מה בין מיסיסיפי, איראן, ישראל ומחלות לב

Posted by: גל חן on: 02/10/2012

• In: פוליטיקה וחברה
• 8 Comments

הבלוג הזה לא היה פעיל כבר הרבה זמן.

למעשה, הוא היה מושבת לכל כך הרבה זמן, שנחים להם עשרות פוסטים בטיוטות, מחכים להסתיים. סביר להניח שהם יחכו עד סוף הימים. ככל שהוא אינו פעיל לזמן ממושך יותר, הופך הבלוג לתרגיל מחשבתי, למבחן אומץ. התרגלת כל כך לעבוד תחת עורך, שבוחן, מחדד ולוקח אחריות על הכל, שיכולתך לדבר בלי גיבוי הופכת מוגבלת.

ואף על פי כן, נוע תנוע. או משהו כזה.

בסופו של יום, מה שעורר בי את היכולת לכתוב כאן היה הניו-יורק טיימס. יש לו נטייה להשפיע עלי בצורה הזו. בכתבה מרתקת, שמתארכת על גבי תשעה עמודים, אתכם הסליחה, בוחנת סוזי האנסן את שירותי הבריאות במיסיסיפי, מהמדינות העניות והחולות ביותר בארצות הברית, והמספרים הולכים ונהיים עגומים יותר כשמחלקים אותם למוצאים אתניים. לא שזה גן עדן ללבנים, אבל זה גיהנום של ממש לשחורים. תוחלת החיים הממוצעת בארה"ב עומדת, נכון לשנת 2008, על 78 שנים, כאשר לבנים צפויים לחיות 78.4 שנים בממוצע, ושחורים 74.3 שנים בממוצע. במיסיסיפי המצב חמור בהרבה, עם תוחלת חיים ממוצעת 74.8 שנים לכלל האוכלוסיה – ו-68.2 שנים בממוצע לשחורים – כמעט עשר שנים פחות מאשר באוכלוסיה הכללית בארצות הברית [הנתונים נלקחו מהלשכה המרכזית האמריקאית לסטטיסטיקה]. 69% מתושבי מיסיסיפי הבוגרים חולים בסוכרת או מוגדרים כבעלי עודף משקל, וכרבע מהם סובלים מאי-ביטחון תזונתי. בהתאמה, גורמי התמותה העיקריים הם סוכרת ומחלות לב.

ארצות הברית היא מדינה רחבת ידיים – ומיסיסיפי, מדינה שהוזנחה עוד מימי ההתיישבות הראשונים ביבשת, ומעולם לא זכתה להשקעות בתשתיות ובחינוך לה זכו מדינות אחרות בארה"ב, היא גם מדינה בעלת הכנסה נמוכה מהממוצע באופן משמעותי. שלושת מיליון תושביה מרוויחים כ-8000$ פחות מאשר הממוצע בכלל ארצות הברית, וכאשר מפלחים את האוכלוסיה לפי מוצא אתני, גם כאן נראה כי השחורים מרוויחים בממוצע כ-4000$ פחות מאשר הלבנים. ההתיישבות בה ספורדית, וחלק נכבד מתושביה גרים בחוות נידחות, מהן הנסיעה למרכזי מסחר ותעשייה היא ארוכה ולעתים בלתי אפשרית.

השורה התחתונה – תושבי מיסיסיפי סובלים מבעיות בריאותיות קשות. הם אינם מקבלים טיפול רפואי נאות, וגם כאשר הם מקבלים אותו, הם אינם יודעים כיצד ליישם אותו. איש אינו מלמד אותם על חשיבותה של תזונה נכונה, על אמצעי מניעה, אפילו לא על כך שכאשר מנחה אותם הרופא לקחת שלושה כדורים ביום, אין הוא מתכוון שעליהם לקחת אותם באותה שעה. הם מנותקים, נבערים, חולים, ולאף אחד לא אכפת.

אני, בלשון המעטה, אינני מומחית גדולה לארצות הברית. מעולם לא נסעתי מערבה מבריטניה, או מזרחה מתאילנד, אבל משהו בכל העסק הזה של מיסיסיפי צלצל לי מוכר. ניחשתם נכון, ישראל. לחובתכם תיזקף העובדה שזה לא היה קשה במיוחד.

תוחלת החיים הממוצעת בישראל עומדת על 82 שנה. גבוהה בכמעט ארבע שנים (אני מעגלת מספרים) מאשר בת בריתה האמריקאית. ערבים בישראל, לעומת זאת, נוטים לחיות פחות. הלמ"ס, יש לציין, אינו מאפשר לי לבצע פילוח בין עדות שונות בקרב יהודים, או בקרב ערבים. ניחוש משכיל יוביל אותי להנחה כי תוחלת החיים בקרב העדה האתיופית שונה מזו שבקרב היהודים יוצאי אירופה, אולם לא מצאתי לכך נתונים רשמיים (תקנו אותי אם אתם מוצאים כאלו). אני כן יודעת שתושבי רעננה חיים בממוצע שש שנים יותר מאשר תושבי באר שבע והסביבה. אני גם יודעת שבשנת 2011 נשים ערביות חיו בממוצע שלוש נשים פחות מבנות דודותיהן היהודיות, וגברים ערבים מתו ארבע שנים צעירים יותר מאשר גברים יהודים. שיעור הערבים הבוגרים המוגדרים כבעלי מוגבלות חמורה עומד על כמעט 16%, קרוב לכפליים בהשוואה לאוכלוסיה היהודית. זה ממשיך: כאשר מבצעים פילוח של שיעורי התמותה לפי גיל, מגלים כי שיעור התמותה בקרב ערבים גבוה פי 1.4 מאשר בקרב יהודים. את גורמי התמותה העיקריים כבר ניחשתן? נכון, סכרת ומחלות לב. מי היה חושב.

מה המשותף לסכרת ומחלות לב? יש לשתיהן קשר רב לתורשה, כמובן, אבל לא רק. הן קשורות בקשר הדוק לתזונה ואורח חיים, וככל שאלו מנוהלים באופן בריא יותר, כך הסיכוי ללקות במחלות אלו קטן. סכרת סוג II ניתנת למניעה מוחלטת באמצעות תזונה נכונה וספורט, ובסכרת נעורים ניתן לשלוט על ידי כך. מחלות לב נגרמות גם הן על ידי תזונה גרועה, עישון, לחץ וכדומה. זה אולי נראה לקוראיי ברור ואינטואיטיבי, אבל הם בטח יתפלאו לדעת כמה מתושבי ישראל אינם מכירים עובדות אלו, או שהם מכירים ופשוט אין להם ברירה אחרת. לצורך העניין, סבתי בת ה-85, חולת סכרת מגיל צעיר למדי, עודנה אאוט אנד אבווט, טפו טפו טפו. כאישה אמידה, תמיד יכולה הייתה להרשות לעצמה מזון בריאות, חוגי ספורט וייעוץ תזונתי. במדינה בה 19% מהתושבים סובלים מאי-ביטחון תזונתי, זה לא מובן מאליו.

בחזרה למיסיסיפי. בשנתיים פלוס האחרונות מריצים שם תוכנית של "בתי בריאות" (Health houses) – שמקורה במדינה שהביאה לנו את הברווז הגרעיני: כן, איראן בכבודה ובעצמה. אתם מבינים, במהלך שלטון השאה, הנחשב במערב כתקופת הזוהר הפרסית, הוזנחו לחלוטין המחוזות הכפריים במדינה. אלו סבלו מעוני מחפיר, שיעור תחלואה ותמותה חמור, וקצב ילודה מהיר משמעותית מאשר בטהראן. בתחילת שנות ה-80', לאחר המהפכה האסלאמית, ביקשו השלטונות החדשים לכונן שיוויון בין הערים הגדולות ואזורי הספר, והקימו את אותם "בתי בריאות". הרעיון היה פשוט וזול: מתן הכשרה רפואית בסיסית לנציגי הכפרים, שמטרתם העיקרית היא להעניק חינוך תברואתי לתושבים. הם לא רופאים, מאחר ואלו נזקקים להכשרה ממושכת ומשתכרים שכר גבוה יחסית, אולם הם מכירים באופן אישי את המטופלים, מבקרים בבתיהם, מכירים את משפחותיהם, ומלמדים אותם מגיל צעיר על תכנון משפחה, תזונה נכונה, הרגלי חיים וכדומה. אני מניחה שמרבית קוראי הפוסט הזה יהיו ממעמד סוציו-אקונומי דומה למדי לשלי, וזה יישמע להם אבסורדי, אבל נחשו מה – זה עובד. גם באיראן, ואמנם מוקדם מכדי לשפוט, אבל נראה שגם במיסיסיפי.

לא אתיימר להיות מבינה גדולה ברפואה, אבל הנתונים מסתדרים. קבוצות מיעוט חלשות, חולות יותר, מתות צעירות יותר, ממחלות זהות שניתנות לשליטה, לפחות חלקית. אצלנו זה אמור להיות קל יותר, כי אנחנו בכל זאת מדינה קטנה, ואין לנו את השטחים העצומים והריקים של איראן או של מיסיסיפי. אפילו מבחינה תועלתנית נטו זה עדיף – שירותי הבריאות עולים הרבה יותר לאחר שהמטופלים כבר לוקים במחלה. אז למה לא, בעצם? ובכן, קודם כל צריך להכיר בכך שישנם פערים בריאותיים בין יהודים וערבים, ולא רק כסעיף קטנטן בדו"ח של משרד המשפטים – ושנית, פשוט צריך שמישהו ירים את הכפפה הזו. אולי הגיע הזמן.

תגים: בריאות, עוני, שיוויון