מכינה לימונדה

Posted by: גל חן on: 12/09/2013

• In: אירופה ואני
• להגיב

זהו הלילה האחרון שלי בשוודיה. טיוטות של הפוסט הזה נכתבו באוטובוס, רכבת, בית קפה ואפילו מרתפה של טירה מהמאה ה-15, אבל עיקשת כתמיד, אני כותבת אותו עכשיו, 22:19 שעון שוודיה, ישר במחשב. אני קרצייה ד'ת ווי.

אחרי שאורטל עזבה, לפני שמונה ימים, נכנסתי לדיכאון תהומי. כמובן שלא עזרה המחשבה הדבילית שלי לכתוב סמינר משוודיה. איכשהו, זה היה נראה לי הגיוני, אפילו רומנטי, כשהחלטתי באותו שבוע אחרון בארץ לכתוב מכאן. מפה לשם – סמינר, בדידות, דיכאון. לפני שידעתי מה קורה, בסופו של היום השני לבד כבר חטפתי התקף חרדה שדומה שנמשך נצח, בראש גרם מדרגות אדום בגוטברג, שוודיה.

למזלי, החלטתי בתחילתו של היום השני שלי לבד, לאחר התלבטויות ארוכות (שעיקרן – האם אני מאזוכיסטית), לקנות כרטיס סים מקומי. ההתלבטות הייתה בעצם האם אני רוצה לנסות להיות לגמרי לבד, או שאני יכולה להרשות לעצמי ליהנות ולתקשר עם אנשים מהבית, אפילו שאני מטיילת לבד.

ההחלטה לתת לעצמי ליהנות ולעשות מה שאני רוצה, גם אם מדובר בצעדים שהם פחות הרפתקניים בהגדרתם, לא מובנת מאליה בשבילי, אבל הרבה דברים בטיול הזה אינם מובנים מאליהם. רק מלחשוב כמה כסף אצטרך לתרום לחשבון הבנק של הפסיכית שלי בשביל להסביר לה את כל מה שהלך פה אני מפחדת לחזור, תאמינו לי. בכל מקרה, איכשהו, אנשים שאני אוהבת בחיים האמיתיים, ועוד אנשים מטוויטר, שטרם הספיקותי לאהוב, קיפצו להם ועזרו לי להבין שזה בסדר שאני חרדתית, שהסמינר פחות חשוב כרגע, ושאני צריכה ליהנות מהחיים. לאחר כשעתיים חרדתיות להפליא הרמתי את עצמי, עדיין קצת רועדת, קניתי שוקולד וחזרתי להוסטל, בהבנה שמספיק ודי.

בבוקר למחרת החלטתי שחלאס עם הסמינר. אבקש דחייה רצינית ואכתוב אותו כשאחזור לארץ. כמובן שאז אשנא את עצמי וארגיש מטומטמת, כי מי לעזאזל מסוגל לכתוב סמינר אחרי שהוא חוזר מחודשיים בחו"ל ואין לו מושג מה יהיה, אבל אני מתמודדת עם החיים כמו שאני מסדרת עם סידור הארון – דוחפים הכל למגירה ומטפלים בזה רק כשצריך לדחוס עוד משהו ונגמרו מקומות האחסון בכל הארונות באזור החיוג הקרוב לביתך. בכל מקרה, החלטתי שלא אעזוב את גוטברג לפני שאמצא בה משהו טוב. מאחר שאני אוהבת סמלים (קיטשית, כבר דיברנו על זה), הגעתי למסקנה שהעובדה שתמיד יצאתי מההוסטל והלכתי שמאלה נמצאת בעוכרי. אז ביום חמישי קמתי בבוקר והלכתי ימינה.

מסתבר שזו הייתה החלטה מאוד מוצלחת, תוך פחות מעשר דקות הליכה כבר עמדתי במרכזו של פארק ענקי, ביום שמשי מאין כמותו, מנשנשת לחם וריבה בלווית חבורת ברווזים עליזה. כשסיימתי להאכיל את הברווזים ולהסתלבט ביני לבין עצמי על השוודית שמשתזפת טופלס בטמפרטורה של 22 מעלות, המשכתי ללכת. בחיפושי אחר הגנים הבוטניים, הגעתי לשכונת מגורים משונה, מתוכה לשער נסתר – וממנו ליער עבות, ככה באמצע העיר. אירופה, האמינו לי. התחלתי ללכת, הגעתי למפל אחד, המשכתי, ראיתי עצים גבוהים עם שכבת טחב מוריקה במורד גזעיהם, המשכתי, גינת פרחים מפוארת ועוד מפלון, המשכתי, חממה מלאת פרחים טרופיים שבשביל לראותם צריך לשלם 20 קרונות, לא שילמתי, נכנסתי בכל זאת. הם כאלו חמודים שהם סומכים ככה על לבנטינים פה באנטישמיה (לזכותי ייאמר שמאוחר יותר הסתבר כי אף אחד מתושבי ההוסטל שלי, אנגלו-סקסים ואף גרמנים, לא משלמים על תחבורה וכניסה לאתרים שאפשר לא לשלם עליהם, אל תתחילו איתי ועם הישראלי המכוער, בסדר?).

ברווזים תובעניים בגוטברג

בכל מקרה, התחלתי לנדוד מערבה, לכיוון גלריה לאמנות מודרנית שקראתי עליה באינטרנט. הגלריה, מתחם מוזר עם בר בתחתיתו, נמצאה ממש במערב העיר, בקרבת שפך נהר הגוטה אלב לים, מתחת לגשר גבוה. משהו חומד. שם סיפרה לי האוצרת שבדיוק נפתח פסטיבל אמנות מודרנית בעיר, סימנה לי על מפה באילו מקומות ושלחה אותי למסיבת הפתיחה בערב.

בחזרה בהוסטל, הרגשתי שהגיע הזמן לקצת סוציאליזציה. שיננתי לעצמי שכשאלוהים נותן לימונים תכיני וכו', וכבר הרגשתי די טוב עם עצמי אחרי כל היום המוצלח הזה. כינסתי את אנרגיות הצ'ארם הקווירקי שלי, ותוך שלוש דקות כבר ישבתי במעגל עם עוד חמישה אנשים וסיפרתי בדיחות על שוודים (האשכנזים החדש). שעה אחר כך אמרתי שנתראה מאוחר יותר, והלכתי למסיבה ההיא. אם תהיתם איפה כל ההיפסטרים של שוודיה מסתתרים, הרי שזה ליד מועדון הנפרטיטי. לצערי, אני די שונאת היפסטרים (לא יודעים ליהנות, אלה), אז אחרי כשעה של people watching חזרתי להוסטל, למשחקי שתייה וקלפים שהפכו פרימיטיביים יותר עם כל שוט. סיימנו עם המשחק האינטיליגנטי Shakhor O Adom, במסגרתו יש לבחור קלף ולנחש אם הוא שחור או אדום. פשוט נמאס לי לדבר אנגלית בשלב מסוים.

בקיצור, יומיים של תעופה עצמית בגוטברג לאחר מכן (ועציץ אחד בגודל מלא, אליו מצורף מכתב אהבה במיטתו של צרפתי רנדומלי >> לעולם אל תורידו חצי בקבוק וודקה עם סקוטים), החלטתי שהגיע הזמן להתחפף. כבר דיברנו על יום שבת, כלומר, חמישה ימים בגוטברג, שהיא אמנם עיר חביבה, אבל בהחלט לא ראויה לכזו רמה של תשומת לב. חשבתי שראוי שאהיה בשוודיה עד סוף השבוע. פתחתי את ספר הטיולים שלי בעמוד רנדומלי, בו הוא שיבח את העיירה הסטודנטיאלית לונד. יאללה, שיהיה. שלחתי שתיים-שלוש בקשות קאוצ'סרפינג ונעניתי בחיוב על ידי אחת. בחור בן 26 שלומד רפואה בעיירה. קפצתי.

הגעתי בערב יום ראשון, כאשר תכננתי לבלות שם שני לילות, ולהמשיך בשלישי בבוקר. כאשר הגעתי היה יום נחמד ושקט. המארח החביב שלי לימד אותי קצת שוודית, בישלתי אוכל צמחוני וצפינו בסרט מקומי מוזר (כמובן). ביום השני יצאתי לשוטט, חולצת כותנה לגופי ורדיד לצווארי, ותפס אותי גשם מהתחת. כל היום שוטטתי, קפואה ורטובה, וקיללתי את כל שוודיה. רציתי לחתוך עוד באותו ערב, אבל הכל היה רחוק מדי ובעייתי. נו, שיהיה.

אחת גל מסכנה וקפואה בגשם

למחרת קמתי עם הנץ החמה (אבל נשארתי במיטה עוד שעתיים כי בחייאת דינקום), ושמתי פעמי לעיר קאלמר, במזרח שוודיה. כאן ראוי לציין כי בעוד שלונד התמקמה בנוחיות פחות מחצי שעה ברכבת מקופנהגן, קאלמר נמצאת דווקא בכיוון ההפוך, אבל אתם יודעים, ובכן, שכחתי להסתכל במפה כשתכננתי את זה.

בכל אופן, תפסתי רכבת. בערך באמצע הדרך לקאלמר השמים כבר התחילו להתבהר – ואני, חרדון קיצי שכמותי, חייכתי לרווחה שוב. כשהגעתי לעיירה, בלי לדעת דבר וחצי דבר עליה, גיליתי שמדובר בסוכריה אמיתית. על חוף הים הבאלטי, עם מבצר עתיק ונהדר, בתים צבעוניים ונמוכים ומאות ארנבי בר שמתרוצצים להם בחוץ. אוטופיה כזו. הקאוצ'סרפרית שלי, בחורה מסיביר שעובדת על הדוקטורט שלה כאן, התגלתה כבחורה מדהימה וכיפית, שגרמה לי להרגיש מאוד בבית, אפילו שבפועל רוב הזמן היא הייתה עסוקה מכדי לבלות איתי. את הערב האחרון ביליתי בניסיון להסביר לה ולשותפתה הברצלונאית לדירה מדוע אי אפשר להתחתן בסיטי הול אצלנו. שמעו, כל העסק הדתי הזה נשמע הרבה יותר גרוע כשהוא מוסבר באנגלית. נסו ותהנו.

מצודת קאלמר. וידוי: בעצם היה שם קר, אבל חלצתי נעליים בשביל שהתמונה תיראה יותר כיפית

והערב, ובכן, הערב כבר הסתיים לפני כמה שעות, ועכשיו, בשעה 00:40 בלילה, שעות אחרי ששוודיה נרדמת, גם אני מתחילה לנקר. אבל מחר אני עוזבת את שוודיה לדנמרק, שתהיה היעד הנורדי האחרון שלי לטיול זה (אחר כך אני יורדת לצרפת, אל תדאגו), והיה לי חשוב לסיים את הפוסט היום. מחר כבר מתחיל פרק אחר.

בשוודיה הכנתי לימונדה.

זה היה מאוד נחמד.

תגים: טיולים, סקנדינביה, שוודיה