תחפושת מבריקה

מי שמכיר אותי יודע שאני שמאלנית. מאוד שמאלנית. בחוגים מסוימים אני מוכרת כעוכרת ישראל. אין איש שרוצה לראות את אלי ישי נופל לאשפתות אליהן הוא ראוי יותר ממני.
ועם זאת, גם סמולנית שכמותי מוכרחה להכיר בכך שהיותי לא-מרוצה הוא חלק אינטגרלי מהיותי חלק מדמוקרטיה.

אחריות

אחריות היא נושא מעניין. אחריות היא, לפחות לתפישתי, הכרה במעשיך – וכפרה עליהם.

האחריות שחבריי בשמאל הרדיקלי דורשים משמעה התפטרות.

גם לאחר מאורעות המשט לקיחת האחריות הייתה זהה. גם לאחר המלחמה בעזה. או מבצע וואטאבר [דרך טובה להימנע מהמילה מלחמה היא לקרוא לה מבצע. אני לא אוהבת להיות קורקטית כזו]. אחריות=התפטרות.

ואז מה?

המהפכה הצרפתית

בסוף המאה ה-18 החליטה הבורגנות הצרפתית שנמאס לה מלואי ה-16. הוא לא העניק לה את הזכויות שהיא חשבה שמגיע לה.

אז היא מרדה.

לבורגנות העשירה, מלאת הכבוד העצמי, היה מה להפסיד. חוגים תרבותיים, מלומדים. אם הם היו חיים במאה ה-21 הם היו מבצעים מהפכות פייסבוק קטנות. כותבים סטטוסים גבוהה-גבוהה, כדי שרק חבריהם הבורגנים יבינו.

הבורגנות הצרפתית לא הייתה אלימה. היא לא ידעה כמעט מה זה אומר בעצם. אבל, ככל בורגנות אחרת, היא ידעה שההמון אלים. ההמון – הוא יודע איך מזיזים דברים. פשוט לא יודע מה טוב בשבילו.

חירות, שיוויון ואחווה. מי לא ירצה את זה.

העיקר שנאגד את ההמון הזועם

ההמון לא זעם מספיק אחרי המשט. פוליטיקה, שמאל ימין. אבל מי לא יהיה בעד הכבאים? אותם אנשים המחרפים נפשם מדי יום בשבילנו ואינם מקבלים הערכה, כלכלית או ציבורית. האנשים שהגנו עלינו מפני שריפת המונים. הזדהו איתם, אנשים בעלי מצפון – ודרשו מישי להתפטר. למה ישי? ובכן, כי הוא שר הפנים. למה לא שטייניץ? ובכן, נדבר על זה אחר כך.

כשמהפכות נכשלות

ההמון הזועם כיתר את ארמונו של לואי ה-16. הוא השתלט על הבסטיליה. הוא דאג לעריפת ראשם של המלך והמלכה. נכתבו ספרים על המהפכה. פילוסופים, סופרים והיסטוריונים חקרו אותה, היא מהווה דוגמא עד היום לכוח מעמד הפועלים, על אף שהמושג טרם נטבע דאז.

אחרי כמעט ארבע שנים של קרבות עקובים מדם וניצחון מוחץ, העם יכול היה לבחור במשטר רפובליקני, עממי.

הוא בחר במלוכה-חוקתית.

הבן-של חזר לכס המלכות, כחצי-מריונטה של הפרלמנט. הפרלמנט עצמו הורכב מאצילים – וההמון הזועם חזר לפנתיאון, עד המהפכה הבאה.

תודעה כוזבת

קל לשלוט בהמון, כי הוא, מטבעו, המוני. הוא קל להתלהם, רק צריך סיבה מוצדקת. סיבה נאורה מספיק בכדי שלא יהיה עליה עוררין. סיבה כמו שיוויון, חירות ואחווה. או זכויות לכבאים. קל להשתמש בו ולתלות אותו לייבוש לאחר מכן. רב-שימושי, שלא יגידו שאנחנו לא אקולוגיים.

לא צריך לציית לכל חוק בכל מחיר. לא צריך להשלים עם דעת הרוב בכל מחיר. אם הייתי יכולה למצוא את אותו מלך-פילוסוף אידילי של אפלטון, החכם ומשולל משוא-פנים יותר מכל אדם אחר, הייתי ממנה אותו לדיקטטור, לו יכולתי. אבל אוטופיה גורלה להיוותר אוטופית.

אידיאלים יש רק בלחם – וגם אותו אוכלים.

אבא שלי תמיד אמר לי לשתוק כשאין לי שום דבר חכם לומר, כשאין לי מה להציע לדיון. הפאתוס הזה סביב הפלת הממשל הנוכחי כל כך גדול, עד כי שכחו אותם פעילים להצהיר על אג'נדה. מה יקרה כאשר יפול? ממשל חדש? בראשות מי? מה יעשה? מי יבחר בו?

אל תשלו את עצמכם. זו ההגמוניה התל-אביבית המוחה על כוחה שאבד. המתורבתת, חניכת תרבות אירופה, הנשבעת כי היא מחבקת את תרבות ערב.

אני לא מסכימה עם החלטות רבות של הממשל הנוכחי. אני מסכימה שישנו תהליך מסוכן לדמוקרטיה, מסוכן לחופש הביטוי, מסוכן למיעוטים, מסוכן לכולנו. אבל לנסות להשליט על כלל הציבור, בשם הדמוקרטיה, את דעת המיעוט, הוא לא רק אוקסימורון, אלא התנשאות גרידא.

אם דיקטטורה תרבותית ופלורליסטית היא המטרה, רק אמרו. אל תסתתרו מאחורי ערכים דמוקרטיים בשביל להפיל את הדמוקרטיה. זה הכי 1789.

כל החיים שלי עברתי דירות. מקריית מוצקין לקריית חיים, קצת לביאליק, שוב למוצקין, משם לנהריה, ללמוד בקיבוץ, אז בעיר – ואז לכפר-ורדים. אחר כך צה"ל העביר אותי ממקום למקום. אחר כך כבר עברתי בעצמי בעולם, מפה לשם, ואז לשם אחר. היו המון "שמים".
אמרתי לעצמי שאני הולכת ל"שם", אבל בעצם פשוט ברחתי מ"כאן".
אחר כך עברתי לתל-אביב – ושוב לא רציתי לעבור. אפילו אימצתי חתולה, שלא תתן לי לברוח בכזו קלות.

כשאת כל הזמן זזה ושום מקום הוא לא הבית שלך, כל מקום הוא קצת הבית שלך. את מאמצת בתים. את מבייתת מקומות, משפחות, חברים. כולם נעשים בתים קטנים, על זמן שאול. את יושבת ומחכה שהם יתפרקו. את כבר מוכנה לכך טוב. את כבר יודעת לבנות בתים חדשים במהירות.

– – – – – – – –

אף פעם לא הייתי ילדה של אבא. תמיד רציתי להיות, אבל איכשהו תמיד התנגשנו זו בזה. אחותי איישה את המקום הזה. זה תמיד הציק לי.

פעם אחת הלכתי עם אבא שלי לחי-בר. אמא למדה אז עיצוב-פנים בחיפה והאוטו שלה היה מקולקל, אז הסענו אותה ללימודים. אבא אמר שנלך לטייל. הייתי בת חמש, אולי שש.

אני זוכרת ראמים ועופרים. קראתי להם "במבים". רציתי ללטף אותם, אבל הם פחדו. נסענו אז במכונית הישנה של אבא שלי. הבטתי החוצה לעבר העצים הצפופים דרך חלונות מאובקים, עליהם אצבעותיי ציירו בקווים מעוגלים. הן נהיו אפורות מאבק. ניגבתי אותן בהחבא על המכנסיים. אחר-כך אכלנו חומוס בחיפה איפשהו. אבא שלי התחבר מהר עם העובדים, כמו שהוא תמיד עושה. הוא ניסה לשכנע אותי לאכול כנאפה לקינוח, אבל רציתי גלידה.

היום, כשאני חושבת על זה, הייתי אוכלת כנאפה עם גלידה ליד.

זה כאילו נכרתה לי פיסת ילדות. מכל הבתים שאלו שאני מחכה שיתפרקו, זה היה האחד שהייתי בטוחה שיישאר לעמוד על כנו על סוף הימים, לפחות סוף הימים שלי.

ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?

לא ישנתי הרבה הסופ"ש.

את הבית עזבנו באחת בלילה, אחרי שאחותי הקטנה ראתה בפייסבוק את התמונה הבוערת שהאיש שלי צילם מהמרפסת, ודרשה שנבוא להורים.
"אני מוציאה לך מצעים" היא כתבה לי בצ'ט.

שעה לפני זה עוד הייתי בעבודה. עבדתי עם קטיה, והחלטנו לעלות לגג. זה אסור בתכלית האיסור. מדובר על אזור בבניה ואנחנו עלולים ליפול, ואין ביטוח, וגם אין תאורה.
גישננו את הדרך בחושך, ומצאנו נקודת תצפית טובה. האש טיפסה על הכרמל, מתעלמת לחלוטין מהפקקים בפרוייד.
סירנות אדומות זעקו בפחד.
קטיה שמה לב שהמצלמות שעל הגג עוקבות אחרינו. היא נופפה להן לשלום, אבל אני אמרתי: "בואי נלך לפני שהם יבואו לנזוף בנו".
גם נהיה לי נורא קר פתאום, בגובה 12 קומות.

חצי שעה אחרי, הם נעלו את כל הדלתות בבניין. אפילו את המרפסת שלנו הם נעלו.
לא עבדתי טוב. לא יכולתי.
איכשהו המשמרת נגמרה. רק רציתי ללכת הבייתה.
ירדתי למטה הרבה לפני הזמן. קיוויתי שהמונית תגיע מוקדם.
היא לא הגיעה.
אז ישבתי על הגדר והסתכלתי על כל המפונים שמגיעים לבניין שלנו, שהפך לתחנת חירום.
ילדים שיוצאים מהאוטו בחצות הלילה, מכנסיים של פיג'מה וסוודר גדול. כל אחד מחזיק את הדובי שלו, מציל אותו.
ריח של מדורה.

"אז את באה?!1111" קופצת עוד הודעה בצ'ט.

האיש שלי לא רצה שנלך.

הוא לא אמר שום דבר, אבל  חושב שזה לא מתאים לנו.
הזוג החזק, העצמאי.

האש ריצדה בחלון, ואני בכיתי.
"מסוכן!" אמרתי לו.
הוא משך בכתפיו.

"אנחנו יוצאים." כתבתי לה.
הוא כעס עלי קצת.

לקחנו תיק עם בגדים, ואת ההארדיסק הנייד. לא משהו חדש, אותו אלבום תמונות שכולם מחלצים תמיד, רק בפורמט קצת שונה.
תיק מסמכים עם המשכנתא.
ושני כלובים.

החתול רק בכה.
החתולה הקיאה בדרך.
האיש כעס עלי קצת יותר.
ניקיתי אותה.

קיבלנו את החדר של אחי הקטן. החתולה בכתה כל הלילה.

לא ישנתי הרבה הסופ"ש.

ביום שישי נרדמנו לסירוגין על הספות מול החדשות.
חדשות לא טובות, נשארים עוד לילה.

בערב אכלנו ביחד.
האחיות שלי רבו קצת בצחוק.
אחי עשה קסמים עם חפיסת קלפים.
"ארבעת הילדים" אבא שלי קורה לנו, ומדליק נר שלישי.
בדיוק אז מדליקים גם המפונים שבחדשות.

פתאום אני נזכרת איך זה היה פעם, כשזה היה בכל שבת שניה. כשבאמת היינו ארבעה ילדים, וישנו באותה מיטה.
שלושתם ואחת, אחת ושלושתם. ארבעה. בכל שבת שניה.

לא ישנתי הרבה הסופ"ש.

בלילה החתולה שוב בכתה.
לאיש שלי אין זיכרונות של מכל שבת שנייה.
כשהוא לחוץ הוא מתנתק מהרגשות.
כשהיא לחוצה ההחתולה בוכה.
כשהוא מנותק אני נחנקת כמו החתולה.
רק החתול מתכדר לידי, תוחב את ראשו ליד שלי.

"זה לא הבית שלנו." אומר האיש, מייללת החתולה.
"הבית זה איפה שאנחנו." מתכדר החתול, ואני אומרת בתחינה.

רבים במשך שעה ומסיימים בחיבוק.
לוחשים את המנגינה של הבית שלנו, את הריח של הכביסה שמתייבשת בשמש, צלצול פעמוני הרוח.
יכול להיות שגם כאן מתנגנת מנגינה, אבל קשה לשמוע אותה מבעד ליללות של החתולה, מבעד לריבים, מבעד לשירים על הבית שלנו.

לא ישנתי הרבה הסופ"ש.

לא נחתי, ולא למדתי.
עכשיו אני לא עובדת.
הלוואי שהכל ייגמר בקרוב.

ונישן קצת.