תחפושת מבריקה

Posts Tagged ‘שקיפות

מפלגת "יש עתיד" אוהבת להיות בקשר עם הציבור.

חבריה, ברוח הבוס, מפרסמים באופן קבוע את רגשותיהם, חששותיהם ואפילו סלפיז מדי פעם, שלא יגידו שהם מנותקים מהרוח הציבורית. הרי הם באו לעשות פוליטיקה חדשה – ואצלנו, בעולם החדש, אוהבים סלפיז.

ניתן להתווכח אם אכן חברי "יש עתיד" משקפים את הלך הרוח הציבורי – הציבור מטומטם ולכן הציבור מצטלם כזה, אבל בסופו של דבר, שוכחים חברי המפלגה שכנבחרי ציבור, תפקידם הוא לא רק לתת מראה (עגומה למדי) של הציבור, או האופן שבו הם תופסים את הציבור, אלא גם ובעיקר לכונן דעת קהל.

בעיני, התנועה החשובה ביותר שיש בעולם כרגע, היא זו שדורשת שקיפות ומידע פתוח. בשנה שעברה עבדתי בסדנא לידע ציבורי, עמותה שאני כל כך אוהבת שחזרתי אליה לאחרונה כמתנדבת. הטכנולוגיה משנה את אופן התקשורת בין הציבור ונבחריו, ומגבירה משמעותית את יכולת ההשפעה וההתארגנות האזרחית. אני מאמינה גדולה בעולם הזה. אבל ב"יש עתיד", למרות היומרות, לא באמת מבינים מהי שקיפות.

ב"פוליטיקה הישנה" שמגדפים כל כך חברי "יש עתיד", נאלצים נבחרי הציבור להתראיין לעיתונות על מנת להציג את משנתם. יש בכך בעייתיות, ללא ספק. העיתונות עשויה לסלף דברים ולערוך אותם בצורה מגמתית, היא עשויה להשמיט פרטים, וברמה הבסיסית ביותר, בכלל יתכן שלא תעניק במה לכל המעוניינים בה. אבל בעיתונות יש בעייה גדולה יותר. כשאתה יושב מול עיתונאי, אתה לא יכול לומר רק מה שנוח לך. הוא ישאל, הוא ימשוך אותך בלשונך, ואם תסרב לענות בכל זאת, הוא יכתוב על הסירוב. אתה יכול להשפיע על האייטם, אבל לא לקבוע מהי התוצאה הסופית.

הרשת אמורה להיות הרבה יותר קשוחה. אם בעיתונות אפשר לסגור דברים בקריצה, לעבור מאון לאוף דה רקורד, לבחור את המראיין – ברשת אי אפשר לדעת לאן הדברים יתגלגלו. המגיבים אינם מחויבים לכללי אתיקה עיתונאית (ואני משתמשת במילה "אתיקה" כשם כולל וגנרי שלא בהכרח מבטא מוסר), ואין להם אינטרסים עתידיים לדאוג להם. הם יכולים לכתוב כל שעולה על רוחם, למתוח ביקורת על הצורה, התוכן והכושלאמא של הכותב. והרשת גם לא שוכחת בקלות כמו העיתונות. הנה, תראו איך כולנו זוכרים יפה את התמונה של טופורובסקי.

אבל החבר'ה של "יש עתיד" לא מבינים את זה. הם רואים את הרשת כמקום שאפשר לזרוק בו דעות בשקל, ליצור קשר רגשי חמודי כזה עם הציבור – וללכת.  כבר התרגלנו לזה. אבל היום עדי קול כבר באמת קפצה את הכריש. מה זה קפצה את הכריש, היא כל כך קפצה את הכריש, שהיא הכריש עצמו. בחצאית טוטו ורודה ועיניים לחות. בפוסט שפרסמה בבוקר, ובו הסבירה מדוע היא מצביעה בעד "חוק המשילות", הסבירה את עצמה ואת אמונה הבלתי מעורער בלפיד – "לא 'שר האוצר', לא 'המנהיג', האיש".

"יאיר 'הצביע' בעדי בלי שנכיר. לא היתי בין חבריו, מקורביו, או שותפיו לאימוני הכושר (לצערי הרב). אלא סתם אחת עם חלום אמיתי לשנות את העולם. והוא לא סתם בחר אותי, הוא עשה זאת כשהוא מבקש ממני רק שני דברים: נאמנות, ולהיות חברת הכנסת הכי טובה שאוכל".

במילותיהם של אילנות גדולים ממני, אני מוכרחה לשאול: תגידי, את סתומה?

בעצם, קול, בפוסט מרגש, מבהירה שהיא מצביעה בעד חוק שהיא מתנגדת אליו, מתוך אמונה באדם, שלא ביקש ממנה דבר מלבד נאמנות ללא עוררין. בוא'נה, זה חתיכת דבר לבקש. אפילו בצה"ל מסייגים את הדרישה לנאמנות. בתמונה שצירפה לפוסט, של תבת הסמסים שלה (מבלי לטרוח לטשטש את מספרי הטלפון של השולחים), היא מבקשת את רחמי הציבור. אתם שולחים לי סמסים, אתם מבקשים, ולי קשה. הנה, תראו, אני מפרסמת את הפוסט הזה בשש בבוקר. קשה לי להתמודד עם בקשות הציבור לפעול לפי תחושותי האישיות, אז עזבו אותי. אתם סתם מקיזים את דמו של שר האוצר. כלומר, המנהיג. כלומר, האיש.

אפילו לא אטרח לעסוק במשמעויות הקשות של אישור "חוק המשילות". בעיקר מכעיס אותי השימוש מהשפה לחוץ בעקרונות השקיפות, שמבחינת חברי הכנסת מטעם מפלגת "יש עתיד" משמעם פשוט לזרוק כל מחשבה לא מנוסחת היטב, לספק הסברים שהם במקרה הטוב חסרי משמעות ובמקרה הפחות טוב מבטאים זלזול עמוק במשמעות התפקיד הציבורי שהם אמורים למלא – ולהתעלם מתגובות, שלא לומר למחוק ולבלוק כל דבר שלא מתאים להם.

אני לא בטוחה מהי הפוליטיקה החדשה שכולם מדברים עליה, אבל אני בטוחה שכאן אין שום דבר חדש. את נאומי המלך ממרום מושבו כבר היו לנו גם לפני אלפיים שנה.


בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפות ל-79 עוקבים

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: