תחפושת מבריקה

השבוע האחרון היה אחד השבועות הנוראים ביותר בחיים שלי.

מאז יום שבת האחרון, בו חטפתי מכות אקראיות בהפגנה, אני מרגישה כאילו אני צועדת על קרח דק. כאילו כולנו צועדים על קרח דק – ורק ממתינים לשבירתו הבלתי נמנעת. אני מרגישה נבגדת. על ידי המשטרה והסיקור הלא-מידתי בתקשורת, ועל ידי האנשים בחוץ, חלקם קרובים אלי ואת חלקם אני לא מכירה, איש מהם לא היה שם, הטוענים שאנחנו היינו האלימים – ואומרים לי בפרצוף שאני משקרת, או לכל הפחות מספרת חצאי-אמיתות.

עד יום שלישי צלעתי מעט, עכשיו הצליעה והכאבים בכף הרגל תוקפים רק כשאני הולכת יותר מאשר כמה מאות מטרים, כבר לא נורא. בכל מקרה, הכאבים ברגל התגמדו לעומת העימות התמידי שנאלצתי לייצר – בעד או נגד. אם מישהו רואה אותי, ושואל מה קרה – ואני מספרת – הוא חייב להחליט אם הוא בעדי או נגדי. אני לא יכולה אפילו להיראות נייטרלית, וזו תחושה בלתי נסבלת.

על ההגמוניה

כפעילה ותיקה, אין זו הפעם הראשונה שאני שומעת על אלימות משטרתית מופרזת. ממקור ראשון אני יודעת ששוטרים תוקפים נערים ערבים ביפו ותופרים להם תיקים. ממקור שני אני יודעת ששוטרים תוקפים חרדים ומתנחלים ומזרחים – וכמובן פלסטינים. יותר פלסטינים מכל אחד אחר, בגבולות הקו הירוק ומחוצה להם. לרוב התקשורת כלל לא מכסה את האירועים הללו – וכאשר היא כן, היא מציגה את המפגינים כאלימים, מסוכנים ואנרכיסטים. נשמע מוכר?

אז מה שונה הפעם?

מי שחטף מכות בסוף השבוע שעבר לא היה תושב שכונות מצוקה. הוא לא היה חרדי, הוא לא היה מתנחל, הוא לא היה פלסטיני. רובנו ככולנו היינו צעירים, בני ובנות הדת הנכונה, עם השכלה אקדמאית, תל אביבים. זו לא הייתה הפגנה של קבוצת שוליים מדוכאת – זו הייתה הפגנה של ההגמוניה התרבותית והאינטלקטואלית – או לכל הפחות, הילדים של אותה הגמוניה. היינו אמורים להיות מוגנים בשל המעמד שלנו, בשל ההשכלה שלנו, בשל צבע העור שלנו. אנחנו "בני הטובים" האלו שהתקשורת אוהבת לחבק. לעזאזל, חלקנו הם התקשורת.

בסוף השבוע האחרון משהו חדש קרה – משהו שעוד לא היה לו תקדים. פתאום אנחנו תפסנו את תפקיד האוכלוסיה המוחלשת. פתאום התייחסו גם אלינו כאילו אנחנו שחורים. לא רק המשטרה, אלא גם התקשורת. זו שאנחנו עובדים בה, שאמורה לחבק אותנו. הנימה התקשורתית נעה בין חשדנות זהירה כלפי המפגינים לבין האשמות בוטות וחסרות בסיס על האלימות שאלו (אנחנו) הפעלנו. המשטרה לא בחלה בדבר – היא סיפרה שמפגינים יידו סלעים לעבר שוטרים, מה שלא היה ולא נברא, הם סיפרו שמצאו מחסן מלא צמיגים המיועדים לבעירה (ראוי לציין שההפגנה שנערכה ביום שבת הייתה הפגנה ספונטנית, במחאה על האלימות המשטרתית ביום שישי, ולא הספקנו לבנות את הבריקדות ולהתחמש ב-24 השעות שניתנו לנו). היו בהפגנה הזו עשרות צלמים משטרתיים – בוידאו ובסטילס, עשרות אנשי תקשורת – ואיש לא הצליח לתפוס תמונה טובה של אבנים שיודו לעבר שוטר?

העניין הוא שזה לא משנה מה צילמו ומה לא. זה לא משנה מה נפיץ אנחנו בפייסבוק ומה לא. המוסד הפך לכל כך חזק, שהוא חושב שיצליח להצדיק כל דבר – והוא אכן מצליח. הוא מצליח כבר שנים. ההבדל היחידי הוא שהאנשים שהממסד מבקש לסרס עכשיו, זה בדיוק אלו שנהגו להיות בעלי הכוח. האליטה החדשה בישראל חזקה, והיא כבר יכולה להתחיל להתנגח בישנה בריש גלי. אין איך לטעות בזה – אנחנו במלחמה בין אליטות. האליטה הישנה, שלא מבינה איך פתאום נשמט לה הכוח מבין האצבעות – והאליטה החדשה, שאוספת אותו טרם מגיע לקרקע. זו רדיפת האקדמאים השמאלנים, זו השתלחות חסרת רסן בארגוני סיוע. זה הפצת "ישראל היום" בכל פינה, כאילו לא היה שופר השלטון, כאשר במקביל נעה כל התקשורת ימינה. זהו הבוז כלפי "הבועה התל אביבית" (לאחר שלוש שנות מגורים בעיר הזו, אני מוכרחה לתהות WTF), ואלו המהלומות של השוטרים בסוף השבוע האחרון.

אנומיה

את המונח אנומיה טבע אמיל דורקהיים, סוציולוג צרפתי בן המאה ה-19. הוא מתייחס למצב של התרופפות הקשרים החברתיים והמוסדיים לעומת הפרט, הנותר ללא קשרים אמיתיים, משולל מיקום בתוך הסדר החברתי. לטענתו, זהו מצב קשה והרסני, שעלול להוביל יחידים לביצוע מעשים קיצוניים – כאשר הקיצוני מביניהם הוא התאבדות. אז לא שאני חושבת שהולך להיות כאן גל התאבדויות, אבל התחושה הזו, של אי-אמון מוחלט בכל אחד ובכל דבר, שתוקפת אותי, ואני מרשה לעצמי להניח שגם אחרים מהמפגינים באותו ערב, היא כמעט בלתי נסבלת. אצלי היא נבנתה במשך שנים – בעיקר מתוך למידה על אי-צדק שמופנה כלפי אוכלוסיות חלשות, בארץ ובעולם, אבל זה לא עשה את הנחיתה שלה לכואבת או מערערת פחות. ההבנה שמתחיל להיווצר כאן סדר חברתי חדש, שלא מכיל אותי ואת בני המעמד שלי, אלא מקיא אותנו מתוכו, מטלטלת.

בסופו של דבר למחאה הזו יש אידיאולוגיה, והיא לא מכילה את כולם, יגידו מה שיגידו. היא נשלטת על ידי השיח הפלורליסטי והדמוקרטי, ונושאת את דגלי הסוציאליזם (אפילו אם היא מפחדת לקרוא להם ככה). מי שאינו מסכים איתנו, מי שאינו פלורליסט, מי שאינו דמוקרט, מי שאינו סוציאליסט, אינו חלק מאיתנו – וזה לא משנה כמה דיבורים יהיו על הכלה וקבלת האחר. הטון במחאה הזו הוא הטון של האליטה התרבותית הישנה – והיא כבר לא מוגנת. למרות שאנחנו לבנים. אז אולי זה צבוע כשזה בא ממישהי שמדברת גבוהה-גבוהה על חופש הביטוי, וזה כנראה לא פוליטיקלי קורקט, ובוודאי שיש כאן אמירה מתנשאת לפיה סל הערכים שלי טוב מזה שלהם, אבל אני לא יכולה שלא להתאבל על אובדן הכוח, ולא יכולה שלא לשנוא את העובדה שהאליטה החדשה היא אליטה בעלת נטיות פאשיסטיות לא קטנות. כדרכם של מוסר ואידיאולוגיה, אני חושבת ששלי טובים יותר – ויכולים להניב דברים טובים יותר. אין בכך בכדי להצדיק את עצם קיומן של אליטות. אני מייחלת לחברה חסרת מעמדות – פשוט חושבת שהתפישה המוסרית שלי ושל חברי עשויה לקרב אותנו לעולם הזה, על פני תפישתם המוסרית של הפוליטיקאים היושבים בקואליציה הנוכחית, וחבריהם האוליגרכים.

בסופו של יום, נראה שהאנומיה הזו משמעה גם בדידות איומה, ותסכול איום עוד יותר, שעכשיו כבר באמת הכל מתפורר. אפילו בשבילי. למרות שאני לבנה.

אתמול הבטיחו לנו שהמחאה חוזרת לעונה שנייה, סוערת מתמיד – או משהו כזה שקופרייטרים אומרים, ובבוקר שאחרי יריית הפתיחה שלה, כמו שקופירייטרים אומרים, החלטתי לכתוב פוסט שכולו ביקורת צורנית. כזו אני, קטנונית.

א. יש לי חלום

כולם, כיום, מסתבר, הם חולמים גדולים. החלום, התקווה, הסולידאריות. כולנו אחד. אז בואו נדבר על זה. לא כולנו אחד. אם כולנו היינו אחד, לא היו פערים בין יהודים וערבים ולא בין יהודים אשכנזים ליהודים מזרחים, המונחים מרכז ופריפריה לא היו רלוונטיים, לא היו מפלגות ולא כנסת והיינו מדברים בטלפתיה. זו רטוריקה מעייפת, חסרת משמעות. היא מנסה לדבר לכולם, ולא מדברת לאף אחד בעצם. סולידאריות היא גם לקיחת צעד אחורה, והיא גם דיבור על פריבילגיות. לי, כמו לרובם ככולם של "מובילי המחאה", יש המון פריבילגיות. אני אמנם לא אשכנזיה, אבל "עוברת" ככזו, אני באה ממשפחה מבוססת, אני גרה בתל אביב, עושה תואר ראשון. בדיוק כמו מובילי המחאה. כשאנשים בעלי פריבילגיות מדברים בגוף ראשון רבים, הם מטאטאים את הפריבילגיות תחת השטיח – והופכים את השיח לשיח הגמוני. פריבילגיות לא אמורות ולא צריכות למנוע מאנשים להביע את עצמם, אולם הם צריכים לעשות זאת תוך התייחסות אליהן. כאשר לא מדברים על ההבדלים המעמדיים ומדברים על "כולנו אחד", מדברים בעצם על המעמד שלך – וזה הופך לשיח הגמוני ופטרוני.

חוצמזה, זה ממש סחי.

עיבוד סרקסטי: שחר אבן-דר מנדל

ב. דתיים וחילונים, יהודים וערבים, שמאל וימין, פריפריה ומרכז

אם נגיד מספיק פעמים שאנחנו פונים לכולם, האם כולם יתגשמו יש מאין? הייתי בהפגנה אתמול, כמו גם במרבית ההפגנות בשלוש השנים האחרונות, ולא ראיתי אותם. למה רק שלוש שנים? ובכן, כי רוב החיים שלי גרתי בגליל המערבי, ולמרות שהייתי נערה בעלת דעות רדיקליות, בילוי שעתיים וחצי בנסיעה לכל כיוון ובזבוז כמאה שקלים על הנסיעה הייתה מחיר כבד מכדי לשלם על הפגנה חד-שבועית – ואני, כאמור, בעלת הפריבילגיות הנכונות. פריפריה אין שם, לא באמת. דתיים? לא יודעת, ראיתי איזה שניים עם כיפות סרוגות בתוך אלפי החילוניים, זה נחשב? לגבי ימנים, לא בדיוק ראיתי אנשים מסתובבים באף הפגנה עם חולצות של ישראל ביתנו או האיחוד הלאומי (וזאת תוך הוצאת הליכוד הניאו-ליברלי מהמשוואה בכלל), אלא אם בהפגנת נגד. ערבים? גיב מי א ברייק (ומיד בסעיף ג').

המחאה הזו לא פונה לכולם – ויש לה שתי ברירות: או לנסות להבין למה, וכיצד כן למשוך קבוצה הטרוגנית יותר של אנשים ומדוע אנחנו לא מדברים אליהם (התשובה בסעיף א'?), או להכיר בכך שרוב הפעילים הם יהודים שמאלנים מהמרכז, ולהתחיל כבר לדבר בפתיחות על הכיבוש, כוס אמק. בכל מקרה, אולי כדאי להפסיק עם היומרה הזו של "דיבור לכולם", לפחות עד שבאמת יבואו כולם.

ג. ערבי המחמד

בהפגנות האחרונות יש קטע של להיות קוסמופוליטיים, ולכלול, בין הנאומים, ערבי. הוא תמיד ערבי נעים-הליכות ומדבר עברית רהוטה. הוא ערבי כל כך נחמד שהוא כמעט יכול היה להיות יהודי מזוויות מסוימות. הוא מדבר על אחדות בשם ערכי המהפכה, שהם גם במקרה מונחים מעורפלים כמו צדק חברתי, ומי לא מזדהה איתם.  לא נדבר היום על מיהו העם הזה שדורש אותם, והאם ערבים נכנסים בהגדרתו. זה סתם לבאס. הבעייה היא ששפתו הראשונה של אותו ערבי חביב וקל לעיכול, היא ערבית. כאשר הוא נושא נאום שלם בעברית, הרי שזוהי התעלמות מיחסי הכוחות הברורים. במילים אחרות, 1:0 ליהוד. וכשאני אומרת 1:0 אני מתכוונת ל-0:∞, שכן זה רק עוד ניצחון אחד בשרשרת נצחונות האקולטוריזציה בחברה בישראל. בשביל לנטרל באמת את יחסי הכוחות, עשו את זה חצי-חצי. כדאי להביא מתורגמן לערבית, שיתרגם את כלל הנאומים. זה יהיה יותר מייגע, אמנם, ויקח יותר זמן, אבל אולי שווה לקצר את הנאומים לחמש דקות במקום עשר, כאשר בחמש הדקות הנותרות יתורגם הנאום, בשביל שהערבי לא יהיה על תקן ערבי המחמד, אלא חלק אמיתי משיח שיוויוני יותר.

אסיים בשבחים ליוס ברוך ממאהל חיפה, שדיבר נהדר, וליהודה אלוש הבאר שבעי, שחיבר (סופסוף) את המאבק הנוכחי למאבקים חברתיים קודמים וזוהרים פחות, החל בוואדי סאליב והפנתרים השחורים וכלה במאבק הפלסטיני להשתחרר מהכיבוש – ובקצת ביקורת עצמית. גם אני שוגה בדה-פוליטיזציה מעמדית מדי פעם, כמו כולנו. קל לחשוב שכולם מדברים בשפה שלך, תיאורטית ומילולית – אבל זה שיח מסוכן, ומדיר. רטרוספקטיבה לא תזיק לאף אחד מאיתנו. מהפכה שמחה שתהיה לנו.

2011 הייתה השנה הכי מטורפת, מלאה תקווה, משמחת, מעציבה ומייאשת שהייתה לי בחיי.

מעולם לא הייתה לי שנה כזו, שנדמה כאילו הכל קורה בה בבת אחת. זה נראה כאילו אפילו הטלטלות שחוויתי בחיי הפרטיים הובילו אותי למקום הנפלא הזה בו התקיימנו במשך מספר חודשים – J14. עד היום אני מתרגשת מזיכרון ההפגנות הראשונות, התרגשות שהיטיב איתמר שאלתיאל להגדיר – התאהבות שסופה לא ידוע, ופשוט אין ברירה אלא להתמסר, אפילו אם בסוף זה יוביל לשברון לב.

רבות דובר על השתלשלות האירועים ב-2011, כל הדברים שקרו במקביל. הם הושפעו אחד מהאחר, ובאותה נימה התקיימו זה לצד זה, ללא מגע ישיר. הם קראו לזה מהפכת הפייסבוק והטוויטר, מהפכת הצעירים, הם אמרו שזה היה ונגמר, הם ניתחו את זה באלף אופנים שונים.

לא אחזור על דבריהם. אני לא נוהגת לסכם את שסוכם – ועוד פחות מכך את מה שעוד לא הסתיים.

בתור תל אביבית המתגוררת במרכז העיר ומתניידת בעיקר ברגל, בחודשיים האחרונים אני עושה הכל כדי לא להגיע לשדרות רוטשילד. זה לא קל. לפעמים זה דורש ממני להכפיל את זמן ההגעה שלי למקומות – אבל ההליכה בשדירה נוטעת בי געגוע אינסופי, כמו ללכת לבדך בכל המקומות שהיו לרגע שלך ושל אהוב ישן. הצעידה שם היא ערגה אינסופית. שם היה את הפסל הגדול שנבנה ממתכת, ושם הקולנוע, שם החבר'ה ההזויים מ"מהפכה של אהבה", שם הספסל בו ישבתי עם ידיד לצלילי זוג מזדיין באוהל הסמוך – ושם הספוט הקבוע, בערך 30 מטרים מתחילת השדירה, עם הספה הישנה ומלאת הפשפשים, בו דיברנו על שינוי ותקווה והומניזם. רוטשילד הייתה חלק מהחיים. גם אם עבדתי עד שעה מאוחרת בלילה, או שהייתי צריכה לקום בבוקר למבחן, או שבדיוק חזרתי מיום נסיעות בין מאהלים ברחבי הארץ, זה היה ברור שאגיע לשם. זה היה כמו להגיע הבייתה.

רוטשילד הייתה המקום בו אנשים זרים הפכו לקהילה של ממש.

ועכשיו – דשא חדש, ניקיון, הסחים הרגילים של ימי שישי. הרים של בטון. כאילו כלום. כאילו חלמתי את הכל.

אולי באמת חלמתי את הכל.

זה היה חלום נהדר. הטוב ביותר שהיה לי. אולי חוץ מההוא שהיו בו ג'וני דפ ומלא קאפקייקס.

עכשיו הגיע הזמן לשלב ב' של החלום – הגשמתו.

אני חושבת שהוכחנו כולנו שמה שאנחנו רוצים זו מדינת רווחה. לפני כל דבר אחר, זה מה שאנחנו רוצים באמת. אנחנו רוצים צדק, אנחנו רוצים שיוויון – ואנחנו רוצים שנציגי הציבור שלנו ישקפו אותנו, את האנשים אותם הם מייצגים.

כנראה שאין ברירה, צריך להתחיל ללכלך את הידיים – ולהיות פוליטיים. לשים את הכלכלה במקום הראשון, לוודא שנציגי הציבור שלנו יודעים זאת – וייבחרו על פי גישתם הכלכלית. להתפקד למפלגות שאנחנו מסכימים עם מצען הפוליטי – ולדאוג שהאנשים הנכונים יהיו בראשן, ויגיעו לכנסת מטעמן. לקחת חלק בניהול הקהילה הזו, שאנחנו קוראים לה מדינה. לרחובות, כך או כך, עוד נחזור בקרוב.

ועכשיו, קצת תמונות, שניזכר מה היה לנו – ונתחיל להתכונן לעשות את זה אפילו יותר טוב, בשנה הבאה.

2012 שמחה לכולם!

רוקדים ברוטשילד, 16-10

חבלי כביסה לאורך השדירה, בליל ה-14.7

הפגנת המטאטאים בשכונת שפירא, 15.8

ברי סחרוף מגיע במפתיע, 26.7. מצאנו את עצמנו קצת כועסים על הרעש, כאילו מישהו פלש לנו לסלון

ילד חד"שניק, בהפגנה ב-6.8

הקרנת הסרט "תחריר" בקולנוע החברתי, רוטשילד פינת החשמונאים

לפני זמן קצר קיבלתי מייל מעמותת "חברה טובה", השולחת לי עדכונים על פעילויותיה מדי פעם בפעם.

פעילותה הנוכחית היא, כמסתבר, לבקש שאצביע לה מדי יום באפליקציית היוטיוב של בנק לאומי על מנת שתוכל לזכות במבצע "שני מיליון סיבות", פרויקט מימון העמותות של בנק לאומי. מתחת, ככה, בקטן, הציעו פרויקטים בעזרה לאנשים בעלי פיגור שכלי, התנדבות בבתי אבות ועשייה סביבתית.

בימים האחרונים עוסק המרחב הוירטואלי כולו בשאלה האם "אם תרצו" היא עמותה לגיטימית, משום שהיא עמותה פוליטית – ובנק לאומי הצהיר כי עמותות פוליטיות לא יורשו להשתתף בתחרות. השמאל כולו עומד על רגליו האחוריות ומאיים במעבר לבנק הפועלים, הידוע בפעולותיו ההומניטריות. מנכ"ל תנועת "שלום עכשיו", יריב אופנהיימר, אף הגדיל והצהיר על כך בפייסבוק, ולאחר מכן הצהיר על כך בריש גלי בתקשורת.

פוליטי היא לא מילה גסה

יריב אופנהיימר, שהוא אדם חכם, יודע שהכל פוליטי. הוא יודע שעמותת סיוע לנפגעות תקיפה מינית היא פוליטית, בדיוק כמו שהוא יודע שעמותה להגברת נגישות לנכים היא פוליטית – ובדיוק כמו שאפילו עמותה כמו "תנו לחיות לחיות" היא פוליטית. הכל פוליטי, הכל חותר לשינוי חקיקה – והכל מוכתב על ידי מדיניות ממשלתית.

אופנהיימר לא שכח. הוא לא שכח שעצם קיומן של העמותות הוא פוליטי, משום שמדינת ישראל לא דאגה לדברים האלו בעצמה. לא היינו צריכים עמותה לסיוע לנפגעות תקיפה מינית, אילו שירותי הרווחה היו מטפלים בכך. לא היינו צריכים עמותה להגברת הנגישות אילו התכנון העירוני והמוסדי היה פועל כהלכה, לא היינו צריכים עמותות להצלת בעלי חיים אילו היה תקציב המופרש לטובת סירוס ועיקור חיות רחוב והיצע רחב יותר של וטרינרים עירוניים – וכהנה וכהנה. הוא פשוט מדבר בשפה העממית – והעם חושב שפוליטיקה מתמצית רק בצבא ובגבולות

בויקיפדיה טוענים שאופנהיימר עשה תואר ראשון במשפטים ושני במדיניות ציבורית – ואני בטוחה שאיפשהו במהלך שנותיו הארוכות באקדמיה הוא למד דה-פוליטיזציה מהי. לאלו מאיתנו שלא מבלים את מיטב שעותיהם שם, דה-פוליטיזציה היא לקיחת נושא פוליטי במהותו והפיכתו לנושא נייטרלי לכאורה. אם נתייחס לדוגמא לנפגעות תקיפה מינית – הרי שעצם העובדה שמדובר בנשים מלמדת אותנו דבר או שניים. עובדה שיש יותר נשים שמותקפות מינית מאשר גברים – וזה לא בכדי, אלא תוצר ישיר של היחסים המגדריים בחברה. נושאים פוליטיים אינם מתקיימים בהכרח בזירה הפוליטית – קרי, הכנסת, ומתקיימים בכל רבדי החברה. ההבדל היחידי הוא שאין להם נציג מוגדר, או יצוג מפלגתי. אגב, גם זה פוליטי.

רקדו, קופים, רקדו

אחזור למייל שנשלח לי מוקדם יותר היום. עמותת "חברה טובה", במידה ואתם לא מכירים, מרימה פרוייקטים קצרי-טווח ומגייסת לטובתם מתנדבים – וזאת בהנחה שיש אנשים רבים שהיו רוצים להתנדב אבל לא יכולים להתחייב לזמן ממושך, בתוספת ההנחה שפעמים רבות מוסדות צריכים מתנדבים למאורעות ספציפיים, ואין סיבה שיחזיקו מערך מתנדבים שלם לצורך כך. חמודים, נכון?

החמודים האלו נאלצו לשלוח לאלפי האנשים ברשימת התפוצה שלהם מייל ובו הם מתחננים לקבל את קולם מדי יום, על מנת שבנק לאומי יואיל בטובו לזרוק להם כמה ג'ובות. בן רגע הפכה עמותה לגיטימית, שמבצעת פעילות חשובה, לקוף המרקד של בנק לאומי. הבנק יספיק להעניק את הפרס לזוכה המאושרת  בדיוק לפני שיגיש את דו"חותיו השנתיים, ועוד לקבל ניכוי מס בתוספת ליחסי הציבור.

איך אוכל לסרב לכך? גם לעזור לעמותה האהובה עלי וגם לעשות יחסי ציבור לתאגיד קפיטליסטי – וכל זאת במחיר הזעום של לייק אחד ליום, כי הזמן שלי, כך יודע בוודאות מי שעובר על חשבון העובר ושב שלי, מאוד זול.

ועכשיו ברצינות, כי הסגי-נהור הזאת לא תובילנו לשום מקום:

"אם תרצו" היא לא האישו. למעשה, "אם תרצו" היא יותר כמו הסחת הדעת. ניתן לשמאלנים לאכול אחד את השני, לימין להסתובב גאה וזחוח – וכך אף אחד לא ישים לב שהם כולם הקופים המרקדים המבדרים את אורחינו המכובדים בטרקלין.

בנק לאומי, יותר מכל דבר, עושה מאיתנו צחוק. עם כל רצוני להעשיר את העמותות החביבות עלי, הייתי מעדיפה שכולן ייסגרו, התאגיד ישלם מסים כדת וכדין – ומדינת ישראל תדאג לכל הנושאים החשובים שהן מעלות. תמיד האמנתי בשברת – שילמת. הייתי מעדיפה שגליה מאור תמצא דרכים טובות יותר למרק את מצפונה. בטוח יש עוד מקום באיכילוב לבניין על שמה. אם לא, שמעתי שתקשור עם חוצנים הולך טוב בימינו.

‎"כל המוצק נמס לאוויר, כל הקדוש מחולל – ומוכרח האדם להתעמת בחושים מפוכחים עם תנאי החיים האמיתיים ויחסיו עם בני ובנות מינו." -קרל מרקס

בחודש האחרון נושבת בישראל רוח חדשה. אולי מוטב לומר, מאות רוחות חדשות. מאות משבים, ללא כיוון אחיד. כל הפרשנויות הוכחו כמוטעות. עיתונאים ופוליטיקאים אמרו דבר והיפוכו בטווח של ימים זה מזה. אני עצמי אמרתי דבר-מה וחזרתי בי כבר עשרות פעמים בשבועות האחרונים באשר לדרך התנהלות המאבק, משום הייתי יאיר לפיד.

זה יכול ללכת לכל מקום. הקולקטיב שנוצר מתוך המחאה מסתעף ומתפתח – ודווקא הוא הקרקע הפוריה ביותר לאינדיבידואליזם. לא אינדיבידואליזם מנוכר ודורסני, זה שהוריש לנו הקפיטליזם, אלא אינדיבידואליזם אשר עוזר לאדם להעצים את עצמו ואת החברה הסובבת אותו, בדיוק כפי שחזה מרקס בשעתו. אדם מעוניין שדבר-מה יקרה – ולא מחכה שמישהו יעשה אותו, אלא גורם לו לקרות. אחרים פשוט מצטרפים. פתאום, כך נראה, הדבר אפשרי.

ישור לימין

הורגלנו בארץ לחשוב על פוליטיקה כעל פונקציה של תפישה בטחונית-מדינית, שכתוצר לוואי משפיעה גם על המצב הכלכלי. הימין הוא גם במקרה ניאו-ליברל המכרסם במעמד הביניים ולועס בתאווה את העשירונים התחתונים, אבל נו, אנחנו מדינה במלחמה, מה לעשות.

העניין הוא שזה לא רק אצלנו.

בואו נבחן את ארצות הברית. ג'ורג' בוש, מיליטריסט, קפיטליסט וטמבל מדופלם, כיהן בשתי קדנציות. האג'נדה המרכזית שהציג נסבה סביב מדיניות החוץ הלוחמנית שלו. בעגה העממית נקרא לזה "לטחון ת'מוסלמים". כתוצר לוואי לטחינה, הוא עודד כלכלה ניאו-פורדיסטית. קרי, גלובליזציה, אי-התערבות מדינית במצב האזרחים, תיעוש. בתקופתו של בוש ארה"ב לוותה הון רב כל כך מסין, שאם תחליט סין לגבות את החוב באחת תקרוס כלכלת ארה"ב, שגם כך עומדת על כרעי תרנגולת, לחלוטין. אבל היי, בסופו של דבר הם תפסו את בן לאדן.

מסך הערפל של הרפובליקניזם

טובת המדינה, כך אומרים הרפובליקנים, קודמת לטובת אזרחיה. גדולה מסך חלקיה, היא כאורגניזם חי ונושם, שיש לשרתו בראש ובראשונה. אם ישאר משהו בסוף, אחרי שסידרנו אותה, אולי נדבר על האזרחים. רק שבסוף כבר מאוחר וצריך לסדר ולנקות ולעשות כלים וכולם רובצים בעייפות על הספה ולמי יש עוד כוח לדיונים. מקסימום נדבר מחר.

מחר אין זמן, המדינה בדלת. מה, לא נפתח?

עובדה: מרבית מצביעי הימין, ברוב מדינות העולם המערבי, הם עניים.

שאלו אותי מדוע! הרי הימין הכלכלי רק הופך אותם עניים יותר, רק מעצים את הפערים, רק מחליש את האוכלוסיות המוחלשות.

ובכן, יש לפתרון הסוגיה אלף ואחת תיאוריות, כמו לכל סוגיה. לעניות דעתי, כחסידה גדולה של הבניות חברתיות, זה משום שהם מרגישים שזהו הסיכוי היחידי שלהם. אסביר. האתוס הקפיטליסטי מניח כי כל אדם יכול להגיע לכל מעמד שירצה ולכל קריירה שירצה – אילו רק יהיה מוכשר מספיק ויעבוד קשה מספיק. לפי התפישה הזו, המוצגת כעובדתית, כל העניים הם פשוט עצלנים ולא מוצלחים. ככאלה, הם יכולים רק לדאוג לביטחון המדינה. לפחות יש להם ערך כאזרחים נאמנים, כחיילים מסורים, אם אין להם כבני אדם פרטיים.

הגורם השני לכך שהשיח הכלכלי מוצג כא-פוליטי ומשני, בעיקר בקרב השכבות המוחלשות, הוא שאף אחד לא מלמד אותנו כלכלה. אף אחד לא מלמד אותנו מהם מיסים. אנחנו רק יודעים שאנחנו משלמים אותם. אף אחד לא מלמד אותנו מהי אג"ח, מהו מט"ח, איך מתנהלת הבורסה, מהו מדד המחירים לצרכן. אף אחד אפילו לא מלמד אותנו מהו ההבדל בין ממוצע לבין חציון. העיתונים הכלכליים מדברים אך ורק בז'רגון הזה. מעין קוד סודי שרק כלכלנים מכירים. כל אזרח במדינה יודע מהו האיום האיראני, אבל בודדים הם אלו שיודעים כיצד מנוהלות קרנות הפנסיה, המשפיעות על עתידם לא פחות מאחמדיניג'אד.

באופן מעורר השתאות, כבשו האזרחים את הרחובות – ולאט לאט, הם מתחילים גם לכבוש את השיח הכלכלי. אנחנו מתחילים להבין שמדינה היא לא-כלום ללא אזרחיה. דווקא הרפובליקניות הזו, שאמורה לכאורה לאחד אותנו כחברה, מפלגת. כל אחד דואג לתחת של עצמו, כי מי עוד ידאג לו. יש למדינה מלחמות לנהל. היא יוצרת אינדיבידואליזם קיצוני, בו הדבר היחידי שמשותף לרובם ככולם של האנשים הוא מידת אומללותם.

הביטחון זה האופיום להמונים החדש

מרקס כינה את הדת "אופיום להמונים". היא מסמאת את עיני האנשים ומעלימה מעיניהם את הפוליטי. בעולמנו המתחלן, צריך למצוא דת חדשה. לאומיות עובדת לא רע ככזו.

מרקס מעולם לא היה מרקסיסט. הוא לא התכחש לעובדה שבני האדם שונים זה מזה, שלכל אחד יש כשרונות ורצונות שונים – והוא לא חשב שיש לדכא אותם לטובת הכלל. נהפוך הוא. לטענתו, יש לעודד את פריחתם – לטובת הכלל. האדם, לדבריו, הוא אומן במהותו. חשיבותם של יצור וקידמה אינה פחותה מזו של מלאכת הציור והכתיבה. בשיטת הייצור הקפיטליסטית, טוען, נעלמה היצירה. נעלמים האומנים. בעבר היה מפיק הסנדלר נעל שלמה – מהסוליה ועד שרוך הנעליים. כיום נעלמים הסנדלרים ומוחלפים בפסי יצור ארוכים. האדם חדל להיות אומן והופך לבורג קטן בתהליך היצור. בלי להיות אומן, הרי שהאדם הוא בר-תחליף. הוא הולך בניגוד לטבעו והופך להיות סחורה העוברת לסוחר בעצמו.

המניפסט הקומוניסטי, הטקסט המפורסם ביותר של מרקס – ולעניות דעתי, מהגרועים שכתב, מתחיל במשפט "דברי-ימיה של כל חברה עד כה הם דברי ימים של מלחמת מעמדות". גם בעידן הפרה-מודרני היו וסלים ופיאודלים, עבדים ואדונים – אבל מיקומם תמיד היה ברור. הקפיטליזם גורם לנו לחשוב, בשוגג, שכולנו שווים וכולנו יכולים להגיע לראש הפירמידה. על כן, צריך להתחרות זה בזה. החברה מורכבת מהרבה אנשים שצריך לעקוף בדרך למעלה. אנחנו כל כך עסוקים בתחרות שאנחנו אפילו לא שמים לב שכל אחד מתחיל אותה מנקודה שונה בתכלית על המפה.

מדי פעם, כשאנחנו כמעט חדלים להיות חברה, תוקעים לנו איזו מלחמה שתקנה לנו כמה חודשי סולידאריות. אין דבר שמאחד אנשים יותר מאויב משותף, כך אומרים. עם זאת, בשבועות האחרונים כתליה האיתנים של חומת הביטחון הולכים ונסדקים. האזרחים מתאחדים – ולא כנגד משהו, אלא בעד משהו. אנשים פשוט קמים, יוצרים ויוזמים, בלי לצפות לתמורה. פשוט כי צריך, ונחמד, ואפשר. אנחנו כבר לא מוצרים. אנחנו אומנים. אנחנו רוחות שנושבות לכיוונים מנוגדים – וכמו שאמרה דפני, יוצרים הוריקן.

ומכאן, איך אומרים, אלוהים גדול.

ישראל בשבועיים האחרונים מהווה תצפית אנתרופולוגית מרתקת. שיקוף מואץ להיווצרותה של חברה.

זה התחיל באיוונט בפייסבוק, שמוחה על מחירי הדיור בתל אביב. כאשר לחצתי Attending היו פחות ממאה איש באירוע – ופרסמתי אותו על קיר הפרופיל שלי תוך ציון הבעייתיות שבו – התתרכזות בתל אביב ולא במדיניות ממשלתית כוללנית. בערב הראשון היו כעשרים אוהלים. ישבנו שם, על ספה מהוהה שאחד מחבריי מצא ברחוב, כאשר פתחו עלינו את הממטרות באמצע הלילה. הייתי בטוחה שלמחרת כבר לא יהיה שם איש.

אבל היו אנשים, אפילו יותר מאשר ביום האתמול. מישהו תרם ארגז מלא ירקות ולחם, מקרר, מטבח. פתאום הגענו לכותרות. התחלנו לדבר ב"אנחנו". לפני שהבנתי מה קורה, זה הפך ממחאה קטנה ופרטית למאבק ציבורי כללי. מדיור בתל אביב לדיור בכל הארץ, ממחירי השכירות למחירי הקנייה ולשיטה הכלכלית בכללותה. מאבק כמו שכבר שנים לא היה בארץ.

אבל את כל זה אתם כבר יודעים.

בימים האחרונים אני משקיעה את מירב זמני בשוטטות ממאהל אחד למשנהו. מלוינסקי לראש העין, לחיפה, לשכונת התקווה, ליפו. בשבוע הבא אני מתכננת לנסוע גם לאשדוד, לירושלים ולבאר שבע. בינתיים בכל מאהל בו הייתי צצו בעיות שונות – ורטוריקה שונה בינו לבין המאהל הראשי בשדרות רוטשילד. רטוריקה דיאלקטית במידת מה.

המחאה הזו מתחילה לגבש צורה של חברה אזרחית חדשה – והיא גם מהווה מיקרוקוסמוס לפערים המגולמים בחברה האזרחית הישנה. בחיפה, באופן סימבולי, ישנו רק איזור אחד הראוי להקמת מאהל מחאה – רחבת הסינמטק. הרחבה נמצאת גם בצמוד לאודיטוריום הראשי, בו הופיע באותו יום הכנר פנחס צוקרמן. את נועם רותם, אשר הגיע בלוויית איה כורם לשיר ולהביע תמיכה במפגינים, קטעו באמצע ההופעה, בטענה שהוא מפריע להופעתו של צוקרמן. הצעירים ומוסיקת המחאה שלהם הפריעו למבוגרים הבורגנים ליהנות מסשן המוסיקה הקלאסית. בנוסף, גם סכסוכים בין אג'נדות פוליטיות מנוגדות היו ניכרים במעגל הדיון.

במאהל ביפו ניתן היה להבחין בבעיות בפן הטכני. לדוגמא, בעייתיות בלינה משותפת של נשים וגברים ואיסור על שתיית אלכוהול, בניסיון לא להדיר את תושביה המוסלמים של יפו. רבים מן התומכים היו אנשי שמאל קיצוני, שבצביעותם כי רבה טענו כי לא ניתן לדבר על דיור הוגן לפני שמשיבים את כל האדמות שנלקחו מן הפלסטינים בשנת 48'. בראש העין המאהל כלל לא היה מאויש. בגן הקפקזים בפינת הרחובות לוינסקי והר ציון דווקא ניתן לראות פעילות וחיוניות רבה. יחד עם זאת, סביב מוקד הפעילות ישנן נערות העובדות בכביש ונרקומנים מחוסרי בית.

אולם אין צורך להרחיק לכת בכדי לראות את הפערים. מספיק להביט בשדרות רוטשילד עצמן. בצפון רוטשילד, בו התחיל המאהל, ממוקם המטבח – ובו נמצאים מרבית המפגינים שהיו במאהל מרגע הקמתו. ניתן להבחין כי אזור זה מקבל יותר אוכל ופינוקים אחרים, העיתונות מתמקדת בו ושם הצפיפות הגדולה ביותר. ככל שמרחיקים דרומה ניתן לראות כי המרחק בין האוהלים גדל והאנשים רגועים יותר, אך הם גם מביעים מרמור מכך שצפון רוטשילד מקבלת את מרבית הדברים הטובים. כאשר מספרו את האוהלים, בתהליך של ביורוקרטיזציה משועשעת, גם קיבעו את דריהם למקום. אוהל מס' 2 לעד יישאר בצפון ואוהל מספר 180 לעד יישאר בדרום. פערי מרכז מול פריפריה ושימור מעמדי. נשמע מוכר?

תחושה נוספת שהחלה להתעורר בחלק נכבד מהאנשים שהיו שם למן היום הראשון – ובכך אני מכלילה את עצמי, היא תחושת בעלות. בסך הכל, כיף במאהל. יש הופעות, אנשים נחמדים, אוכל. גם אנשים שאינם משתתפים במחאה באופן אקטיבי, מגיעים לכל ההפגנות והצעדות ומפתחים מודעות פוליטית, באים לצפות בהופעות וליהנות מהסרטים החופשיים ומהאוכל. אני מוצאת את עצמי כועסת עליהם. כועסת שהם הופכים את המקום הזה, שהוא קצת שלי, לפסטיבל גדול שהוא כבר לא שלי. כועסת שהם הופכים את המקום לצפוף ורועש יותר. כמוני גם רבים מחבריי. הרגש הזה הולך והופך מכעס להתנשאות גרידא.

כך, בתוך מחאה כנגד פערים חברתיים, החלו להיווצר פערים חברתיים.

הגיע הזמן לפוליטיקה

הדרך היחידה למסד את המאבק הזה – ולנסות להגיע למצב בו הפערים לא ילכו ויגדלו עד שיחנקו את המאבק הזה ויותירו אחריהם מכתש של יאוש, אלא יהפכו למדיניות יישומית, היא לפנות לפוליטיקה. כן, כן, לזירה הפוליטית. זו שאנחנו כל כך מתעבים.

המתודה לעשות זאת, בעיני, היא להתחיל לזמן אלינו ראשי מפלגות וראשי מפלגות פוטנציאליים, שיום אחד אולי יהיו ראש הממשלה הבא/ה שלנו. בואו נודה בזה, מנתניהו לא תבוא הישועה. מהם אולי כן. לכן חשוב שהם יתחילו לדבר איתנו, לא עלינו. דיון אמיתי. עם ציפי לבני, שלי יחימוביץ', עמרם מצנע, עם מי שתרצו. שהם יתחילו לעבוד בשבילנו. שהם, אם וכאשר הם ינהיגו אותנו, יזכרו בשביל מי הם עובדים. אי אפשר לדעת איך אנשים שיוצאים מתוך המאהל הזה יתגלגלו. יכול להיות שחלקם יהיו המנהיגים הפוליטיים של מחר, אבל אנחנו צריכים להתחיל לראות עם מי אנחנו מדברים היום.

לאלו מאיתנו שאינם יודעים מה זה אומר להיות פוליטיקאים, צירפתי וידאו אינפורמטיבי של את'יל בנושא.