תחפושת מבריקה

לפני כשנה וחצי ישבתי על גג של גסטהאוס ישן בורנאסי שבהודו.

זה היה בסוף דצמבר – ובעיר העתיקה, שבדרך כלל חמה כמו הגיהנום ומלאה בתיירות סמים רוחנית, הייתה טמפרטורה שקרובה מדי לאפס מעלות ושקט יחסי מצד מחפשי העצמי ולובשי השרוואלים.

המבנים העתיקים, שכיום משמשים בעיקר כמלכודות תיירים, בצבצו מתוך הערפל הסמיך והבהיקו בצבעי שעות בין הערביים.

זו הייתה שעה טובה לפנטזיות.

ישבתי על הרצפה, עטופה בשמיכת הצמר המבאישה שלקחתי מהחדר, עם עוד שני תיירים. האחד גרמני בשנות השלושים המוקדמות לחייו והשני אמריקאי בן שמונה-עשרה.

שיחקנו את משחק השאלות האקראיות, המשחק המועדף עלי באותם ימים של פגישות ופרידות שבתות לבקרים שהיוו את החיים שלי באותה שנה של טיול. כל אחד מעלה שאלה רנדומלית והשאר עונים, בכנות או בסרקזם. זו הייתה דרך טובה יותר לנהל שיחות כנות עם אנשים זרים. כשכולם זרים זה נחמד להפוך את הקערה על פיה – ולהפוך אותם לחברי-נפש לכמה דקות. אחר כך הם יהיו חברי פייסבוק שימחקו מספר חודשים לאחר מכן עקב ריבוי סטטוסים בשפה זרה.

שאלתי אותם מה הם היו משנים בעולם.

האמריקאי, ששמו כבר פרח מזכרוני ומעולם אפילו לא התווסף לרשימת חבריי בפייסבוק בשביל להימחק ממנה, אמר שהוא היה מפסיק את החשמל ומערכות התקשורת.

הוא אמר שאלו הדברים שמוציאים את הקסם מהעולם, את ההרפתקאות. שהיה רוצה לחיות בעולם שיש בו לפחות את התחושה שיש משהו לגלות. שלא הכל ממופה וניתן לאיתור בגוגל ארת'.

הגרמני (שמחק אותי, לדעתי) הנהן בהסכמה. טיול בעולם נהפך למשהו בנאלי. כולנו יודעים למה אנחנו הולכים בעצם. לפעמים אין הבדל בין להיות במקום באופן פיזי לבין לראות עליו תוכנית בערוץ החיים הטובים (או איך שהם לא קוראים לערוץ הזה בגרמנית).

חייכתי. חשבתי שזה אירוני שאנחנו שלושה אנשים שנמצאים באחת הנקודות התיירותיות ביותר באסיה ומתלוננים על כך שהעולם תיירותי מדי.

אמרתי להם שהעולם הוא באמת גדול. שעדיין נותרו בו דברים לגלות. שההרפתקאה כן מחכה מעבר לפינה. אלו הם אנחנו שלא רוצים למצוא אותה. אנחנו עצלנים מדי – וסומכים על אחרים. אם בעולם שמרושת בצורה טובה כל כך אף אחד לא דיווח על מקום מסוים, כנראה שממילא אין בו מה לראות.

ואף אחד לא הולך. לא כי הוא לא יכול, אלא כי בעצם אין לו ממש חשק.

אני חושבת שדווקא בעולם הנוכחי הרבה יותר קל להסתיר דברים, לפקח ולשלוט בצורה טוטאלית יותר מכפי שאורוול אי פעם יכול היה לחזות, משום שאף אחד אינו מאמין לכך שדבר כזה אפשרי – ואם הוא אפשרי, הוא בטח לא רלוונטי אם לא כתבו עליו עדיין.

העץ כבר לא צריך ליפול באמצע היער. הוא יכול ליפול בחדר המדרגות – ואף אחד לא ישמע. האוזניות מנגנות חזק מדי.