תחפושת מבריקה

Posts Tagged ‘פמיניזם

על זנות כתבתי כבר בעבר. הזמן שביליתי בדרום מזרח אסיה – ולאחר מכן הזמן שביליתי במשמרות לילה במתחם הבורסה, פתחו, באופן טבעי, הרבה שיחות ותהיות סביב הנושא. בכל פעם שהרהרתי בו ראיתי את הגברים הצורכים שירותי מין כיצורים דוחים ומאיימים המנצלים נשים, בין אם מתוך רצון מודע ובין אם פשוט מתוך אדישות למצבן. אף פעם לא הצלחתי להבין איך גבר יכול בכלל להעמיד אותו כשהוא הולך לזונה, אישה שחיה חיים אומללים בעל כורחה – ויודע כי הוא הגורם לכך.

אף פעם לא יצא לי לנהל על כך שיחה כנה, משום שגברים אינם ששים לדון בנושא, אני מניחה. ככל הידוע לי, איש מידידי מעולם לא הלך לזונה, על אף שסטטיסטית כמה מהם חייבים היו ללכת לאחת. המספרים מדברים בעד עצמם. כך או כך, לא יכולתי לנהל דיון אמיתי על הנושא – והנחתי שמדובר בסדיסטים אלימים ומרושעים, כאלו שקרניים מבצבצות להם מאחורי הראש אם מסתכלים מהזווית הנכונה.

וכך נתקלתי היום, בעקבות ציוצה של אסנת, באתר סקסאדיר. בגדול, מדובר בפורטל לשירותי סקס. אלו כוללים מסז'ים אירוטיים, שירותי חשפנות, פורנו, השכרת חדרים לפי שעה ודירות דיסקרטיות לניהול רומנים – וכמובן, גולת הכותרת של שירותי המין, זנות.

האתר אינו רק לוח מודעות, אלא גם במה לסיפורים מעולם שירותי המין, בדגש על זנות. פורום האתר מרכז סיפורים כאלו, בהם מספרים המשתתפים על חוויותיהם המיניות. מטרת הפורום היא תחלופת מידע בין המשתמשים. במבט ראשון הזדעזעתי לחלוטין מהשוואת הנשים, לפי גיל, מראה, מחיר. התחנה הישנה היא ביצה קטנה – ודומה שכולם מכירים את כולן. על פניו,תדמית הסאדיסט המרושע מתלבשת כמו כפפה על המשתמשים באתר.

במבט שני לעומת זאת, מפריזמה טיפה יותר מפוכחת ופחות מלאת גועל, שמתי לב לדפוס חוזר. אמנם, אין להתכחש לקונקרטיות בה משווים את הנשים ולקומודיפיקציה שמעבירים אותן, אבל החוויות המיניות עצמן מתוארות כברומאן רומנטי. בפורום מתוארת תשוקה, יותר מאשר סליז. הסיפורים מתארים נשים, בעלות אישיות, תשוקות, רצונות, תכונות ייחודיות. אדגים זאת בעזרת מספר ציטוטים.

" היא מחייכת ברוך ומזמינה אותי בסבלנות להיכנס פנימה. אין קרח או מחסומים המלווים בדרך כלל מפגשים מסוג זה. מהרגע הראשונה אתה מרגיש שהגעת למאהבת הפרטית שלך, לחברה שלא נפגשת איתה כבר שנים."

        – Karlos, חולק את עלילותיו עם "ניקול".

"הפסקתי עם דוגי (תנוחה שאני מעדיף) עם מציצות, לא בקשתי אנאלי שאני כל כך אוהב, כי רציתי לתת לה הרגשה שאנחנו בטיילת של ריביירה צרפתית לא בחדרון זיונים בדרום תל אביב. (הפסקתי בגלל שהיא עבדה בזנות, לא בגלל שיש לי הסתייגות מדברים שונים חוץ ממיסיונרי). והיא הרגישה כמו בטיילת של ריביירה."

        – ערבה אנושית, מספר על הזונה הקבועה שלו ששבתה את לבו.

"קוראים לה יוליה ,1.60 ומשהו,שיער שטיני , חזה לא גדול, קטן חמוד.

נמצאת באזור של ארלינגר ורחוב הגליל,עובדת במקומות האלה ששוכרים חדרים ב50 שקל.

עובדת בשעות הערב לילה,מאד עדינה.

בבקשה תהיו עדינים,איתה."

אחד שמבין, ממליץ על יוליה ומגונן עליה. הבחורה בכל זאת בחודש שישי.

עכשיו, לשם הבהרה, זהו אינו פורום לסיפורים אירוטיים, אלא להמלצות על שירותי מין. למעשה, karlos עוד חטף על הראש מהמשתמש 19LOLx8 בתגובה לסיפורו:

"השתדל להיצמד למציאות כפי שתיראה בעיני הרוב ולא לתיאורים סוריאליסטיים סובייקטיביים וזאת כדי שנוכל לשמור על רמת דיווחים בעלי אמינות גבוהה."

אם כן, חרף העובדה שמטרתו של הפורום היא תחלופת מידע קונקרטי, המוטיב החוזר בו הוא מוטיב של הלבשת אישיות פיקטיבית, פנטסיה רומנטית, על אישה שבפועל משמשת כחפץ סחיר. מובן שזה אינו אלא פרי מוחו הקודח של אדם המשלם מאה שקלים למחצית השעה ורוצה להרגיש שהוא עצמו חשוב וייחודי יותר מאלו שקדמו לו, אך הוא עדיין מוטיב חוזר וחשוב, שגם מעלה נקודה חשובה לגבי הטיפול בתופעת הזנות – ואולי, באופן כללי, על אודות התפישה המגדרית הרווחת. אנשים צריכים שיהיה מולם אדם. הם צריכים שיהיה נרטיב איתו יוכלו להזדהות. שהרי אם אפילו משתמשים קבועים בתעשיית המין מוכרחים להלביש אישיות על הזונות אשר את שירותיהן הם צורכים, אולי הדרך הנכונה היא לא להזדעזע ולכנותם סוטים, אלא דווקא להציג בפניהם את האישיות האמיתית של האישה שמולם, על כל רבדיה, זו שמאחורי הסיפורים שהם טווים לעצמם בכישרון. זו שמול העיניים שלהם, שלא לומר מול איברי המין שלהם.

צריך להילחם בנרטיב האישה הענוגה, שבדרך כלל לא נהנית ממין עם לקוחות, חוץ מאיתך, כמובן. להילחם בנרטיב של ג'וליה רוברטס שרק מחכה לאביר ולאמבטיית בית המלון שלו. זו לא גברתי הנאווה. החיים מורכבים יותר – ולרוב טראגיים הרבה יותר. תכופות מדובר בנשים המקבלות הכאות על בסיס קבוע, נשים בעלות היסטוריה מורכבת, לרוב קשורה בהתעללות מינית. אלו נשים שלא מצליחות לצאת מהמעגל שהורס אותן, שנאלצות ורגילות להסתמך על גופן ודבר מלבדו בכדי לקיים את עצמן.

הנשים האלו מורכבות יותר מנרטיב אחד. כמו כולנו. הן לא ג'וליה רוברטס. המפתיע הוא שאמנם צרכני תעשיית המין הם לא ריצ'ארד גיר, אבל כנראה שהם גם לא השטן. שעטנז של סיפורים, אני מניחה. כמו כולנו. הנשים העובדות בזנות הן בלתי נראות, אבל כנראה שכך גם הגברים הקונים את שירותיהן.

כנראה שכולנו, אחרי הכל, פשוט צריכים שמישהו יראה אותנו.

* ברצוני להמליץ, למי שמעוניין לקרוא עוד על הנושא ולהבין את שורש התנגדותי אליו – ומדוע זו לא "עוד עבודה" בה בוחרים, על כתבותיה המצוינות והמעמיקות של ורד לי, כתבת "הארץ" – ובפרט על כתבתה "מיליון רסיסים קטנים".

אני תמיד מתחילה סדרות באיחור.

כולם מדברים על Mad Men מסביבי כבר שנים – ואני, חסרת יכולת להתחייב כתמיד, מתעלמת. חמישים דקות לפרק, עכשיו, זו התחייבות.

פתאום הגיע ספטמבר – ואיתו חגים. בדרך כלל בתקופות כאלו אני מחויבת לחצות את גבול איילון צפון המאיים פעם בשבוע וחצי לערך [ראוי לציין כי אני מוצאת את שלל כיווני איילון מאיימים, לאור העובדה שהם מרחיקים אותי מהאמפמ הקרוב לביתי, במקרה צפון הוא השימושי ביותר לי], אבל הפעם ההורים נסעו לחו"ל – ואני נותרתי נציבה יחידה על חומות מרכז תל אביב.

תל אביב בערבי חג היא כמו עזה לאחר הפצצה הגונה. הרחובות שוממים ושקטים – ומי שמסתובב כבר ברחובות בדרך כלל הופך לחשוד מיידי. פתאום חמישים דקות לפרק דומות כאסקפיזם ראוי.

למי שלא צופה: קודם כל, חבל. שנית, מדובר בסדרה המגוללת את מעלליו של משרד פרסום בשדירות מדיסון בניו-יורק בשנות השישים. היא ממחישה את רוח התקופה באופן ציורי ביותר.

הנושא המעסיק אותי יותר מכל בצפייה בה, כמו את מרבית הצופות ממין נקבה, הוא מעמד הנשים. רובן מהוות לא יותר מפרחי קיר, חומר בידי היוצר הגברי. בנות המזל זוכות בגבר הבוגד בהן עם לא יותר מאישה אחת. מוכות הגורל הן הפילגשות לאותם גברים.

לכאורה העולם השתנה. סדרה על החיים במאה ה-21 כבר הייתה מציירת תמונה שונה. נשים כבר לא נצבטות בתחת על ימין ועל שמאל. אלו המצליחות "לגדל ביצים" אפילו עשויות להגיע לעמדות מפתח בחברה. הכל בסדר.

פרט לכך שסטטיסטית הפערים לא הצטמצמו כמעט. מרבית הנשים נמצאות בעמדות לוגיסטיות, מרבית הגברים בעמדות ניהוליות. תקראו לזה "מנהלת אדמיניסטרטיבית" כמה שתרצו, היא עדיין מזכירה.

אף פעם לא חשבתי על מקומי כאישה בעולם התעסוקה. חשבתי שאלו דברים שעלולים להטריד בחורות פחות קוליות, פחות אמביציוזיות. ידעתי שזה קשה יותר, סטטיסטית, אבל לא חשבתי שזה יהיה קשה יותר לי. אני הרי מתמודדת עם הכל, זה ממני והלאה, הבלים מגדריים.

עד אשר.

לאחרונה עברתי בעבודתי לצוות שכולו גברים. בחורים נחמדים, סך הכל. שנונים, משעשעים, מעניינים. כשהם הציעו ללקוחות הכוסיות שלנו חברות בפייסבוק חייכתי וחשבתי שאלו סתם גחמות ילדותיות, כשהם סיפרו בדיחות "אחותך" ובולבולים צחקתי, כשהם צחקו על בחורות שמנות הבטתי איתם באלבומים.

לאט לאט זה נהפך מטריד יותר ומשעשע פחות. כשאמרתי לאחד מהם שזה מפריע לי הוא הסביר לי שבהיותי החדשה בצוות (אם כי מדובר במוקד קטן ואני עובדת בו כבר מעל לשנה) אני צריכה לצחוק איתם ולא לשפוט אותם, כי אני החדשה ואנחנו צריכים להיות צוות שכיף לו לעבוד יחד.

במילים אחרות, דעי את מקומך, אישה. אם את רוצה להיות חברה שלנו, תהיי חבר שלנו.

תמיד חשבתי שנשיות היא ממני והלאה. תמיד הסתדרתי טוב בחברה גברית, תמיד ידעתי לצחוק מבדיחות סקסיסטיות, תכופות אפילו סיפרתי כאלו בעצמי בלהט הרגע. אני טובה בלהיות אחת מהבנים – אבל אולי זה אך ניסיון עלוב להתקבל למועדון שלא רוצה בי מלכתחילה? אולי זה משול לשחור המספר בדיחות גזעניות כשכל חבריו לבנים, כדי שישכחו את צבע עורו?

אות הקלון הנשי חקוק בי, לא משנה עד כמה אנסה להתכחש לו. הוא תוקף אותי אחת לחודש, הוא גורם לי לשנוא את המראה שלי, הוא מכריח אותי להוציא מאות שקלים על בגדים רק בשביל להרגיש טוב יותר. בסופו של יום, אביט במראה ואגלה שלא משנה עד כמה אנסה להיות מי שאני צריכה להיות בשביל להסתדר, אישאר אותו שחור. אני הטוראית שצריכה להוכיח עצמה בעולם של סמ"רים – וכשאני כבר מתקרבת לרב"ט אני נשפטת ומקבלת עיכוב דרגה.

הצרה של הפמיניזם היום הוא שהתנועה נתקעה במבוי סתום. כל כך רצינו לחשוב שנשיות אינה חלק מהקיום שלנו שכבר הגענו למצב שאנחנו מתנצלות עליה, במין שנאה עצמית קיומית.

אני רק מקווה שבעוד ארבעים שנה, כאשר יעשו סדרה על תחילת המאה ה-21, היא תזעזע את הצופים לא פחות מש-MadMen מזעזעת אותי כיום. שקהל הצופים ייאנח ברווחה על כך שלפחות העולם הרבה יותר מתקדם.


בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפות ל-79 עוקבים

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: