תחפושת מבריקה

התלבטתי המון באיזה פורמט לכתוב את הפוסט הזה. הרי אומרים שאסור לדבר על מין באופן חופשי כל כך. בטח ובטח שלא על הטרדות מיניות. זה תמיד בשם בדוי, תמיד מאחורי מעטה של סודיות. אפילו העדות נמסרת בחצי התנצלות, במעין בקשה אילמת שלא ישפטו את המתלוננת יותר מדי על כל מה שקרה. היא בסך הכל בחורה טובה, לא איזו שרמוטה. בבקשה אל תכרתו לה את הדגדגן.
אבל האמת היא שאף פעם לא הייתי קונפורמיסטית, או ביישנית. אז זה לפה – וזה בשמי המלא, ואני לא כזו בחורה טובה – ועדיין, לא מתנצלת. לדגדגן השלום.

בימים האחרונים ניתן לראות מדי דקה בפייסבוק, בטוויטר ובמרבית הבלוגים העוסקים בענייני השעה, דיון נוסף על אודות מהות נשיות, מהות ההטרדה, מהות המיניות. הרשת הפכה למדיום של מטא-אונס. תחת כל פוסט רענן מגיבות נשים, בהזדהות עם המתלוננות או בכעס עליהן – וגברים, בדחילו ורחימו, ביודעם כי הם צועדים בתוך טריטוריה לא מוכרת, שבקלות יכולה להוריד עליהם מטר תגובות זועמות של "אין לך מושג על מה אתה מדבר" במקרה הטוב – ושל "אתה אנס בעצמך" במקרה הרע.

לרוב אני נמנעת מקריאת "כצעקתה" ואחיותיה, מתוך מחשבה שאלו הם בלוגים לגברים. שילמדו הם. כאישה, אף אחד לא צריך ללמד אותי מהי הטרדה. כולנו היינו שם, מכירות – ויאללה יאללה. בעצם גם אני, במובן מה, הפניתי לנשים שהחליטו להתלונן עורף – בעיקר כי לא הבנתי מה בכלל הביג דיל. ברור שזה ככה. נקסט.

פתאום בימים האחרונים לא הצלחתי להימנע מקריאת עדויות של נשים. הן בכל מקום. כפטריות לאחר גשם רדיואקטיבי צצות להן עדויות אודות אונס, ניסיונות לאונס, הטרדות מיניות – ופתאום נזכרתי בעצמי.

נזכרתי בשני ניסיונות תקיפה מינית שקרו בעברי. תקיפה-תקיפה. האחד במהלך טרמפ והשני בסמטה חשוכה, עם סכין וכו'. בשתי הפעמים הבנתי כמה זריזה אני יכולה להיות כשאין לי ברירה – ונחלצתי בעור שיני. הפעם עם הטרמפ הייתה ממש אקט מקגייוור. הייתי בת 18 – וחישוב מהירות הנסיעה וההאטה המינימלית לשם פנייה, הנזק המיידי שהמפתחות שלי יכולים לעשות, פתיחת הדלת שהוא נעל, התגלגלות החוצה – וכל זה תוך כדי אי-עשיית תאונה קטלנית.

העסק הצליח. מצאתי את עצמי נפלטת מהרכב מגולגלת לתוך עצמי ורצה משם במהירות לצומת הראשי, נושמת כעשר דקות ועוברת לטרמפ הבא. צריך להגיע הבייתה בדרך זו או אחרת.

השני היה הרבה פחות מרגש. סכין, סמטה, בעיטה לפיקת הברך, ריצה, דה אנד. אפילו לא אנקדוטה ראויה לשמה.

משתי הפעמים המפורטות לא עשיתי ביג דיל. הן תוארו כסיפורים משעשעים על האוטו-הירואיקה שלי. על הגשת תלונה בכלל לא חשבתי. הרי בסך הכל לא קרה כלום. אפשר לחשוב.

לא השתתפתי באף אחד מן הדיונים של הימים האחרונים, אבל קראתי את כולם בעיון. קראתי דיוני-מטא שנוהלו בשם מלא ודיוני תכל'ס שנוהלו באנונימיות. הם גרמו לי לחשוב על הפעמים שהייתי עם גברים שהתעלמו מה"לא" שלי. לא באלימות, אבל כן בשיטתיות, אז כבר משכתי בכתפי ואמרתי "שיהיה". אם אזרום כל העסק יסתיים הרבה יותר מהר ואוכל ללכת הבייתה לישון. פתאום לא הבנתי. רגע, זה אונס? כי יכול מאוד להיות שגם אני עשיתי את זה לבחורים שהייתי איתם. אז אני אנסית? נשים יכולות להיות בכלל אנסיות? שם הפעולה הזה יכול להיות מוטה ללשון נקבה?

והטרדות מיניות. זה בכלל נושא מוזר. אני יכולה לדלות ממוחי עשרות, מאות, אלפי פעמים בהן התייחסו אלי, במקומות עבודה – או בכל סיטואציה בה יש היררכיה – כאל אישה ולא כאל אדם. מוזר עד כמה שזה יישמע, זה מפריע לי יותר מכל. הגוף שלי הוא סתם כלי קיבול. הוא לא כל כך חשוב. ברגע שמרדדים את האישיות שלי לכדי "אישה", או-אז אני מתעצבנת באמת. זלזול באינטיליגנציה שלי תמיד הצליח להטריף אותי יותר מכל סוג אחר של פגיעה.

הפוסט הזה לא יסתיים במסקנות. זה הופך אותו לפוסט לא-מוצלח, אני יודעת. אני שונאת יותר מכל אמירות-ללא-אמירה. אני לא אוהבת להצהיר על דבר-מה כשאני לא בטוחה מה בעצם כל העסק אומר. הרי זהו בלוג של דעות, לא של עדויות. אז למה לא ב"כצעקתה", או בבלוג נשים אחר?

ובכן, כי מי שקורא אותי גם קצת מכיר אותי. כי אני לא א', או מ', או ש', או פלונית. אני גל חן, אדם אמיתי, שאתם מכירים, אפילו קצת – ומכאלו קשה יותר להתעלם. למרות שאני לא בטוחה מה דעתי ולמרות שאני חושבת שזה מורכב ותלוי נסיבות, כמו כל דבר, בעצם, הדברים האלו קורים. כל הזמן, מדי יום. ככה זה להיות אישה. ככה זה להיות יצור מיני בחברה שלנו. את/ה חי/ה את זה ולומד/ת להתעלם מזה. אני לא בטוחה מהי המודוס אופרנדי הנכונה, אבל יש להכיר בכך שככה זה להיות יצור מיני בחברה שלנו.

ככה זה להיות אדם בחברה שלנו.