למרות שאנחנו לבנים

Posted by: גל חן on: 29/06/2012

• In: פוליטיקה וחברה
• 21 Comments

השבוע האחרון היה אחד השבועות הנוראים ביותר בחיים שלי.

מאז יום שבת האחרון, בו חטפתי מכות אקראיות בהפגנה, אני מרגישה כאילו אני צועדת על קרח דק. כאילו כולנו צועדים על קרח דק – ורק ממתינים לשבירתו הבלתי נמנעת. אני מרגישה נבגדת. על ידי המשטרה והסיקור הלא-מידתי בתקשורת, ועל ידי האנשים בחוץ, חלקם קרובים אלי ואת חלקם אני לא מכירה, איש מהם לא היה שם, הטוענים שאנחנו היינו האלימים – ואומרים לי בפרצוף שאני משקרת, או לכל הפחות מספרת חצאי-אמיתות.

עד יום שלישי צלעתי מעט, עכשיו הצליעה והכאבים בכף הרגל תוקפים רק כשאני הולכת יותר מאשר כמה מאות מטרים, כבר לא נורא. בכל מקרה, הכאבים ברגל התגמדו לעומת העימות התמידי שנאלצתי לייצר – בעד או נגד. אם מישהו רואה אותי, ושואל מה קרה – ואני מספרת – הוא חייב להחליט אם הוא בעדי או נגדי. אני לא יכולה אפילו להיראות נייטרלית, וזו תחושה בלתי נסבלת.

על ההגמוניה

כפעילה ותיקה, אין זו הפעם הראשונה שאני שומעת על אלימות משטרתית מופרזת. ממקור ראשון אני יודעת ששוטרים תוקפים נערים ערבים ביפו ותופרים להם תיקים. ממקור שני אני יודעת ששוטרים תוקפים חרדים ומתנחלים ומזרחים – וכמובן פלסטינים. יותר פלסטינים מכל אחד אחר, בגבולות הקו הירוק ומחוצה להם. לרוב התקשורת כלל לא מכסה את האירועים הללו – וכאשר היא כן, היא מציגה את המפגינים כאלימים, מסוכנים ואנרכיסטים. נשמע מוכר?

אז מה שונה הפעם?

מי שחטף מכות בסוף השבוע שעבר לא היה תושב שכונות מצוקה. הוא לא היה חרדי, הוא לא היה מתנחל, הוא לא היה פלסטיני. רובנו ככולנו היינו צעירים, בני ובנות הדת הנכונה, עם השכלה אקדמאית, תל אביבים. זו לא הייתה הפגנה של קבוצת שוליים מדוכאת – זו הייתה הפגנה של ההגמוניה התרבותית והאינטלקטואלית – או לכל הפחות, הילדים של אותה הגמוניה. היינו אמורים להיות מוגנים בשל המעמד שלנו, בשל ההשכלה שלנו, בשל צבע העור שלנו. אנחנו "בני הטובים" האלו שהתקשורת אוהבת לחבק. לעזאזל, חלקנו הם התקשורת.

בסוף השבוע האחרון משהו חדש קרה – משהו שעוד לא היה לו תקדים. פתאום אנחנו תפסנו את תפקיד האוכלוסיה המוחלשת. פתאום התייחסו גם אלינו כאילו אנחנו שחורים. לא רק המשטרה, אלא גם התקשורת. זו שאנחנו עובדים בה, שאמורה לחבק אותנו. הנימה התקשורתית נעה בין חשדנות זהירה כלפי המפגינים לבין האשמות בוטות וחסרות בסיס על האלימות שאלו (אנחנו) הפעלנו. המשטרה לא בחלה בדבר – היא סיפרה שמפגינים יידו סלעים לעבר שוטרים, מה שלא היה ולא נברא, הם סיפרו שמצאו מחסן מלא צמיגים המיועדים לבעירה (ראוי לציין שההפגנה שנערכה ביום שבת הייתה הפגנה ספונטנית, במחאה על האלימות המשטרתית ביום שישי, ולא הספקנו לבנות את הבריקדות ולהתחמש ב-24 השעות שניתנו לנו). היו בהפגנה הזו עשרות צלמים משטרתיים – בוידאו ובסטילס, עשרות אנשי תקשורת – ואיש לא הצליח לתפוס תמונה טובה של אבנים שיודו לעבר שוטר?

העניין הוא שזה לא משנה מה צילמו ומה לא. זה לא משנה מה נפיץ אנחנו בפייסבוק ומה לא. המוסד הפך לכל כך חזק, שהוא חושב שיצליח להצדיק כל דבר – והוא אכן מצליח. הוא מצליח כבר שנים. ההבדל היחידי הוא שהאנשים שהממסד מבקש לסרס עכשיו, זה בדיוק אלו שנהגו להיות בעלי הכוח. האליטה החדשה בישראל חזקה, והיא כבר יכולה להתחיל להתנגח בישנה בריש גלי. אין איך לטעות בזה – אנחנו במלחמה בין אליטות. האליטה הישנה, שלא מבינה איך פתאום נשמט לה הכוח מבין האצבעות – והאליטה החדשה, שאוספת אותו טרם מגיע לקרקע. זו רדיפת האקדמאים השמאלנים, זו השתלחות חסרת רסן בארגוני סיוע. זה הפצת "ישראל היום" בכל פינה, כאילו לא היה שופר השלטון, כאשר במקביל נעה כל התקשורת ימינה. זהו הבוז כלפי "הבועה התל אביבית" (לאחר שלוש שנות מגורים בעיר הזו, אני מוכרחה לתהות WTF), ואלו המהלומות של השוטרים בסוף השבוע האחרון.

אנומיה

את המונח אנומיה טבע אמיל דורקהיים, סוציולוג צרפתי בן המאה ה-19. הוא מתייחס למצב של התרופפות הקשרים החברתיים והמוסדיים לעומת הפרט, הנותר ללא קשרים אמיתיים, משולל מיקום בתוך הסדר החברתי. לטענתו, זהו מצב קשה והרסני, שעלול להוביל יחידים לביצוע מעשים קיצוניים – כאשר הקיצוני מביניהם הוא התאבדות. אז לא שאני חושבת שהולך להיות כאן גל התאבדויות, אבל התחושה הזו, של אי-אמון מוחלט בכל אחד ובכל דבר, שתוקפת אותי, ואני מרשה לעצמי להניח שגם אחרים מהמפגינים באותו ערב, היא כמעט בלתי נסבלת. אצלי היא נבנתה במשך שנים – בעיקר מתוך למידה על אי-צדק שמופנה כלפי אוכלוסיות חלשות, בארץ ובעולם, אבל זה לא עשה את הנחיתה שלה לכואבת או מערערת פחות. ההבנה שמתחיל להיווצר כאן סדר חברתי חדש, שלא מכיל אותי ואת בני המעמד שלי, אלא מקיא אותנו מתוכו, מטלטלת.

בסופו של דבר למחאה הזו יש אידיאולוגיה, והיא לא מכילה את כולם, יגידו מה שיגידו. היא נשלטת על ידי השיח הפלורליסטי והדמוקרטי, ונושאת את דגלי הסוציאליזם (אפילו אם היא מפחדת לקרוא להם ככה). מי שאינו מסכים איתנו, מי שאינו פלורליסט, מי שאינו דמוקרט, מי שאינו סוציאליסט, אינו חלק מאיתנו – וזה לא משנה כמה דיבורים יהיו על הכלה וקבלת האחר. הטון במחאה הזו הוא הטון של האליטה התרבותית הישנה – והיא כבר לא מוגנת. למרות שאנחנו לבנים. אז אולי זה צבוע כשזה בא ממישהי שמדברת גבוהה-גבוהה על חופש הביטוי, וזה כנראה לא פוליטיקלי קורקט, ובוודאי שיש כאן אמירה מתנשאת לפיה סל הערכים שלי טוב מזה שלהם, אבל אני לא יכולה שלא להתאבל על אובדן הכוח, ולא יכולה שלא לשנוא את העובדה שהאליטה החדשה היא אליטה בעלת נטיות פאשיסטיות לא קטנות. כדרכם של מוסר ואידיאולוגיה, אני חושבת ששלי טובים יותר – ויכולים להניב דברים טובים יותר. אין בכך בכדי להצדיק את עצם קיומן של אליטות. אני מייחלת לחברה חסרת מעמדות – פשוט חושבת שהתפישה המוסרית שלי ושל חברי עשויה לקרב אותנו לעולם הזה, על פני תפישתם המוסרית של הפוליטיקאים היושבים בקואליציה הנוכחית, וחבריהם האוליגרכים.

בסופו של יום, נראה שהאנומיה הזו משמעה גם בדידות איומה, ותסכול איום עוד יותר, שעכשיו כבר באמת הכל מתפורר. אפילו בשבילי. למרות שאני לבנה.

תגים: J14, ערים, פוליטיקה, שינויים