אולי בעוד ארבעים שנה (על נשיות וכאלה)
Posted on: 09/10/2010
- In: נשיות
- 6 Comments
אני תמיד מתחילה סדרות באיחור.
כולם מדברים על Mad Men מסביבי כבר שנים – ואני, חסרת יכולת להתחייב כתמיד, מתעלמת. חמישים דקות לפרק, עכשיו, זו התחייבות.
פתאום הגיע ספטמבר – ואיתו חגים. בדרך כלל בתקופות כאלו אני מחויבת לחצות את גבול איילון צפון המאיים פעם בשבוע וחצי לערך [ראוי לציין כי אני מוצאת את שלל כיווני איילון מאיימים, לאור העובדה שהם מרחיקים אותי מהאמפמ הקרוב לביתי, במקרה צפון הוא השימושי ביותר לי], אבל הפעם ההורים נסעו לחו"ל – ואני נותרתי נציבה יחידה על חומות מרכז תל אביב.
תל אביב בערבי חג היא כמו עזה לאחר הפצצה הגונה. הרחובות שוממים ושקטים – ומי שמסתובב כבר ברחובות בדרך כלל הופך לחשוד מיידי. פתאום חמישים דקות לפרק דומות כאסקפיזם ראוי.
למי שלא צופה: קודם כל, חבל. שנית, מדובר בסדרה המגוללת את מעלליו של משרד פרסום בשדירות מדיסון בניו-יורק בשנות השישים. היא ממחישה את רוח התקופה באופן ציורי ביותר.
הנושא המעסיק אותי יותר מכל בצפייה בה, כמו את מרבית הצופות ממין נקבה, הוא מעמד הנשים. רובן מהוות לא יותר מפרחי קיר, חומר בידי היוצר הגברי. בנות המזל זוכות בגבר הבוגד בהן עם לא יותר מאישה אחת. מוכות הגורל הן הפילגשות לאותם גברים.
לכאורה העולם השתנה. סדרה על החיים במאה ה-21 כבר הייתה מציירת תמונה שונה. נשים כבר לא נצבטות בתחת על ימין ועל שמאל. אלו המצליחות "לגדל ביצים" אפילו עשויות להגיע לעמדות מפתח בחברה. הכל בסדר.
פרט לכך שסטטיסטית הפערים לא הצטמצמו כמעט. מרבית הנשים נמצאות בעמדות לוגיסטיות, מרבית הגברים בעמדות ניהוליות. תקראו לזה "מנהלת אדמיניסטרטיבית" כמה שתרצו, היא עדיין מזכירה.
אף פעם לא חשבתי על מקומי כאישה בעולם התעסוקה. חשבתי שאלו דברים שעלולים להטריד בחורות פחות קוליות, פחות אמביציוזיות. ידעתי שזה קשה יותר, סטטיסטית, אבל לא חשבתי שזה יהיה קשה יותר לי. אני הרי מתמודדת עם הכל, זה ממני והלאה, הבלים מגדריים.
עד אשר.
לאחרונה עברתי בעבודתי לצוות שכולו גברים. בחורים נחמדים, סך הכל. שנונים, משעשעים, מעניינים. כשהם הציעו ללקוחות הכוסיות שלנו חברות בפייסבוק חייכתי וחשבתי שאלו סתם גחמות ילדותיות, כשהם סיפרו בדיחות "אחותך" ובולבולים צחקתי, כשהם צחקו על בחורות שמנות הבטתי איתם באלבומים.
לאט לאט זה נהפך מטריד יותר ומשעשע פחות. כשאמרתי לאחד מהם שזה מפריע לי הוא הסביר לי שבהיותי החדשה בצוות (אם כי מדובר במוקד קטן ואני עובדת בו כבר מעל לשנה) אני צריכה לצחוק איתם ולא לשפוט אותם, כי אני החדשה ואנחנו צריכים להיות צוות שכיף לו לעבוד יחד.
במילים אחרות, דעי את מקומך, אישה. אם את רוצה להיות חברה שלנו, תהיי חבר שלנו.
תמיד חשבתי שנשיות היא ממני והלאה. תמיד הסתדרתי טוב בחברה גברית, תמיד ידעתי לצחוק מבדיחות סקסיסטיות, תכופות אפילו סיפרתי כאלו בעצמי בלהט הרגע. אני טובה בלהיות אחת מהבנים – אבל אולי זה אך ניסיון עלוב להתקבל למועדון שלא רוצה בי מלכתחילה? אולי זה משול לשחור המספר בדיחות גזעניות כשכל חבריו לבנים, כדי שישכחו את צבע עורו?
אות הקלון הנשי חקוק בי, לא משנה עד כמה אנסה להתכחש לו. הוא תוקף אותי אחת לחודש, הוא גורם לי לשנוא את המראה שלי, הוא מכריח אותי להוציא מאות שקלים על בגדים רק בשביל להרגיש טוב יותר. בסופו של יום, אביט במראה ואגלה שלא משנה עד כמה אנסה להיות מי שאני צריכה להיות בשביל להסתדר, אישאר אותו שחור. אני הטוראית שצריכה להוכיח עצמה בעולם של סמ"רים – וכשאני כבר מתקרבת לרב"ט אני נשפטת ומקבלת עיכוב דרגה.
הצרה של הפמיניזם היום הוא שהתנועה נתקעה במבוי סתום. כל כך רצינו לחשוב שנשיות אינה חלק מהקיום שלנו שכבר הגענו למצב שאנחנו מתנצלות עליה, במין שנאה עצמית קיומית.
אני רק מקווה שבעוד ארבעים שנה, כאשר יעשו סדרה על תחילת המאה ה-21, היא תזעזע את הצופים לא פחות מש-MadMen מזעזעת אותי כיום. שקהל הצופים ייאנח ברווחה על כך שלפחות העולם הרבה יותר מתקדם.
6 תגובות to "אולי בעוד ארבעים שנה (על נשיות וכאלה)"
09/10/2010 בשעה 09:36
אני מעוניין להתייחס למשפט הבא: "אות הקלון הנשי חקוק בי, לא משנה עד כמה אנסה להתכחש לו. הוא תוקף אותי אחת לחודש, הוא גורם לי לשנוא את המראה שלי, הוא מכריח אותי להוציא מאות שקלים על בגדים רק בשביל להרגיש טוב יותר."
נשים הרבה יותר שיפוטיות, ביקורתיות ואכזריות לגבי מראה חיצוני. את האשמה פה את יכולה לתלות רק בחברותייך. לרוב הבנים שאני מכיר לא היה איכפת אם היית לבושה סחבות וסמרטוטים.
אולי בשביל לשכב איתי סחבות היו הולמות, אבל בשביל הג'ובים הנחמדים אישה צריכה להיות יפה. "ייצוגית", במובטלית. יש המוני גברים כרסתנים בעמדות מפתח, אבל תראה לי נשים שמנות בעמדות זהות.
09/10/2010 בשעה 11:28
פוסט מוצלח. אני תמיד מופתע כשאני שומע מנשים שהן "לא פמיניסטיות", ותמיד האמירה הזו מגיעה בצורה מתנצלת ומתנערת. הדימוי של הפמיניסטית הוא דימוי שלילי לרוב (והסטריאוטיפים הצפויים לגבי שיער גוף, חוש הומור ויחס למין הגברי). אבל סיבה נוספת היא התפיסה שבדיוק כתבת עליה בפוסט: כאילו המהפכה נגמרה כבר ויש שוויון מלא. כי החקיקה, במרבית המקומות והמקרים, באמת תוקנה. אבל המבנה החברתי רחוק עוד מהמצב הרצוי. וכשאשה שחושבת שהפמיניזם לא רלבנטי לגביה נתקלת באפליה או ביחס לא הוגן או בהטרדה מינית "קלה" הוא הרבה פעמים נטיה לקבל את המצב הקיים.
09/10/2010 בשעה 23:53
אני רוצה להבליט תהליך שתיארת כבדרך אגב: הנסיון להשתלב בעולם הגברי (ע"י התנהגות גברית) לאחר ההתקלות בתקרת הזכוכית, וההתפכחות שבהבנה שאת לא גבר.
וגם: וגברים (ואני בכללם) לא מוותרים על עליונותם ביומיום. כמו לקנות מוצרי סחר הוגן – זה מעלה את ההוצאות העכשויות, וקשה לראות מעבר לאופק.
11/10/2010 בשעה 18:26
יש כאן סטיה מעניינת בדיון על מהות הבדיחה כטקס חברתי, וההפרדה שצריך לעשות בין העונג הפרטי שאדם שואב מבדיחה ובין התפקוד שלה בתוך חברה. כלומר, מתוך הנחה שצחקת מבדיחות סקסיסטיות וסיפרת אותן שלא מתוך ניסיון להשתלב בחברה גברית ותו לא – לא ברור מה לא בסדר בעצם: עצם זה שאת נהנית מבדיחות אלו בעודך אשה, או עצם זה שאת כמדוכא בחברה נוטלת חלק בטקס החברתי שמכתיבים השליטים בחברה?
יודעת מה, בואי נרחיב את זה: אם מה שלא בסדר הוא שאשה נהנית מבדיחות סקסיסטיות, האם אני מחויבת לא להנות מבדיחות סקסיסטיות מפני שאני אשה, בפרט בהנתן שבאופן כללי בדיחות ממגוון קשת ההומור השחור עושות לי את זה? מה ההבדל בין זה ובין יהודי שנהנה מבדיחות שואה?
אם זה בסדר אבל כל עוד אני נהנית בזה ביני לבין עצמי או חברותיי החולקות עמי הנאה דומה, מה בדיוק בסדר בלכפות צנזורה עצמית ולמחול על חלק זה באישיותי לטובת הערך הנעלה של אי-שיתוף פעולה עם חברה גברית סקסיסטית?
והערה לגבי פמיניזם: בחיי, הוא מגיע בכל-כך הרבה צורות שנראה לי שיותר פשוט לא לתחום אותו להגדרה הצרה של הזרם הפמיניסטי הספציפי השנוא עליך ולהמשיך לפתח את הערכים הפמיניסטיים שבהם את כן מאמינה ושלטעמי בהחלט הפגנת בפוסט הזה. לאף זרם אין בעלות על הפרדיגמה הפמיניסטית.מדבריך את לא מצטיירת כאשה שמתנצלת על נשיותה, אלא אם הפוסט הזה הוא בבחינת התנצלות כלפי מישהו ואם כן אז לא הבנתי אותו נכון.
תחפושת מבריקה 
09/10/2010 בשעה 09:12
יפה תיארת רגשות שאני חושבת שרבות מאיתנו חוות. נראה לי שזה גם עניין של גיל, כלומר, בגיל ההתבגרות כשכל כך חשוב לנו להיות אחת מהחבר'ה זה גם עניין של להסתדר עם הבנים, כלומר, לאמץ זהות שתתאים לנורמות האלה.
גם המתבגרת הכי נונ-קונפורמיסטית או "מורדת" שיצא לי לפגוש אימצה משהו מזה, בהערות השוביניסטיות, בבדיחות, בצורת המחשבה.
עדיין לא הכרתי בחורה בת 15-18 שהזדהתה בפניי באופן גאה כ"פמיניסטית". להפך, לרוב זה נשמע להן כמו מילת גנאי.
בגילנו, זה מקבל פרופורציה קצת אחרת, בין היתר מפני שיותר חשוב לנו להיות מוערכות כיצורים תבוניים :) זה לא רק להתחבב על החבר'ה, על המורים, על המפקדים בצבא- אלא אשכרה להיות אדם מוכשר וראוי. עובדת מוצלחת, סטודנטית מבריקה. פתאום אנחנו נתקלות בתקרת הזכוכית הרבה יותר בעוצמה, בין היתר מפני שאנחנו מנסות לטפס.
ועדיין, הרתיעה הבסיסית של אחוז עצום מהנשים (אני לא משתמשת כאן במילה "רוב", כי הסטטיסטיקה ממני והלאה, וכי אני אופטימיסטית) מהמושג "פמיניזם" היא משהו שעוד צריך לנסות לחשוב עליו. זה מאפיין בבירור לא רק את הנערות. אולי כי קשה ליצור סולידריות נשית, כזו שבה תרגישי שלהיות פמיניסטית זה להזדהות עם מאבק שיש לך בו שותפות, חברות לדרך, שאת חלק ממשהו גדול ומגניב ופורה ומשמח ומלא חדווה. כרגע, רבות מהנשים מבינות את המושג הזה כהפיכתך ליצור קודר, יללן, שעיר, שמן ולא מושך, שנמצא בבידוד חברתי.