תחפושת מבריקה

Posts Tagged ‘שיוויון

הבלוג הזה לא היה פעיל כבר הרבה זמן.

למעשה, הוא היה מושבת לכל כך הרבה זמן, שנחים להם עשרות פוסטים בטיוטות, מחכים להסתיים. סביר להניח שהם יחכו עד סוף הימים. ככל שהוא אינו פעיל לזמן ממושך יותר, הופך הבלוג לתרגיל מחשבתי, למבחן אומץ. התרגלת כל כך לעבוד תחת עורך, שבוחן, מחדד ולוקח אחריות על הכל, שיכולתך לדבר בלי גיבוי הופכת מוגבלת.

ואף על פי כן, נוע תנוע. או משהו כזה.

בסופו של יום, מה שעורר בי את היכולת לכתוב כאן היה הניו-יורק טיימס. יש לו נטייה להשפיע עלי בצורה הזו. בכתבה מרתקת, שמתארכת על גבי תשעה עמודים, אתכם הסליחה, בוחנת סוזי האנסן את שירותי הבריאות במיסיסיפי, מהמדינות העניות והחולות ביותר בארצות הברית, והמספרים הולכים ונהיים עגומים יותר כשמחלקים אותם למוצאים אתניים. לא שזה גן עדן ללבנים, אבל זה גיהנום של ממש לשחורים. תוחלת החיים הממוצעת בארה"ב עומדת, נכון לשנת 2008, על 78 שנים, כאשר לבנים צפויים לחיות 78.4 שנים בממוצע, ושחורים 74.3 שנים בממוצע. במיסיסיפי המצב חמור בהרבה, עם תוחלת חיים ממוצעת 74.8 שנים לכלל האוכלוסיה – ו-68.2 שנים בממוצע לשחורים – כמעט עשר שנים פחות מאשר באוכלוסיה הכללית בארצות הברית [הנתונים נלקחו מהלשכה המרכזית האמריקאית לסטטיסטיקה]. 69% מתושבי מיסיסיפי הבוגרים חולים בסוכרת או מוגדרים כבעלי עודף משקל, וכרבע מהם סובלים מאי-ביטחון תזונתי. בהתאמה, גורמי התמותה העיקריים הם סוכרת ומחלות לב.

ארצות הברית היא מדינה רחבת ידיים – ומיסיסיפי, מדינה שהוזנחה עוד מימי ההתיישבות הראשונים ביבשת, ומעולם לא זכתה להשקעות בתשתיות ובחינוך לה זכו מדינות אחרות בארה"ב, היא גם מדינה בעלת הכנסה נמוכה מהממוצע באופן משמעותי. שלושת מיליון תושביה מרוויחים כ-8000$ פחות מאשר הממוצע בכלל ארצות הברית, וכאשר מפלחים את האוכלוסיה לפי מוצא אתני, גם כאן נראה כי השחורים מרוויחים בממוצע כ-4000$ פחות מאשר הלבנים. ההתיישבות בה ספורדית, וחלק נכבד מתושביה גרים בחוות נידחות, מהן הנסיעה למרכזי מסחר ותעשייה היא ארוכה ולעתים בלתי אפשרית.

השורה התחתונה – תושבי מיסיסיפי סובלים מבעיות בריאותיות קשות. הם אינם מקבלים טיפול רפואי נאות, וגם כאשר הם מקבלים אותו, הם אינם יודעים כיצד ליישם אותו. איש אינו מלמד אותם על חשיבותה של תזונה נכונה, על אמצעי מניעה, אפילו לא על כך שכאשר מנחה אותם הרופא לקחת שלושה כדורים ביום, אין הוא מתכוון שעליהם לקחת אותם באותה שעה. הם מנותקים, נבערים, חולים, ולאף אחד לא אכפת.

אני, בלשון המעטה, אינני מומחית גדולה לארצות הברית. מעולם לא נסעתי מערבה מבריטניה, או מזרחה מתאילנד, אבל משהו בכל העסק הזה של מיסיסיפי צלצל לי מוכר. ניחשתם נכון, ישראל. לחובתכם תיזקף העובדה שזה לא היה קשה במיוחד.

תוחלת החיים הממוצעת בישראל עומדת על 82 שנה. גבוהה בכמעט ארבע שנים (אני מעגלת מספרים) מאשר בת בריתה האמריקאית. ערבים בישראל, לעומת זאת, נוטים לחיות פחות. הלמ"ס, יש לציין, אינו מאפשר לי לבצע פילוח בין עדות שונות בקרב יהודים, או בקרב ערבים. ניחוש משכיל יוביל אותי להנחה כי תוחלת החיים בקרב העדה האתיופית שונה מזו שבקרב היהודים יוצאי אירופה, אולם לא מצאתי לכך נתונים רשמיים (תקנו אותי אם אתם מוצאים כאלו). אני כן יודעת שתושבי רעננה חיים בממוצע שש שנים יותר מאשר תושבי באר שבע והסביבה. אני גם יודעת שבשנת 2011 נשים ערביות חיו בממוצע שלוש נשים פחות מבנות דודותיהן היהודיות, וגברים ערבים מתו ארבע שנים צעירים יותר מאשר גברים יהודים. שיעור הערבים הבוגרים המוגדרים כבעלי מוגבלות חמורה עומד על כמעט 16%, קרוב לכפליים בהשוואה לאוכלוסיה היהודית. זה ממשיך: כאשר מבצעים פילוח של שיעורי התמותה לפי גיל, מגלים כי שיעור התמותה בקרב ערבים גבוה פי 1.4 מאשר בקרב יהודים. את גורמי התמותה העיקריים כבר ניחשתן? נכון, סכרת ומחלות לב. מי היה חושב.

מה המשותף לסכרת ומחלות לב? יש לשתיהן קשר רב לתורשה, כמובן, אבל לא רק. הן קשורות בקשר הדוק לתזונה ואורח חיים, וככל שאלו מנוהלים באופן בריא יותר, כך הסיכוי ללקות במחלות אלו קטן. סכרת סוג II ניתנת למניעה מוחלטת באמצעות תזונה נכונה וספורט, ובסכרת נעורים ניתן לשלוט על ידי כך. מחלות לב נגרמות גם הן על ידי תזונה גרועה, עישון, לחץ וכדומה. זה אולי נראה לקוראיי ברור ואינטואיטיבי, אבל הם בטח יתפלאו לדעת כמה מתושבי ישראל אינם מכירים עובדות אלו, או שהם מכירים ופשוט אין להם ברירה אחרת. לצורך העניין, סבתי בת ה-85, חולת סכרת מגיל צעיר למדי, עודנה אאוט אנד אבווט, טפו טפו טפו. כאישה אמידה, תמיד יכולה הייתה להרשות לעצמה מזון בריאות, חוגי ספורט וייעוץ תזונתי. במדינה בה 19% מהתושבים סובלים מאי-ביטחון תזונתי, זה לא מובן מאליו.

בחזרה למיסיסיפי. בשנתיים פלוס האחרונות מריצים שם תוכנית של "בתי בריאות" (Health houses) – שמקורה במדינה שהביאה לנו את הברווז הגרעיני: כן, איראן בכבודה ובעצמה. אתם מבינים, במהלך שלטון השאה, הנחשב במערב כתקופת הזוהר הפרסית, הוזנחו לחלוטין המחוזות הכפריים במדינה. אלו סבלו מעוני מחפיר, שיעור תחלואה ותמותה חמור, וקצב ילודה מהיר משמעותית מאשר בטהראן. בתחילת שנות ה-80', לאחר המהפכה האסלאמית, ביקשו השלטונות החדשים לכונן שיוויון בין הערים הגדולות ואזורי הספר, והקימו את אותם "בתי בריאות". הרעיון היה פשוט וזול: מתן הכשרה רפואית בסיסית לנציגי הכפרים, שמטרתם העיקרית היא להעניק חינוך תברואתי לתושבים. הם לא רופאים, מאחר ואלו נזקקים להכשרה ממושכת ומשתכרים שכר גבוה יחסית, אולם הם מכירים באופן אישי את המטופלים, מבקרים בבתיהם, מכירים את משפחותיהם, ומלמדים אותם מגיל צעיר על תכנון משפחה, תזונה נכונה, הרגלי חיים וכדומה. אני מניחה שמרבית קוראי הפוסט הזה יהיו ממעמד סוציו-אקונומי דומה למדי לשלי, וזה יישמע להם אבסורדי, אבל נחשו מה – זה עובד. גם באיראן, ואמנם מוקדם מכדי לשפוט, אבל נראה שגם במיסיסיפי.

לא אתיימר להיות מבינה גדולה ברפואה, אבל הנתונים מסתדרים. קבוצות מיעוט חלשות, חולות יותר, מתות צעירות יותר, ממחלות זהות שניתנות לשליטה, לפחות חלקית. אצלנו זה אמור להיות קל יותר, כי אנחנו בכל זאת מדינה קטנה, ואין לנו את השטחים העצומים והריקים של איראן או של מיסיסיפי. אפילו מבחינה תועלתנית נטו זה עדיף – שירותי הבריאות עולים הרבה יותר לאחר שהמטופלים כבר לוקים במחלה. אז למה לא, בעצם? ובכן, קודם כל צריך להכיר בכך שישנם פערים בריאותיים בין יהודים וערבים, ולא רק כסעיף קטנטן בדו"ח של משרד המשפטים – ושנית, פשוט צריך שמישהו ירים את הכפפה הזו. אולי הגיע הזמן.

אתמול הבטיחו לנו שהמחאה חוזרת לעונה שנייה, סוערת מתמיד – או משהו כזה שקופרייטרים אומרים, ובבוקר שאחרי יריית הפתיחה שלה, כמו שקופירייטרים אומרים, החלטתי לכתוב פוסט שכולו ביקורת צורנית. כזו אני, קטנונית.

א. יש לי חלום

כולם, כיום, מסתבר, הם חולמים גדולים. החלום, התקווה, הסולידאריות. כולנו אחד. אז בואו נדבר על זה. לא כולנו אחד. אם כולנו היינו אחד, לא היו פערים בין יהודים וערבים ולא בין יהודים אשכנזים ליהודים מזרחים, המונחים מרכז ופריפריה לא היו רלוונטיים, לא היו מפלגות ולא כנסת והיינו מדברים בטלפתיה. זו רטוריקה מעייפת, חסרת משמעות. היא מנסה לדבר לכולם, ולא מדברת לאף אחד בעצם. סולידאריות היא גם לקיחת צעד אחורה, והיא גם דיבור על פריבילגיות. לי, כמו לרובם ככולם של "מובילי המחאה", יש המון פריבילגיות. אני אמנם לא אשכנזיה, אבל "עוברת" ככזו, אני באה ממשפחה מבוססת, אני גרה בתל אביב, עושה תואר ראשון. בדיוק כמו מובילי המחאה. כשאנשים בעלי פריבילגיות מדברים בגוף ראשון רבים, הם מטאטאים את הפריבילגיות תחת השטיח – והופכים את השיח לשיח הגמוני. פריבילגיות לא אמורות ולא צריכות למנוע מאנשים להביע את עצמם, אולם הם צריכים לעשות זאת תוך התייחסות אליהן. כאשר לא מדברים על ההבדלים המעמדיים ומדברים על "כולנו אחד", מדברים בעצם על המעמד שלך – וזה הופך לשיח הגמוני ופטרוני.

חוצמזה, זה ממש סחי.

עיבוד סרקסטי: שחר אבן-דר מנדל

ב. דתיים וחילונים, יהודים וערבים, שמאל וימין, פריפריה ומרכז

אם נגיד מספיק פעמים שאנחנו פונים לכולם, האם כולם יתגשמו יש מאין? הייתי בהפגנה אתמול, כמו גם במרבית ההפגנות בשלוש השנים האחרונות, ולא ראיתי אותם. למה רק שלוש שנים? ובכן, כי רוב החיים שלי גרתי בגליל המערבי, ולמרות שהייתי נערה בעלת דעות רדיקליות, בילוי שעתיים וחצי בנסיעה לכל כיוון ובזבוז כמאה שקלים על הנסיעה הייתה מחיר כבד מכדי לשלם על הפגנה חד-שבועית – ואני, כאמור, בעלת הפריבילגיות הנכונות. פריפריה אין שם, לא באמת. דתיים? לא יודעת, ראיתי איזה שניים עם כיפות סרוגות בתוך אלפי החילוניים, זה נחשב? לגבי ימנים, לא בדיוק ראיתי אנשים מסתובבים באף הפגנה עם חולצות של ישראל ביתנו או האיחוד הלאומי (וזאת תוך הוצאת הליכוד הניאו-ליברלי מהמשוואה בכלל), אלא אם בהפגנת נגד. ערבים? גיב מי א ברייק (ומיד בסעיף ג').

המחאה הזו לא פונה לכולם – ויש לה שתי ברירות: או לנסות להבין למה, וכיצד כן למשוך קבוצה הטרוגנית יותר של אנשים ומדוע אנחנו לא מדברים אליהם (התשובה בסעיף א'?), או להכיר בכך שרוב הפעילים הם יהודים שמאלנים מהמרכז, ולהתחיל כבר לדבר בפתיחות על הכיבוש, כוס אמק. בכל מקרה, אולי כדאי להפסיק עם היומרה הזו של "דיבור לכולם", לפחות עד שבאמת יבואו כולם.

ג. ערבי המחמד

בהפגנות האחרונות יש קטע של להיות קוסמופוליטיים, ולכלול, בין הנאומים, ערבי. הוא תמיד ערבי נעים-הליכות ומדבר עברית רהוטה. הוא ערבי כל כך נחמד שהוא כמעט יכול היה להיות יהודי מזוויות מסוימות. הוא מדבר על אחדות בשם ערכי המהפכה, שהם גם במקרה מונחים מעורפלים כמו צדק חברתי, ומי לא מזדהה איתם.  לא נדבר היום על מיהו העם הזה שדורש אותם, והאם ערבים נכנסים בהגדרתו. זה סתם לבאס. הבעייה היא ששפתו הראשונה של אותו ערבי חביב וקל לעיכול, היא ערבית. כאשר הוא נושא נאום שלם בעברית, הרי שזוהי התעלמות מיחסי הכוחות הברורים. במילים אחרות, 1:0 ליהוד. וכשאני אומרת 1:0 אני מתכוונת ל-0:∞, שכן זה רק עוד ניצחון אחד בשרשרת נצחונות האקולטוריזציה בחברה בישראל. בשביל לנטרל באמת את יחסי הכוחות, עשו את זה חצי-חצי. כדאי להביא מתורגמן לערבית, שיתרגם את כלל הנאומים. זה יהיה יותר מייגע, אמנם, ויקח יותר זמן, אבל אולי שווה לקצר את הנאומים לחמש דקות במקום עשר, כאשר בחמש הדקות הנותרות יתורגם הנאום, בשביל שהערבי לא יהיה על תקן ערבי המחמד, אלא חלק אמיתי משיח שיוויוני יותר.

אסיים בשבחים ליוס ברוך ממאהל חיפה, שדיבר נהדר, וליהודה אלוש הבאר שבעי, שחיבר (סופסוף) את המאבק הנוכחי למאבקים חברתיים קודמים וזוהרים פחות, החל בוואדי סאליב והפנתרים השחורים וכלה במאבק הפלסטיני להשתחרר מהכיבוש – ובקצת ביקורת עצמית. גם אני שוגה בדה-פוליטיזציה מעמדית מדי פעם, כמו כולנו. קל לחשוב שכולם מדברים בשפה שלך, תיאורטית ומילולית – אבל זה שיח מסוכן, ומדיר. רטרוספקטיבה לא תזיק לאף אחד מאיתנו. מהפכה שמחה שתהיה לנו.

את המילה "נכבה" שמעתי לראשונה לפני שנים ספורות. זה מוזר, שכן מאז ומתמיד התעניינתי בפוליטיקה, אם כי אודה שהעניין שלי בהיסטוריה התפתח רק בשנים האחרונות, אבל זה כמעט בלתי סביר שלא אשמע על יום אבל פלסטיני בסדר גודל שכזה.

כלומר, זה היה יכול להיות בלתי סביר, אילו האופן בו היסטוריה הייתה נלמדת במדינה היה מכיל גם את המציאות, ולא רק את המיתוסים.

לפני שיצטעקו קוראיי על היותי מסיתה, אציין כי כל מדינה בוררת את ההיסטוריה שלה. היסטוריה היא חלק אינטגרלי לאתוס הלאומי, והיא מייצרת סולידריות בין האזרחים. אמריקאים לא ירבו לספר על הטבח שבוצע באינדיאנים במשך שנים, לא כל שכן על מצבם השפל כיום, פורטוגזים לא ישושו לספר על הפיכתם את אנגולה לזירת מלחמה תמידית, ובעוד שהבריטים ידברו על כך שהביאו את הקדמה למדינות העולם השלישי, הם לא יכבירו מילים על כך שהם אחראיים במידה רבה ליצירת גזענות ומלחמות פנימיות באסיה ובאפריקה, על אחריותם בכינון משטרים אנטי דמוקרטיים בהגדרה או בפועל במדינות רבות, על יצירת יחסי כוח כלכליים בין מדינות העולם השלישי ומדינות העולם הראשון – ורבים אחרים. בקיצור, אנחנו לא לבד בעסק. ההיסטוריה היא אינסופית, וכל מדינה בוררת לעצמה אילו נושאים להבליט ואילו להעלים. לצערנו או שלא, אנחנו חיים בתקופה מקוונת, בה קשה משמעותית להעלים היסטוריה. אפשרי, אל תבינו אותי לא נכון, אבל קשה יותר.

כסטודנטית להיסטוריה (הם קוראים לזה היסטוריית המזרח התיכון, ומפרידים בינה לבין היסטוריה כללית – אירופית, אבל היא היסטוריה), אינני מסוגלת או רוצה להסביר את הנכבה כולה ב-500-700 מילה, לא מבלי להשטיח את הדברים, וכאינטרנטאית אני יודעת שאיש לא יטרח לקרוא טקסט ארוך יותר. כך או כך, אני בוחרת להביט על הנכבה לא כעל הצהרה פוליטית כוללנית, אלא כעל אסופת סיפורים. אלו סיפורים של אנשים שגרו כאן, וכמו רובנו, פוליטיקה לא באמת עניינה אותם. כמו רובנו, הם רק רצו לחיות. כשטוענים אנשי ימין שמעולם לא היה עם פלסטיני לפני 1948, הם צודקים כמובן. לפני גלי האנטישמיות בעשורים הראשונים של המאה ה-20, גם עם יהודי לא ממש התקיים, מחוץ לקהילות קטנות וסגורות. לאום הוא לא תופעה מהותנית. היא תמיד נגזרת של נסיבות פוליטיות, שמכריחות את האדם לבחור בקבוצת שייכות. זה קרה לפלסטינים, זה קרה ליהודים. אנחנו הפסדנו במלחמה אחת, וניצחנו באחרת, שיצרה את הנסיבות הפוליטיות להתגבשותו של עם פלסטיני.

לפני כשנה הובא לחזקתי הספר "נכבה חרטא", שהוציא ארגון הימין "אם תרצו". תוך ההכרזה הפומפוזית שהוא "הספרון שנלחם על האמת", מבקש הספר להעלים את עצם הלגיטימציה לאבל. הם תקפו, הם הכריזו, הם אמרו – ולכן כל מה שקרה להם מגיע להם, אז שלא יבואו אלינו בטענות אחר כך.

פתחתי בכך שאינני רוצה להיכנס לנבכי הדיון ההיסטורי, ואני נלחמת בעור שיני כדי לא להיכנס לתוכו, כי כל מה שאומר במסגרת המילים המועטות שעוד נותרו לי עד שאתיש לחלוטין את קוראיי יהיה השטחה ורדוקציה של הדברים, ועם זאת קשה לי להתאפק מלציין כי בן-גוריון עצמו הצהיר במכתב לבנו עמוס שנסכים לתוכנית החלוקה הבריטית, ומאוחר יותר נכבוש, בדרכי נועם או בדרכים צבאיות, את ארץ ישראל השלמה. אין זה אומר שהיהודים היו דבר מלבד הכובש האכזר, אבל אולי יש בכך בשביל להציג את קצהו של קרחון נגדי.

לישראלים רבים דומה כי עצם ההכרה במושג הנכבה הוא ביטול קיומה של מדינת ישראל, אבל מובן שאין זה נכון. הדיון במידת הלגיטימיות של המדינה מיותר, שכן מדינת ישראל היא עובדה מוגמרת בשטח, ואלא אם היא-עצמה תביא לאובדנה, אין לאף אחד את היכולת להעלימה מעל פני האדמה. העיסוק בעצם קיומה של מדינת ישראל יכול להתקיים ברמה התיאורטית בלבד, שכן מדינת ישראל כבר קיימת ובעלת כוח צבאי חזק משל שכנותיה – ועל כן הוא אינו רלוונטי. הדיון בנכבה הוא אחר – הוא הבנת המורכבות של קיום המדינה, ושל המורכבות של אופן השתייכות האוכלוסיה הפלסטינית לקהילייה הישראלית. הוא הבנה שאנשים שנושלו מבתים שהולאמו בעת שברחו לארצות שכנות מפחד המלחמה יאחזו, אולי לנצח, במפתחות לבתים בלתי נראים, ויוסיפו לערוג להם. זוהי הבנה שבית אמור להוות מקום מבטח, והוא אינו כזה לגבי חלק עצום באוכלוסיה שתחת הריבונות הישראלית.

יותר מכל, זוהי הבנת הפצעים שמעולם לא הגלידו. זוהי אמפתיה בין בני אדם, ולא בין עמים אויבים. זוהי הבנה שלא מדובר בזר מוחלט, שמבקש למחוק את עצם קיומך מעל האדמה, אלא במצב מורכב. בקליידוסקופ של אבל וכבוד, משני הצדדים.

אני יודעת שלאנשים רבים חורה יותר מכל העובדה שהנכבה מוזכרת בנשימה אחת עם יום העצמאות. הם לא יכולים לסבול את הדיסוננס שנכפה עליהם, בין שמחה לאבל – אולם הדיסוננס הזה, הוא בדיוק זה. הקיום שלנו כאן מעולם לא היה הרמוני, לטוב ולרע. הבנת האבל שעומד מאחורי הנכבה עשוי לגרום לנו, על ידי הבנת האחר, להבין טיפה יותר גם את עצמנו.

– הפוסט הזה מתפרסם אחרי דממת אלחוט ארוכה, אז סלחו לי על הטיימינג הלקוי. בטיוטות נחים להם פוסטים לא אקטואליים בהרבה, שכנראה לעולם לא יראו אור יום – 

בימים אלו עומדת לעלות בוועדת שרים לענייני חקיקה של הכנסת הצעת חוק שיזמה ח"כ אורית זוארץ (קדימה) המכונה "חוק הפללת הלקוח". באם תעבור, תהיה תעשיית המין לא חוקית – וצרכני הזנות עבריינים.

זהו נושא כאוב וקרוב ללבי. הפרה הקדושה שלי, אם תרצו. לרוב אני נמנעת מכתיבה עליו, משום שעצם הדיון על לגיטימיות הזנות מכאיב לי, כמעט פיסית.

במשך כחצי שנה התנדבתי עם נשים הנמצאות במעגל הזנות. בדרג התחתון ביותר של המעגל, זה שרובן ככולן של הזונות עתידות להגיע אליו בשלב זה או אחר – דרות הרחוב, אלו שעומדות, ערומות למחצה, בשדירות הר-ציון בלילות. חלקן מחוסרות שיניים, חלקן רזות להחריד. כולן צורכות סמים קשים. הירואין אם ידן משגת, חגיגת אם אתרע מזלן. את גופן הן מוכרות בעבור כעשרים שקלים ללקוח. כן, 20 שקל. לקוחות טובים במיוחד ישלמו 40. לקוחות גרועים במיוחד יכו אותן וישדדו אותן לאחר הזיון.

האלמנטים המובהקים ביותר בחייה של זונת-רחוב הם הבדידות וחוסר ההערכה העצמית. אחת מהחוסות נהגה לשאול אותי מדי פעם בפעם בזלזול מדוע אני טורחת להגיע לשם, מדוע אני לא מתנדבת עם ילדים – עם מישהו שיש לו תקווה כלשהי. נסיבות מצערות שלא היו תלויות בי אכן הביאו אותי להפסיק את ההתנדבות שם לאחרונה, אבל תמיד חזרתי על אותה תשובה – גם לך יש תקווה, אם תרצי בה. היא בדרך כלל הייתה מגחכת מעלי. זורקת חיוך שהסמים איכלו, מציתה סיגריה ונזרקת על אחת המיטות.

חישוב זהיר ביותר מגלה שישנם בישראל לפחות מיליון מקרים של צריכת מין עבור כסף בחודש. מיליון בחודש. חישובים זהירים פחות יוסיפו עוד 50% למספר הזה. תעשיית הזנות, בלי להחשיב פורנוגרפיה וחשפנות, מגלגלת בישראל כ-2.4 מיליארד שקלים בשנה.

מרבית הזונות התחילו למכור את גופן עבור כסף בסביבות גיל 14. בין 70-90 אחוזים מהן סבלו מגילוי עריות בילדותן המוקדמת. לפי ההערכות, כ-90 אחוזים מהזונות נשלטות בידי סרסורים, שמכים אותן, לוקחים יותר ממחצית מכספן ומכריחים אותן לשכב עם בין 10-15 לקוחות בלילה. בתמורה הם מעניקים להן הגנה ודיור. לנשים אותן אני הכרתי לא היה סרסור. הן לא היו שוות את ההשקעה. הן זכו לשמור את כספן המועט בדקות הספורות עד שקנו מנה נוספת, ובתמורה משלמות על כך בחטיפת מכות, בשוד ובאונס.

הלקוחות באים מכל שכבות החברה. עשירים, עניים, חילונים, דתיים, ערבים, יהודים. כל פנטזיה מינית חולנית וסאדיסטית ניתנת לרכישה מהירה. מחקרים בעולם מראים כי כ-82% מהנשים והנערות במעגל הזנות מותקפות פיסית, 55% מהתקיפות הללו מבוצעות על ידי לקוחות. הן נאנסות בשיעור של פי 200 ויותר מהשיעור באוכלוסיית הנשים הכללית.

יש רגע אחד שרודף אותי בחלומותיי. אחת החוסות הייתה בתהליך גמילה מסמים. עכשיו, המוסד לביטוח לאומי מעניק קצבה לנרקומנים – סכום זעום, של כאלף שקל בחודש – אבל הוא לא מעניק קצבה לדרי רחוב שאינם צורכים סמים. האישה המדוברת לא הייתה עוד זכאית לקצבה שקיבלה כנרקומנית, והיו כחודשיים בהם נאלצה להמשיך למכור את גופה, עד שקיבלה קצבה מביטוח לאומי מתוקף התוכנית אליה שובצה. החודשיים שבין לבין היו סתם עניין ביורוקרטי פעוט. שום דבר שצריך חלילה להטריד ממנוחתם את פקידי משרד הרווחה.

בדמעות סיפרה לי אותה חוסה על הכאב האיום שבזנות ללא סמים. הזונות האחרות, שישבו סביבנו, הנהנו בהסכמה. היא סיפרה לי שבכל פעם שנוגע בה לקוח היא מרגישה כאילו היא נאנסת. היא עומדת בכביש ומתחננת שיאנסו אותה, כדי שתוכל לקנות חפיסת סיגריות וסנדוויץ' בתחנה המרכזית. הסמים, כך סיפרה לי, מקהים את התחושה הזו. שאר הנשים הנהנו. "עכשיו", אמרה בכאב, "העבודה הרבה יותר קשה".

אתם תעלו את טיעון המיסוד. אני יודעת שתעלו אותו. מקדימה תרופה למכה. בואו נדבר על הולנד.

הזנות ממוסדת בהולנד מזה עשור. כיום, הבינו השלטונות כי טעו. רוב הזונות אינן נרשמות ככאלה, הן עקב הסטיגמה (למרות המיסוד, תתפלאו לדעת, איש לא יספר בגאון שבתו זונה), והן עקב חוסר רצונן לשלם מסים. את הסוגייה האם כללי השוק צריכים להיות תקפים כאשר מדובר בסקס, ובגופה של אישה, תכריעו בעצמכם. המיסוד, כך לפי גורמים רשמיים בהולנד, גרם להגברה משמעותית של מוקדי הפשיעה. הוא יצר רשתות הלבנת הון, והפך את הולנד למוקד סחר בנשים. מימדי הזנות בהולנד בעשר השנים האחרונות גדלו באופן משמעותי לעומת מדינות כמו שבדיה, בהן צריכת זנות אינה חוקית. בשנים האחרונות מונהג באמסטרדם עצמה פרויקט 1012, במסגרתו רוכשת העירייה בתי בושת והופכת אותם לגלריות לאמנות שוליים – וזאת בעקבות הצהרות מפורשות שהשמיע ראש העיר אמסטרדם, לפיהן מיסוד הזנות גרם להגברת הפשע והסחר בנשים.

מיסוד הזנות הוא לא רק לא מוסרי, אלא גם נותן יד חופשית לפשע מאורגן.

על פי דו"ח שפרסמה שבדיה בשנת 2010, לחוק הפללת הלקוח במדינה היה אפקט מיידי של הפחתת זנות הרחוב ב-50%. תאמרו, מרבית הלקוחות נסעו לדנמרק השכנה, בה הזנות חוקית, על מנת לבצע את זממם. יכול להיות שתהיו צודקים. לחלק מהגברים, עם זאת, זה גרם להבין שיש פה משהו לא בסדר. שלא ניתן לסחור, ולהפעיל את עקרונות השוק החופשי, על גופן של נשים ועל איברי מינן. יש פה אמירה ציבורית, בראש ובראשונה. כמדינה, כציבור, אנחנו מתנגדים להפיכת בני אדם לסחורה. אנחנו מתנגדים לסחר באיברי מין, בדיוק כמו שאנחנו מתנגדים לסחר באיברים פנימיים – ובדיוק כמו שאנחנו מתנגדים לסחר בעבדים.

הצעת החוק הזו עומדת עכשיו לסדר היום. במידה ותעבור, תקבע שנשים אינן מוצר העובר לסוחר, ותיצור תקדים חיוני. זו המשימה שלנו כאזרחים, פמיניסטים ובני אדם לקדם אותה. שלחו מיילים לחברי כנסת, כתבו על הנושא, קראו טקסטים. רוצים לעזור? הצטרפו לפרויקט עד 119, בכדי לקדם את הצעת החוק. לא נדרש מכם אפילו לצאת מהבית, רק לשלוח מיילים לחברי כנסת ולשרים.

אל תתנו יד לאונס.

הבוקר פורסם בעיתון "הארץ" ראיון עם שלי יחימוביץ, תחת הכותרת הפופוליסטית "יחימוביץ להארץ: 'איני רואה במפעל ההתנחלויות חטא' ".

הכותרת אינה מספרת את הדברים כמות שהם, וממשיכה את הקו הניאו-ליברלי הקיים, במקום לערער עליו ועל מסגרת השיח.

במדינת ישראל אי אפשר להתפנק, הם אומרים. אנחנו מדינה במלחמה, הם אומרים. מותרות הן פינוק במצבנו, הם ממשיכים. אין לנו את הפריבילגיה לדבר כאזרחי מדינה חופשית ממלחמות. הם אומרים – ואנחנו מאמינים. אנחנו יכולים להאמין מתוך תפישת עולם המזוהה עם הימין המדיני – ולהשלים עם המצב הקיים, או מתוך תפישת עולם המזוהה עם השמאל המדיני – ולבקש את פינוי ההתנחלויות וקיצוץ תקציב הביטחון בשביל שיהיה לנו יותר כסף.

כולם מדברים על ביטחון, אף אחד לא מדבר על כסף

ואז קמה יחימוביץ' ואומרת שאין זה משנה. תקציב הביטחון יכול היה להיות גבוה יותר, תקציב הביטחון יכול היה להיות נמוך יותר. ההתנחלויות היו יכולות להתקיים, ההתנחלויות היו יכולות לא להתקיים. אנחנו, ככה או ככה, לא היינו רואים מזה שקל.

תבינו, כל הדיבורים האלו של סטנלי פישר על הצמיחה במשק? ובכן, הם נכונים. יתרה מכך, בשנת 2010 לבד נגבו מסים עודפים של 20 מיליארד שקלים. איך דבר כזה קורה? ובכן, ביוני 2009 התקבלה הצעת התקציב הכוללת לשנת 2010. כמו בכל שנה, הצעת התקציב צריכה להתקבל כחצי שנה לפני תחילת השנה האזרחית הבאה. בהצעת התקציב צריך להיכלל צפי להוצאות עתידיות. לפי צפי זה מחליטה הממשלה על מדיניות המיסוי והגבייה, הלוואות ממדינות זרות וכדומה. מדיניות זו אמורה ליצור איזון תקציבי. קרי, סך כל ההוצאות שוות-ערך, פחות או יותר, לסך כל ההכנסות.

לפני התחזית שנערכה ביוני 2009 – ולמעשה היחידה שמפורסמת על ידי הלמ"ס, תקציב המדינה הצפוי היה 325 מיליארד שקלים. מתוכו תקציב הביטחון הצפוי עמד על 49 מיליארד שקלים, 3 מיליארד יותר מאשר בשנת 2009. תקציב משרד ראש הממשלה לבדו, לצורך העניין, עמד בשנת 2010 על 1.86 מיליארד שקלים, כ-90 מיליון שקלים יותר מאשר בשנת 2009. מה עושה משרד ראש הממשלה, למעט פעילותיו של ראש הממשלה? זאת לא אדע, אבל שימו לב: תקציבו של משרד ראש הממשלה הוא כ-1/25 מתקציב משרד הביטחון כולו.

הערת ביניים תציין כי בשנת 2010 נגבו, לפי התחזית, כ-8 מיליארד שקלים יותר מאשר בשנת 2009 במסים עקיפים – קרי, המסים שאנחנו משלמים על דלק, מוצרי מזון וביגוד, מכס ושאר ירקות מעצימי פערים. אבל נעזוב את זה בצד. מצטערת, אני מתרגשת כשאני מדברת על הלמ"ס.

נחזור לתקציב הביטחון. כשאנחנו בוחנים את הנתונים, נראה כי תקציב הביטחון מהווה כשביעית מן התקציב הכולל. 16% בערך. זה בטח יותר מאשר בשבדיה, אבל עדיין לא מסביר את יוקרת החיים לעומת גובה המשכורות.

יחד עם תקציב הביטחון, יחד עם ההתנחלויות, נגבו במדינת ישראל 20 מיליארד שקלים יותר מאשר נצפה ביוני 2009. יבואו הכלכלנים הליברליים ויאמרו שזהו כסף על הנייר ותו לא. הרי מדינת ישראל בגירעונות. אנחנו לא יכולים להשקיע אותו בשירותים ציבוריים. טוב ויפה. אפילו נלך עם קו המחשבה הזה. האם הכסף הושקע בצמצום הגירעון? הו לא. הוא הושקע בפיתוח המשק. אפילו עם זה נמשיך ללכת. אם היינו מדברים לפני שלושים-ארבעים שנה, המשק היה שייך, כמעט כולו, למדינת ישראל. המהלך היה תורם לאזרחיה. לצערי, כיום המשק רובו ככולו בבעלות פרטית. מתנה לטייקונים, למעשה. נוחי מודה לכם.

התשובה להפרטה

המהלכים הכלכליים שנעשו על ידי רובן ככולן של הממשלות מאז סוף שנות ה-80 נסבו סביב הפרטת המשק והשירותים הציבוריים. כאשר יש לבצע תוכנית ממשלתית חדשה, אין היא כפופה עוד למדינת ישראל באופן ישיר, כמו בעבר. כיום הדרך לביצוע תוכנית היא העלתה למכרז. העמותה/ גוף אשר זוכה במכרז מקבל את החופש המלא לעשות בתקציב כרצונו. מדינת ישראל מתקצבת, אך אינה אחראית לנעשה שם.

ההתנחלויות הן מוסד אחד שלא הופרט. האם אנחנו רוצים לומר שפתרון המצוקה הכלכלית הוא הפרטה? ובכן, אני מקווה מאוד שלא. זו חשיבה מתוך השיטה הכלכלית הנוכחית, שמתוכננת בשביל שנפסיד. אין אנו יכולים אלא להפסיד. הפיתרון הוא הלאמת המוסדות הציבוריים, השבתם לידי המדינה, לידי הבוחרים. תנו לנו את היכולת לבחור מי ינהל את כספינו, לא לזוכה במכרז.

ההתנחלויות הן בעייה, שלא לומר, פשע. מבחינתי, בכל אופן. יכול מאוד להיות שתקציב הביטחון מנופח יתר על המידה. אך אל תטעו, גם אילו אלו יתוקצבו פחות, לנו עדיין לא יהיה דבר. אפילו המתנחלים עצמם, המתוקצבים היטב, לכאורה, הם לא בדיוק נוחי דנקנר.

וזה מה שהיא אמרה.

סייד היקר,

קודם כל הרשה לי לפתוח ולומר שאני מקוראותיך הנלהבות ביותר. כשהייתי מנויה לעיתון "הארץ", על כל אלפי עמודיו אשר היו נערמים בפינת החדר בדרך לסל המחזור, תמיד התנחמתי בכך שלפחות אני יכולה לקרוא את הטור שלך בעותק קשה. כשהפסקתי את המנוי והמשכתי לקבל טלפונים ממרכז המכירות מעל שנה לאחר ההפסקה, בטירוף חושים שתזעזע אפילו את נציגי "הוט", שמרתי לעיתון חסד בעקבות הטור שלך, בין השאר.

משום כל המתואר, סייד, אני כותבת את הפוסט הזה. תבין, הייתי שולחת לך מייל, אבל ליד הטור האחרון לא מצוינת כתובת. אני בטח יכולה להשיג אותה. הרי אם מפרידים 6 אנשים בממוצע בין כל שני אנשים במדינת ישראל, הרי שבקהילת השמאל הישראלי הקטנטונת מפרידים אולי 1.2 אנשים – אבל כבר נתת לי הזדמנות פה, סייד, לדבר על הפיל בחדר. כזו אני, פרובוקטורית.

בטור האחרון שלך שאלת מיהו אותו עם שרוצה צדק חברתי. אמרת שאתה מזדהה עם מטרות המאבק, אבל לא מרגיש שייך אליו. זהו מאבק של יהודים, אמרת, בלי להגיד. הטוקבקיסטים הנלהבים שיבחו אותך. הם משבחים בכל שבוע. הרי אתה ערבי המחמד של מדינה שלמה. כשבסגנונך הסרקסטי אתה עומד על כל הצביעות בחברה הישראלית, על כל הנאורות-לכאורה, אתה מכריח אותנו, היהודים, לצחוק ולשבח או להתנגד ולהודות שגם אנחנו גזענים. או שנצחק איתך, או שנהיה חלק מהם. אנחנו הרי לא רוצים להיות חלק מהם.

העובדה שאין כמעט ערבים במאהלים השונים הציקה לי מרגע נטיעת האוהל הראשון – והתחושה המטרידה רק הלכה וגברה עם כל אוהל חדש שננטע. היא הציקה לי משום שפתאום נוצר במאהלים האלו שיח חברתי חדש. שיח דמוקרטי נטול היררכיה, בו לכל אחד יש את שלוש דקות התהילה שלו, כל אחד נשמע, כל אחד חשוב כמו כל השאר. פלורליזם אמיתי, כמו שמעולם לא ראיתי לפני כן. בטח לא בישראל. בשיח החדש ומלא החיוניות הזה לא השתתפו כמעט בכלל אזרחיה הלא-יהודים של מדינת ישראל. התחושה המטרידה לא עזבה אותי.

הסיסמה הזו, "העם דורש צדק חברתי", התהוותה בערך ארבעה ימים לאחר יומה הראשון של המחאה. ארבעה ימים זה כלום, תוכל לטעון. תמיד הייתם עם. טענה זו, סייד, לא תהיה טענה נכונה. ארבעה ימים במאבק הזה, בטח ובטח בימיו הראשונים, הם כעולם ומלואו. בארבעה ימים קרו כל כך הרבה דברים. וערבים לא היו שם. בכלל.

תבין, סייד, מעולם לא התנשאתי מעל ערבים. מעולם לא חשבתי שאני יודעת מה טוב בשביל ערבים יותר מאשר הערבים עצמם. מעולם לא חשבתי שאני טובה יותר מכל אדם אחר – ולכן אני תמיד בעד לתת לאנשים לדבר בעד עצמם. נכון, יש שכבות מוחלשות וקשות-יום, והן לא יכולות לדבר בעד עצמן. אני תמיד מנסה לגרום לקולן להישמע – ולכן מתחילת המחאה אני רק רצה בין מאהל למאהל, בין שכונה לשכונה – ומנסה להעלות למודעות ציבורית את מצוקותיהם של אלו שאין להם את הפריבילגיה לצאת לרחובות, כי הם עסוקים בהישרדות.

דווקא אתה, סייד, מכל האנשים, לא משתייך לאותה קבוצה קשת יום. דווקא לך יש את הפריבילגיה, כמו שלי יש, לצאת לרחוב ולדבר. עכשיו, אני לא תמימה. אני יודעת שקשה לערבי להרגיש כחלק מהחברה במאות מונים מאשר ליהודי. אני יודעת שיש אפליה. אני יודעת הכל. השאלה היא, מה עושים עם זה. בחרת לבקר מבחוץ. לומר שאלו אנחנו שלא מקבלים אותך.

מיהם אותם "אנחנו"? שהרי רק על עצמי לספר ידעתי. ידעתי ששלחתי מייל ארוך וכמעט מתחנן לחבר דרוזי מהאוניברסיטה. אמרתי לו שחשוב נורא שהשיח הזה, על אזרחות חדשה, יכיל גם אזרחים שאינם יהודים. הפצרתי בו לבוא. אמרתי לו שגם אם לא ירצה בכך, שיפנה אלי את חבריו. אני אדאג להכיר להם את החבר'ה, אני אדאג שישתתפו במעגלי הדיון. שהשיח יכיל גם אותם. הוא לא ענה. סטודנט למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, לא אדם קשה-יום מהפריפריה.

סייד, אני כותבת את הפוסט הזה בגוף שני בגלל שמי יודע, אולי הוא יתגלגל אליך. אתה עיתונאי ותסריטאי, יש לך קהל קוראים. אני לא יודעת בקשר לכולם. כאמור, אני לא אוהבת לדבר בשם אחרים. אבל סייד, אתה צריך להיות פה. ערבים אחרים צריכים להיות פה. אני לא יכולה לדבר בשמו של אף אחד אחר. אינני יודעת מה אדם אחר רוצה. אינני יכולה לדעת.

אינני יודעת כלל אם אתה, סייד, רוצה להיות חלק מ"העם" הזה שדורש צדק חברתי. אני כן יודעת שאתה אזרח – ושאם אתה רוצה שיקרה פה שינוי, אתה חייב להיות פה. אתה חייב להשתתף בקבוצות הדיון, אתה חייב להקשיב, אתה חייב להשמיע את קולך. "העם" כרגע במשבר זהות. אם אתה רוצה שהזהות החדשה שלו תכיל גם אותך, אתה מוכרח להיות נוכח. למרות האירוניה והצדק הפואטי, אתה לא יכול לצפות מהיהודים לעשות בשבילך את כל העבודה.

עבודה ערבית, שנינו יודעים, לא מוכרחה לכלול מאלג'.

ישראל בשבועיים האחרונים מהווה תצפית אנתרופולוגית מרתקת. שיקוף מואץ להיווצרותה של חברה.

זה התחיל באיוונט בפייסבוק, שמוחה על מחירי הדיור בתל אביב. כאשר לחצתי Attending היו פחות ממאה איש באירוע – ופרסמתי אותו על קיר הפרופיל שלי תוך ציון הבעייתיות שבו – התתרכזות בתל אביב ולא במדיניות ממשלתית כוללנית. בערב הראשון היו כעשרים אוהלים. ישבנו שם, על ספה מהוהה שאחד מחבריי מצא ברחוב, כאשר פתחו עלינו את הממטרות באמצע הלילה. הייתי בטוחה שלמחרת כבר לא יהיה שם איש.

אבל היו אנשים, אפילו יותר מאשר ביום האתמול. מישהו תרם ארגז מלא ירקות ולחם, מקרר, מטבח. פתאום הגענו לכותרות. התחלנו לדבר ב"אנחנו". לפני שהבנתי מה קורה, זה הפך ממחאה קטנה ופרטית למאבק ציבורי כללי. מדיור בתל אביב לדיור בכל הארץ, ממחירי השכירות למחירי הקנייה ולשיטה הכלכלית בכללותה. מאבק כמו שכבר שנים לא היה בארץ.

אבל את כל זה אתם כבר יודעים.

בימים האחרונים אני משקיעה את מירב זמני בשוטטות ממאהל אחד למשנהו. מלוינסקי לראש העין, לחיפה, לשכונת התקווה, ליפו. בשבוע הבא אני מתכננת לנסוע גם לאשדוד, לירושלים ולבאר שבע. בינתיים בכל מאהל בו הייתי צצו בעיות שונות – ורטוריקה שונה בינו לבין המאהל הראשי בשדרות רוטשילד. רטוריקה דיאלקטית במידת מה.

המחאה הזו מתחילה לגבש צורה של חברה אזרחית חדשה – והיא גם מהווה מיקרוקוסמוס לפערים המגולמים בחברה האזרחית הישנה. בחיפה, באופן סימבולי, ישנו רק איזור אחד הראוי להקמת מאהל מחאה – רחבת הסינמטק. הרחבה נמצאת גם בצמוד לאודיטוריום הראשי, בו הופיע באותו יום הכנר פנחס צוקרמן. את נועם רותם, אשר הגיע בלוויית איה כורם לשיר ולהביע תמיכה במפגינים, קטעו באמצע ההופעה, בטענה שהוא מפריע להופעתו של צוקרמן. הצעירים ומוסיקת המחאה שלהם הפריעו למבוגרים הבורגנים ליהנות מסשן המוסיקה הקלאסית. בנוסף, גם סכסוכים בין אג'נדות פוליטיות מנוגדות היו ניכרים במעגל הדיון.

במאהל ביפו ניתן היה להבחין בבעיות בפן הטכני. לדוגמא, בעייתיות בלינה משותפת של נשים וגברים ואיסור על שתיית אלכוהול, בניסיון לא להדיר את תושביה המוסלמים של יפו. רבים מן התומכים היו אנשי שמאל קיצוני, שבצביעותם כי רבה טענו כי לא ניתן לדבר על דיור הוגן לפני שמשיבים את כל האדמות שנלקחו מן הפלסטינים בשנת 48'. בראש העין המאהל כלל לא היה מאויש. בגן הקפקזים בפינת הרחובות לוינסקי והר ציון דווקא ניתן לראות פעילות וחיוניות רבה. יחד עם זאת, סביב מוקד הפעילות ישנן נערות העובדות בכביש ונרקומנים מחוסרי בית.

אולם אין צורך להרחיק לכת בכדי לראות את הפערים. מספיק להביט בשדרות רוטשילד עצמן. בצפון רוטשילד, בו התחיל המאהל, ממוקם המטבח – ובו נמצאים מרבית המפגינים שהיו במאהל מרגע הקמתו. ניתן להבחין כי אזור זה מקבל יותר אוכל ופינוקים אחרים, העיתונות מתמקדת בו ושם הצפיפות הגדולה ביותר. ככל שמרחיקים דרומה ניתן לראות כי המרחק בין האוהלים גדל והאנשים רגועים יותר, אך הם גם מביעים מרמור מכך שצפון רוטשילד מקבלת את מרבית הדברים הטובים. כאשר מספרו את האוהלים, בתהליך של ביורוקרטיזציה משועשעת, גם קיבעו את דריהם למקום. אוהל מס' 2 לעד יישאר בצפון ואוהל מספר 180 לעד יישאר בדרום. פערי מרכז מול פריפריה ושימור מעמדי. נשמע מוכר?

תחושה נוספת שהחלה להתעורר בחלק נכבד מהאנשים שהיו שם למן היום הראשון – ובכך אני מכלילה את עצמי, היא תחושת בעלות. בסך הכל, כיף במאהל. יש הופעות, אנשים נחמדים, אוכל. גם אנשים שאינם משתתפים במחאה באופן אקטיבי, מגיעים לכל ההפגנות והצעדות ומפתחים מודעות פוליטית, באים לצפות בהופעות וליהנות מהסרטים החופשיים ומהאוכל. אני מוצאת את עצמי כועסת עליהם. כועסת שהם הופכים את המקום הזה, שהוא קצת שלי, לפסטיבל גדול שהוא כבר לא שלי. כועסת שהם הופכים את המקום לצפוף ורועש יותר. כמוני גם רבים מחבריי. הרגש הזה הולך והופך מכעס להתנשאות גרידא.

כך, בתוך מחאה כנגד פערים חברתיים, החלו להיווצר פערים חברתיים.

הגיע הזמן לפוליטיקה

הדרך היחידה למסד את המאבק הזה – ולנסות להגיע למצב בו הפערים לא ילכו ויגדלו עד שיחנקו את המאבק הזה ויותירו אחריהם מכתש של יאוש, אלא יהפכו למדיניות יישומית, היא לפנות לפוליטיקה. כן, כן, לזירה הפוליטית. זו שאנחנו כל כך מתעבים.

המתודה לעשות זאת, בעיני, היא להתחיל לזמן אלינו ראשי מפלגות וראשי מפלגות פוטנציאליים, שיום אחד אולי יהיו ראש הממשלה הבא/ה שלנו. בואו נודה בזה, מנתניהו לא תבוא הישועה. מהם אולי כן. לכן חשוב שהם יתחילו לדבר איתנו, לא עלינו. דיון אמיתי. עם ציפי לבני, שלי יחימוביץ', עמרם מצנע, עם מי שתרצו. שהם יתחילו לעבוד בשבילנו. שהם, אם וכאשר הם ינהיגו אותנו, יזכרו בשביל מי הם עובדים. אי אפשר לדעת איך אנשים שיוצאים מתוך המאהל הזה יתגלגלו. יכול להיות שחלקם יהיו המנהיגים הפוליטיים של מחר, אבל אנחנו צריכים להתחיל לראות עם מי אנחנו מדברים היום.

לאלו מאיתנו שאינם יודעים מה זה אומר להיות פוליטיקאים, צירפתי וידאו אינפורמטיבי של את'יל בנושא.

מתחילת המחאה הזו העברתי עליה ביקורת. אמרתי שזה לא יעבוד, שלאף אחד אין מושג על מה הוא מדבר, שכולם שם היפים ואין מזגן – והמשכתי להגיע בכל יום.

שיחות על כלכלה, מדינה ואזרחות נקטעות על ידי שירים מהסבנטיז הבוקעים מגיטרות חורקות. מדי פעם עובר מישהו עם כוסיות עראק ומחלק לכולנו, אחר מביא אוכל. כולם זרים בחיים האמיתיים, חברים אד-הוק במאהל. אני צריכה להיות צינית, מצליחה מדי פעם, אבל אם מישהו מבחוץ מעביר ביקורת אני נובחת ככלב שמירה.

הם אוהבים לדבר על דפני ליף כמנהיגה, אבל היא לא מנהיגה. היא בחורה שפתחה איוונט בפייסבוק. היא לא מתבטאת כמנהיגה ולא נראית כמנהיגה. כל ניסיון להכפיש אותה ומתוך כך להכפיש את כל המאבק הוא ריק מתוכן.

למאבק הזה אין מנהיגים.

אנחנו מחפשים הנהגה כי אנחנו רגילים להנהגה, כי אנחנו רגילים להיות עדר כבשים שתר אחרי רועה – אבל בעצם המאהל הזה מסתדר די טוב בכוחות עצמו.

ישנתי כאן רק לילה אחד. אני מבקרת בכל יום. הארוחות תמיד מוכנות, הכלים תמיד נשטפים. שום דבר לא נגנב, כולם עוזרים לכולם. לקח מעניין על טבע האדם, לטובת הקורא תומס הובס.

הם אומרים שזו מחאה של שמאלנים תל אביביים מפונקים, אבל בתוך כל זה ישנו שיח ארץ-ישראלי אנכרוניסטי, המדבר על סולידאריות, על "העם", על הצלת המדינה. שנים כבר לא דיברנו על "העם". בתוך השמאל הקיצוני זה בכלל היווה טאבו.

חשיבותה של רצינות

המאהל הזה נותן לנו דבר שלא היה לנו כבר המון זמן – תקווה. במפתיע, נמצאים פה אנשים שלא עוסקים בנושאים פוליטיים כחלק מחיי היומיום שלהם. אנשים שמתחילים להבין שהעובדה שקשה להם לא נובעת מכך שהם אינם מוכשרים, אלא מכך שהשיטה רקובה ולא מאפשרת להם להצליח.

אחת הביקורות השגורות על המתרחש במאהל היא שמדובר בחבורת היפים הזויים. יש בזה משהו. אני נכנסת לשם והופכת להיפית הזויה, כזו שמאמינה בהיות האדם טוב מטבעו וביכולת שלנו, כאנשים, לשנות את העולם. קצת נחמד להיות היפית הזויה. בטח שיותר נחמד מלהיות יאפית נורמטיבית.

בהדרגה ואז בפתאומיות מתחילה להיעלם הציניות. מתחילה להתעורר תחושה חמימה ולא מוכרת של יכולתנו לחולל שינוי ולהפוך את ישראל למדינת רווחה. לצמצם את הפערים, להפוך את השיח הכלכלי לנחלת ההמונים, לא לכלכלנים ובעלי הון בלבד. להפוך את השיח הפוליטי לנחלת ההמונים, לא לפוליטיקאים ועסקנים בלבד. להפוך לדמוקרטיה אמיתית, למדינת רווחה של ממש.

חלקכם מכירים אותי – ובטח אין לכם מושג מה נפלתי עליכם עם האופטימיות הזו. אלו מכם שאינם מכירים אותי בטח חושבים שפשוט לקחתי יותר מדי סמים. אז עזבו, אני לא אנסה לשכנע אתכם. פשוט בואו. אל תבואו לצפות, הצטרפו למישהו, התחילו לדבר. איכשהו, ככה זה עובד. פשוט מתחילים לדבר. היפים, כבר אמרנו. תנו לזה לשחק לכם עם המוח קצת. מה שלא יקרה פה, גם אם טיפ-טיפה של מדיניות לא תשתנה מזה, משנה אותנו.

על זנות כתבתי כבר בעבר. הזמן שביליתי בדרום מזרח אסיה – ולאחר מכן הזמן שביליתי במשמרות לילה במתחם הבורסה, פתחו, באופן טבעי, הרבה שיחות ותהיות סביב הנושא. בכל פעם שהרהרתי בו ראיתי את הגברים הצורכים שירותי מין כיצורים דוחים ומאיימים המנצלים נשים, בין אם מתוך רצון מודע ובין אם פשוט מתוך אדישות למצבן. אף פעם לא הצלחתי להבין איך גבר יכול בכלל להעמיד אותו כשהוא הולך לזונה, אישה שחיה חיים אומללים בעל כורחה – ויודע כי הוא הגורם לכך.

אף פעם לא יצא לי לנהל על כך שיחה כנה, משום שגברים אינם ששים לדון בנושא, אני מניחה. ככל הידוע לי, איש מידידי מעולם לא הלך לזונה, על אף שסטטיסטית כמה מהם חייבים היו ללכת לאחת. המספרים מדברים בעד עצמם. כך או כך, לא יכולתי לנהל דיון אמיתי על הנושא – והנחתי שמדובר בסדיסטים אלימים ומרושעים, כאלו שקרניים מבצבצות להם מאחורי הראש אם מסתכלים מהזווית הנכונה.

וכך נתקלתי היום, בעקבות ציוצה של אסנת, באתר סקסאדיר. בגדול, מדובר בפורטל לשירותי סקס. אלו כוללים מסז'ים אירוטיים, שירותי חשפנות, פורנו, השכרת חדרים לפי שעה ודירות דיסקרטיות לניהול רומנים – וכמובן, גולת הכותרת של שירותי המין, זנות.

האתר אינו רק לוח מודעות, אלא גם במה לסיפורים מעולם שירותי המין, בדגש על זנות. פורום האתר מרכז סיפורים כאלו, בהם מספרים המשתתפים על חוויותיהם המיניות. מטרת הפורום היא תחלופת מידע בין המשתמשים. במבט ראשון הזדעזעתי לחלוטין מהשוואת הנשים, לפי גיל, מראה, מחיר. התחנה הישנה היא ביצה קטנה – ודומה שכולם מכירים את כולן. על פניו,תדמית הסאדיסט המרושע מתלבשת כמו כפפה על המשתמשים באתר.

במבט שני לעומת זאת, מפריזמה טיפה יותר מפוכחת ופחות מלאת גועל, שמתי לב לדפוס חוזר. אמנם, אין להתכחש לקונקרטיות בה משווים את הנשים ולקומודיפיקציה שמעבירים אותן, אבל החוויות המיניות עצמן מתוארות כברומאן רומנטי. בפורום מתוארת תשוקה, יותר מאשר סליז. הסיפורים מתארים נשים, בעלות אישיות, תשוקות, רצונות, תכונות ייחודיות. אדגים זאת בעזרת מספר ציטוטים.

" היא מחייכת ברוך ומזמינה אותי בסבלנות להיכנס פנימה. אין קרח או מחסומים המלווים בדרך כלל מפגשים מסוג זה. מהרגע הראשונה אתה מרגיש שהגעת למאהבת הפרטית שלך, לחברה שלא נפגשת איתה כבר שנים."

        – Karlos, חולק את עלילותיו עם "ניקול".

"הפסקתי עם דוגי (תנוחה שאני מעדיף) עם מציצות, לא בקשתי אנאלי שאני כל כך אוהב, כי רציתי לתת לה הרגשה שאנחנו בטיילת של ריביירה צרפתית לא בחדרון זיונים בדרום תל אביב. (הפסקתי בגלל שהיא עבדה בזנות, לא בגלל שיש לי הסתייגות מדברים שונים חוץ ממיסיונרי). והיא הרגישה כמו בטיילת של ריביירה."

        – ערבה אנושית, מספר על הזונה הקבועה שלו ששבתה את לבו.

"קוראים לה יוליה ,1.60 ומשהו,שיער שטיני , חזה לא גדול, קטן חמוד.

נמצאת באזור של ארלינגר ורחוב הגליל,עובדת במקומות האלה ששוכרים חדרים ב50 שקל.

עובדת בשעות הערב לילה,מאד עדינה.

בבקשה תהיו עדינים,איתה."

אחד שמבין, ממליץ על יוליה ומגונן עליה. הבחורה בכל זאת בחודש שישי.

עכשיו, לשם הבהרה, זהו אינו פורום לסיפורים אירוטיים, אלא להמלצות על שירותי מין. למעשה, karlos עוד חטף על הראש מהמשתמש 19LOLx8 בתגובה לסיפורו:

"השתדל להיצמד למציאות כפי שתיראה בעיני הרוב ולא לתיאורים סוריאליסטיים סובייקטיביים וזאת כדי שנוכל לשמור על רמת דיווחים בעלי אמינות גבוהה."

אם כן, חרף העובדה שמטרתו של הפורום היא תחלופת מידע קונקרטי, המוטיב החוזר בו הוא מוטיב של הלבשת אישיות פיקטיבית, פנטסיה רומנטית, על אישה שבפועל משמשת כחפץ סחיר. מובן שזה אינו אלא פרי מוחו הקודח של אדם המשלם מאה שקלים למחצית השעה ורוצה להרגיש שהוא עצמו חשוב וייחודי יותר מאלו שקדמו לו, אך הוא עדיין מוטיב חוזר וחשוב, שגם מעלה נקודה חשובה לגבי הטיפול בתופעת הזנות – ואולי, באופן כללי, על אודות התפישה המגדרית הרווחת. אנשים צריכים שיהיה מולם אדם. הם צריכים שיהיה נרטיב איתו יוכלו להזדהות. שהרי אם אפילו משתמשים קבועים בתעשיית המין מוכרחים להלביש אישיות על הזונות אשר את שירותיהן הם צורכים, אולי הדרך הנכונה היא לא להזדעזע ולכנותם סוטים, אלא דווקא להציג בפניהם את האישיות האמיתית של האישה שמולם, על כל רבדיה, זו שמאחורי הסיפורים שהם טווים לעצמם בכישרון. זו שמול העיניים שלהם, שלא לומר מול איברי המין שלהם.

צריך להילחם בנרטיב האישה הענוגה, שבדרך כלל לא נהנית ממין עם לקוחות, חוץ מאיתך, כמובן. להילחם בנרטיב של ג'וליה רוברטס שרק מחכה לאביר ולאמבטיית בית המלון שלו. זו לא גברתי הנאווה. החיים מורכבים יותר – ולרוב טראגיים הרבה יותר. תכופות מדובר בנשים המקבלות הכאות על בסיס קבוע, נשים בעלות היסטוריה מורכבת, לרוב קשורה בהתעללות מינית. אלו נשים שלא מצליחות לצאת מהמעגל שהורס אותן, שנאלצות ורגילות להסתמך על גופן ודבר מלבדו בכדי לקיים את עצמן.

הנשים האלו מורכבות יותר מנרטיב אחד. כמו כולנו. הן לא ג'וליה רוברטס. המפתיע הוא שאמנם צרכני תעשיית המין הם לא ריצ'ארד גיר, אבל כנראה שהם גם לא השטן. שעטנז של סיפורים, אני מניחה. כמו כולנו. הנשים העובדות בזנות הן בלתי נראות, אבל כנראה שכך גם הגברים הקונים את שירותיהן.

כנראה שכולנו, אחרי הכל, פשוט צריכים שמישהו יראה אותנו.

* ברצוני להמליץ, למי שמעוניין לקרוא עוד על הנושא ולהבין את שורש התנגדותי אליו – ומדוע זו לא "עוד עבודה" בה בוחרים, על כתבותיה המצוינות והמעמיקות של ורד לי, כתבת "הארץ" – ובפרט על כתבתה "מיליון רסיסים קטנים".

מי שמכיר אותי יודע שאני שמאלנית. מאוד שמאלנית. בחוגים מסוימים אני מוכרת כעוכרת ישראל. אין איש שרוצה לראות את אלי ישי נופל לאשפתות אליהן הוא ראוי יותר ממני.
ועם זאת, גם סמולנית שכמותי מוכרחה להכיר בכך שהיותי לא-מרוצה הוא חלק אינטגרלי מהיותי חלק מדמוקרטיה.

אחריות

אחריות היא נושא מעניין. אחריות היא, לפחות לתפישתי, הכרה במעשיך – וכפרה עליהם.

האחריות שחבריי בשמאל הרדיקלי דורשים משמעה התפטרות.

גם לאחר מאורעות המשט לקיחת האחריות הייתה זהה. גם לאחר המלחמה בעזה. או מבצע וואטאבר [דרך טובה להימנע מהמילה מלחמה היא לקרוא לה מבצע. אני לא אוהבת להיות קורקטית כזו]. אחריות=התפטרות.

ואז מה?

המהפכה הצרפתית

בסוף המאה ה-18 החליטה הבורגנות הצרפתית שנמאס לה מלואי ה-16. הוא לא העניק לה את הזכויות שהיא חשבה שמגיע לה.

אז היא מרדה.

לבורגנות העשירה, מלאת הכבוד העצמי, היה מה להפסיד. חוגים תרבותיים, מלומדים. אם הם היו חיים במאה ה-21 הם היו מבצעים מהפכות פייסבוק קטנות. כותבים סטטוסים גבוהה-גבוהה, כדי שרק חבריהם הבורגנים יבינו.

הבורגנות הצרפתית לא הייתה אלימה. היא לא ידעה כמעט מה זה אומר בעצם. אבל, ככל בורגנות אחרת, היא ידעה שההמון אלים. ההמון – הוא יודע איך מזיזים דברים. פשוט לא יודע מה טוב בשבילו.

חירות, שיוויון ואחווה. מי לא ירצה את זה.

העיקר שנאגד את ההמון הזועם

ההמון לא זעם מספיק אחרי המשט. פוליטיקה, שמאל ימין. אבל מי לא יהיה בעד הכבאים? אותם אנשים המחרפים נפשם מדי יום בשבילנו ואינם מקבלים הערכה, כלכלית או ציבורית. האנשים שהגנו עלינו מפני שריפת המונים. הזדהו איתם, אנשים בעלי מצפון – ודרשו מישי להתפטר. למה ישי? ובכן, כי הוא שר הפנים. למה לא שטייניץ? ובכן, נדבר על זה אחר כך.

כשמהפכות נכשלות

ההמון הזועם כיתר את ארמונו של לואי ה-16. הוא השתלט על הבסטיליה. הוא דאג לעריפת ראשם של המלך והמלכה. נכתבו ספרים על המהפכה. פילוסופים, סופרים והיסטוריונים חקרו אותה, היא מהווה דוגמא עד היום לכוח מעמד הפועלים, על אף שהמושג טרם נטבע דאז.

אחרי כמעט ארבע שנים של קרבות עקובים מדם וניצחון מוחץ, העם יכול היה לבחור במשטר רפובליקני, עממי.

הוא בחר במלוכה-חוקתית.

הבן-של חזר לכס המלכות, כחצי-מריונטה של הפרלמנט. הפרלמנט עצמו הורכב מאצילים – וההמון הזועם חזר לפנתיאון, עד המהפכה הבאה.

תודעה כוזבת

קל לשלוט בהמון, כי הוא, מטבעו, המוני. הוא קל להתלהם, רק צריך סיבה מוצדקת. סיבה נאורה מספיק בכדי שלא יהיה עליה עוררין. סיבה כמו שיוויון, חירות ואחווה. או זכויות לכבאים. קל להשתמש בו ולתלות אותו לייבוש לאחר מכן. רב-שימושי, שלא יגידו שאנחנו לא אקולוגיים.

לא צריך לציית לכל חוק בכל מחיר. לא צריך להשלים עם דעת הרוב בכל מחיר. אם הייתי יכולה למצוא את אותו מלך-פילוסוף אידילי של אפלטון, החכם ומשולל משוא-פנים יותר מכל אדם אחר, הייתי ממנה אותו לדיקטטור, לו יכולתי. אבל אוטופיה גורלה להיוותר אוטופית.

אידיאלים יש רק בלחם – וגם אותו אוכלים.

אבא שלי תמיד אמר לי לשתוק כשאין לי שום דבר חכם לומר, כשאין לי מה להציע לדיון. הפאתוס הזה סביב הפלת הממשל הנוכחי כל כך גדול, עד כי שכחו אותם פעילים להצהיר על אג'נדה. מה יקרה כאשר יפול? ממשל חדש? בראשות מי? מה יעשה? מי יבחר בו?

אל תשלו את עצמכם. זו ההגמוניה התל-אביבית המוחה על כוחה שאבד. המתורבתת, חניכת תרבות אירופה, הנשבעת כי היא מחבקת את תרבות ערב.

אני לא מסכימה עם החלטות רבות של הממשל הנוכחי. אני מסכימה שישנו תהליך מסוכן לדמוקרטיה, מסוכן לחופש הביטוי, מסוכן למיעוטים, מסוכן לכולנו. אבל לנסות להשליט על כלל הציבור, בשם הדמוקרטיה, את דעת המיעוט, הוא לא רק אוקסימורון, אלא התנשאות גרידא.

אם דיקטטורה תרבותית ופלורליסטית היא המטרה, רק אמרו. אל תסתתרו מאחורי ערכים דמוקרטיים בשביל להפיל את הדמוקרטיה. זה הכי 1789.


בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפו ל 78 מנויים נוספים

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: