תחפושת מבריקה

אני תמיד מתחילה סדרות באיחור.

כולם מדברים על Mad Men מסביבי כבר שנים – ואני, חסרת יכולת להתחייב כתמיד, מתעלמת. חמישים דקות לפרק, עכשיו, זו התחייבות.

פתאום הגיע ספטמבר – ואיתו חגים. בדרך כלל בתקופות כאלו אני מחויבת לחצות את גבול איילון צפון המאיים פעם בשבוע וחצי לערך [ראוי לציין כי אני מוצאת את שלל כיווני איילון מאיימים, לאור העובדה שהם מרחיקים אותי מהאמפמ הקרוב לביתי, במקרה צפון הוא השימושי ביותר לי], אבל הפעם ההורים נסעו לחו"ל – ואני נותרתי נציבה יחידה על חומות מרכז תל אביב.

תל אביב בערבי חג היא כמו עזה לאחר הפצצה הגונה. הרחובות שוממים ושקטים – ומי שמסתובב כבר ברחובות בדרך כלל הופך לחשוד מיידי. פתאום חמישים דקות לפרק דומות כאסקפיזם ראוי.

למי שלא צופה: קודם כל, חבל. שנית, מדובר בסדרה המגוללת את מעלליו של משרד פרסום בשדירות מדיסון בניו-יורק בשנות השישים. היא ממחישה את רוח התקופה באופן ציורי ביותר.

הנושא המעסיק אותי יותר מכל בצפייה בה, כמו את מרבית הצופות ממין נקבה, הוא מעמד הנשים. רובן מהוות לא יותר מפרחי קיר, חומר בידי היוצר הגברי. בנות המזל זוכות בגבר הבוגד בהן עם לא יותר מאישה אחת. מוכות הגורל הן הפילגשות לאותם גברים.

לכאורה העולם השתנה. סדרה על החיים במאה ה-21 כבר הייתה מציירת תמונה שונה. נשים כבר לא נצבטות בתחת על ימין ועל שמאל. אלו המצליחות "לגדל ביצים" אפילו עשויות להגיע לעמדות מפתח בחברה. הכל בסדר.

פרט לכך שסטטיסטית הפערים לא הצטמצמו כמעט. מרבית הנשים נמצאות בעמדות לוגיסטיות, מרבית הגברים בעמדות ניהוליות. תקראו לזה "מנהלת אדמיניסטרטיבית" כמה שתרצו, היא עדיין מזכירה.

אף פעם לא חשבתי על מקומי כאישה בעולם התעסוקה. חשבתי שאלו דברים שעלולים להטריד בחורות פחות קוליות, פחות אמביציוזיות. ידעתי שזה קשה יותר, סטטיסטית, אבל לא חשבתי שזה יהיה קשה יותר לי. אני הרי מתמודדת עם הכל, זה ממני והלאה, הבלים מגדריים.

עד אשר.

לאחרונה עברתי בעבודתי לצוות שכולו גברים. בחורים נחמדים, סך הכל. שנונים, משעשעים, מעניינים. כשהם הציעו ללקוחות הכוסיות שלנו חברות בפייסבוק חייכתי וחשבתי שאלו סתם גחמות ילדותיות, כשהם סיפרו בדיחות "אחותך" ובולבולים צחקתי, כשהם צחקו על בחורות שמנות הבטתי איתם באלבומים.

לאט לאט זה נהפך מטריד יותר ומשעשע פחות. כשאמרתי לאחד מהם שזה מפריע לי הוא הסביר לי שבהיותי החדשה בצוות (אם כי מדובר במוקד קטן ואני עובדת בו כבר מעל לשנה) אני צריכה לצחוק איתם ולא לשפוט אותם, כי אני החדשה ואנחנו צריכים להיות צוות שכיף לו לעבוד יחד.

במילים אחרות, דעי את מקומך, אישה. אם את רוצה להיות חברה שלנו, תהיי חבר שלנו.

תמיד חשבתי שנשיות היא ממני והלאה. תמיד הסתדרתי טוב בחברה גברית, תמיד ידעתי לצחוק מבדיחות סקסיסטיות, תכופות אפילו סיפרתי כאלו בעצמי בלהט הרגע. אני טובה בלהיות אחת מהבנים – אבל אולי זה אך ניסיון עלוב להתקבל למועדון שלא רוצה בי מלכתחילה? אולי זה משול לשחור המספר בדיחות גזעניות כשכל חבריו לבנים, כדי שישכחו את צבע עורו?

אות הקלון הנשי חקוק בי, לא משנה עד כמה אנסה להתכחש לו. הוא תוקף אותי אחת לחודש, הוא גורם לי לשנוא את המראה שלי, הוא מכריח אותי להוציא מאות שקלים על בגדים רק בשביל להרגיש טוב יותר. בסופו של יום, אביט במראה ואגלה שלא משנה עד כמה אנסה להיות מי שאני צריכה להיות בשביל להסתדר, אישאר אותו שחור. אני הטוראית שצריכה להוכיח עצמה בעולם של סמ"רים – וכשאני כבר מתקרבת לרב"ט אני נשפטת ומקבלת עיכוב דרגה.

הצרה של הפמיניזם היום הוא שהתנועה נתקעה במבוי סתום. כל כך רצינו לחשוב שנשיות אינה חלק מהקיום שלנו שכבר הגענו למצב שאנחנו מתנצלות עליה, במין שנאה עצמית קיומית.

אני רק מקווה שבעוד ארבעים שנה, כאשר יעשו סדרה על תחילת המאה ה-21, היא תזעזע את הצופים לא פחות מש-MadMen מזעזעת אותי כיום. שקהל הצופים ייאנח ברווחה על כך שלפחות העולם הרבה יותר מתקדם.