תחפושת מבריקה

המון זמן לא כתבתי בבלוג הזה.

לא שבהתחלה הייתי כותבת בקביעות. מלכחילה הייתי יותר נפקדת משהייתי נוכחת, אבל לאחרונה עסקתי פחות בפוליטיקה ובענייני השעה – ונתתי דעתי לאותו עסק שהפיל כבר טובות ממני – בוי טראבל. או, בשפת הקודש, בחורים.

אמנם זהו לא בדיוק הסגנון שלי לכתוב על יחסים, בעיקר משום שהידע שלי בנושא דל ואמורפי, מבוסס בעיקר על עדויות שמיעה וכרוניקה של דיס-פונקציונאליות – אבל היי, אנחנו בעידן האינטרנט! לא צריך להבין בנושא בשביל לכתוב אודותיו, רק להוציא מספיק מהקרביים שלך החוצה. כישרון וידע זה הכי ניינטיז.

אבל לא בזאת עסקינן.

אפתח בוידוי. לפני מספר חודשים עברתי את גיל עשרים וארבע – ומעולם לא ניהלתי מערכת יחסים רצינית. הדבר לא נובע משנאה למונוגמיה או חוסר נאמנות, בעיה ספציפית עם בני המין הגברי, בני אדם או סקס. אז תשאלו למה. ובכן, אנאערף, לא יצא. אני תמיד מוצאת את עצמי עם בחורים לא נכונים, בסיטואציות לא נכונות, בזמן לא נכון.

לוקיישן לוקיישן לוקיישן

במשך שנים לא היה לי בית. כלומר, היה לי בית, במובן של מיטה ומקום להניח את הבגדים. אבל זה מעולם לא היה בית, כי תמיד רק תכננתי את עזיבתי – ותמיד עזבתי. בין אם פיסית ובין אם רק בראשי. אף פעם לא הייתי שם. הפליא אותי לגלות כי דווקא בתל אביב, העיר הזו שכולם אומרים שהיא מנוכרת וזמנית, מצאתי את הבית שלי. בין החום, עשן האוטובוסים, תרבות הצריכה, שכר הדירה הגבוה והניכור האורבני שלה, מצאתי גם חתיכה חסרה מהלב שלי. לא שזה אומר שהלב שלי שלם עכשיו, ממש לא. אבל התווספה לו עוד פיסה חשובה. עד שלא מצאתי בית לא יכולתי לחשוב על היקשרות לאדם אחר, כי היה לי ברור שארצה לנדוד עד שאמצא את המקום הזה, שהוא לגמרי שלי.

לבד בעיר זרה

כבר כמעט שנתיים שאני בבית. השנתיים האלו מוגדרות בעיקר על ידי האנשים שמקיפים אותי במהלכן. בכל פעם שאני מרגישה שהכל נורא – ואלוהים יודע שאני מרגישה ככה הרבה – אני חושבת עליהם. אני מלקטת, בזהירות וביעילות, אנשים מקסימים שאני מרגישה בת מזל שהם בחיים שלי. עם כל אדם חדש שנוסף אני מתירה לעצמי לקלף עוד שכבת מגן שהעמדתי עוד לפני שנים מפני העולם – והופכת פחות קוצנית וציניקנית למראה – ויותר רגשנית ופגיעה, כי פתאום יש לי שכבות מגן בדמות אנשים נהדרים.

ויחד עם זאת, מין אין.

תבנית נוף מולדתַה

לראשונה בחיי אני מרגישה מוכנה לבן-זוג. אני יותר מחבבת את עצמי, את המקום שלי בחיים ואת העולם – והייתי רוצה לחלוק אותו עם מישהו. בחוסר יכולתי לשקר, אני ספר פתוח. אני בוחרת להדגיש במרקר חלקים מסוימים ולהציג אחרים באופן דהוי, אבל הכל שם. העבר שלי, העתיד שלי, כולם שם. כל שאלה שאישאל תיענה בגלוי. לפתע אני נוכחת לגלות שהיסטוריית החיים שלי, בה אני לא מתביישת לראשונה בחיי, מביכה אחרים. וכשאני אומרת אחרים, אני מתכוונת לגברים. שהרי אם עד היום לא הייתי רצינית, כנראה שלעולם לא אהיה. אני נוצקת בתודעתם לתוך תבנית משונה – וכשאני אומרת משונה אני מתכוונת לשרלילית – שאין לה ולו דבר עם מי שאני. אני נתפשת כתבנית נוף מולדתה של מישהי אחרת.

לייק א נון-וירג'ין

ניסיון, אין מה לעשות, רוכשים דרך הרגליים, אבל המגפיים האלו לא הולכים לשום מקום, לעזאזל. בניסיוני לא להסתיר את העבר אני נוצקת על ידי בחורים לתוך תבנית חדשה. תבנית של בחורה מעופפת, חסרת אחיזה במציאות, שרק מחפשת ריגושים זולים ומהירים. כל ניסיון שלי להציג דמות אחרת נידון לכישלון. בת עשרים וארבע ללא היסטוריה של קשרים רציניים זה הרווקה בת שלושים החדש. אמנם בארזים לא רק נפלה שלהבת, אלא שהם גם נתקפו במכת כנימות, אבל אני ללא ספק אזוב קיר. כן אמרה התבנית.

סאמק עם התבניות שלכם, בסדר?

הרשו לי להציג בפניכם תבנית שונה. תבנית של רווקה נצחית, שהיא גם לא בוגדנית. היא מסוגלת לנהל שיחות נוקבות אודות פוליטיקה ושיחות משועשעות אודות סקס ובה בעת לאפות עוגת שמרים בתזונה. היא מסוגלת לאהוב עד מוות את החתולה שלה וסימולטנית לחלום על איך יום אחד זו תשחק עם הילדה שלה. היא מסוגלת לגור בתל אביב ולפנטז על חצר ושיחי עגבניות. היא מסוגלת להיות סרקסטית ולעשות דברים משוגעים ובאותו זמן להיות רומנטיקנית ונאמנה. זוהי תבנית כדורית. ללא קצוות, ללא כמויות מדויקות. תבנית ללא תבנית.

חיים לא נשפטים רק לפי המאפיינים שלהם. החיים האמיתיים נכתבים בין השורות.

אני לא יודעת איך הכל נגמר בסוף. אל תצפו אתם לדעת טוב ממני.

זהו פוסט שלא יפנה לכל האנשים. יתרה מכך, הוא לא יפנה לרובם. אנשים שאינם בטוויטר ואינם מבינים את המדיום – יכול להיות שתרצו לסגור את הטאב הזה – ויכול להיות שתרצו להחכים.

את הפוסט אני כותבת בתגובה למאמרו של ארד אקיקוס, כפי שפורסם אתמול בYnet. בכתבה מתאר אקיקוס את הטוויטר כמדיום גווע, שאיבד ממטרתו. קהילת הטוויטר הישראלית, קובע ארד, עברה מטאמורפוזה. קהילה שמטרתה הייתה לייצר תכנים איכותיים הפכה לזירת היכרויות ותכנים בנליים.

קהילת הטוויטר, בעיני, לא עברה מטאמורפוזה, משום שמלכתחילה המדיום לא נועד להיות מדיום קהילתי.

לטוויטר הצטרפתי אני לגמרי במקרה, בסביבות פברואר דאשתקד. חברה וצייצנית סיפרה לי על המדיום – והרעיון שאוכל לשפוך לתוך קהל של אנשים זרים מרמורים, תובנות ושנינויות, ב-140 תווים ומטה, בלי שום מחויבויות מלחיצות שישנן בטקסט ארוך, קסם לי.

בחודשים הראשונים לציוציי לא היה לי מושג איך זה עובד. היה לי מספר עוקבים דו-ספרתי (שנחשב לבזוי למדי בקרב צייצנים ותיקים) במשך פרק זמן בלתי-מבוטל, לא תיקשרתי עם המעטים שכן היו שם – ויתרה מכך, רק כארבעה חודשים בתוך המדיה הבנתי שיש בממשק אפשרות לראות את תגובותיהם של אנשים [לצייצנים חדשים אציין כי הטוויטר החדש הרבה יותר יוזר-פרנדלי מהישן]. האמת היא שזה גם לא במיוחד עניין אותי. אהבתי לדעת שיש לי עוקבים חדשים, אהבתי לקרוא את ציוציהם של נעקביי – והדבר הסתכם בזאת מבחינתי. תמיד רציתי לעבוד כעיתונאית, לא היו לי קשרים בעולם התקשורת (כיום גם אין לי קשרים ואני גם מובטלת, אבל תיאורטית), ידעתי שיש שם עיתונאים. היה נראה לי מספיק.

כתיבה גרועה, היא בכל מקום

אי אפשר לצפות לתוכן איכותי מכל אחד – וגם לא שכל אחד יתעניין בכל ספקטרום הנושאים. לכן טוויטר הוא מדיום של קריאה – ולא של חברים. לכן הוא לא דו-צדדי. חלק מנעקביי האהובים ביותר הם כאלו שאינם עוקבים אחרי – ואני חושבת שזה יותר מבסדר. לא כולם מצופים להתעניין בחיי הסוערים [להלן ציוץ אופייני].

הבעייה החלה ברגע שטוויטר הפך למדיום חברתי ולא מדיום כתוב. ברגע שאני נאלצת לקרוא את להגיהם של מאתיים איש, רובם אינם מעניינים אותי, רק משום שאם אפסיק לעקוב הם ייעלבו. בגלל שאני כבר מכירה את הפרצופים וכבר קשקשנו בהודעות פרטיות – ולא נעים.

אני, שתדעו, אמנם נוכחת בסיטואציות הנמצאות על קו התפר בין משעשע לבין מביך, בהן עוצרים אותי ברחוב ושואלים אם זו אכן אני, "גלחס מהטוויטר", אבל מעולם לא הייתי חלק מ"קהילת הטוויטר". אני מלקטת לי אנשים בודדים שנראים לי מעניינים מספיק ונמנעת ממפגשים המוניים. זה פשוט לא האופי שלי.

ועדיין, לא נעים לי להפסיק לעקוב. לאנשים שכן אקטיבים באותה קהילה אזוטרית נעים עוד פחות.

לאחרונה אני משתדלת להפסיק לעקוב אחר אנשים שאני מרגישה שהורסים לי את התכנים המעניינים אותי. לא כי הם אינם אנשים נחמדים, לא כי לא אשמח לשבת איתם לקפה, אבל בגלל שאנחנו לא תופשים את מהות התוכן באותה צורה. לפעמים אני מקבלת על כך הודעות נזעמות מאותם 'מאונפלים', לפעמים הדבר עובר בשקט – ולפעמים פשוט אין לי אומץ.

בעיני, מות קהילת הטוויטר הישראלית לא התחיל ברגע שהצטרפו צייצנים חדשים, כפי שטען ארד, אלא ברגע שהטוויטר החל להפוך לקהילה. ברגע שמשתמשים הפסיקו לקרוא את ה"פיד" (רצף ציוציהם של הנעקבים) שלהם, אלא פשוט לחלוף על פניו בשעמום, משום שלפחות מחצית מהתכנים הם תכנים שלא נעים לא לצרוך. כאילו שבשביל לפתוח מכתב מהבנק תיאלצי לקרוא את כל מאתיים הפלאיירים שהצטברו בתיבת הדואר שלך, עד לאותיות הקטנות ביותר.

קהילת הטוויטר לא מתה, כי היא מעולם לא נועדה לחיות. טוויטר, לפי תפישתי אותו, תמיד נועד להיות מדיום חברתי שאינו חברתי. בשביל להביט בייאוש על כמות בלתי נדלית של תוכן שלעולם לא אספיק לקרוא מספיק לי להסתכל בסילבוסים של שנת הלימודים הנוכחית. מהפיד שלי אני רוצה ליהנות.

אם הטוויטר הוא, כפי שטען ארד, עץ הנופל באמצע היער, זה די מצחיק לנסות להחיות אותו. ניסיתי למצוא משהו ביוטיוב של איזה אמריקאי שכבר עשה את זה קודם, אבל לא מצאתי. דמיינו שראיתם איש שמן מנשים עץ מפה לפה.

מי שמכיר אותי יודע שאני שמאלנית. מאוד שמאלנית. בחוגים מסוימים אני מוכרת כעוכרת ישראל. אין איש שרוצה לראות את אלי ישי נופל לאשפתות אליהן הוא ראוי יותר ממני.
ועם זאת, גם סמולנית שכמותי מוכרחה להכיר בכך שהיותי לא-מרוצה הוא חלק אינטגרלי מהיותי חלק מדמוקרטיה.

אחריות

אחריות היא נושא מעניין. אחריות היא, לפחות לתפישתי, הכרה במעשיך – וכפרה עליהם.

האחריות שחבריי בשמאל הרדיקלי דורשים משמעה התפטרות.

גם לאחר מאורעות המשט לקיחת האחריות הייתה זהה. גם לאחר המלחמה בעזה. או מבצע וואטאבר [דרך טובה להימנע מהמילה מלחמה היא לקרוא לה מבצע. אני לא אוהבת להיות קורקטית כזו]. אחריות=התפטרות.

ואז מה?

המהפכה הצרפתית

בסוף המאה ה-18 החליטה הבורגנות הצרפתית שנמאס לה מלואי ה-16. הוא לא העניק לה את הזכויות שהיא חשבה שמגיע לה.

אז היא מרדה.

לבורגנות העשירה, מלאת הכבוד העצמי, היה מה להפסיד. חוגים תרבותיים, מלומדים. אם הם היו חיים במאה ה-21 הם היו מבצעים מהפכות פייסבוק קטנות. כותבים סטטוסים גבוהה-גבוהה, כדי שרק חבריהם הבורגנים יבינו.

הבורגנות הצרפתית לא הייתה אלימה. היא לא ידעה כמעט מה זה אומר בעצם. אבל, ככל בורגנות אחרת, היא ידעה שההמון אלים. ההמון – הוא יודע איך מזיזים דברים. פשוט לא יודע מה טוב בשבילו.

חירות, שיוויון ואחווה. מי לא ירצה את זה.

העיקר שנאגד את ההמון הזועם

ההמון לא זעם מספיק אחרי המשט. פוליטיקה, שמאל ימין. אבל מי לא יהיה בעד הכבאים? אותם אנשים המחרפים נפשם מדי יום בשבילנו ואינם מקבלים הערכה, כלכלית או ציבורית. האנשים שהגנו עלינו מפני שריפת המונים. הזדהו איתם, אנשים בעלי מצפון – ודרשו מישי להתפטר. למה ישי? ובכן, כי הוא שר הפנים. למה לא שטייניץ? ובכן, נדבר על זה אחר כך.

כשמהפכות נכשלות

ההמון הזועם כיתר את ארמונו של לואי ה-16. הוא השתלט על הבסטיליה. הוא דאג לעריפת ראשם של המלך והמלכה. נכתבו ספרים על המהפכה. פילוסופים, סופרים והיסטוריונים חקרו אותה, היא מהווה דוגמא עד היום לכוח מעמד הפועלים, על אף שהמושג טרם נטבע דאז.

אחרי כמעט ארבע שנים של קרבות עקובים מדם וניצחון מוחץ, העם יכול היה לבחור במשטר רפובליקני, עממי.

הוא בחר במלוכה-חוקתית.

הבן-של חזר לכס המלכות, כחצי-מריונטה של הפרלמנט. הפרלמנט עצמו הורכב מאצילים – וההמון הזועם חזר לפנתיאון, עד המהפכה הבאה.

תודעה כוזבת

קל לשלוט בהמון, כי הוא, מטבעו, המוני. הוא קל להתלהם, רק צריך סיבה מוצדקת. סיבה נאורה מספיק בכדי שלא יהיה עליה עוררין. סיבה כמו שיוויון, חירות ואחווה. או זכויות לכבאים. קל להשתמש בו ולתלות אותו לייבוש לאחר מכן. רב-שימושי, שלא יגידו שאנחנו לא אקולוגיים.

לא צריך לציית לכל חוק בכל מחיר. לא צריך להשלים עם דעת הרוב בכל מחיר. אם הייתי יכולה למצוא את אותו מלך-פילוסוף אידילי של אפלטון, החכם ומשולל משוא-פנים יותר מכל אדם אחר, הייתי ממנה אותו לדיקטטור, לו יכולתי. אבל אוטופיה גורלה להיוותר אוטופית.

אידיאלים יש רק בלחם – וגם אותו אוכלים.

אבא שלי תמיד אמר לי לשתוק כשאין לי שום דבר חכם לומר, כשאין לי מה להציע לדיון. הפאתוס הזה סביב הפלת הממשל הנוכחי כל כך גדול, עד כי שכחו אותם פעילים להצהיר על אג'נדה. מה יקרה כאשר יפול? ממשל חדש? בראשות מי? מה יעשה? מי יבחר בו?

אל תשלו את עצמכם. זו ההגמוניה התל-אביבית המוחה על כוחה שאבד. המתורבתת, חניכת תרבות אירופה, הנשבעת כי היא מחבקת את תרבות ערב.

אני לא מסכימה עם החלטות רבות של הממשל הנוכחי. אני מסכימה שישנו תהליך מסוכן לדמוקרטיה, מסוכן לחופש הביטוי, מסוכן למיעוטים, מסוכן לכולנו. אבל לנסות להשליט על כלל הציבור, בשם הדמוקרטיה, את דעת המיעוט, הוא לא רק אוקסימורון, אלא התנשאות גרידא.

אם דיקטטורה תרבותית ופלורליסטית היא המטרה, רק אמרו. אל תסתתרו מאחורי ערכים דמוקרטיים בשביל להפיל את הדמוקרטיה. זה הכי 1789.

לפעמים דווקא כשהכל בסדר הדברים הקטנים הם אלו שיכולים להעציב אותי יותר מכל. רגעים קטנים של אמת שצונחים, כאילו משומקום. מבט חולף, אדם זר ברכבת, רגעים שגורמים לחיים להרגיש כמו הידוס זהיר בינות לתלוליות קטנות של עצב.

היום הנעתי את עצמי, לאחר ימים של עצלות, לבנקומט שליד דינגוף סנטר, להפקיד צ'ק. לשם הגילוי הנאות, הסנטר ממוקם בנוחיות במרחק של ארבע דקות הליכה נינוחה מביתי, אבל איכשהו זה אף פעם לא עובד.

השעה הייתה מאוחרת מספיק בכדי שהרחובות יהיו ריקים למדי, אבל מוקדמת מכדי להיחשב כלילה. קבצן זקן ניסר את האוויר עם חצוצרה ישנה, בנגנו שירי חנוכה.

ניצת בי זיק של טינה קרה כלפי האדם הזה, שיושב לו עם נרתיק החצוצרה הריק מלבד למספר שקלים בודדים, ממש בפתח הבנק. שמכריח אותי להניח את שלושת שקיות הסופר העמוסות לעייפה לרגליו. להכניס את כרטיס האשראי תחת צליליה החורקים של החצוצרה שלו. להפקיד צ'ק שמן שקיבלתי מסבתי ליום-ההולדת כשאלפי חלקיקים של פיח בדמות רגשות אשם מערפלים את עיני.

זכרתי שבחמשת השקלים האחרונים שלי קניתי דיאט קולה במכונת המשקאות באוניברסיטה ושכל מה שנותר לי בתא הכסף הקטן הוא גיבוב מטבעות של עשר אגורות, כולם ביחד מסתכמים אולי בשקל. למרות שידעתי זאת, העמדתי פני מחפשת. כשחקנית תיאטרון, החיטוט בארנק לווה במחוות מוגזמות, שלא יוכל לפספס את רצוני הכן להעניק לו יותר.

תוך מבט מתנצל הנחתי את כל המטבעות שהצלחתי למצוא בנרתיקו. הוא עצר את הנגינה, חייך, הודה לי, איחל לי חג שמח ושב לנגינתו.

כל ההתרחשות קרתה במוחי. ייחסתי לו אישיות שלא הייתה שלו. המחשבה שאולי היא בכלל שלי בלבד הפחידה אותי. חייכתי אליו במבוכה והכנסתי את כרטיס האשראי שלי לבנקומט.

הבנקומט בלע את כרטיס האשראי ברעבתנות. במבוכתי לחץ על "שמע עוד" במקום על "דלג" ונכנסתי לעולם מופלא של מבצעים והנחות בבנק לאומי. הבטתי למישרין ולא הצלחתי לקרוא מילה.

בחור אלמוני במעיל רוח כיוון מצלמת-כיס לעבר הקבצן. הנורית האדומה דלקה מספר פעמים, אבל הפלאש סירב להיטען. הקבצן הביט בו במבט לאה. "בסדר כבר", מלמל במבטא רוסי כבד והביט ארצה.  "זו חוצפה, עזוב אותו", הפטרתי לעברו. "It's okay, I'm just taking a picture", אמר במבטא בריטי. הוא דיבר אלי בלבד. התמונה סופסוף צולמה. כל העניין ארך כארבעים שניות – והוא נעלם בלי לומר מילה.

"זה אולי ארבע, אולי חמש פעמים ביום ככה", אמר הקשיש בשלוות נפש.

"זה לא בסדר", מלמלתי.

הוא שתק.

"אתה חדש באזור הזה, נכון?" שאלתי.

הוא הצביע על קרחתו. "שם רוח קר". הניע ראשו, כמכוון לעבר נקודה אמורפית.

סופסוף קראתי את ההודעה שעל מסך הבנקומט. "השירות אינו ניתן זמנית, סליחה על אי-הנוחות".

לחצתי על הכפתור המורה על כך שאין ברצוני לבצע פעולות נוספות והמתנתי זמן שנראה כנצח לארבעת התדפיסים שהזמנתי בלא-משים. החצוצרה חרקה את "Happy birthday to you".

רציתי לקנות לו סופגניה, אבל השעה הייתה כבר אחרי עשר בלילה וכל המאפיות היו סגורות. שלפתי את עשרים השקלים האחרונים שהיו לי בארנק והנחתי בנרתיקו.

"לא צריך." הוא אמר ונופף בידיו. חשבתי לעצמי כמה זה מוזר שברגע שמפתחים קשר אנושי עם מישהו, ברגע שהוא הופך לאדם בשר-ודם, ברגע בו הוא חדל להיות חלק מן התפאורה, הוא נזכר בהיותו אנושי. בהיותו גאה.

חייכתי, חיוך רחב הפעם.

"חג שמח", אמרתי.

"חג שמח", השיב.

תמיד חשבתי שאני דג גדול מדי בשביל הביצה שבה דשדשתי כל החיים.

תמיד חלמתי על מה יהיה כש- והיה לי ברור שכשה"כש" הזה יגיע, הכל יהיה שונה. חיכיתי לדברים הגדולים האלו שיקפצו עלי.

אני מתחילה לגדול, כנראה, כי אני מאבדת אמון בעתיד.

אני כבר לא הדג הגדול ששוחה בפריפריה, אלא הפלנקטון שטובע בתל-אביב.

קל לחשוב שהכל פונקציה של הנסיבות, כאשר הנסיבות מקלות על כך – אבל כיום אני כבר לא באמת יכולה להאשים את הנסיבות. הן דווקא ממש בסדר. זו כבר לגמרי אני שלא עושה איתן כלום.

כשהייתי קטנה הצבתי לעצמי טיים-ליין. בינתיים אני לא רק חורגת ממנו – אלא מתרחקת ממנו אלפי-מילין. כל כך קל לשכוח מהם הדברים שבאמת רצית לעשות כשיש כל כך הרבה דברים שאת צריכה לעשות – ולאף אחד מהם אין ולו קשר קל לראשונים.

הייתי כל כך עסוקה בשנה הזו מאז שעברתי לתל-אביב שבכלל לא חשבתי על רצונות. רק על הישרדות. ברגעים המעטים שבהם לא למדתי ו/או עבדתי עסקתי בעיקר באיסורים. אסור לי לבזבז יותר מדי כסף ואסור לי לאכול יותר מדי ואסור לי להיות יותר מדי מיזנתרופית – אבל גם לא יותר מדי חברותית.

מרוב שכיליתי את זמני בריצות ובהגבלות הצלחתי לשכוח מה הייתה המטרה של כל העסק מלכתחילה – ופשוט המשכתי מכח האינרציה.

לפעמים מתחשק לי לעזוב את העיר, סתם בשביל שתחזור התקווה הזו, שאומרת לי שהדברים יכולים היו להיות שונים. שזו הכל אשמת הנסיבות. שאני עדיין דג גדול, זו פשוט הבריכה שלוחצת.