדהים וסוער ומשוגע, שאני מפחדת לבחור. אני מניחה שאני גם מפחדת לכתוב את הדברים. אולי ברגע שהם יהיו מוגדרים, שחור על גבי לבן, הם יאבדו מכוחם. זיכרון הוא עסק גמיש מדי.

יכול להיות שזה יהיה פוסט ארוך מדי. אני לא מסוגלת לערוך את עצמי לאחרונה. זה מוזר. לפני שבוע קראתי את הבלוג המטייל הקודם שלי. בכלל לא זכרתי איך קוראים לו, אבל איכשהו אורטל זכרה ומצאה אותו. הוא היה מהודק יותר, ברור יותר. אני חושבת שאז היה לי מאוד ברור מה בחוץ ומה בפנים, מה העולם צריך לדעת ומה רק שלי. כיום אני פחות בפנים, אבל אני עדיין לא בטוחה מהו החוץ הזה.

הפוסט האחרון הסתיים בלילה אחד בבקתה, איפשהו במרכז נורבגיה. זה היה לפני תשעה ימים, שמרגישים כמו שנתיים. באותו יום המשכנו לפארק לאומי קסום, עם פרחים אדומים והרים מושלגים ונהר כזה. עצרנו לפיקניק ליד נהר תכול. אחריו, המשכנו לנסוע במורד כביש מפותל, כשלפתע התגלה לפנינו פיורד גיינגר. אחרי שכבר התוודיתי שאני קיטשית להחריד, אני מוכרחה להודות שירדו לי דמעה או שתיים. זה כל כך יפה ודרמטי ועצוב ושמח, שם בנורבגיה, שקשה לי בכלל לתאר במילים. ואני הרי אדם של מילים.

בעודנו נוסעות בדרך לאולסונד, עיירה פיורדית קטנה ומקסימה, פתאום קוטעת הג'יפיאסית את רצף השירים של מייקל ג'קסון שהנורבגים אוהבים כל כך, ומצהירה שבעוד 800 מטר עלינו להתכונן לקחת את המעבורת. אני ואורטל התחלנו לצחוק בטירוף, וכמה דקות אחר כך כבר העלינו את האוטו על מעבורת. דרך תחבורה שגרתית שם למעלה. האופי הלבנטיני שלנו קרן מאושר.

כשהגענו לאולסונד, אחרי כ-11 שעות על הכביש, היינו כבר במצב שחציו אופוריה וחציו אגו טריפ מטורף. הכל היה מושלם. הנופים, הרדיו עם הפופ הגרוע, העובדה שכל כך נהנינו אחת עם השנייה. רק מי שמכיר אותי שבע שנים ומעלה יכול להבין עד כמה זה לא מובן מאליו, כמעט לא הגיוני, שאסע עם עוד מישהי, בפרט חברה טובה, ולא ארגיש חנוקה או לחוצה או שפשוט אחטוף התמוטטות עצבים ואברח. אני חושבת שזו גם אורטל, שאני אוהבת נורא, אבל גם אני שהשתניתי. הבפנים והבחוץ הזה עוד פעם.

באולסונד נשארנו יומיים, כאשר ביום שאחרי הגעתנו אורטל חגגה 26 שנות חיים. נסענו לאי קטן המחובר ליבשה באמצעות מערכת גשרים ומנהרות ושתינו בירת אפרסקים. פגשנו בדורמז שתי בחורות – האחת אמריקאית והשנייה ברזילאית, והצענו להן להצטרף אלינו לנסיעה למחרת, בדרך האטלנטית המשגעת. איכשהו, האמריקאית הזמינה את עצמה להצטרף אלינו לרואדטריפ, ולא סירבנו. ביום למחרת, מעט אחרי הדרך האטלנטית, פתאום הבנו את גודל הטעות – ונכנסנו ללחץ. היא הייתה מאוד תובענית, הבחורה, ולא ידענו איך לנפנף אותה מבלי להיות ממש כלבות. מפה לשם, טיכסנו תחבולה מתוחכמת בעברית, ובמשך השעה הקרובה "רבנו", בחצי עברית וחצי אנגלית, כי אורטל שכחה את הדרכון שלה באולסונד. אין ברירה, אנחנו חייבות לחזור ולהשאיר גם את האמריקאית בתחנת הרכבת בה אנחנו משאירות את הברזילאית, ולחזור לאולסונד. היה נורא קשה לריב ככה, כשאנחנו רואות את הנופים היפים בעולם, אבל לפחות השפה האקזוטית שלנו איפשרה לנו לצעוק אחת על השנייה כמה יפים הפיורדים ואיזה מגניב זה שאנחנו שוב עולות על מעבורת. שתי דפוקות, אין מה לעשות.

אחרי שהורדנו אותן והתחבאנו קצת באוטו, התיישבנו לפקנק בלוקיישן הכי מושלם שלנו עד כה, וצחקנו במשך אולי שעה תמימה. אחרי כן התעשתנו, והמשכנו לדרך הטרולים היפהפיה והצרה, שהסתבר לנוחיותנו הרבה שמתחילה בדיוק איפה שהורדנו את הבנות. היה לנו הרבה יותר מזל משכל בטיול הזה, תאמינו לי. כשסיימנו לנהוג אותה, נזכרנו שאנחנו נטולות לינה, והתחלנו לעבור בין אתרי קמפינג ריקים מאדם, בודקות אם במקרה פתוחה שם בקתה ריקה. הרגשנו כבר כל כך מטופשות שקצת איבדנו צלם אנוש. לאחר כשעה התחלנו להתייאש, אז עצרנו לחידוש אנרגיות על אחת המקפצות שהנורבגים אוהבים כל כך לשלב בקמפינג שלהם. זו הייתה תחושה מדהימה כזו, שאיכשהו הכל יסתדר. רק תני לזה זמן. בסופו של דבר, עצרנו באתר קמפינג והתקשרנו למספר הטלפון שעל הדלת. הוא אמר לנו שפשוט ניכנס לבקתה הפתוחה (היחידה שלא ניסינו לפתוח בכל הנורבגיה הארורה הזו), והוא יבוא מאוחר יותר בשביל התשלום.

ביום למחרת החלטנו לנסוע לברגן, העיר השנייה בגודלה בנורבגיה (270,000 איש, כן? אל תתלהבו) וזו שמוכתרת כבירת הפיורדים (בניגוד לטענתו של המהבול שהיה אחראי על ההוסטל שלנו, שטען שהוא מעולם לא ראה פיורד) ולהישאר בה יומיים, עד לחזרתנו לאוסלו. הגענו לעיר בתשע בערב, אולי קצת מאוחר יותר, ומיד יצאנו. זו עיר מאוד מוזיקלית, מסתבר, ובכל מקום יש מוזיקה חיה מצוינת, של להקות רוק מקומיות שמחכות לפריצה הגדולה שלהן. הגענו לפאב אחד, ואיכשהו יצרנו חברים בשנייה. התאהבנו בברגן ועשינו שטויות, כמו שעושים בכל התאהבות, אבל כמו בכל התאהבות, גם חווינו התפכחות מכאיבה ודרמטית. בבוקר העזיבה שלנו, כשקמנו בחמש בבוקר במטרה להחזיר את הרכב לאוסלו לפני 13:30 בצהריים, דפקתי את האוטו ביציאה מהחנייה. אספתי את אורטל, שחיכתה מחוץ להוסטל עם המזוודות שלנו, ולחמש דקות של טירוף חושים עוד התכוונתי לנהוג את שמונה השעות לאוסלו ללא מראה. למזלי, פתאום חזרתי לשפיות, והבנתי כמה זה היה לא שפוי לנהוג כל כך הרבה שעות רצופות ללא הפסקה, רק בשביל לחסוך כמה קרונות. חיכינו שייפתח סניף אוויס בברגן, החזרנו שם את הרכב פלוס קנס קל, ותפסנו רכבת בחזרה לאוסלו.

ואז אוסלו, ועוד כל מיני דברים מביכים שהשתיקה יפה להם, ועוד שטויות, ופתאום מצאנו את עצמנו שוב בשוודיה, מבינות שאנחנו נפרדות עוד שנייה.

ועכשיו השנייה עברה, ופתאום אני לבד בעיר זרה, והפוסט הזה מרגיש כמו רקע. רק צורה, בלי תוכן. אולי את התוכן האמיתי אני מפחדת להוסיף. מה שקורה בנורבגיה נשאר בנורבגיה.

מעכשיו זה טיול חדש, עם כללי משחק חדשים – ובכלל התיישבתי בבית הקפה הזה לפני שעתיים במטרה לכתוב את הסמינר האחרון לתואר – ותראו אותי. דחיינית עד העצם.

אוסיף תמונות מאוחר יותר, הכבל של הטלפון נשכח בהוסטל. אני מקווה.

שנה טובה.

תגים: טיולים, נורבגיה, שוודיה