היום בו בחרתי לחיות
Posted on: 21/12/2013
- In: העולם ואני
- להגיב
זוכרים מתי הבנתם שאתם כבר לא ילדים?
לי זה קרה פעמיים. הפעם הראשונה הייתה כשהייתי ילדה והבנתי שאני צריכה להסתדר לבד, כי אני לא כמו כולם. אני לא משחקת ועושה שטויות, וגם ההורים שלי לא מציבים לי גבולות. אז הגיע הזמן, הצהירה לעצמה אני בת השמונה, שאהיה מבוגרת.
למבוגרים, כמו שתפסה אותם גל החד-ספרתית, שלמדה להבין את העולם בעיקר מספרות אנגלית של סוף המאה ה-19, אין ממש רגשות. הם יודעים להרגיש תשוקה, קנאה, כעס. לפעמים אפילו אהבה. אהבה מוגבלת, אבל אהבה. בכל מקרה, הם יודעים שהדברים האלו קיימים, אבל אף פעם לא נשלטים על ידיהם. זו חולשה, ולמבוגרים אסור שתהיינה חולשות. הם צריכים לשלוט. אז היא יצרה לעצמה שני עולמות, ותחמה את הדברים שיכולים להתקיים בכל עולם. היה לה את העולם האמנותי, אליו נכנסו כל הרגשות. הוא היה שלה. העולם שבחוץ היה עולם בו היא התהלכה בלי להרגיש. זה היה נוח. ועם זאת, בעל כורחה, היא הפכה למה שאני בערך בגיל 17, אחרי הדיכאון הגדול.
אני לא זוכרת בדיוק מתי הוא התחיל, הדיכאון הגדול. מתי הפסקתי לצאת מהבית בשלב ראשון, לדבר בשלב שני, להפסיק לקרוא בשלישי, לכתוב ברביעי, לצייר בחמישי. בשישי לא הצלחתי לרצות שום דבר. אפילו למות כבר לא רציתי. הייתי קוראת לעצמי גווייה מהלכת, אבל לא ממש הילכתי. לפעמים הייתי פותחת את התריס המוגף תמידית לכדי חריץ, מסתכלת החוצה. ריח שיח הרוזמרין שהורי נטעו בדיוק מתחת לחלון שלי, וגדל כל כך עד שקיבל חיים משלו, היה מעורר בי בחילה. הייתי ממהרת להגיף בחזרה את התריס, פותחת אותו שוב רק בלילה, כשאשב על אדן החלון ואעשן בשרשרת. הייתי דיכאונית אינסומנית, תבינו. זה הזן הגרוע ביותר של דיכאוניות. אפילו לישון אי אפשר. רק אדני חלונות ועישון בשרשרת.
אני לא זוכרת מתי הוא התחיל, אבל אני זוכרת היטב מתי הוא הסתיים. לפני עשור בדיוק. ה-21 לדצמבר, 2003. אחר כשבוע של גשם בלתי פוסק, זרחה השמש. פתחתי את החלון לרווחה, שלא כמנהגי, והבנתי שאף אחד לא יוציא אותי מזה. זה לחיות או למות. עכשיו. והיום השמש זורחת. מעכשיו חיים.
מאותו היום חייתי. זה לקח זמן. המון זמן. היו הרבה דברים שהייתי צריכה ללמוד מחדש, או אולי, בעצם, לראשונה. מוחי, שהיה מסודר לפי טבלאות ומאורגן בשיטות עבודה, היה צריך ללמוד מהו כיף. הוא לא רגיל לטאוטולוגיה, המוח הזה. למה עושים כיף? כדי שיהיה כיף. זו לא סיבה, הוא מסביר לגל בת ה-17, והם כמו מתמקחים ביניהם. היא מסבירה לו שגם היא לא בטוחה, אבל יש הרבה דברים שהיא עדיין צריכה ללמוד. אז צריך לנסות, להתהלך מתוך זיוף, אולי אחר כך נבין, ציינה בפניו. המוח לא היה מרוצה במיוחד, אבל זו הרי לא ממש החלטה שלו. הוא רק מבצע. אז הוא אגר מידע על מהו כיף, מה אנשים מגדירים ככיף. ממגע אנושי, דרך ריקוד ועד טיולים וספורט אתגרי. הוא הצליב אותו עם היכולות הרגשיות והפיזיות של גל בת ה-17, ובנה תוכנית של כמה שנים, ללמוד מהו כיף. במקביל, בנה אלגוריתם לשליטה בדיכאון. בהנחה שהוא לא ייעלם לגמרי, הוא יצר, לבקשתי, מערך מורכב של כמות דיכאון מרבית למ"ר, על פי חומרת האירועים שקדמו לדיכאון, העונה בשנה, גיל ומשקל. טבלאות מסודרות היטב. אי אפשר לטעות איתן, חשב.
עם השנים, הטבלאות התחילו להיטמע במערכת שלי, וכבר לא הייתי צריכה להיוועץ בהן עם כל צעד. למדתי ליהנות. למעשה, נהייתי אדם מאוד כיפי. כשכולם סביבי התבגרו, אני הלכתי ונהייתי ילדה. בנג'מין באטנס מנטלית.
לפני עשר שנים בדיוק, 3,650 יום, החלטתי להיות ילדה. ולאחרונה אני שבורה לחלוטין, כי הבנתי שאני צריכה כבר להיות מבוגרת.
27. הרבה מכם בטח יחייכו באירוניה ויציינו לעצמם שאני עדיין צעירה וחכי עד שתגיעי ל-30/ 35/ 40 או וואטאבר, כי לכולנו יש נטייה כזו להניח שכל מי שצעיר ממנו חייב להיות ילדון. אני עדיין צעירה, אני יודעת. אבל מבוגרת צעירה.
אני זוכרת גל בת 15, אידיאליסטית ויהירה, יושבת על גזע עץ גדום לאחר שבדיוק סיימה לקרוא את חלקו השני של הקפיטל, ומבטיחה לעצמה שהיא לעולם לא תתפשר. היא תחיה לבד ותמות לבד, ובתנאי שלעולם לא תהיה עם אדם שאינו נכון, היא תעבוד כמו חמור, ובתנאי שלעולם לא תתפשר על עבודה. היא לעולם לא תעבוד בשביל הכסף לבדו. היא לא תפסיק לנוע. היא לעולם לא תפסיק לכתוב. היא תהיה מישהי.
ואני? 12 שנה אחרי, מחפשת את האידיאליזם הבלתי מתפשר של הילדה המבוגרת ההיא, וכבר לא מוצאת. אני כבר לא ילדה-מבוגרת. אני מבוגרת-ילדה. אני צריכה להתבגר, אני יודעת. וזה הדבר הכי כואב שאי פעם עשיתי. אבל אני זוכרת שלפני עשר שנים בדיוק בחרתי לחיות, וזה מספיק לי, בינתיים.
תחפושת מבריקה 
כתיבת תגובה