תחפושת מבריקה

Posts Tagged ‘J14

השבוע האחרון היה אחד השבועות הנוראים ביותר בחיים שלי.

מאז יום שבת האחרון, בו חטפתי מכות אקראיות בהפגנה, אני מרגישה כאילו אני צועדת על קרח דק. כאילו כולנו צועדים על קרח דק – ורק ממתינים לשבירתו הבלתי נמנעת. אני מרגישה נבגדת. על ידי המשטרה והסיקור הלא-מידתי בתקשורת, ועל ידי האנשים בחוץ, חלקם קרובים אלי ואת חלקם אני לא מכירה, איש מהם לא היה שם, הטוענים שאנחנו היינו האלימים – ואומרים לי בפרצוף שאני משקרת, או לכל הפחות מספרת חצאי-אמיתות.

עד יום שלישי צלעתי מעט, עכשיו הצליעה והכאבים בכף הרגל תוקפים רק כשאני הולכת יותר מאשר כמה מאות מטרים, כבר לא נורא. בכל מקרה, הכאבים ברגל התגמדו לעומת העימות התמידי שנאלצתי לייצר – בעד או נגד. אם מישהו רואה אותי, ושואל מה קרה – ואני מספרת – הוא חייב להחליט אם הוא בעדי או נגדי. אני לא יכולה אפילו להיראות נייטרלית, וזו תחושה בלתי נסבלת.

על ההגמוניה

כפעילה ותיקה, אין זו הפעם הראשונה שאני שומעת על אלימות משטרתית מופרזת. ממקור ראשון אני יודעת ששוטרים תוקפים נערים ערבים ביפו ותופרים להם תיקים. ממקור שני אני יודעת ששוטרים תוקפים חרדים ומתנחלים ומזרחים – וכמובן פלסטינים. יותר פלסטינים מכל אחד אחר, בגבולות הקו הירוק ומחוצה להם. לרוב התקשורת כלל לא מכסה את האירועים הללו – וכאשר היא כן, היא מציגה את המפגינים כאלימים, מסוכנים ואנרכיסטים. נשמע מוכר?

אז מה שונה הפעם?

מי שחטף מכות בסוף השבוע שעבר לא היה תושב שכונות מצוקה. הוא לא היה חרדי, הוא לא היה מתנחל, הוא לא היה פלסטיני. רובנו ככולנו היינו צעירים, בני ובנות הדת הנכונה, עם השכלה אקדמאית, תל אביבים. זו לא הייתה הפגנה של קבוצת שוליים מדוכאת – זו הייתה הפגנה של ההגמוניה התרבותית והאינטלקטואלית – או לכל הפחות, הילדים של אותה הגמוניה. היינו אמורים להיות מוגנים בשל המעמד שלנו, בשל ההשכלה שלנו, בשל צבע העור שלנו. אנחנו "בני הטובים" האלו שהתקשורת אוהבת לחבק. לעזאזל, חלקנו הם התקשורת.

בסוף השבוע האחרון משהו חדש קרה – משהו שעוד לא היה לו תקדים. פתאום אנחנו תפסנו את תפקיד האוכלוסיה המוחלשת. פתאום התייחסו גם אלינו כאילו אנחנו שחורים. לא רק המשטרה, אלא גם התקשורת. זו שאנחנו עובדים בה, שאמורה לחבק אותנו. הנימה התקשורתית נעה בין חשדנות זהירה כלפי המפגינים לבין האשמות בוטות וחסרות בסיס על האלימות שאלו (אנחנו) הפעלנו. המשטרה לא בחלה בדבר – היא סיפרה שמפגינים יידו סלעים לעבר שוטרים, מה שלא היה ולא נברא, הם סיפרו שמצאו מחסן מלא צמיגים המיועדים לבעירה (ראוי לציין שההפגנה שנערכה ביום שבת הייתה הפגנה ספונטנית, במחאה על האלימות המשטרתית ביום שישי, ולא הספקנו לבנות את הבריקדות ולהתחמש ב-24 השעות שניתנו לנו). היו בהפגנה הזו עשרות צלמים משטרתיים – בוידאו ובסטילס, עשרות אנשי תקשורת – ואיש לא הצליח לתפוס תמונה טובה של אבנים שיודו לעבר שוטר?

העניין הוא שזה לא משנה מה צילמו ומה לא. זה לא משנה מה נפיץ אנחנו בפייסבוק ומה לא. המוסד הפך לכל כך חזק, שהוא חושב שיצליח להצדיק כל דבר – והוא אכן מצליח. הוא מצליח כבר שנים. ההבדל היחידי הוא שהאנשים שהממסד מבקש לסרס עכשיו, זה בדיוק אלו שנהגו להיות בעלי הכוח. האליטה החדשה בישראל חזקה, והיא כבר יכולה להתחיל להתנגח בישנה בריש גלי. אין איך לטעות בזה – אנחנו במלחמה בין אליטות. האליטה הישנה, שלא מבינה איך פתאום נשמט לה הכוח מבין האצבעות – והאליטה החדשה, שאוספת אותו טרם מגיע לקרקע. זו רדיפת האקדמאים השמאלנים, זו השתלחות חסרת רסן בארגוני סיוע. זה הפצת "ישראל היום" בכל פינה, כאילו לא היה שופר השלטון, כאשר במקביל נעה כל התקשורת ימינה. זהו הבוז כלפי "הבועה התל אביבית" (לאחר שלוש שנות מגורים בעיר הזו, אני מוכרחה לתהות WTF), ואלו המהלומות של השוטרים בסוף השבוע האחרון.

אנומיה

את המונח אנומיה טבע אמיל דורקהיים, סוציולוג צרפתי בן המאה ה-19. הוא מתייחס למצב של התרופפות הקשרים החברתיים והמוסדיים לעומת הפרט, הנותר ללא קשרים אמיתיים, משולל מיקום בתוך הסדר החברתי. לטענתו, זהו מצב קשה והרסני, שעלול להוביל יחידים לביצוע מעשים קיצוניים – כאשר הקיצוני מביניהם הוא התאבדות. אז לא שאני חושבת שהולך להיות כאן גל התאבדויות, אבל התחושה הזו, של אי-אמון מוחלט בכל אחד ובכל דבר, שתוקפת אותי, ואני מרשה לעצמי להניח שגם אחרים מהמפגינים באותו ערב, היא כמעט בלתי נסבלת. אצלי היא נבנתה במשך שנים – בעיקר מתוך למידה על אי-צדק שמופנה כלפי אוכלוסיות חלשות, בארץ ובעולם, אבל זה לא עשה את הנחיתה שלה לכואבת או מערערת פחות. ההבנה שמתחיל להיווצר כאן סדר חברתי חדש, שלא מכיל אותי ואת בני המעמד שלי, אלא מקיא אותנו מתוכו, מטלטלת.

בסופו של דבר למחאה הזו יש אידיאולוגיה, והיא לא מכילה את כולם, יגידו מה שיגידו. היא נשלטת על ידי השיח הפלורליסטי והדמוקרטי, ונושאת את דגלי הסוציאליזם (אפילו אם היא מפחדת לקרוא להם ככה). מי שאינו מסכים איתנו, מי שאינו פלורליסט, מי שאינו דמוקרט, מי שאינו סוציאליסט, אינו חלק מאיתנו – וזה לא משנה כמה דיבורים יהיו על הכלה וקבלת האחר. הטון במחאה הזו הוא הטון של האליטה התרבותית הישנה – והיא כבר לא מוגנת. למרות שאנחנו לבנים. אז אולי זה צבוע כשזה בא ממישהי שמדברת גבוהה-גבוהה על חופש הביטוי, וזה כנראה לא פוליטיקלי קורקט, ובוודאי שיש כאן אמירה מתנשאת לפיה סל הערכים שלי טוב מזה שלהם, אבל אני לא יכולה שלא להתאבל על אובדן הכוח, ולא יכולה שלא לשנוא את העובדה שהאליטה החדשה היא אליטה בעלת נטיות פאשיסטיות לא קטנות. כדרכם של מוסר ואידיאולוגיה, אני חושבת ששלי טובים יותר – ויכולים להניב דברים טובים יותר. אין בכך בכדי להצדיק את עצם קיומן של אליטות. אני מייחלת לחברה חסרת מעמדות – פשוט חושבת שהתפישה המוסרית שלי ושל חברי עשויה לקרב אותנו לעולם הזה, על פני תפישתם המוסרית של הפוליטיקאים היושבים בקואליציה הנוכחית, וחבריהם האוליגרכים.

בסופו של יום, נראה שהאנומיה הזו משמעה גם בדידות איומה, ותסכול איום עוד יותר, שעכשיו כבר באמת הכל מתפורר. אפילו בשבילי. למרות שאני לבנה.

נתחיל מהסוף, לטובת הקוראת אמא: אני בסדר.

לא הייתי בטוחה שבכלל אגיע להפגנה הערב. יש לי מבחן מחרתיים, וזה הרבה יותר חכם להישאר בבית וללמוד – אבל יש הפגנה. נו, חייבים להגיע. לא אישאר הרבה.

היא התחילה נחמד. אלף-אלפיים איש בכיכר הבימה בואך שדרות רוטשילד. כשעה, או אולי שעה וחצי, אחרי שנעמדנו שם, התחלנו לצעוד. המטרה הייתה כיכר רבין. עוקפים את הכיכר, מבקשים לרדת מדיזנגוף לאבן גבירול. נחסמים. משנים נתיב, וצועדים דרך שדרות ח"ן. הצעקות הרגילות, הדרישה הרגילה למדינת רווחה, אבל עם אנרגיות אחרות. תחושת חיוניות לא שגרתית. לא זעם, לא הייתי אומרת שזה זעם. חיוניות. בניגוד להפגנות האחרונות, שדמו מיואשות הרבה יותר מלוחמניות, פתאום הייתה תחושת שינוי מסוימת. סולידאריות מסוימת. לא יודעת איך להסביר את זה, זה פשוט ככה. שרנו, צעקנו, רצנו קצת.

הגענו לכיכר. בלאגן סביב ניסיון לשבור חלון של בנק דיסקונט. לא משהו רציני. מספר האנשים שנעצרו היה מדוד במשורה בשלב זה. זו הרי הפגנה נגד אלימות משטרתית. מעצרים אינסופיים בטח לא יצטלמו טוב. אחרי כחצי שעה, אולי שעה, מול העירייה, התפצלנו. חלקנו הלכנו לאיילון. השעה כבר הייתה 12 בלילה, אולי קצת אחרי, והכביש היה כמעט ריק. אווירה של הפגנת יום כיפור. עלינו לאיילון דרום דרך ארלוזורוב, וחזרנו דרך קפלן. בצומת קפלן היה יותר סואן, ולא חסמנו את הכביש ליותר מדי זמן. בכל זאת, חנונים. חזרנו לכיכר רבין. חלק מהמכוניות צפרו בזעם, חלקן בתמיכה. היו בעיקר סיסמאות, והמון זיעה.

כיכר רבין שוב. אינספור ניידות. עשרות, אולי יותר, חיילי משמר הגבול. הם אחזו ידיים ויצרו סביבנו שרשרת אנושית. אין יוצא ואין בא. אנחנו עומדים שם, כמה מאות אנשים, סגורים בתוך מחסום של מג"בניקים. הם טובים בעסק הזה, של מחסומים. יש סיבה לכך שכבר לא מביאים שוטרים רגילים להפגנות, בדיוק כמו שעושים בשכונות מצוקה. אנחנו היינו רגועים באופן די מרשים. בלי לדחוף, בלי להיכנס להיסטריה. פשוט שם.

בשלב מסוים אירע מיני-בלאגן, לא בדיוק הבנתי איך. המג"בניקים הרפו למספר שניות, וניסינו לצאת. כשהגעתי למחסום המג"בניקים, שהושב לקדמותו, הם סירבו לתת לי לצאת – ואז אחד עצר, עזב את ידו של האחר. יצאתי. החברים שלי נשארו בפנים. המעצרים הגדולים כבר החלו, ומספר מג"בניקים נעלו מפגינים בבית העירייה. הלכתי לראות מה קורה שם, אבל פתאום אנשים רצו, והכפכף הארור שלי משוק הכרמל עף לי מהרגל. חיכיתי עד שרוב האנשים עברו, והלכתי לקחת אותו. בעוד שאני מתכופפת, עבר אחד המג"בניקים בריצה. כמעט בלי לעצור הוא הדף אותי בכוח לרצפה, והמשיך לרוץ. השני דחף אותי שוב, ובעוד שאני מנסה לקום, בא שלישי בדחיפה כואבת במיוחד שהייתה יכולה לסתום את הגולל על הנושא, אלמלא הגיח הרביעי ובעט בי. בעיטה רצינית כזו, מהסוג שמשאיר סימן. סתם בעיטה, על הדרך. נראה לי שכבר היה ברור שאני לא בדיוק הטיפוס שיקום ויכניס אחת לשוטר.

בהנחה שהכפכף האבוד שלי לא סיכן את ביטחון הציבור, זה היה סתם ככה. אני לא מפגינה אלימה. אני די חנונית, בעצם. לא שוברת כלום, לא הופכת פחים, לא פורצת. אני צועקת דברים, מה שעשוי להיות די מעצבן, אבל בטח לא סכנה ביטחונית.

כנראה שזה מה שמוזר כאן.

מסתבר שאני כן סכנה ביטחונית.

לא ספגתי אלימות קשה. לא שברתי שום דבר, לא סדקתי שום דבר, כל השיניים שלי במקום. המג"בניקים הנחמדים אפילו דאגו שהסימנים הכחולים-סגולים שלי יהיו באזורים שהשתיקה יפה להם (כאילו, בתחת), ולא תוטרד מנוחתי מחר בבואי לבחור בגדים. מפחיד אפילו לחשוב איזו אלימות היא מנת חלקם של אנשים משכבות מוחלשות, ולא של תל אביבית בעלת מראה אשכנזי. ממש ממש מפחיד לחשוב איזו אלימות היא מנת חלקם של פלסטינים – אבל היה משהו כל כך רנדומלי בבעיטה הזו בסוף, כל כך לא הכרחי, שזה היה מפחיד.

פתאום הבנתי שאני באופן רשמי אויבת המדינה. הרי אותם חיילים לא עובדים באופן עצמאי, הם מקבלים פקודות ממישהו. אלו אותם מחלקי פקודות שאמרו להם לא לבחול בדבר, לעצור את הדברים בכל מחיר. אלו אותם מחלקי פקודות שעשו לנו דה-הומניזציה מוחלטת, שאמרו שאנחנו הסכנה.

ועכשיו? עכשיו אני בבית, אחרי מקלחת של מים קפואים (ע"ע זיעה). יושבת על הלאפטופ, בקרוב אכוון שעון לשמונה, לקום לתרגול בערבית. יש מחרתיים מבחן, כבר אמרנו. יש לי עדיין מה להפסיד, ואני עדיין לא רוצה להפסיד אותו – אבל בכל יום מצטמצם מלאי הדברים שאני יכולה להפסיד, הופך בטל בשישים. של רובנו, אני מניחה. אנחנו 99% של ייאוש, והמדינה הזו הבהירה לי היום רשמית שאני האויב. זה מוזר, ועצוב – אבל לשמחתי, כרגע זה מעורר בי בעיקר רצון להילחם בחזרה. לא במג"בניקים. אני הרי חלשלושית וחנונית פציפיסטית באופן כללי, אלא להילחם במי שבעט בי באמת, וכינה אותי אויבת.

המדינה.

אתמול הבטיחו לנו שהמחאה חוזרת לעונה שנייה, סוערת מתמיד – או משהו כזה שקופרייטרים אומרים, ובבוקר שאחרי יריית הפתיחה שלה, כמו שקופירייטרים אומרים, החלטתי לכתוב פוסט שכולו ביקורת צורנית. כזו אני, קטנונית.

א. יש לי חלום

כולם, כיום, מסתבר, הם חולמים גדולים. החלום, התקווה, הסולידאריות. כולנו אחד. אז בואו נדבר על זה. לא כולנו אחד. אם כולנו היינו אחד, לא היו פערים בין יהודים וערבים ולא בין יהודים אשכנזים ליהודים מזרחים, המונחים מרכז ופריפריה לא היו רלוונטיים, לא היו מפלגות ולא כנסת והיינו מדברים בטלפתיה. זו רטוריקה מעייפת, חסרת משמעות. היא מנסה לדבר לכולם, ולא מדברת לאף אחד בעצם. סולידאריות היא גם לקיחת צעד אחורה, והיא גם דיבור על פריבילגיות. לי, כמו לרובם ככולם של "מובילי המחאה", יש המון פריבילגיות. אני אמנם לא אשכנזיה, אבל "עוברת" ככזו, אני באה ממשפחה מבוססת, אני גרה בתל אביב, עושה תואר ראשון. בדיוק כמו מובילי המחאה. כשאנשים בעלי פריבילגיות מדברים בגוף ראשון רבים, הם מטאטאים את הפריבילגיות תחת השטיח – והופכים את השיח לשיח הגמוני. פריבילגיות לא אמורות ולא צריכות למנוע מאנשים להביע את עצמם, אולם הם צריכים לעשות זאת תוך התייחסות אליהן. כאשר לא מדברים על ההבדלים המעמדיים ומדברים על "כולנו אחד", מדברים בעצם על המעמד שלך – וזה הופך לשיח הגמוני ופטרוני.

חוצמזה, זה ממש סחי.

עיבוד סרקסטי: שחר אבן-דר מנדל

ב. דתיים וחילונים, יהודים וערבים, שמאל וימין, פריפריה ומרכז

אם נגיד מספיק פעמים שאנחנו פונים לכולם, האם כולם יתגשמו יש מאין? הייתי בהפגנה אתמול, כמו גם במרבית ההפגנות בשלוש השנים האחרונות, ולא ראיתי אותם. למה רק שלוש שנים? ובכן, כי רוב החיים שלי גרתי בגליל המערבי, ולמרות שהייתי נערה בעלת דעות רדיקליות, בילוי שעתיים וחצי בנסיעה לכל כיוון ובזבוז כמאה שקלים על הנסיעה הייתה מחיר כבד מכדי לשלם על הפגנה חד-שבועית – ואני, כאמור, בעלת הפריבילגיות הנכונות. פריפריה אין שם, לא באמת. דתיים? לא יודעת, ראיתי איזה שניים עם כיפות סרוגות בתוך אלפי החילוניים, זה נחשב? לגבי ימנים, לא בדיוק ראיתי אנשים מסתובבים באף הפגנה עם חולצות של ישראל ביתנו או האיחוד הלאומי (וזאת תוך הוצאת הליכוד הניאו-ליברלי מהמשוואה בכלל), אלא אם בהפגנת נגד. ערבים? גיב מי א ברייק (ומיד בסעיף ג').

המחאה הזו לא פונה לכולם – ויש לה שתי ברירות: או לנסות להבין למה, וכיצד כן למשוך קבוצה הטרוגנית יותר של אנשים ומדוע אנחנו לא מדברים אליהם (התשובה בסעיף א'?), או להכיר בכך שרוב הפעילים הם יהודים שמאלנים מהמרכז, ולהתחיל כבר לדבר בפתיחות על הכיבוש, כוס אמק. בכל מקרה, אולי כדאי להפסיק עם היומרה הזו של "דיבור לכולם", לפחות עד שבאמת יבואו כולם.

ג. ערבי המחמד

בהפגנות האחרונות יש קטע של להיות קוסמופוליטיים, ולכלול, בין הנאומים, ערבי. הוא תמיד ערבי נעים-הליכות ומדבר עברית רהוטה. הוא ערבי כל כך נחמד שהוא כמעט יכול היה להיות יהודי מזוויות מסוימות. הוא מדבר על אחדות בשם ערכי המהפכה, שהם גם במקרה מונחים מעורפלים כמו צדק חברתי, ומי לא מזדהה איתם.  לא נדבר היום על מיהו העם הזה שדורש אותם, והאם ערבים נכנסים בהגדרתו. זה סתם לבאס. הבעייה היא ששפתו הראשונה של אותו ערבי חביב וקל לעיכול, היא ערבית. כאשר הוא נושא נאום שלם בעברית, הרי שזוהי התעלמות מיחסי הכוחות הברורים. במילים אחרות, 1:0 ליהוד. וכשאני אומרת 1:0 אני מתכוונת ל-0:∞, שכן זה רק עוד ניצחון אחד בשרשרת נצחונות האקולטוריזציה בחברה בישראל. בשביל לנטרל באמת את יחסי הכוחות, עשו את זה חצי-חצי. כדאי להביא מתורגמן לערבית, שיתרגם את כלל הנאומים. זה יהיה יותר מייגע, אמנם, ויקח יותר זמן, אבל אולי שווה לקצר את הנאומים לחמש דקות במקום עשר, כאשר בחמש הדקות הנותרות יתורגם הנאום, בשביל שהערבי לא יהיה על תקן ערבי המחמד, אלא חלק אמיתי משיח שיוויוני יותר.

אסיים בשבחים ליוס ברוך ממאהל חיפה, שדיבר נהדר, וליהודה אלוש הבאר שבעי, שחיבר (סופסוף) את המאבק הנוכחי למאבקים חברתיים קודמים וזוהרים פחות, החל בוואדי סאליב והפנתרים השחורים וכלה במאבק הפלסטיני להשתחרר מהכיבוש – ובקצת ביקורת עצמית. גם אני שוגה בדה-פוליטיזציה מעמדית מדי פעם, כמו כולנו. קל לחשוב שכולם מדברים בשפה שלך, תיאורטית ומילולית – אבל זה שיח מסוכן, ומדיר. רטרוספקטיבה לא תזיק לאף אחד מאיתנו. מהפכה שמחה שתהיה לנו.

2011 הייתה השנה הכי מטורפת, מלאה תקווה, משמחת, מעציבה ומייאשת שהייתה לי בחיי.

מעולם לא הייתה לי שנה כזו, שנדמה כאילו הכל קורה בה בבת אחת. זה נראה כאילו אפילו הטלטלות שחוויתי בחיי הפרטיים הובילו אותי למקום הנפלא הזה בו התקיימנו במשך מספר חודשים – J14. עד היום אני מתרגשת מזיכרון ההפגנות הראשונות, התרגשות שהיטיב איתמר שאלתיאל להגדיר – התאהבות שסופה לא ידוע, ופשוט אין ברירה אלא להתמסר, אפילו אם בסוף זה יוביל לשברון לב.

רבות דובר על השתלשלות האירועים ב-2011, כל הדברים שקרו במקביל. הם הושפעו אחד מהאחר, ובאותה נימה התקיימו זה לצד זה, ללא מגע ישיר. הם קראו לזה מהפכת הפייסבוק והטוויטר, מהפכת הצעירים, הם אמרו שזה היה ונגמר, הם ניתחו את זה באלף אופנים שונים.

לא אחזור על דבריהם. אני לא נוהגת לסכם את שסוכם – ועוד פחות מכך את מה שעוד לא הסתיים.

בתור תל אביבית המתגוררת במרכז העיר ומתניידת בעיקר ברגל, בחודשיים האחרונים אני עושה הכל כדי לא להגיע לשדרות רוטשילד. זה לא קל. לפעמים זה דורש ממני להכפיל את זמן ההגעה שלי למקומות – אבל ההליכה בשדירה נוטעת בי געגוע אינסופי, כמו ללכת לבדך בכל המקומות שהיו לרגע שלך ושל אהוב ישן. הצעידה שם היא ערגה אינסופית. שם היה את הפסל הגדול שנבנה ממתכת, ושם הקולנוע, שם החבר'ה ההזויים מ"מהפכה של אהבה", שם הספסל בו ישבתי עם ידיד לצלילי זוג מזדיין באוהל הסמוך – ושם הספוט הקבוע, בערך 30 מטרים מתחילת השדירה, עם הספה הישנה ומלאת הפשפשים, בו דיברנו על שינוי ותקווה והומניזם. רוטשילד הייתה חלק מהחיים. גם אם עבדתי עד שעה מאוחרת בלילה, או שהייתי צריכה לקום בבוקר למבחן, או שבדיוק חזרתי מיום נסיעות בין מאהלים ברחבי הארץ, זה היה ברור שאגיע לשם. זה היה כמו להגיע הבייתה.

רוטשילד הייתה המקום בו אנשים זרים הפכו לקהילה של ממש.

ועכשיו – דשא חדש, ניקיון, הסחים הרגילים של ימי שישי. הרים של בטון. כאילו כלום. כאילו חלמתי את הכל.

אולי באמת חלמתי את הכל.

זה היה חלום נהדר. הטוב ביותר שהיה לי. אולי חוץ מההוא שהיו בו ג'וני דפ ומלא קאפקייקס.

עכשיו הגיע הזמן לשלב ב' של החלום – הגשמתו.

אני חושבת שהוכחנו כולנו שמה שאנחנו רוצים זו מדינת רווחה. לפני כל דבר אחר, זה מה שאנחנו רוצים באמת. אנחנו רוצים צדק, אנחנו רוצים שיוויון – ואנחנו רוצים שנציגי הציבור שלנו ישקפו אותנו, את האנשים אותם הם מייצגים.

כנראה שאין ברירה, צריך להתחיל ללכלך את הידיים – ולהיות פוליטיים. לשים את הכלכלה במקום הראשון, לוודא שנציגי הציבור שלנו יודעים זאת – וייבחרו על פי גישתם הכלכלית. להתפקד למפלגות שאנחנו מסכימים עם מצען הפוליטי – ולדאוג שהאנשים הנכונים יהיו בראשן, ויגיעו לכנסת מטעמן. לקחת חלק בניהול הקהילה הזו, שאנחנו קוראים לה מדינה. לרחובות, כך או כך, עוד נחזור בקרוב.

ועכשיו, קצת תמונות, שניזכר מה היה לנו – ונתחיל להתכונן לעשות את זה אפילו יותר טוב, בשנה הבאה.

2012 שמחה לכולם!

רוקדים ברוטשילד, 16-10

חבלי כביסה לאורך השדירה, בליל ה-14.7

הפגנת המטאטאים בשכונת שפירא, 15.8

ברי סחרוף מגיע במפתיע, 26.7. מצאנו את עצמנו קצת כועסים על הרעש, כאילו מישהו פלש לנו לסלון

ילד חד"שניק, בהפגנה ב-6.8


הקרנת הסרט "תחריר" בקולנוע החברתי, רוטשילד פינת החשמונאים

לפני זמן קצר קיבלתי מייל מעמותת "חברה טובה", השולחת לי עדכונים על פעילויותיה מדי פעם בפעם.

פעילותה הנוכחית היא, כמסתבר, לבקש שאצביע לה מדי יום באפליקציית היוטיוב של בנק לאומי על מנת שתוכל לזכות במבצע "שני מיליון סיבות", פרויקט מימון העמותות של בנק לאומי. מתחת, ככה, בקטן, הציעו פרויקטים בעזרה לאנשים בעלי פיגור שכלי, התנדבות בבתי אבות ועשייה סביבתית.

בימים האחרונים עוסק המרחב הוירטואלי כולו בשאלה האם "אם תרצו" היא עמותה לגיטימית, משום שהיא עמותה פוליטית – ובנק לאומי הצהיר כי עמותות פוליטיות לא יורשו להשתתף בתחרות. השמאל כולו עומד על רגליו האחוריות ומאיים במעבר לבנק הפועלים, הידוע בפעולותיו ההומניטריות. מנכ"ל תנועת "שלום עכשיו", יריב אופנהיימר, אף הגדיל והצהיר על כך בפייסבוק, ולאחר מכן הצהיר על כך בריש גלי בתקשורת.

פוליטי היא לא מילה גסה

יריב אופנהיימר, שהוא אדם חכם, יודע שהכל פוליטי. הוא יודע שעמותת סיוע לנפגעות תקיפה מינית היא פוליטית, בדיוק כמו שהוא יודע שעמותה להגברת נגישות לנכים היא פוליטית – ובדיוק כמו שאפילו עמותה כמו "תנו לחיות לחיות" היא פוליטית. הכל פוליטי, הכל חותר לשינוי חקיקה – והכל מוכתב על ידי מדיניות ממשלתית.

אופנהיימר לא שכח. הוא לא שכח שעצם קיומן של העמותות הוא פוליטי, משום שמדינת ישראל לא דאגה לדברים האלו בעצמה. לא היינו צריכים עמותה לסיוע לנפגעות תקיפה מינית, אילו שירותי הרווחה היו מטפלים בכך. לא היינו צריכים עמותה להגברת הנגישות אילו התכנון העירוני והמוסדי היה פועל כהלכה, לא היינו צריכים עמותות להצלת בעלי חיים אילו היה תקציב המופרש לטובת סירוס ועיקור חיות רחוב והיצע רחב יותר של וטרינרים עירוניים – וכהנה וכהנה. הוא פשוט מדבר בשפה העממית – והעם חושב שפוליטיקה מתמצית רק בצבא ובגבולות

בויקיפדיה טוענים שאופנהיימר עשה תואר ראשון במשפטים ושני במדיניות ציבורית – ואני בטוחה שאיפשהו במהלך שנותיו הארוכות באקדמיה הוא למד דה-פוליטיזציה מהי. לאלו מאיתנו שלא מבלים את מיטב שעותיהם שם, דה-פוליטיזציה היא לקיחת נושא פוליטי במהותו והפיכתו לנושא נייטרלי לכאורה. אם נתייחס לדוגמא לנפגעות תקיפה מינית – הרי שעצם העובדה שמדובר בנשים מלמדת אותנו דבר או שניים. עובדה שיש יותר נשים שמותקפות מינית מאשר גברים – וזה לא בכדי, אלא תוצר ישיר של היחסים המגדריים בחברה. נושאים פוליטיים אינם מתקיימים בהכרח בזירה הפוליטית – קרי, הכנסת, ומתקיימים בכל רבדי החברה. ההבדל היחידי הוא שאין להם נציג מוגדר, או יצוג מפלגתי. אגב, גם זה פוליטי.

רקדו, קופים, רקדו

אחזור למייל שנשלח לי מוקדם יותר היום. עמותת "חברה טובה", במידה ואתם לא מכירים, מרימה פרוייקטים קצרי-טווח ומגייסת לטובתם מתנדבים – וזאת בהנחה שיש אנשים רבים שהיו רוצים להתנדב אבל לא יכולים להתחייב לזמן ממושך, בתוספת ההנחה שפעמים רבות מוסדות צריכים מתנדבים למאורעות ספציפיים, ואין סיבה שיחזיקו מערך מתנדבים שלם לצורך כך. חמודים, נכון?

החמודים האלו נאלצו לשלוח לאלפי האנשים ברשימת התפוצה שלהם מייל ובו הם מתחננים לקבל את קולם מדי יום, על מנת שבנק לאומי יואיל בטובו לזרוק להם כמה ג'ובות. בן רגע הפכה עמותה לגיטימית, שמבצעת פעילות חשובה, לקוף המרקד של בנק לאומי. הבנק יספיק להעניק את הפרס לזוכה המאושרת  בדיוק לפני שיגיש את דו"חותיו השנתיים, ועוד לקבל ניכוי מס בתוספת ליחסי הציבור.

איך אוכל לסרב לכך? גם לעזור לעמותה האהובה עלי וגם לעשות יחסי ציבור לתאגיד קפיטליסטי – וכל זאת במחיר הזעום של לייק אחד ליום, כי הזמן שלי, כך יודע בוודאות מי שעובר על חשבון העובר ושב שלי, מאוד זול.

ועכשיו ברצינות, כי הסגי-נהור הזאת לא תובילנו לשום מקום:

"אם תרצו" היא לא האישו. למעשה, "אם תרצו" היא יותר כמו הסחת הדעת. ניתן לשמאלנים לאכול אחד את השני, לימין להסתובב גאה וזחוח – וכך אף אחד לא ישים לב שהם כולם הקופים המרקדים המבדרים את אורחינו המכובדים בטרקלין.

בנק לאומי, יותר מכל דבר, עושה מאיתנו צחוק. עם כל רצוני להעשיר את העמותות החביבות עלי, הייתי מעדיפה שכולן ייסגרו, התאגיד ישלם מסים כדת וכדין – ומדינת ישראל תדאג לכל הנושאים החשובים שהן מעלות. תמיד האמנתי בשברת – שילמת. הייתי מעדיפה שגליה מאור תמצא דרכים טובות יותר למרק את מצפונה. בטוח יש עוד מקום באיכילוב לבניין על שמה. אם לא, שמעתי שתקשור עם חוצנים הולך טוב בימינו.

"אין זה בטוח לחוש נוסטלגיה כלפי דבר-מה שאתה יודע בוודאות שלעולם לא ישוב" (וויליאם א. ווגן)

לישראל 2011 יש טעם נוסטלגי.

מה לא עשינו השנה – השתתפנו במחאה חברתית עצומה המלווה בהתעלמות-רבתי מצד נבחרי הציבור שלנו, שרדנו הפיכות של בני-דודנו במדינות השכנות, החזרנו חייל חטוף ובכינו מאושר כשהלה אכל בננה, עברנו את הספטמבר הזה ואת כל החבר'ה באו"ם, ספגנו מלוא החופן של חקיקה אנטי-פלורליסטית, נהיינו אויביה של תורכיה, זכינו לגינויים וחצאי גינויים מצד רבות מבעלות בריתנו לאורך שנים – אבל היי, הידקנו את יחסינו עם ליטא, אנו מצפים לסגירתם של שני ערוצי טלוויזיה ממלכתיים, למלחמה עם איראן – וכמובן, כולנו נהיינו עוד טיפה יותר עניים.

הו, כן, הנוסטלגיה.

השנה מתקרבת לסיומה, והתחושה היא שכך גם אנחנו.

במהלך המחאה הזכרתי לאחרים – ולעצמי – שזה לא תהליך מהיר. שדברים לוקחים זמן, בטח ובטח בכלכלה. ששינוי קורה לאט. הזכרתי, ואני עודני מזכירה, אבל באותה נימה אינני מצליחה להתנער מהתחושה שהזמן שלי פה קצוב. שלי – כי כבר אין "שלנו". הקיץ שלנו הפך לסתיו, ועם הגשם הדוחה הפגנות שבתות לבקרים נעלמה גם תחושת הסולידריות. חזרנו לאינדיבידואליזם, ואיש-איש דואג לישבנו הוא.

מלאו לי 25 לפני שבועיים וחצי – ואני לא מסוגלת לחשוב יותר משנה קדימה. אפילו את התואר שלי לא אסיים בעוד שנה, ואני עדיין לא מסוגלת לחשוב יותר משנה קדימה.

ישראל 2011, ריח של נוסטלגיה שמלאה בטחב.

מאסתי בפניות רטוריות לממשלת ישראל – וזה אפילו שרובן לא הועלו על הכתב, אלא התקיימו רק כמונולוגים שנוהלו בראשי. נמאס לי להגיד שלעזאזל, אני אותה צעירה מבטיחה שהייתי לפני 15 שנה, כשמשרד החינוך מצא לנכון להוציאני, על חשבונו, ליום בשבוע ממערכת החינוך הממלכתית בשביל תוכניות העשרה (את הביקורת שיש לי עליהן, בעקבותיה עזבתי, נשאיר לפעם אחרת). אני הבחורה המשכילה, הצעירה, זו שיש לה עוד המון שנים לשלם מיסים, שבאה מבית טוב, אפילו חצי מזרחית – בשביל שלא יגידו שישראל מדינה גזענית, חלילה.

אני היא גם הבחורה שישראל, כנראה, תפסיד. אני ועוד רבות ורבים כמותי.

אי-היכולת שלי לחשוב יותר משנה קדימה הופכת אותי לאפאטית. אפאטית לגורל המדינה, כמו גם לגורלי שלי. ממשלת ישראל, הצלחת. הצלחת להפחיד אותי עם הגרעין האיראני, הצלחת לשכנע אותי שלעולם לא יהיה שלום, הצלחת לגרום לי להבין אותי שאף פעם לא אוכל להשתכר כראוי, הצלחת לנטוע בי את האמונה שיום יבוא ואיאלץ לנסוע בקווי אוטובוס שונים רק משום שיש לי וגינה. הצלחת לשכנע אותי בכך שבקרוב במולדת שלי, זו שסבא שלי הקיז דם בכדי להקים, אושתק רק משום שאדבר את האמת.

מה שכן, ממשלת ישראל, אני לא הולכת להתאבד. בטח לא בגללך.

כאמור, אני בחורה בת 25. בחוגים מסוימים (שאינם מנהלים את הקמפיין של TNT) יאמרו שכל החיים לפני. אני משכילה, מוכשרת, חרוצה, משלמת מסים וכו' וכו'. אין לי דרכון אירופי, כך יצא, אבל גם כשאין דרכון זר אפשר להגר. אני משלמת מסים, זוכרת? בכל העולם רוצים משלמי מסים בימים טרופים אלו. כרגע אני לא מסוגלת לחשוב שנה קדימה, אבל אולי בעוד שנה דווקא אוכל.

הפרידה מהמדינה הזו תהיה קשה. המשפחה שלי פה, החברים שלי פה, אני דוברת עברית כשפה ראשונה וסבא שלי, זכרונו לברכה, אכן נלחם כדי להקים את הארץ. קשה.

אבל ממשלת ישראל, את לימדת אותי שקשה יש רק בלחם, זוכרת? נו אז, כשעבדתי בשבילך שנתיים בחינם.

הו, הנוסטלגיה.

אין לי מה לפנות לממשלה הזו. זו כבר באמת רק רטוריקה. אני פונה לאזרחים בה.

אתם מאבדים אותנו.

אתם מאבדים את בני דורי – המוכשרים, משלמי המיסים וכל שאר הסופרלטיבים, שפשוט לא יהיו פה בקרוב. לא לאורך זמן נמשיך לעבוד עבור 25 שקלים לשעה ללא תנאים סוציאליים. לא נמשיך עוד שנים להפגין, כמדברים לתוך אוזניים ערלות, כנגד חוקים המסרסים את עצם היכולת שלנו להפגין. לא לאורך זמן ימשיכו נשים צעירות להרגיש כמוקצות מחמת מיאוס. הזמן שלנו כאן קצוב – ולכן גם שלכם.

כשנסדקים הסיכויים שלנו לחשוב על עתיד במדינה הזו, כך גם שלכם. אתם תלויים בנו, ולו משום שבלעדינו לא יהיו לכם מסים – ובלי כסף, כידוע, אין תורה.

אני מייחלת למישהו שישנה את דעתי. שיראה לי שיש לי כאן עתיד.

אל תהפכו את העתיד שלי פה לנוסטלגיה.

כשיצחק רבין נרצח הייתי בת שמונה ו-360 יום. זה כמעט תשע, אבל כשאתה ילד כל יום הוא חשוב.

היינו בדיוק בין דירות, שזה הבין עבודות של המחפשים את עצמם נדל"נית, וגרנו אצל סבא וסבתא שלי. כשרבין נרצח ישנתי.

בבוקר אמא העירה אותי בחיוך עצוב. ירדתי למטה, וכולם היו דבוקים למרקע. רבין נרצח. אין יותר תקווה.

לא הייתי בטוחה מי זה הרבין הזה. ידעתי שהוא ראש הממשלה, אבל בערך בזה זה הסתכם. הייתי ילדה חולמנית, שבעיקר ציירה וקראה וכתבה לעצמה סיפורים. לא ממש הבנתי מה זה אומר.

סבא שלי הסיע אותי לבית הספר באותו יום, ושתק במשך כל הנסיעה. הוא היה אפילו שתקן יותר מהרגיל. שהרי, רבין נרצח.

כשהגעתי לכיתה באיחור, כתמיד (יש דברים שלא משתנים), כולם ישבו במעגל ודיברו על הרצח. הטלוויזיה שבבית הילדים הייתה פתוחה (למדתי אז בקיבוץ), וכולם בכו. גם אז דיברו על מותו של הסיכוי האחרון לשלום.

ניסיתי לבכות, כי כולם בכו – ואני גם ככה הייתי הילדה המוזרה, אבל אף פעם לא הייתי טובה בלבכות בכוונה. כולם בכו ואני סתם ישבתי שם, ניסיתי להיראות עצובה, וקראתי מספר שהחבאתי על הברכיים.

כשהסתיים יום הלימודים מוקדם, כי רבין נרצח, הבנתי שאני מוכרחה להבין מי היה המנוח. ההורים שלי היו מנויים דאז לעיתון "הארץ" וסבי ל"מעריב", ובין שני העיתונים הצלחתי לקרוא המון הספדים ותיאורים על מות התקווה. לא ממש הצלחתי להבין מה הוא עשה, הרבין הזה, אבל כתבו עליו מאוד יפה, וזה עצוב שנרצח מישהו שכותבים עליו יפה כל כך.

אחר כך נסענו לעצרת בכיכר רבין (אז עדיין מלכי ישראל), למרות שההורים שלי כמעט אף פעם לא נסעו להפגנות, או עצרות – ובאופן כללי די שנאו את תל אביב. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בהפגנה והפעם הראשונה שלי ברכבת. אני לא בטוחה, אבל יכול מאוד להיות שזו גם הייתה הפעם הראשונה שלי בתל אביב. ניסיתי לאזן בין ההתלהבות מכל הדברים החדשים לאבל על מות התקווה וכל זה. כשהגענו לעצרת כבר הצלחתי לבכות. הוא היה סבא חמוד, שעשה דברים גדולים, וכולם כותבים עליו מאוד יפה. הוא שווה דמעות.

מאז אותו מאורע מביך, בשלהי שנת 95', החלטתי שאני מוכרחה להתחיל להבין בפוליטיקה. אני לא יכולה להרשות לעצמי שכל הטמבלים האלו מהכיתה שלי ידעו דברים שאני לא יודעת. אז התחלתי ללמוד, ולקרוא. קראתי היסטוריה, קראתי עיתונים, קראתי מאמרי דעה (אם אתם מפקפקים ביכולתה של ילדה בת 9 לקרוא כל כך הרבה אתם לא מבינים שתי עובדות: האחת היא עד כמה חנאנה באמת הייתי, והשנייה היא שילדים הם תמיד יותר חכמים מאשר הקרדיט שאנחנו נותנים להם).

למדתי המון על פוליטיקה, אבל ידעתי: לא משנה מה, התקווה כבר מתה.

דור בלי תקווה

הדור שלי אולץ להיות דור נרות הנשמה. אולצנו לשיר רקוויאם חרישי על עולם שאבד ללא שוב. בני דורי, ילדי הנרות, לא ידעו יותר ממני. היינו עצובים כי אמרו לנו, היינו עצובים כי לא ידענו אחרת. נגזר עלינו להתאבל על עולם שמעולם לא הכרנו.

במרוצת השנים הנרות כבו, כי למי יש כסף לזה, ונהיינו בדיוק הדור שחזו שנהיה: מיזנטרופ, משועמם, אנוכי וציני. האתוס לתוכו נולדנו הוא אתוס של יאוש. נולדנו לתוך עולם שאמר לנו באופן חד-משמעי: אין כבר שום טעם. הרי סביר להניח, בדיעבד, שכולנו הזלנו דמעות תנין, בלי להבין באמת מה קרה, אלא רק כי אמרו לנו. אני מאמינה שגם שאר הילדים בכיתה ד' ("גפן") בקיבוץ עברון לא ידעו את פרטיו של הסכם אוסלו ב'.

ואז הגיע קיץ 2011.

הפתענו את עצמנו, אני חושבת, בקיץ האחרון. אשכרה הרגשנו שיש תקווה. זה היה נחמד. לא מתאים לנו, אבל נחמד. יצאנו וצעקנו והיינו שם, דורשים להיות חלק מכל מה שקורה בפוליטיקה בארץ. צועקים שאנחנו רוצים שינוי, מאמינים שהסיכוי לשינוי קיים, שאנחנו יכולים להוביל אותו, ולחתור לחברה צודקת יותר.

**

החורף הגיע מוקדם מדי השנה. כלומר, פעם הוא היה מתחיל בסוף אוקטובר בכל שנה, אבל הוא מתחיל בסוף נובמבר כבר לפחות חמש שנים. אתם יודעים, ההתחממות הגלובלית.

החורף הזה הגיע מוקדם מדי. הוא הגיע מוקדם מדי באנגליה, באירלנד, בניו יורק ובסאן-פרנסיסקו. בוול סטריט ה"כבושה" ירד שלג על המאהל.

אמנם הממשלות לא שולטות במזג האוויר, אבל זה לא מפריע למטאפורה הקפואה.

ובישראל? הגרעין האיראני קפץ עלינו, המחבלים המשוחררים, צרות דיפלומטיות, מה לא – ופתאום חזרנו לחכות לרבין. אין תקווה.

**

והמטאפורה צחקה.

נעים מאוד, אני גל חן, סטודנטית בשנה השלישית ללימודיי.

האוניברסיטה בשנתיים האחרונות היוותה חלק נכבד מהחיים שלי, לטוב ולרע. לא הייתי מהסטודנטיות האלו שלא נמצאות בלימודים, שלא אכפת להן מהם או שרק מחפשות להעביר את הזמן. יחד עם זאת, כמות הכניסות שלי למשרדי אגודת הסטודנטים מדודה במשורה. למעשה, נכנסתי לשם פעמיים. הפעם הראשונה הייתה ממש בתחילת השנה הראשונה ללימודים, כשהייתי צריכה לברר דבר-מה. המענה היה עלוב כל כך עד שהפעם הבאה שאיכנס, שתהיה גם האחרונה עד כה, תהיה בתחילת השנה השנייה, לאסוף את המדבקה לאישור לימודיי ולנוס על נפשי.

אני אדם פוליטי. נושאים פוליטיים מהווים חלק אינטגרלי לאישיות שלי, הם מעסיקים את מוחי רוב הזמן. כזו אני. לפני שהתחלתי ללמוד אפילו היו לי מחשבות על פעילות באגודת הסטודנטים, אבל לקחו בערך חמש דקות להבין שזה גוף מתועב, שלא ארצה להיות חלק ממנו.

איציק שמולי, אותך הכרתי הקיץ. אתה אמנם, לפחות לפי ויקיפדיה, מכהן כיושב ראש התאחדות הסטודנטים הארצית מאז ראשית שנת 2009, ויש לך עמוד בויקיפדיה והכל, אבל מעודי לא שמעתי עליך עד שהתחילה המחאה. כנראה משום כך, ומשום שאתה, סלח לי על הביטוי ועל הביטויים הנוספים שעתידים לבוא בהמשך הפוסט, ילד כאפות בלתי נסבל, החלטת שאתה חייב לעמוד בראשו – או להרוס אותו.

על השביתה ב-1.11.2011 הכריזה דפני ליף כבר לפני מספר שבועות. היא הכריזה עליה כ"שביתת העם", אבל כל מה שאתה שמעת זה שזו לא שביתת הסטודנטים – ושתקת. בהפגנה שארעה לפני כחודש וחצי בפינת הרחובות קפלן ושאול המלך בתל אביב דווקא ידעת לדבר. למעשה, דיברת כל כך הרבה שאני, שהתמסרתי למאבק הזה למן ההתחלה – והשתדלתי להגיע לכל הפגנה קטנה ולכל מאהל נידח, עזבתי באמצע דבריך. לא יכולתי לסבול אותם. אמרת ש"אנחנו הסטודנטים", המקבילה ל"אחי העבדים" של יאיר לפיד, ככל הנראה, עושים בשביל המדינה הזו יותר מכל אדם אחר. אנחנו היחידים שעוזרים לקשישים, לילדים, למוכי הגורל. רק עלינו המדינה עומדת. כך אמרת, באותה נימה מלאת פאתוס.

שמולי, כמו שיאיר לפיד אינו אח שלי, כך אתה ואני לא משתייכים לשום "אנחנו".

ראשית כל, אני לא מרגישה שאני, כסטודנטית, עושה יותר מכל אדם אחר למען החברה. שנית, אני מרגישה שאתה, כסטודנט, עושה פחות למען החברה מכל אדם אחר. למה פחות? כי אתה מנסה לפרק את החברה. מתחילת הקיץ, אתה מנסה ליצור מחנות. לייצר מנוף פוליטי ממשהו שהוא לא שלך – ומשזה נכשל, לנסות לשבור בעזרת המנוף הזה את יסודות הבניין שנבנו בקיץ האחרון.

בוא ניקח כותרות אחרונות מדבריך, ברשותך.

איציק שמולי: "בכירי המשק מתקשרים אלי בתחינה – אל תיזמו נגדי מחאה

שמולי: ניסיתי לשכנע את דפני ליף לא לקיים הפגנה במוצ"ש

גוגל מלא בכאלה כותרות, בהן אתה מדבר בטון מגלומני בעליל, כאחרון הדיקטטורים. אני בטוחה שאתה יודע את זה כבר, אתה נראה לי מסוג הטיפוסים שמגגלים את עצמם בתדירות גבוהה למדי.

הכותרת האהובה עלי מכולן באה כאשר מכרת את כל אזרחי המדינה הזו, בשביל להשיג תחבורה ציבורית מוזלת לסטודנטים. אמרת אז שזהו "הישג חסר תקדים לסטודנטים וזו בשורה גדולה שנביא להם בפתיחת שנת הלימודים הזו". באותיות הקטנות ניתן לקרוא שההישג הגדול אינו תקף לרכבות, או לנתיבי תחבורה שאינם עובדים עם "רב קו", דוגמת נתיב אקספרס, שפועל במחוזים פריפריאליים רבים, שאינם זוכים לתחבורה ציבורית נאותה ממילא. באותיות הקטנות אפילו יותר ניתן לקרוא כי הסו-קולד הישג שלך בא על חשבון הנחה בכלל התחבורה הציבורית, שהייתה אמורה להיות מיושמת על ידי משרד התחבורה.

כל אלו בלתי נסבלים לכשעצמם, אבל היום, שמולי, הגזמת לגמרי.

את הבוקר פתחתי, כהרגלי, עם רפרוף עייף במיילים – והפלא ופלא, אני רואה מייל מאגודת הסטודנטים, תחת הכותרת הבאה: "הקיץ תם – המאבק לא נשלם: על פתיחת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה והשבתת הקמפוס ביום שני בצהריים". בגוף המייל מצורף גם קישור לאירוע בפייסבוק, תחת הכותרת "עצרת – הסטודנטים ממשיכים להוביל צדק חברתי". חשבתי לעצמי שלא יכול להיות. אמנם התפרסמו בסוף השבוע האחרון מספר כתבות על כך שהיחסים בינך ובין מטה המאבק דועכים, הן ב-ynet והן בכלכליסט, אבל לא חשבתי לעצמי שאפילו פוץ גדול כמוך יעז להיות פלגן בוטה כל כך. טעיתי. אכן כן, בשביל להתבלט החלטת להרוס באופן מופגן את השביתה ביום שלישי, רק יום למחרת השביתה הקיקיונית שלך. יפה, אני בטוחה שהראית לדפני מה זה – ובפעם הבאה שתנסה לחזר אחריה היא תדע שלא כדאי להתעסק איתך. מאיפה למדת את הטריק הזה, מאפ"י?

אז איציק שמולי, אני לא מתכוונת לשבות ביום שני, ואני לא מתכוונת לבוא לעצרת שלך.

אתה לא מייצג אותי, ובטח ובטח שלא מוביל אותי.

על החתום,

גל חן, סטודנטית. מהסוג שהולך להפגנה הערב ומתכוון לצעוק במלוא גרונו. גם עוד כמה דברים, אבל זה באמת לא עניינך.

הבוקר פורסם בעיתון "הארץ" ראיון עם שלי יחימוביץ, תחת הכותרת הפופוליסטית "יחימוביץ להארץ: 'איני רואה במפעל ההתנחלויות חטא' ".

הכותרת אינה מספרת את הדברים כמות שהם, וממשיכה את הקו הניאו-ליברלי הקיים, במקום לערער עליו ועל מסגרת השיח.

במדינת ישראל אי אפשר להתפנק, הם אומרים. אנחנו מדינה במלחמה, הם אומרים. מותרות הן פינוק במצבנו, הם ממשיכים. אין לנו את הפריבילגיה לדבר כאזרחי מדינה חופשית ממלחמות. הם אומרים – ואנחנו מאמינים. אנחנו יכולים להאמין מתוך תפישת עולם המזוהה עם הימין המדיני – ולהשלים עם המצב הקיים, או מתוך תפישת עולם המזוהה עם השמאל המדיני – ולבקש את פינוי ההתנחלויות וקיצוץ תקציב הביטחון בשביל שיהיה לנו יותר כסף.

כולם מדברים על ביטחון, אף אחד לא מדבר על כסף

ואז קמה יחימוביץ' ואומרת שאין זה משנה. תקציב הביטחון יכול היה להיות גבוה יותר, תקציב הביטחון יכול היה להיות נמוך יותר. ההתנחלויות היו יכולות להתקיים, ההתנחלויות היו יכולות לא להתקיים. אנחנו, ככה או ככה, לא היינו רואים מזה שקל.

תבינו, כל הדיבורים האלו של סטנלי פישר על הצמיחה במשק? ובכן, הם נכונים. יתרה מכך, בשנת 2010 לבד נגבו מסים עודפים של 20 מיליארד שקלים. איך דבר כזה קורה? ובכן, ביוני 2009 התקבלה הצעת התקציב הכוללת לשנת 2010. כמו בכל שנה, הצעת התקציב צריכה להתקבל כחצי שנה לפני תחילת השנה האזרחית הבאה. בהצעת התקציב צריך להיכלל צפי להוצאות עתידיות. לפי צפי זה מחליטה הממשלה על מדיניות המיסוי והגבייה, הלוואות ממדינות זרות וכדומה. מדיניות זו אמורה ליצור איזון תקציבי. קרי, סך כל ההוצאות שוות-ערך, פחות או יותר, לסך כל ההכנסות.

לפני התחזית שנערכה ביוני 2009 – ולמעשה היחידה שמפורסמת על ידי הלמ"ס, תקציב המדינה הצפוי היה 325 מיליארד שקלים. מתוכו תקציב הביטחון הצפוי עמד על 49 מיליארד שקלים, 3 מיליארד יותר מאשר בשנת 2009. תקציב משרד ראש הממשלה לבדו, לצורך העניין, עמד בשנת 2010 על 1.86 מיליארד שקלים, כ-90 מיליון שקלים יותר מאשר בשנת 2009. מה עושה משרד ראש הממשלה, למעט פעילותיו של ראש הממשלה? זאת לא אדע, אבל שימו לב: תקציבו של משרד ראש הממשלה הוא כ-1/25 מתקציב משרד הביטחון כולו.

הערת ביניים תציין כי בשנת 2010 נגבו, לפי התחזית, כ-8 מיליארד שקלים יותר מאשר בשנת 2009 במסים עקיפים – קרי, המסים שאנחנו משלמים על דלק, מוצרי מזון וביגוד, מכס ושאר ירקות מעצימי פערים. אבל נעזוב את זה בצד. מצטערת, אני מתרגשת כשאני מדברת על הלמ"ס.

נחזור לתקציב הביטחון. כשאנחנו בוחנים את הנתונים, נראה כי תקציב הביטחון מהווה כשביעית מן התקציב הכולל. 16% בערך. זה בטח יותר מאשר בשבדיה, אבל עדיין לא מסביר את יוקרת החיים לעומת גובה המשכורות.

יחד עם תקציב הביטחון, יחד עם ההתנחלויות, נגבו במדינת ישראל 20 מיליארד שקלים יותר מאשר נצפה ביוני 2009. יבואו הכלכלנים הליברליים ויאמרו שזהו כסף על הנייר ותו לא. הרי מדינת ישראל בגירעונות. אנחנו לא יכולים להשקיע אותו בשירותים ציבוריים. טוב ויפה. אפילו נלך עם קו המחשבה הזה. האם הכסף הושקע בצמצום הגירעון? הו לא. הוא הושקע בפיתוח המשק. אפילו עם זה נמשיך ללכת. אם היינו מדברים לפני שלושים-ארבעים שנה, המשק היה שייך, כמעט כולו, למדינת ישראל. המהלך היה תורם לאזרחיה. לצערי, כיום המשק רובו ככולו בבעלות פרטית. מתנה לטייקונים, למעשה. נוחי מודה לכם.

התשובה להפרטה

המהלכים הכלכליים שנעשו על ידי רובן ככולן של הממשלות מאז סוף שנות ה-80 נסבו סביב הפרטת המשק והשירותים הציבוריים. כאשר יש לבצע תוכנית ממשלתית חדשה, אין היא כפופה עוד למדינת ישראל באופן ישיר, כמו בעבר. כיום הדרך לביצוע תוכנית היא העלתה למכרז. העמותה/ גוף אשר זוכה במכרז מקבל את החופש המלא לעשות בתקציב כרצונו. מדינת ישראל מתקצבת, אך אינה אחראית לנעשה שם.

ההתנחלויות הן מוסד אחד שלא הופרט. האם אנחנו רוצים לומר שפתרון המצוקה הכלכלית הוא הפרטה? ובכן, אני מקווה מאוד שלא. זו חשיבה מתוך השיטה הכלכלית הנוכחית, שמתוכננת בשביל שנפסיד. אין אנו יכולים אלא להפסיד. הפיתרון הוא הלאמת המוסדות הציבוריים, השבתם לידי המדינה, לידי הבוחרים. תנו לנו את היכולת לבחור מי ינהל את כספינו, לא לזוכה במכרז.

ההתנחלויות הן בעייה, שלא לומר, פשע. מבחינתי, בכל אופן. יכול מאוד להיות שתקציב הביטחון מנופח יתר על המידה. אך אל תטעו, גם אילו אלו יתוקצבו פחות, לנו עדיין לא יהיה דבר. אפילו המתנחלים עצמם, המתוקצבים היטב, לכאורה, הם לא בדיוק נוחי דנקנר.

וזה מה שהיא אמרה.

‎"כל המוצק נמס לאוויר, כל הקדוש מחולל – ומוכרח האדם להתעמת בחושים מפוכחים עם תנאי החיים האמיתיים ויחסיו עם בני ובנות מינו." -קרל מרקס

בחודש האחרון נושבת בישראל רוח חדשה. אולי מוטב לומר, מאות רוחות חדשות. מאות משבים, ללא כיוון אחיד. כל הפרשנויות הוכחו כמוטעות. עיתונאים ופוליטיקאים אמרו דבר והיפוכו בטווח של ימים זה מזה. אני עצמי אמרתי דבר-מה וחזרתי בי כבר עשרות פעמים בשבועות האחרונים באשר לדרך התנהלות המאבק, משום הייתי יאיר לפיד.

זה יכול ללכת לכל מקום. הקולקטיב שנוצר מתוך המחאה מסתעף ומתפתח – ודווקא הוא הקרקע הפוריה ביותר לאינדיבידואליזם. לא אינדיבידואליזם מנוכר ודורסני, זה שהוריש לנו הקפיטליזם, אלא אינדיבידואליזם אשר עוזר לאדם להעצים את עצמו ואת החברה הסובבת אותו, בדיוק כפי שחזה מרקס בשעתו. אדם מעוניין שדבר-מה יקרה – ולא מחכה שמישהו יעשה אותו, אלא גורם לו לקרות. אחרים פשוט מצטרפים. פתאום, כך נראה, הדבר אפשרי.

ישור לימין

הורגלנו בארץ לחשוב על פוליטיקה כעל פונקציה של תפישה בטחונית-מדינית, שכתוצר לוואי משפיעה גם על המצב הכלכלי. הימין הוא גם במקרה ניאו-ליברל המכרסם במעמד הביניים ולועס בתאווה את העשירונים התחתונים, אבל נו, אנחנו מדינה במלחמה, מה לעשות.

העניין הוא שזה לא רק אצלנו.

בואו נבחן את ארצות הברית. ג'ורג' בוש, מיליטריסט, קפיטליסט וטמבל מדופלם, כיהן בשתי קדנציות. האג'נדה המרכזית שהציג נסבה סביב מדיניות החוץ הלוחמנית שלו. בעגה העממית נקרא לזה "לטחון ת'מוסלמים". כתוצר לוואי לטחינה, הוא עודד כלכלה ניאו-פורדיסטית. קרי, גלובליזציה, אי-התערבות מדינית במצב האזרחים, תיעוש. בתקופתו של בוש ארה"ב לוותה הון רב כל כך מסין, שאם תחליט סין לגבות את החוב באחת תקרוס כלכלת ארה"ב, שגם כך עומדת על כרעי תרנגולת, לחלוטין. אבל היי, בסופו של דבר הם תפסו את בן לאדן.

מסך הערפל של הרפובליקניזם

טובת המדינה, כך אומרים הרפובליקנים, קודמת לטובת אזרחיה. גדולה מסך חלקיה, היא כאורגניזם חי ונושם, שיש לשרתו בראש ובראשונה. אם ישאר משהו בסוף, אחרי שסידרנו אותה, אולי נדבר על האזרחים. רק שבסוף כבר מאוחר וצריך לסדר ולנקות ולעשות כלים וכולם רובצים בעייפות על הספה ולמי יש עוד כוח לדיונים. מקסימום נדבר מחר.

מחר אין זמן, המדינה בדלת. מה, לא נפתח?

עובדה: מרבית מצביעי הימין, ברוב מדינות העולם המערבי, הם עניים.

שאלו אותי מדוע! הרי הימין הכלכלי רק הופך אותם עניים יותר, רק מעצים את הפערים, רק מחליש את האוכלוסיות המוחלשות.

ובכן, יש לפתרון הסוגיה אלף ואחת תיאוריות, כמו לכל סוגיה. לעניות דעתי, כחסידה גדולה של הבניות חברתיות, זה משום שהם מרגישים שזהו הסיכוי היחידי שלהם. אסביר. האתוס הקפיטליסטי מניח כי כל אדם יכול להגיע לכל מעמד שירצה ולכל קריירה שירצה – אילו רק יהיה מוכשר מספיק ויעבוד קשה מספיק. לפי התפישה הזו, המוצגת כעובדתית, כל העניים הם פשוט עצלנים ולא מוצלחים. ככאלה, הם יכולים רק לדאוג לביטחון המדינה. לפחות יש להם ערך כאזרחים נאמנים, כחיילים מסורים, אם אין להם כבני אדם פרטיים.

הגורם השני לכך שהשיח הכלכלי מוצג כא-פוליטי ומשני, בעיקר בקרב השכבות המוחלשות, הוא שאף אחד לא מלמד אותנו כלכלה. אף אחד לא מלמד אותנו מהם מיסים. אנחנו רק יודעים שאנחנו משלמים אותם. אף אחד לא מלמד אותנו מהי אג"ח, מהו מט"ח, איך מתנהלת הבורסה, מהו מדד המחירים לצרכן. אף אחד אפילו לא מלמד אותנו מהו ההבדל בין ממוצע לבין חציון. העיתונים הכלכליים מדברים אך ורק בז'רגון הזה. מעין קוד סודי שרק כלכלנים מכירים. כל אזרח במדינה יודע מהו האיום האיראני, אבל בודדים הם אלו שיודעים כיצד מנוהלות קרנות הפנסיה, המשפיעות על עתידם לא פחות מאחמדיניג'אד.

באופן מעורר השתאות, כבשו האזרחים את הרחובות – ולאט לאט, הם מתחילים גם לכבוש את השיח הכלכלי. אנחנו מתחילים להבין שמדינה היא לא-כלום ללא אזרחיה. דווקא הרפובליקניות הזו, שאמורה לכאורה לאחד אותנו כחברה, מפלגת. כל אחד דואג לתחת של עצמו, כי מי עוד ידאג לו. יש למדינה מלחמות לנהל. היא יוצרת אינדיבידואליזם קיצוני, בו הדבר היחידי שמשותף לרובם ככולם של האנשים הוא מידת אומללותם.

הביטחון זה האופיום להמונים החדש

מרקס כינה את הדת "אופיום להמונים". היא מסמאת את עיני האנשים ומעלימה מעיניהם את הפוליטי. בעולמנו המתחלן, צריך למצוא דת חדשה. לאומיות עובדת לא רע ככזו.

מרקס מעולם לא היה מרקסיסט. הוא לא התכחש לעובדה שבני האדם שונים זה מזה, שלכל אחד יש כשרונות ורצונות שונים – והוא לא חשב שיש לדכא אותם לטובת הכלל. נהפוך הוא. לטענתו, יש לעודד את פריחתם – לטובת הכלל. האדם, לדבריו, הוא אומן במהותו. חשיבותם של יצור וקידמה אינה פחותה מזו של מלאכת הציור והכתיבה. בשיטת הייצור הקפיטליסטית, טוען, נעלמה היצירה. נעלמים האומנים. בעבר היה מפיק הסנדלר נעל שלמה – מהסוליה ועד שרוך הנעליים. כיום נעלמים הסנדלרים ומוחלפים בפסי יצור ארוכים. האדם חדל להיות אומן והופך לבורג קטן בתהליך היצור. בלי להיות אומן, הרי שהאדם הוא בר-תחליף. הוא הולך בניגוד לטבעו והופך להיות סחורה העוברת לסוחר בעצמו.

המניפסט הקומוניסטי, הטקסט המפורסם ביותר של מרקס – ולעניות דעתי, מהגרועים שכתב, מתחיל במשפט "דברי-ימיה של כל חברה עד כה הם דברי ימים של מלחמת מעמדות". גם בעידן הפרה-מודרני היו וסלים ופיאודלים, עבדים ואדונים – אבל מיקומם תמיד היה ברור. הקפיטליזם גורם לנו לחשוב, בשוגג, שכולנו שווים וכולנו יכולים להגיע לראש הפירמידה. על כן, צריך להתחרות זה בזה. החברה מורכבת מהרבה אנשים שצריך לעקוף בדרך למעלה. אנחנו כל כך עסוקים בתחרות שאנחנו אפילו לא שמים לב שכל אחד מתחיל אותה מנקודה שונה בתכלית על המפה.

מדי פעם, כשאנחנו כמעט חדלים להיות חברה, תוקעים לנו איזו מלחמה שתקנה לנו כמה חודשי סולידאריות. אין דבר שמאחד אנשים יותר מאויב משותף, כך אומרים. עם זאת, בשבועות האחרונים כתליה האיתנים של חומת הביטחון הולכים ונסדקים. האזרחים מתאחדים – ולא כנגד משהו, אלא בעד משהו. אנשים פשוט קמים, יוצרים ויוזמים, בלי לצפות לתמורה. פשוט כי צריך, ונחמד, ואפשר. אנחנו כבר לא מוצרים. אנחנו אומנים. אנחנו רוחות שנושבות לכיוונים מנוגדים – וכמו שאמרה דפני, יוצרים הוריקן.

ומכאן, איך אומרים, אלוהים גדול.


בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפות ל-79 עוקבים

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: