תחפושת מבריקה

למרות שאנחנו לבנים

Posted on: 29/06/2012

השבוע האחרון היה אחד השבועות הנוראים ביותר בחיים שלי.

מאז יום שבת האחרון, בו חטפתי מכות אקראיות בהפגנה, אני מרגישה כאילו אני צועדת על קרח דק. כאילו כולנו צועדים על קרח דק – ורק ממתינים לשבירתו הבלתי נמנעת. אני מרגישה נבגדת. על ידי המשטרה והסיקור הלא-מידתי בתקשורת, ועל ידי האנשים בחוץ, חלקם קרובים אלי ואת חלקם אני לא מכירה, איש מהם לא היה שם, הטוענים שאנחנו היינו האלימים – ואומרים לי בפרצוף שאני משקרת, או לכל הפחות מספרת חצאי-אמיתות.

עד יום שלישי צלעתי מעט, עכשיו הצליעה והכאבים בכף הרגל תוקפים רק כשאני הולכת יותר מאשר כמה מאות מטרים, כבר לא נורא. בכל מקרה, הכאבים ברגל התגמדו לעומת העימות התמידי שנאלצתי לייצר – בעד או נגד. אם מישהו רואה אותי, ושואל מה קרה – ואני מספרת – הוא חייב להחליט אם הוא בעדי או נגדי. אני לא יכולה אפילו להיראות נייטרלית, וזו תחושה בלתי נסבלת.

על ההגמוניה

כפעילה ותיקה, אין זו הפעם הראשונה שאני שומעת על אלימות משטרתית מופרזת. ממקור ראשון אני יודעת ששוטרים תוקפים נערים ערבים ביפו ותופרים להם תיקים. ממקור שני אני יודעת ששוטרים תוקפים חרדים ומתנחלים ומזרחים – וכמובן פלסטינים. יותר פלסטינים מכל אחד אחר, בגבולות הקו הירוק ומחוצה להם. לרוב התקשורת כלל לא מכסה את האירועים הללו – וכאשר היא כן, היא מציגה את המפגינים כאלימים, מסוכנים ואנרכיסטים. נשמע מוכר?

אז מה שונה הפעם?

מי שחטף מכות בסוף השבוע שעבר לא היה תושב שכונות מצוקה. הוא לא היה חרדי, הוא לא היה מתנחל, הוא לא היה פלסטיני. רובנו ככולנו היינו צעירים, בני ובנות הדת הנכונה, עם השכלה אקדמאית, תל אביבים. זו לא הייתה הפגנה של קבוצת שוליים מדוכאת – זו הייתה הפגנה של ההגמוניה התרבותית והאינטלקטואלית – או לכל הפחות, הילדים של אותה הגמוניה. היינו אמורים להיות מוגנים בשל המעמד שלנו, בשל ההשכלה שלנו, בשל צבע העור שלנו. אנחנו "בני הטובים" האלו שהתקשורת אוהבת לחבק. לעזאזל, חלקנו הם התקשורת.

בסוף השבוע האחרון משהו חדש קרה – משהו שעוד לא היה לו תקדים. פתאום אנחנו תפסנו את תפקיד האוכלוסיה המוחלשת. פתאום התייחסו גם אלינו כאילו אנחנו שחורים. לא רק המשטרה, אלא גם התקשורת. זו שאנחנו עובדים בה, שאמורה לחבק אותנו. הנימה התקשורתית נעה בין חשדנות זהירה כלפי המפגינים לבין האשמות בוטות וחסרות בסיס על האלימות שאלו (אנחנו) הפעלנו. המשטרה לא בחלה בדבר – היא סיפרה שמפגינים יידו סלעים לעבר שוטרים, מה שלא היה ולא נברא, הם סיפרו שמצאו מחסן מלא צמיגים המיועדים לבעירה (ראוי לציין שההפגנה שנערכה ביום שבת הייתה הפגנה ספונטנית, במחאה על האלימות המשטרתית ביום שישי, ולא הספקנו לבנות את הבריקדות ולהתחמש ב-24 השעות שניתנו לנו). היו בהפגנה הזו עשרות צלמים משטרתיים – בוידאו ובסטילס, עשרות אנשי תקשורת – ואיש לא הצליח לתפוס תמונה טובה של אבנים שיודו לעבר שוטר?

העניין הוא שזה לא משנה מה צילמו ומה לא. זה לא משנה מה נפיץ אנחנו בפייסבוק ומה לא. המוסד הפך לכל כך חזק, שהוא חושב שיצליח להצדיק כל דבר – והוא אכן מצליח. הוא מצליח כבר שנים. ההבדל היחידי הוא שהאנשים שהממסד מבקש לסרס עכשיו, זה בדיוק אלו שנהגו להיות בעלי הכוח. האליטה החדשה בישראל חזקה, והיא כבר יכולה להתחיל להתנגח בישנה בריש גלי. אין איך לטעות בזה – אנחנו במלחמה בין אליטות. האליטה הישנה, שלא מבינה איך פתאום נשמט לה הכוח מבין האצבעות – והאליטה החדשה, שאוספת אותו טרם מגיע לקרקע. זו רדיפת האקדמאים השמאלנים, זו השתלחות חסרת רסן בארגוני סיוע. זה הפצת "ישראל היום" בכל פינה, כאילו לא היה שופר השלטון, כאשר במקביל נעה כל התקשורת ימינה. זהו הבוז כלפי "הבועה התל אביבית" (לאחר שלוש שנות מגורים בעיר הזו, אני מוכרחה לתהות WTF), ואלו המהלומות של השוטרים בסוף השבוע האחרון.

אנומיה

את המונח אנומיה טבע אמיל דורקהיים, סוציולוג צרפתי בן המאה ה-19. הוא מתייחס למצב של התרופפות הקשרים החברתיים והמוסדיים לעומת הפרט, הנותר ללא קשרים אמיתיים, משולל מיקום בתוך הסדר החברתי. לטענתו, זהו מצב קשה והרסני, שעלול להוביל יחידים לביצוע מעשים קיצוניים – כאשר הקיצוני מביניהם הוא התאבדות. אז לא שאני חושבת שהולך להיות כאן גל התאבדויות, אבל התחושה הזו, של אי-אמון מוחלט בכל אחד ובכל דבר, שתוקפת אותי, ואני מרשה לעצמי להניח שגם אחרים מהמפגינים באותו ערב, היא כמעט בלתי נסבלת. אצלי היא נבנתה במשך שנים – בעיקר מתוך למידה על אי-צדק שמופנה כלפי אוכלוסיות חלשות, בארץ ובעולם, אבל זה לא עשה את הנחיתה שלה לכואבת או מערערת פחות. ההבנה שמתחיל להיווצר כאן סדר חברתי חדש, שלא מכיל אותי ואת בני המעמד שלי, אלא מקיא אותנו מתוכו, מטלטלת.

בסופו של דבר למחאה הזו יש אידיאולוגיה, והיא לא מכילה את כולם, יגידו מה שיגידו. היא נשלטת על ידי השיח הפלורליסטי והדמוקרטי, ונושאת את דגלי הסוציאליזם (אפילו אם היא מפחדת לקרוא להם ככה). מי שאינו מסכים איתנו, מי שאינו פלורליסט, מי שאינו דמוקרט, מי שאינו סוציאליסט, אינו חלק מאיתנו – וזה לא משנה כמה דיבורים יהיו על הכלה וקבלת האחר. הטון במחאה הזו הוא הטון של האליטה התרבותית הישנה – והיא כבר לא מוגנת. למרות שאנחנו לבנים. אז אולי זה צבוע כשזה בא ממישהי שמדברת גבוהה-גבוהה על חופש הביטוי, וזה כנראה לא פוליטיקלי קורקט, ובוודאי שיש כאן אמירה מתנשאת לפיה סל הערכים שלי טוב מזה שלהם, אבל אני לא יכולה שלא להתאבל על אובדן הכוח, ולא יכולה שלא לשנוא את העובדה שהאליטה החדשה היא אליטה בעלת נטיות פאשיסטיות לא קטנות. כדרכם של מוסר ואידיאולוגיה, אני חושבת ששלי טובים יותר – ויכולים להניב דברים טובים יותר. אין בכך בכדי להצדיק את עצם קיומן של אליטות. אני מייחלת לחברה חסרת מעמדות – פשוט חושבת שהתפישה המוסרית שלי ושל חברי עשויה לקרב אותנו לעולם הזה, על פני תפישתם המוסרית של הפוליטיקאים היושבים בקואליציה הנוכחית, וחבריהם האוליגרכים.

בסופו של יום, נראה שהאנומיה הזו משמעה גם בדידות איומה, ותסכול איום עוד יותר, שעכשיו כבר באמת הכל מתפורר. אפילו בשבילי. למרות שאני לבנה.

21 תגובות אל "למרות שאנחנו לבנים"

אני לא ממש מסכים איתך שהתקשורת מספרת את הסיפור של הצד השני (היא כן מביאה את טענות אוחיון), אבל אני יכול לספר לך שאתמול לראשונה מזה זמן רב יצאתי להפגנה* ועוד הפגנה שאני מניח שדעתי הפוליטית ושיוכי הסוציולוגי (מה שזה לא אומר) שונה מאוד מרוב המשתתפים בה.

ההסבר למה שקורה טמון בגוף המאמר: אליטה לבנה, שהתנהגה כך ושלטה בכל מה שנחשב, פתאום מנוערת ממעמדה. אולי זה הגמול על ההתנהגות וההכרה האדנותית-הגמונית, שהכותבת אפילו לא מנסה להסתיר, ולא מרגישה נבוכה להודות בה.

היי כרמל,
נכון, אני לא מנסה להסתיר את העובדה שזה מאבק של אליטות – וגם לא את זה שכרגע האליטה לבנה. למעשה, בזה עוסק הפוסט. זה לא נושא ש"טמון במאמר", הוא מתנוסס בכותרת ואני מתייחסת אליו ישירות

הייתי יכולה עכשיו לשלוף את קלף ה"אני בכלל מזרחית" שלי, או את העובדה שכסטודנטית להיסטוריית המזרח התיכון שלומדת גם ערבית יש מצב גדול שאני מכירה את התרבות האזור שלנו יותר ממך, כי זה לא רלוונטי בכלל. מבחינת כל הסממנים החיצוניים, אני האליטה הישנה. אני לא מתביישת בכך, כי אני לא אחראית לכך. אני מוכנה לקחת על עצמי אחריות לשינוי חברתי, שאני משתדלת לקחת בו חלק, אבל אני לא מוכנה להתעלם מיחסי הכוחות ולהתייחס אל הדברים שאני עברתי או אעבור בחיים באותו אופן בו אתייחס לדברים שאנשים מאוכלוסיות מוחלשות עברו בחיים, כי זה יהיה ניכוס של הסבל שלהם.

אם חיפשת פה התנצלות על חטאיי הקדמוניים, לא תקבלי כזו. הכי הרבה שאני מוכנה לעשות זה לנסות לנטרל את ההשפעה שלהם (למרות שאני בכלל מזרחית, מיינד יו), ואת זה אני עושה בלא מעט מקומות שאני פעילה בהם, ולא רק בהפגנות של אחת לשבוע.

ואני בכלל אשכנזי בעצמי. וזכר. תראי מה עושים לנו סטראוטיפים…

אני אגיד לך מה קצת מפריע לי בסיפור הזה ואני יודע שזאת אמירה שהרבה טוקבקיסטים טיפשים נוהגים להגיד – אבל זה לא אומר שאין בזה מהאמת.

קצת מפריע לי שלא אמרו כלום כשהשוטרים פירקו את המתנחלים במכות ועט השמאל נדמה. וזה לא שאני תומך במתנחלים, למעשה אני דווקא מתנגד להם. אבל צריך להיות סטנדרט אחיד, אחרת זאת צביעות.

פעם יצאתי עם מישהי שהייתה מתנחלת, לא מהסוג הדתי הפנאטי, סתם בחורה שגדלה בהתנחלות, לא אידיאולוגית גדולה ועכשיו היא גרה במרכז. לקרוא לה בחורה אלימה זאת בדיחה, היא השתתפה במקרה בהפגנה בעמונה כי חברים שלה היו שם – הראתה לי את הצלקת בראש מהאלה של היסמ"ניקים – נראה די מזעזע.

הרבה פעמים השמאל הישראלי מדבר על מוסר וסטנדרטיים אוניברסליים אבל מעלים עין כשזה לא נוח לו. זה בסדר אם התקשורת מוטה שמאלה, אבל "ישראל היום" זה ביביתון ואסור לו להתקיים. ואם יש אלימות משטרתית כלפי מתנחלים זה כנראה מוצדק, ואם זה מופנה כלפי פעילים חברתיים זה מזעזע.

כדי להיות לגיטימי השמאל לטעמי צריך להפסיק לחשוב תמיד שהמטרה מקדשת את האמצעים, זאת מחשבה שמתאימה לימנים.

מסכימה איתך. אם תשים לב, גם ציינתי בפסקה הרביעית את האלימות כלפי מתנחלים. אני לא חושבת שיש פה איזו קונספירציה, או קידוש האמצעים, כמו שיש פה חוסר יכולת להזדהות עם מי שאת מתייחסת אליו כאל זר מוחלט. עושים רידוד לאנושיות של המתנחלים, ולכן לא מתייחסים לאלימות שמופנית נגדם באותו אופן. יחד עם זאת, להגיד שלא דיברו על זה, או שהצדיקו את זה, זה מוגזם. למיטב זכרוני היו על הנושא של עמונה המון כתבות בשעתו, והן ממש לא הציגו את הפעולות של היס"מ כלגיטימיות – אבל אולי אני טועה.

אני מקווה שאת מסכימה איתו שהיתה אלימות בלתי מוצדקת בעמונה, לא עם הטענה האווילית שארגוני השמאל לא הגיבו. הם הגיבו ועוד איך.

זה כל כך מעייף. עט השמאל לא נדמה ולא נעליים. ארגוני זכויות האזרח גינו את אלימות השלטון בעמונה באותו תוקף שבו הם מגנים אותה בכל מקום, ונמאס לחזור על זה שוב ושוב. זה שהעיתונות לא דיווחה על זה זאת בעיה אחרת, אבל זה באמת כל כך הרבה לדרוש שלפני שאתה מאשים מישהו בצביעות, תלך לאתר של בצלם, נניח, תכניס "עמונה" בתיבת החיפוש ותראה מה יוצא? כולה 30 שניות. ובמקום זה אתה אוכל את התעמולה שמאכילים אותך. עכשיו אולי תצא בן אדם, תודה בטעות ותתנצל?

שכחת רק לרשום מ.ש.ל בסוף התגובה. העובדה שמצאת התייחסות אנקדוטלית של בצלם היא לא יותר מעלה תאנה. אתה יכול למצוא עשרות בלוגרים ועיתנואים שכותבים על אלימות המשטרה כולל אירועי "לילה שחור". חפש אלימות משטרתית בעמונה בגוגל ותמצא בעיקר התייחסויות של ערוץ 7. איפה הגינויים, איפה מאמרי הדעה בהארץ?

נ.ב
חשוב גם לציין שהאלימות המשטרתית בעמונה הייתה חמורה הרבה מהאלימות המשטרתית שהופעלה בהפגנות הנוכחיות.

אני גם מוכן לאתגר אותך, על כל התייחסות של ארגון שמאל או בלוג שמאל על אלימות משטרתית בעמונה אני אמצא לך 5, אתה יודע מה, אפילו 10 שמתייחסות להפגנות הנוכחיות. וזה לא כי לא היה אינטרנט ובלוגים ב-2006.

נראה לי שהשיח פה [בעצם לא רק פה] לוקח כיוון ממש לא טוב שהוא התעסקות עם האלימות של המשטרה.
משטרה, ובמיוחד החלק שאמור לשמור על סדר, זה גוף אלים כי הלוחמים צריכים בהכשרה שלהם לשבור התנגדויות. זה כמו שצבא הוא אלים בהגדרה שלו ולוחמים מאולפים לפעול בלי לחשוב יותר מידי. אז כשיוצאים להפגנה שהמטרה שלה לשבור את הסדר הישן, חיכוך עם המשטרה ועם האספלט הוא חלק מהתפריט.
ועכשיו לבעיה: מרגע שהדיון הופך להיות סביב האלימות של המשטרה הכעס והמשאבים הולכים למקום הלא נכון. צריך לחדד ולהפיץ את המסר הרעיוני הכל כך חשוב וקצת סימנים כחולים ולילות במעצר זה חלק מהעניין. הייתי במוצאי שבת [בפלג הצפוני, של גן העיר] ומיכיון שהייתי בחזית אני יכול להגיד שהאלימות של השוטרים לא הפתיעה או זיעזעה אותי כי ההפגנה היתה פרועה והמפקדים היו אובדי עצות ומבולבלים. חוץ מזה הרבה קללות הופנו לשוטרים ולמג"ב וחלק גדול מהם הצליח לא להגיב.
המחאה הזו היא נגד האנשים שיושבים בממשלה ולא נגד השוטרים שבמקרה הזה הם קורבנות לא פחות מאיתנו.

נראה לי שהשיח פה [בעצם לא רק פה] לוקח כיוון ממש לא טוב שהוא התעסקות עם האלימות של המשטרה.
משטרה, ובמיוחד החלק שאמור לשמור על סדר, זה גוף אלים כי הלוחמים צריכים בהכשרה שלהם לשבור התנגדויות. זה כמו שצבא הוא אלים בהגדרה שלו ולוחמים מאולפים לפעול בלי לחשוב יותר מידי. אז כשיוצאים להפגנה שהמטרה שלה לשבור את הסדר הישן, חיכוך עם המשטרה ועם האספלט הוא חלק מהתפריט.
ועכשיו לבעיה: מרגע שהדיון הופך להיות סביב האלימות של המשטרה הכעס והמשאבים הולכים למקום הלא נכון. צריך לחדד ולהפיץ את המסר הרעיוני הכל כך חשוב וקצת סימנים כחולים ולילות במעצר זה חלק מהעניין. הייתי במוצאי שבת [בפלג הצפוני, של גן העיר] ומיכיון שהייתי בחזית אני יכול להגיד שהאלימות של השוטרים לא הפתיעה או זיעזעה אותי כי ההפגנה היתה פרועה והמפקדים היו אובדי עצות ומבולבלים. חוץ מזה הרבה קללות הופנו לשוטרים ולמג\"ב וחלק גדול מהם הצליח לא להגיב.
המחאה הזו היא נגד האנשים שיושבים בממשלה ולא נגד השוטרים שבמקרה הזה הם קורבנות לא פחות מאיתנו.

הבעיה שלי עם התגובה שלך היא בחלק הזה: "זה כמו שצבא הוא אלים בהגדרה שלו ולוחמים מאולפים לפעול בלי לחשוב יותר מידי. " במדינה שבה הצבא הוא העם, כלומר, כמעט כולם משרתים בצבא, ובמדינה שמתיימרת להחזיק את הצבא המוסרי בעולם, המחשבה שצבא מוכרח להיות גוף אלים שלא חושב יותר מדי מניבה מציאות שבה רוב האזרחים הם כאלה, ובהכרח גם המשטרה. הפגנה מטבעה היא הפרה של הסדר הרגיל, ואם היו מביאים אנשים שיודעים להתמודד עם זה ולא ילדים בני 19 ומבוגרים חמומי מח המעצרים שהיו נעשים היו נעשים בקור רוח ולא תוך בעיטות משיכות בשיער ומה לא.
בכל אופן, מבחינתי האלימות של המשטרה בסוף השבוע שעבר ביטאה משהו מטריד הרבה יותר וסמוי מעין – את האופן האלים שבו המדינה מתנהלת מולנו. לפעמים אני מקבלת את הרושם שהממשלה שלנו היא הילד הבריון ששולט בחצר בית הספר ולנו, החנונים הקטנים, על אף שמספרינו רב, אין ברירה אלא לסור למרותו, כיוון שהוא רודה בנו ביד רמה.
אז נכון, אלימות המשטרה היא רק פיזית, אבל ישנם הרבה סוגים של אלימות, והאלימות שהממשלה מפעילה נגדנו היא כזו שמנסה לאלץ אותנו להשאר בחורים הקטנים שלנו ולהוריד את הראש. אני חושבת שההפדה שאתה עושה כאן בין הממשלה למשטרה היא מוטעית, כיוון שהמשטרה היא בסופו של דבר עוד דרך של הממשלה להפעיל עלינו כח.

כתבת בדיוק את מה שאני מרגישה.
תודה.

מה את בעצם מנסה להגיד??!

סתם, בלוג חכם ורגיש. המחלוקות הפרטיות שיש לי איתו נובעות כנראה משוני מסוים בפרספקטיבה (פור דה רקורד, אני ירושלמי בן 28). איך שאני קורא את הסיפור הזה, האליטות הישנות מאבדות גובה מכל בחינה שהיא בערך מאז מהפכת הביבי\ערוץ 2. פחות או יותר מאז ניינטיז המאוחרות כסף הוא האלפא והאומגה במדינה הזאת, ואינטליגנציה מהסוג שיש לי, למשל, להציע שווה לתחת ואף בזויה ("פלצנות", "התנשאות" וכו). בתור סטודנט שמאלני אני רגיל להיות בשולי החברה (ירושלים כ"כ הטרוגנית וכ"כ קשה ואיומה שלפעמים נדמה לי שיש פה רק שוליים בלי מרכז). יתרה מזו, הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את זה. יש משהו ממש ממש *מאמץ טון מעצבן* פוסטמודרני במצב הזה, כל מיני אירוניות עליהן דורקהיים פחות קוואליפייד לשים את האצבע מרולאן בארת המאוחר, למשל.

גל יקרה
שוב אני רוצה להביע את הערכתי הרבה אלייך. נראה לי שהתגובה שלך היא קצת תגובה פוסט טראומטית, ובצדק, לקבל מכות מנציגי השילטון, מהאנשים שאמורים להגן עלייך זו אכן טראומה לא קטנה. אבל אפשר להתנחם בכך שלפחות אין כאן גזענות כולם חוטפים, גם ה"אליטות" (נחמת טיפשים כמובן). אנשים כאן מבולבלים והתקשורת גם מבולבלת, ניפוץ שמשות הבנק היה מהלך בעייתי, מצד אחד הוא משך המון תשומת לב (שזה דבר מבורך במאבקים) אבל מצד שני הוא שם את המפגינים בצד ה"אלים" והרבה אנשים מאד נרתעים (ובצדק) מאלימות. הכאבים יעברו הפיזיים יעברו (אני מקווה) אבל נראה לי שהצלקת בנפש תשאר, וחבל. אני במקומך הייתי פחות מנסה להסביר/להצטדק. לנו הישראלים יש רמת שיפוטיות מאד גבוהה. אנחנו חייבים תמיד לקחת צד. עוד תכונה מעצבנת שלנו היא הנטייה להראות את "הצד השני" עוד לפני שבכלל הבנו את הצד הראשון. אבל יש גם נקודות של אור – הכתבה היום בערוץ 2 הייתה מאוזנת ושפוייה. אין ספק שמאורעות השבוע האחרון יהיו חלק חשוב בהמשך המאבק. את יכולה לפחות להבין שהיית במקום חשוב. המכות שאת קיבלת (ועוד הרבה אחרים) יהיו חלק חשוב בהיסטוריה של המאבק העממי האמיתי לשינוי המדינה. נראה לי שיהיה לך מה לספר לנכדים (-:
רק טוב אני מאחל לך גל – את נשמה טובה.

כדי לראות את ״הבועה התל אביבית״ תצטרכי כנראה לגור *מחוץ* לעיר הזו (ומחוץ לגוש דן) מספיק רחוק ומספיק זמן. האמיני לי, אחרי כמה וכמה שנים בבאר שבע, היא בולטת מאד.

גרתי 23 מתוך 26 שנות חיי מחוץ לתל אביב. עכשיו יש לי זכות דיבור?

אלף כל, כשחברה מתפרקת זה אסון לכולם. בזה אני מסכים איתך מאוד, וגם יש כמה טיפוסים מהכתבים שמדברים על זה. אני הכי אוהב את 'אין שלום לכל בשר' של ירמיהו. בסופו של דבר כשהסדר החברתי מושתת על ערכים מקולקלים, כולם – מהחיה הפשוטה ועד השליט הכי גדול – סובלים. ואף אחד לא יכול לנוח. גם העשיר חי על קוצים כי הוא לא יודע מתי יתעופף לו מולוטוב דרך החלון.

שנית, הסיבה שאנשים בת"א חטפו מכות כמו פלסטינים זה כי הם הפכו להיות מאיימים כמו פלסטינים. זו עובדה מפחידה מאוד. הם לא חטפו כי הם אליטה ישנה או כי הם אליטה חדשה בהכרח – כאן אני לא מסכים איתך – אלא בגלל שהם היו תמהיל מעורבב מדי של אנשים, עם רעיונות רדיקלים מדי עבור הקומפלקס הציוני-קפיטליסטי.

אני לא חותם על הדברים האלו… אבל זה מה שאני חושב כרגע וזה נראה לי אמתי…

משהו הציק לי במה שקרה לך וכבר כמה ימים שאני תוהה מה. כלומר, מעבר לזה שזה לא לעניין שבועטים במפגינים.
התעוררתי עם התובנה שמה שמפריע לי הוא מתחום ההוגונות: don't kick a man while he's down (וכפמיניסטית אני מוסיפה שאותו הכלל נהוג גם בנשים; השוביניסטים לא בועטים בנשים מסיבות אחרות.) זה לא סתם מלים – זה מה שמחזיק חברה תרבותית.

הביטוי הזה, don't kick a man when he's down הוא מטאפורי, בעיקרו. הרי אף אחד לא *באמת* יבעט באדם שנפל, נכון? משמעות הביטוי, פחות או יותר, שההגינות האנושית מחייבת אותך לא לפטר מישהו בזמן שהוא בבי"ח מתאבל על מות הוריו; לא לעקל את ביתו אם בדיוק עכשיו פיטרו אותו (מחכים כמה ימים במקרה כזה) – דברים כאלה.
עניין של הגינות בסיסית.

והנה מה שמטריד אותי: מישהו שם לב לזה שנורמות ההגינות האנושי היסודיות ביותר הוסרו מהשוטרים האלה. דברים כאלה לא קורים סתם-כך, ביום אחד – מישהו עובד קשה כדי להסיר את הטאבו.
מי שהחליט וביצע ויישם את ההחלטה הזו – האם הבין עד הסוף מה משמעות החיים בחברה שבה העלימו את הטאבו הזה?
כאשר אפשר לבעוט באדם כשהוא למטה, לנצל כל שביב של כוח… …מה יהיה על מי שאינו חזק: ילדים, נשים, זקנים – האם כולם טרף?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפות ל-79 עוקבים

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: