תחפושת מבריקה

Posts Tagged ‘עתיד

צהריים. אני יושבת על ספסל רחוב בקרבת מתחם בזל, ממתינה לפגישה אצל הפסיכולוגית. אלטע-זאכן בהמשך הרחוב, מהישנים באמת, עם עגלה וסוס. אני חושבת ברחמים על הסוס, פחות על האיש – ואז קצת על האיש. לא ייאמן שאפשר עדיין להתפרנס ממכירה ושיפוץ של גרוטאות ישנות. קשה עד בלתי אפשרי ליצור לעצמך מקום חדש בעולם שהשתנה כל כך בכמה עשורים. בעולם שכבר היה לך מקום בו. הוא נראה כבן 60, ובעודו אוסף ארון מתפרק שנזרק לרחוב מבטו אומר אדישות, כמעט ריקנות.

אישה מבוגרת, העוטה לגופה טרנינג פוטר שחור, כאילו החום הנוראי של הצהריים באמצע יוני כלל לא נוגע לה, רצה לעברי במהירות. אני מורידה אוזנייה אחת. ספרינגסטין מוסיף להתנגן בשנייה. היא שואלת אם ראיתי את העגלה שלה. אני מנידה בראשי, ואומרת שהתיישבתי כאן רק לפני שתי דקות, אולי שלוש, ולא הייתה כאן עגלה. כמו עגלת סופר, היא ממשיכה, רק מלאה בדברים שלה. אני נושכת שפתיים. לא ראיתי. אולי אצל האלטע-זאכן. בראש מהדהד לי "בארץ הדברים האחרונים" של אוסטר. עולם מתפורר, אנושות גוססת, בו עגלה הייתה הדבר היקר ביותר שהיה יכול אדם להשיג. אני חושבת שהאישה הזו ואני חולקות מרחב גיאוגרפי, אבל היא חיה בארץ הדברים האחרונים. הדבר הטוב ביותר שהיא יכולה לצפות לו הוא לשרוד.

האלטע-זאכן לא ידע היכן העגלה שלה והיא רצה שוב לכיווני. שיערה הכהה, זרוק שיבה ואבק-דרכים, אסוף למחצה. חציו הפזור מדובלל מכדי להתנופף ברוח. הפעם היא לא התעכבה עלי. היא שאלה את פועלי הבניין שפרקו את מטענם ממול. הם לא טרחו להביט בה. ענו שלא ראו דבר. עיניה מלאו פחד. תהיתי מה היה לה בעגלה הזו. בקבוקים שמחויבים בפיקדון, כנראה – אבל אם לשפוט לפי מחוסרי הדיור שגרים בקרבת ביתי, סביר להניח שגם בגדים, אולי מזכרות קטנות. בית שלם. עולם. באותו רגע הבנתי שאני כבר צריכה להיכנס לפגישה. סיפרתי לפסיכולוגית על האישה. שתינו חלקנו דקה של דממה עצובה – ועברנו לדבר עלי.

תשע בערב, אולי קצת אחרי. הליכה מהירה מפלורנטין הבייתה, דרך הים. חם מכדי ללכת בתוך העיר. מפלורנטין לדרך אילת, ממנה לנווה צדק, משם לים, דרך הכרמלית. אור ירוק, אני חוצה את הכביש ונעצרת באי-תנועה בצומת הגדול שמול הדולפינריום. שם יושב על מגבת מהוהה המכסה תיק גב שחור חתלתול פצפון, בן לא יותר מחודש. סביב צווארו כרוכה רצועה מאולתרת מבד, כמו רצועת כלבים. נעצרת, מרימה מבט. גבר צעיר למדי, כבן שלושים, אהמר, עובר בין המכוניות עם כוס פלסטיק. הרמזור מתחלף, כולם מתחילים לנסוע. הוא הולך בגב שפוף לקראת הצרור והחתול, הכוס שבידו לא מרשרשת. ריקה לחלוטין. אני מלטפת את החתול, שואלת אם הוא שלו. הוא מהנהן בתגובה. מצביע על האייפון שלי ושואל אם אני רוצה לצלם אותו. אני אומרת שזה בסדר, לא עכשיו. יש לו מבטא זר, משהו לטיני, כנראה, שיער חלק שאורך עד כתפיו ועור שזוף. הוא נראה בעיקר עייף, מסוג העייפות שתוקפת אנשים כשהם נמצאים בסיטואציה שהם לא צריכים להיות בה, לא באמת. הוא מלטף את החתול במבט מבויש. אומר כמה מילים לא ברורות. אני ממלמלת. שנינו שותקים למספר דקות. אני נפרדת ופונה ללכת. שני צעדים ונעמדת. רוצה לתת לו כמה שקלים, אבל מפחדת מההכרה ביחסי הכוחות ביננו. לא רוצה להיות האדם הזה שמתייחס לאנשים מתוך רחמים. מבינה את צביעותי. מסתובבת. בבושה מוציאה 20 שקל מהארנק. הוא מודה לי, אומר שהחתול צריך זריקה. אני יודעת שהכסף לא ישמש לחיסון החתול, אבל מהנהנת בחיוך. נפרדת. האוזניות שבות להרעיש. ההליכה חוזרת לקצבה המהיר.

ללא עבר, ללא עתיד, ללא שם, ללא פנים. ואני שבה הבייתה.

2011 הייתה השנה הכי מטורפת, מלאה תקווה, משמחת, מעציבה ומייאשת שהייתה לי בחיי.

מעולם לא הייתה לי שנה כזו, שנדמה כאילו הכל קורה בה בבת אחת. זה נראה כאילו אפילו הטלטלות שחוויתי בחיי הפרטיים הובילו אותי למקום הנפלא הזה בו התקיימנו במשך מספר חודשים – J14. עד היום אני מתרגשת מזיכרון ההפגנות הראשונות, התרגשות שהיטיב איתמר שאלתיאל להגדיר – התאהבות שסופה לא ידוע, ופשוט אין ברירה אלא להתמסר, אפילו אם בסוף זה יוביל לשברון לב.

רבות דובר על השתלשלות האירועים ב-2011, כל הדברים שקרו במקביל. הם הושפעו אחד מהאחר, ובאותה נימה התקיימו זה לצד זה, ללא מגע ישיר. הם קראו לזה מהפכת הפייסבוק והטוויטר, מהפכת הצעירים, הם אמרו שזה היה ונגמר, הם ניתחו את זה באלף אופנים שונים.

לא אחזור על דבריהם. אני לא נוהגת לסכם את שסוכם – ועוד פחות מכך את מה שעוד לא הסתיים.

בתור תל אביבית המתגוררת במרכז העיר ומתניידת בעיקר ברגל, בחודשיים האחרונים אני עושה הכל כדי לא להגיע לשדרות רוטשילד. זה לא קל. לפעמים זה דורש ממני להכפיל את זמן ההגעה שלי למקומות – אבל ההליכה בשדירה נוטעת בי געגוע אינסופי, כמו ללכת לבדך בכל המקומות שהיו לרגע שלך ושל אהוב ישן. הצעידה שם היא ערגה אינסופית. שם היה את הפסל הגדול שנבנה ממתכת, ושם הקולנוע, שם החבר'ה ההזויים מ"מהפכה של אהבה", שם הספסל בו ישבתי עם ידיד לצלילי זוג מזדיין באוהל הסמוך – ושם הספוט הקבוע, בערך 30 מטרים מתחילת השדירה, עם הספה הישנה ומלאת הפשפשים, בו דיברנו על שינוי ותקווה והומניזם. רוטשילד הייתה חלק מהחיים. גם אם עבדתי עד שעה מאוחרת בלילה, או שהייתי צריכה לקום בבוקר למבחן, או שבדיוק חזרתי מיום נסיעות בין מאהלים ברחבי הארץ, זה היה ברור שאגיע לשם. זה היה כמו להגיע הבייתה.

רוטשילד הייתה המקום בו אנשים זרים הפכו לקהילה של ממש.

ועכשיו – דשא חדש, ניקיון, הסחים הרגילים של ימי שישי. הרים של בטון. כאילו כלום. כאילו חלמתי את הכל.

אולי באמת חלמתי את הכל.

זה היה חלום נהדר. הטוב ביותר שהיה לי. אולי חוץ מההוא שהיו בו ג'וני דפ ומלא קאפקייקס.

עכשיו הגיע הזמן לשלב ב' של החלום – הגשמתו.

אני חושבת שהוכחנו כולנו שמה שאנחנו רוצים זו מדינת רווחה. לפני כל דבר אחר, זה מה שאנחנו רוצים באמת. אנחנו רוצים צדק, אנחנו רוצים שיוויון – ואנחנו רוצים שנציגי הציבור שלנו ישקפו אותנו, את האנשים אותם הם מייצגים.

כנראה שאין ברירה, צריך להתחיל ללכלך את הידיים – ולהיות פוליטיים. לשים את הכלכלה במקום הראשון, לוודא שנציגי הציבור שלנו יודעים זאת – וייבחרו על פי גישתם הכלכלית. להתפקד למפלגות שאנחנו מסכימים עם מצען הפוליטי – ולדאוג שהאנשים הנכונים יהיו בראשן, ויגיעו לכנסת מטעמן. לקחת חלק בניהול הקהילה הזו, שאנחנו קוראים לה מדינה. לרחובות, כך או כך, עוד נחזור בקרוב.

ועכשיו, קצת תמונות, שניזכר מה היה לנו – ונתחיל להתכונן לעשות את זה אפילו יותר טוב, בשנה הבאה.

2012 שמחה לכולם!

רוקדים ברוטשילד, 16-10

חבלי כביסה לאורך השדירה, בליל ה-14.7

הפגנת המטאטאים בשכונת שפירא, 15.8

ברי סחרוף מגיע במפתיע, 26.7. מצאנו את עצמנו קצת כועסים על הרעש, כאילו מישהו פלש לנו לסלון

ילד חד"שניק, בהפגנה ב-6.8


הקרנת הסרט "תחריר" בקולנוע החברתי, רוטשילד פינת החשמונאים

סייד היקר,

קודם כל הרשה לי לפתוח ולומר שאני מקוראותיך הנלהבות ביותר. כשהייתי מנויה לעיתון "הארץ", על כל אלפי עמודיו אשר היו נערמים בפינת החדר בדרך לסל המחזור, תמיד התנחמתי בכך שלפחות אני יכולה לקרוא את הטור שלך בעותק קשה. כשהפסקתי את המנוי והמשכתי לקבל טלפונים ממרכז המכירות מעל שנה לאחר ההפסקה, בטירוף חושים שתזעזע אפילו את נציגי "הוט", שמרתי לעיתון חסד בעקבות הטור שלך, בין השאר.

משום כל המתואר, סייד, אני כותבת את הפוסט הזה. תבין, הייתי שולחת לך מייל, אבל ליד הטור האחרון לא מצוינת כתובת. אני בטח יכולה להשיג אותה. הרי אם מפרידים 6 אנשים בממוצע בין כל שני אנשים במדינת ישראל, הרי שבקהילת השמאל הישראלי הקטנטונת מפרידים אולי 1.2 אנשים – אבל כבר נתת לי הזדמנות פה, סייד, לדבר על הפיל בחדר. כזו אני, פרובוקטורית.

בטור האחרון שלך שאלת מיהו אותו עם שרוצה צדק חברתי. אמרת שאתה מזדהה עם מטרות המאבק, אבל לא מרגיש שייך אליו. זהו מאבק של יהודים, אמרת, בלי להגיד. הטוקבקיסטים הנלהבים שיבחו אותך. הם משבחים בכל שבוע. הרי אתה ערבי המחמד של מדינה שלמה. כשבסגנונך הסרקסטי אתה עומד על כל הצביעות בחברה הישראלית, על כל הנאורות-לכאורה, אתה מכריח אותנו, היהודים, לצחוק ולשבח או להתנגד ולהודות שגם אנחנו גזענים. או שנצחק איתך, או שנהיה חלק מהם. אנחנו הרי לא רוצים להיות חלק מהם.

העובדה שאין כמעט ערבים במאהלים השונים הציקה לי מרגע נטיעת האוהל הראשון – והתחושה המטרידה רק הלכה וגברה עם כל אוהל חדש שננטע. היא הציקה לי משום שפתאום נוצר במאהלים האלו שיח חברתי חדש. שיח דמוקרטי נטול היררכיה, בו לכל אחד יש את שלוש דקות התהילה שלו, כל אחד נשמע, כל אחד חשוב כמו כל השאר. פלורליזם אמיתי, כמו שמעולם לא ראיתי לפני כן. בטח לא בישראל. בשיח החדש ומלא החיוניות הזה לא השתתפו כמעט בכלל אזרחיה הלא-יהודים של מדינת ישראל. התחושה המטרידה לא עזבה אותי.

הסיסמה הזו, "העם דורש צדק חברתי", התהוותה בערך ארבעה ימים לאחר יומה הראשון של המחאה. ארבעה ימים זה כלום, תוכל לטעון. תמיד הייתם עם. טענה זו, סייד, לא תהיה טענה נכונה. ארבעה ימים במאבק הזה, בטח ובטח בימיו הראשונים, הם כעולם ומלואו. בארבעה ימים קרו כל כך הרבה דברים. וערבים לא היו שם. בכלל.

תבין, סייד, מעולם לא התנשאתי מעל ערבים. מעולם לא חשבתי שאני יודעת מה טוב בשביל ערבים יותר מאשר הערבים עצמם. מעולם לא חשבתי שאני טובה יותר מכל אדם אחר – ולכן אני תמיד בעד לתת לאנשים לדבר בעד עצמם. נכון, יש שכבות מוחלשות וקשות-יום, והן לא יכולות לדבר בעד עצמן. אני תמיד מנסה לגרום לקולן להישמע – ולכן מתחילת המחאה אני רק רצה בין מאהל למאהל, בין שכונה לשכונה – ומנסה להעלות למודעות ציבורית את מצוקותיהם של אלו שאין להם את הפריבילגיה לצאת לרחובות, כי הם עסוקים בהישרדות.

דווקא אתה, סייד, מכל האנשים, לא משתייך לאותה קבוצה קשת יום. דווקא לך יש את הפריבילגיה, כמו שלי יש, לצאת לרחוב ולדבר. עכשיו, אני לא תמימה. אני יודעת שקשה לערבי להרגיש כחלק מהחברה במאות מונים מאשר ליהודי. אני יודעת שיש אפליה. אני יודעת הכל. השאלה היא, מה עושים עם זה. בחרת לבקר מבחוץ. לומר שאלו אנחנו שלא מקבלים אותך.

מיהם אותם "אנחנו"? שהרי רק על עצמי לספר ידעתי. ידעתי ששלחתי מייל ארוך וכמעט מתחנן לחבר דרוזי מהאוניברסיטה. אמרתי לו שחשוב נורא שהשיח הזה, על אזרחות חדשה, יכיל גם אזרחים שאינם יהודים. הפצרתי בו לבוא. אמרתי לו שגם אם לא ירצה בכך, שיפנה אלי את חבריו. אני אדאג להכיר להם את החבר'ה, אני אדאג שישתתפו במעגלי הדיון. שהשיח יכיל גם אותם. הוא לא ענה. סטודנט למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, לא אדם קשה-יום מהפריפריה.

סייד, אני כותבת את הפוסט הזה בגוף שני בגלל שמי יודע, אולי הוא יתגלגל אליך. אתה עיתונאי ותסריטאי, יש לך קהל קוראים. אני לא יודעת בקשר לכולם. כאמור, אני לא אוהבת לדבר בשם אחרים. אבל סייד, אתה צריך להיות פה. ערבים אחרים צריכים להיות פה. אני לא יכולה לדבר בשמו של אף אחד אחר. אינני יודעת מה אדם אחר רוצה. אינני יכולה לדעת.

אינני יודעת כלל אם אתה, סייד, רוצה להיות חלק מ"העם" הזה שדורש צדק חברתי. אני כן יודעת שאתה אזרח – ושאם אתה רוצה שיקרה פה שינוי, אתה חייב להיות פה. אתה חייב להשתתף בקבוצות הדיון, אתה חייב להקשיב, אתה חייב להשמיע את קולך. "העם" כרגע במשבר זהות. אם אתה רוצה שהזהות החדשה שלו תכיל גם אותך, אתה מוכרח להיות נוכח. למרות האירוניה והצדק הפואטי, אתה לא יכול לצפות מהיהודים לעשות בשבילך את כל העבודה.

עבודה ערבית, שנינו יודעים, לא מוכרחה לכלול מאלג'.

ישראל בשבועיים האחרונים מהווה תצפית אנתרופולוגית מרתקת. שיקוף מואץ להיווצרותה של חברה.

זה התחיל באיוונט בפייסבוק, שמוחה על מחירי הדיור בתל אביב. כאשר לחצתי Attending היו פחות ממאה איש באירוע – ופרסמתי אותו על קיר הפרופיל שלי תוך ציון הבעייתיות שבו – התתרכזות בתל אביב ולא במדיניות ממשלתית כוללנית. בערב הראשון היו כעשרים אוהלים. ישבנו שם, על ספה מהוהה שאחד מחבריי מצא ברחוב, כאשר פתחו עלינו את הממטרות באמצע הלילה. הייתי בטוחה שלמחרת כבר לא יהיה שם איש.

אבל היו אנשים, אפילו יותר מאשר ביום האתמול. מישהו תרם ארגז מלא ירקות ולחם, מקרר, מטבח. פתאום הגענו לכותרות. התחלנו לדבר ב"אנחנו". לפני שהבנתי מה קורה, זה הפך ממחאה קטנה ופרטית למאבק ציבורי כללי. מדיור בתל אביב לדיור בכל הארץ, ממחירי השכירות למחירי הקנייה ולשיטה הכלכלית בכללותה. מאבק כמו שכבר שנים לא היה בארץ.

אבל את כל זה אתם כבר יודעים.

בימים האחרונים אני משקיעה את מירב זמני בשוטטות ממאהל אחד למשנהו. מלוינסקי לראש העין, לחיפה, לשכונת התקווה, ליפו. בשבוע הבא אני מתכננת לנסוע גם לאשדוד, לירושלים ולבאר שבע. בינתיים בכל מאהל בו הייתי צצו בעיות שונות – ורטוריקה שונה בינו לבין המאהל הראשי בשדרות רוטשילד. רטוריקה דיאלקטית במידת מה.

המחאה הזו מתחילה לגבש צורה של חברה אזרחית חדשה – והיא גם מהווה מיקרוקוסמוס לפערים המגולמים בחברה האזרחית הישנה. בחיפה, באופן סימבולי, ישנו רק איזור אחד הראוי להקמת מאהל מחאה – רחבת הסינמטק. הרחבה נמצאת גם בצמוד לאודיטוריום הראשי, בו הופיע באותו יום הכנר פנחס צוקרמן. את נועם רותם, אשר הגיע בלוויית איה כורם לשיר ולהביע תמיכה במפגינים, קטעו באמצע ההופעה, בטענה שהוא מפריע להופעתו של צוקרמן. הצעירים ומוסיקת המחאה שלהם הפריעו למבוגרים הבורגנים ליהנות מסשן המוסיקה הקלאסית. בנוסף, גם סכסוכים בין אג'נדות פוליטיות מנוגדות היו ניכרים במעגל הדיון.

במאהל ביפו ניתן היה להבחין בבעיות בפן הטכני. לדוגמא, בעייתיות בלינה משותפת של נשים וגברים ואיסור על שתיית אלכוהול, בניסיון לא להדיר את תושביה המוסלמים של יפו. רבים מן התומכים היו אנשי שמאל קיצוני, שבצביעותם כי רבה טענו כי לא ניתן לדבר על דיור הוגן לפני שמשיבים את כל האדמות שנלקחו מן הפלסטינים בשנת 48'. בראש העין המאהל כלל לא היה מאויש. בגן הקפקזים בפינת הרחובות לוינסקי והר ציון דווקא ניתן לראות פעילות וחיוניות רבה. יחד עם זאת, סביב מוקד הפעילות ישנן נערות העובדות בכביש ונרקומנים מחוסרי בית.

אולם אין צורך להרחיק לכת בכדי לראות את הפערים. מספיק להביט בשדרות רוטשילד עצמן. בצפון רוטשילד, בו התחיל המאהל, ממוקם המטבח – ובו נמצאים מרבית המפגינים שהיו במאהל מרגע הקמתו. ניתן להבחין כי אזור זה מקבל יותר אוכל ופינוקים אחרים, העיתונות מתמקדת בו ושם הצפיפות הגדולה ביותר. ככל שמרחיקים דרומה ניתן לראות כי המרחק בין האוהלים גדל והאנשים רגועים יותר, אך הם גם מביעים מרמור מכך שצפון רוטשילד מקבלת את מרבית הדברים הטובים. כאשר מספרו את האוהלים, בתהליך של ביורוקרטיזציה משועשעת, גם קיבעו את דריהם למקום. אוהל מס' 2 לעד יישאר בצפון ואוהל מספר 180 לעד יישאר בדרום. פערי מרכז מול פריפריה ושימור מעמדי. נשמע מוכר?

תחושה נוספת שהחלה להתעורר בחלק נכבד מהאנשים שהיו שם למן היום הראשון – ובכך אני מכלילה את עצמי, היא תחושת בעלות. בסך הכל, כיף במאהל. יש הופעות, אנשים נחמדים, אוכל. גם אנשים שאינם משתתפים במחאה באופן אקטיבי, מגיעים לכל ההפגנות והצעדות ומפתחים מודעות פוליטית, באים לצפות בהופעות וליהנות מהסרטים החופשיים ומהאוכל. אני מוצאת את עצמי כועסת עליהם. כועסת שהם הופכים את המקום הזה, שהוא קצת שלי, לפסטיבל גדול שהוא כבר לא שלי. כועסת שהם הופכים את המקום לצפוף ורועש יותר. כמוני גם רבים מחבריי. הרגש הזה הולך והופך מכעס להתנשאות גרידא.

כך, בתוך מחאה כנגד פערים חברתיים, החלו להיווצר פערים חברתיים.

הגיע הזמן לפוליטיקה

הדרך היחידה למסד את המאבק הזה – ולנסות להגיע למצב בו הפערים לא ילכו ויגדלו עד שיחנקו את המאבק הזה ויותירו אחריהם מכתש של יאוש, אלא יהפכו למדיניות יישומית, היא לפנות לפוליטיקה. כן, כן, לזירה הפוליטית. זו שאנחנו כל כך מתעבים.

המתודה לעשות זאת, בעיני, היא להתחיל לזמן אלינו ראשי מפלגות וראשי מפלגות פוטנציאליים, שיום אחד אולי יהיו ראש הממשלה הבא/ה שלנו. בואו נודה בזה, מנתניהו לא תבוא הישועה. מהם אולי כן. לכן חשוב שהם יתחילו לדבר איתנו, לא עלינו. דיון אמיתי. עם ציפי לבני, שלי יחימוביץ', עמרם מצנע, עם מי שתרצו. שהם יתחילו לעבוד בשבילנו. שהם, אם וכאשר הם ינהיגו אותנו, יזכרו בשביל מי הם עובדים. אי אפשר לדעת איך אנשים שיוצאים מתוך המאהל הזה יתגלגלו. יכול להיות שחלקם יהיו המנהיגים הפוליטיים של מחר, אבל אנחנו צריכים להתחיל לראות עם מי אנחנו מדברים היום.

לאלו מאיתנו שאינם יודעים מה זה אומר להיות פוליטיקאים, צירפתי וידאו אינפורמטיבי של את'יל בנושא.

מתחילת המחאה הזו העברתי עליה ביקורת. אמרתי שזה לא יעבוד, שלאף אחד אין מושג על מה הוא מדבר, שכולם שם היפים ואין מזגן – והמשכתי להגיע בכל יום.

שיחות על כלכלה, מדינה ואזרחות נקטעות על ידי שירים מהסבנטיז הבוקעים מגיטרות חורקות. מדי פעם עובר מישהו עם כוסיות עראק ומחלק לכולנו, אחר מביא אוכל. כולם זרים בחיים האמיתיים, חברים אד-הוק במאהל. אני צריכה להיות צינית, מצליחה מדי פעם, אבל אם מישהו מבחוץ מעביר ביקורת אני נובחת ככלב שמירה.

הם אוהבים לדבר על דפני ליף כמנהיגה, אבל היא לא מנהיגה. היא בחורה שפתחה איוונט בפייסבוק. היא לא מתבטאת כמנהיגה ולא נראית כמנהיגה. כל ניסיון להכפיש אותה ומתוך כך להכפיש את כל המאבק הוא ריק מתוכן.

למאבק הזה אין מנהיגים.

אנחנו מחפשים הנהגה כי אנחנו רגילים להנהגה, כי אנחנו רגילים להיות עדר כבשים שתר אחרי רועה – אבל בעצם המאהל הזה מסתדר די טוב בכוחות עצמו.

ישנתי כאן רק לילה אחד. אני מבקרת בכל יום. הארוחות תמיד מוכנות, הכלים תמיד נשטפים. שום דבר לא נגנב, כולם עוזרים לכולם. לקח מעניין על טבע האדם, לטובת הקורא תומס הובס.

הם אומרים שזו מחאה של שמאלנים תל אביביים מפונקים, אבל בתוך כל זה ישנו שיח ארץ-ישראלי אנכרוניסטי, המדבר על סולידאריות, על "העם", על הצלת המדינה. שנים כבר לא דיברנו על "העם". בתוך השמאל הקיצוני זה בכלל היווה טאבו.

חשיבותה של רצינות

המאהל הזה נותן לנו דבר שלא היה לנו כבר המון זמן – תקווה. במפתיע, נמצאים פה אנשים שלא עוסקים בנושאים פוליטיים כחלק מחיי היומיום שלהם. אנשים שמתחילים להבין שהעובדה שקשה להם לא נובעת מכך שהם אינם מוכשרים, אלא מכך שהשיטה רקובה ולא מאפשרת להם להצליח.

אחת הביקורות השגורות על המתרחש במאהל היא שמדובר בחבורת היפים הזויים. יש בזה משהו. אני נכנסת לשם והופכת להיפית הזויה, כזו שמאמינה בהיות האדם טוב מטבעו וביכולת שלנו, כאנשים, לשנות את העולם. קצת נחמד להיות היפית הזויה. בטח שיותר נחמד מלהיות יאפית נורמטיבית.

בהדרגה ואז בפתאומיות מתחילה להיעלם הציניות. מתחילה להתעורר תחושה חמימה ולא מוכרת של יכולתנו לחולל שינוי ולהפוך את ישראל למדינת רווחה. לצמצם את הפערים, להפוך את השיח הכלכלי לנחלת ההמונים, לא לכלכלנים ובעלי הון בלבד. להפוך את השיח הפוליטי לנחלת ההמונים, לא לפוליטיקאים ועסקנים בלבד. להפוך לדמוקרטיה אמיתית, למדינת רווחה של ממש.

חלקכם מכירים אותי – ובטח אין לכם מושג מה נפלתי עליכם עם האופטימיות הזו. אלו מכם שאינם מכירים אותי בטח חושבים שפשוט לקחתי יותר מדי סמים. אז עזבו, אני לא אנסה לשכנע אתכם. פשוט בואו. אל תבואו לצפות, הצטרפו למישהו, התחילו לדבר. איכשהו, ככה זה עובד. פשוט מתחילים לדבר. היפים, כבר אמרנו. תנו לזה לשחק לכם עם המוח קצת. מה שלא יקרה פה, גם אם טיפ-טיפה של מדיניות לא תשתנה מזה, משנה אותנו.

בשבוע האחרון כולם עוסקים במחאה הידועה בשם הספק אוהד – ספק לועג, "מחאת הקוטג'".

הרבה נאמר על אותה מחאה. נאמר עליה שהיא פופוליסטית, מגוחכת, מרחיקה את עיני הציבור מהנושאים החשובים. נאמר שזו כולה גבינה. חתרנים אמיתיים התגאו בכך שהם קנו קוטג', כי להם יש מספיק מודעות חברתית לנושאים החשובים באמת.

אני שתקתי. כשאין לי מה לומר, אני משתדלת לשתוק. לא קניתי קוטג', שאני ממילא לא קונה כבר שנים ורק מתפנקת מדי פעם כשאני נוסעת להורים – זה באמת יקר מדי – ושתקתי.

את השתיקה שלי בנושא מפירה ההתבטאות המגוחכת של נתניהו, כפי שפורסמה היום בצהריים ב-Ynet, תחת תת-הכותרת, "ניצחון נוסף למחאת הקוטג' ".

נתניהו, בדרכו חסרת עמוד השדרה, מכריז על דרך התמודדות חדשה עם האמרת מחיריהם של מוצרי החלב – ייבוא מוצרי חלב זולים מחו"ל – וחסל!

בשביל להבין את גודל הבדיחה, על חשבוננו, יש להבין מספר דברים בסיסיים על מיסוי.

אני, כרובנו, הייתי בורה לחלוטין בנושא, עד החודשים האחרונים ממש. ידעתי שלפעמים משלמים מיסים, שאני לא מרוויחה מספיק בשביל שיגבו אותם, שמזה מתנהל תקציב המדינה. האמת שגם לא התעניינתי בנושא במיוחד. קל להתעלם ממנו, במיוחד במדינה שאוהבת להשאיר אותך בורה.

לא אתיימר להיות כלכלנית דגולה. לא אעניק לכם פה ניתוחים כלכליים מפורטים. לא ארעיף עליכם נתונים. את רובם יש לי, אני אוספת אותם כבר שבועות ואשתמש בהם לפוסט אחר, ארוך ומפורט יותר, אבל התחושה היא תחושת בהילות. תחושה שאם לא נבין עכשיו, ממש עכשיו, מה קורה, זה כבר יהיה מאוחר מדי.

המיסים הללו שאנו משלמים

ישנם שני סוגים של מיסים, המהווים את הנתח הארי מתקציבה של מדינה – מיסוי ישיר ומיסוי עקיף. מיסוי ישיר הוא מס הכנסה. ברי המזל שבנו מכירים ושונאים אותו, חסרי המזל ביננו לא מגיעים למשכורות מתוכן צריך לשלם אותו. שיעור מס ההכנסה מדורג באופן פרוגרסיבי. בפשטות – ככל שאתה מרוויח יותר, כך אתה משלם אחוזים ניכרים יותר ממשכורתך לרשות המיסים. בשנים האחרונות מדיניות הממשלה היא להוריד את מס ההכנסה.

אז ההכנסות ממס ההכנסה יורדות, אבל תקציב המדינה לא הצטמצם, ואף גדל. מנין אנו משלמים אותו?

וכאן נכנס לתפקיד המיסוי העקיף, זה שמשפיע על כולנו.

מיסוי עקיף הוא המיסוי שמוטל על מוצרים. על כל מוצר, החל ממכונית וכלה בקוטג'. והוא במגמת עלייה. תלולה. זה אומר שלמעשה בעוד שמס ההכנסה יורד, מחירם של כל המוצרים עולה.

חברה ופערים

ובכן, הגיע הזמן להשתמש במספרים. לצורך הסברת הנושא, אשתמש במקרי הקיצון.

פלוני מרוויח 1,000 שקל בחודש. אלמוני מרוויח 200 שקל בחודש. שניהם חיים מלחם וקוטג'. אלו עולים 50 שקל בחודש.

כאשר מס ההכנסה גבוה ואין כלל מיסוי עקיף, משלם פלוני 50% מס הכנסה. כלומר, יש לו 500 שקל נטו בחודש. על לחם וקוטג' הוא משלם 50 שקל – ונותר עם 450 שקל בחודש.

אלמוני התפרן אינו משלם מס הכנסה כלל. הוא משתכר 200 שקל נטו בחודש – ומוציא 50 שקל על לחם וקוטג'. נותרים לו 150 שקלים בחודש.

כל שאר הכסף הולך לחסכונות. לפלוני 450 שקלים בכיסו, לאלמוני 150 שקלים. כלומר, פלוני חוסך פי שלוש יותר מאשר אלמוני.

הפער בין חסכונותיו של פלוני לאלו של אלמוני עומד על 200%.

לעומת זאת, כאשר אין כלל מס הכנסה והמיסוי העקיף גבוה, משתכר פלוני 1000 שקלים בחודש. המיסוי העקיף יכפיל את מחיר הלחם והקוטג', כך שישלם פלוני 100 שקלים על מזונו. הוא יוותר עם 900 שקלים בחודש.

אלמוני יוציא גם הוא 100 שקלים על לחם וקוטג', אך יוותר עם 100 שקלים בלבד.

לפלוני 900 שקלים בכיסו, לאלמוני 100 שקלים. כלומר, פלוני חוסך פי תשע יותר מאשר אלמוני.

הפער בין חסכונותיו של פלוני לחסכונותיו של אלמוני עומד על 800%.

המצב בישראל 2011 קרוב יותר למקרה השני מאשר למקרה הראשון. קרוב מדי.

קוטג' .VS קממבר

אנחנו כבר לא מדברים על מותרות. אנחנו מדברים על הישרדות. ואנחנו מצליחים לשרוד, איכשהו.

אבל אתם יודעים מה, אנחנו לא צריכים רק לשרוד.

אנחנו יכולים להרשות לעצמנו חיי מותרות. השקל הוא אחד המטבעות היציבים והחזקים בעולם. התעשייה בישראל היא עצומה. ואנחנו בקושי חיים.

נתניהו מדבר על מחיריהם של מוצרי חלב, כאילו לאלו אין שום קשר למדיניות. זה לא אנחנו, זה הם. מגדלי הפרות החמדנים האלו.

אבל זו הכל מדיניות. הכל.

בתוך כל הרטינות הבלתי פוסקות שאנו משחררים, אנחנו נוטים לשכוח שאנחנו הרוב. וגם לנו יש כיכרות. אולי הגיע הזמן שנצא מפייסבוק, נוריד כמה שכבות של ייאוש ושל ציניות – ונתחיל להבעיר את הכיכרות. כי זו לא רק גבינה, לעזאזל. אלו החיים שלנו.

הגיעו מים עד נפש – ואנחנו טובעים בשתיקה.

ולמרבה האירוניה, עוד קוראים לזה ניצחון.

אף פעם לא יכולתי לסבול טקסי זיכרון.

הזמרים תמיד מזייפים, הסאונד תמיד חורק, הברכיים שלי תמיד כואבות מן העמידה הממושכת, או לחילופין הלשבת-לקום של צפירה-יזכור-התקווה. אני מוצאת את עצמי טרודה בעצבי שלי כל כך הרבה שכשאני פורצת בבכי פתאומי מתמונה מחרידה או עדות מזעזעת, זה לחלוטין תופס אותי בהפתעה. יותר מכל, אף פעם לא יכולתי לסבול טקסים בגלל הכפייה הזו שבהם. הם כופים עלי להיות עצובה, כופים עלי להתאבל. כופים עלי להוקיר את האתוס של המרטיר הגיבור, המקריב את עצמו על מזבח האידיאלים. כופים עלי להשטיח את המתים לכדי שדים של רגשות אשם פרטיים וקולקטיביים גם יחד, המזכירים לי כל הזמן שאני לא כאן סתם. אני כאן בזכותם – והמורשת שלהם אלי הוא שאמשיך להיות כאן. אנשים צבעוניים, מלאי רבדים, מרודדים לכדי סטטיסטיקה, לכדי גיבורים מוחלטים – ועל כתפי הצנומות מונח עול בדמותן של אלפי גוויות שעלו בסערה השמימה.

כשהייתי חיילת בעצמי אהבתי להשתעשע במחשבה שאהפוך לחללת צה"ל. לא שהיה סיכון כזה, עם כל הסכנה שבחתכי נייר, אבל עדיין. מה הטעם בדמיון אם אי אפשר להפליג בו. ניסיתי לחשוב איך יסריטו אותי. ניסיתי לחשוב אם יראיינו את הילדים שלמדו איתי בחטיבה, או ביסודי, אלו ששנאו אותי ונהגו לכפכפני בכל הזדמנות. צחקתי בקול כשחשבתי שאלו יאמרו שהייתי נהדרת. דמיינתי שחברי אומרים עלי איזו בחורה מאושרת אני וכמה אני צוחקת המון. חשבתי שזה נכון רק לפעמים, לרוב לא. אבל מה זה משנה, היום אני גיבורה. מצגת תמונות מוקרנת למול כל העולם. היא מסבירה להם מי יכולתי להיות – טובה יותר ממי שעלולה הייתי להיות לו לא הייתי נהרגת.

כשאת מתה למען המדינה, כולם נהיים הורייך, אחייך – ואלו שחבים לך תודה על קיומם הנוכחי.

חשבתי לעצמי שכשהיו מקריאים את שמי בטקסים היו אומרים, למשל, "סמלת גל חן". חשבתי שזה מוזר, שהדרגה שלי תיהגה לפני שמי הפרטי, אבל מה זה משנה, אם אמות.

בדרך כלל אני מקפידה לא לצאת מן הבית בימי זיכרון. אני לא פותחת טלוויזיה, מתעלמת מקיומם של הטקסים האלו. בדרך כלל אני קוראת המון עיתונים, לפעמים גם זה לא. מספיק קשה לי לשאת את העול הפרטי שלי על הכתפיים. השנה החלטתי לחרוג ממנהגי – וללכת לטקס הזיכרון של "לוחמים לשלום".

למי שלא מכיר, "לוחמים לשלום" הינה תנועה שהוקמה במשותף על ידי פלשתינאים וישראלים אשר לקחו חלק פעיל בלוחמה באיזורנו, מן הצדדים השונים של המתרס – וכעת מנסים לייצר דיאלוג ולחתור לשלום. על כן, הטקס הזה נראה היה כמו מה שרציתי לשמוע. סיפורים משני צדי המתרס, בהם איש אינו גיבור למען המטרה האחת, אלא אדם שנקלע למציאות קשה. אדם אמיץ, אדם טראגי – אבל עדיין אדם.

לטקס, שנערך בהאנגר 3 שברידינג, הגיע מרבית השמאל הישראלי. האולם עצמו היה מלא עד אפס מקום, בישיבה ובעמידה. הנעשה על הבמה הוקרן גם בחוץ, אל מול מאות אנשים שלא הספיקו להבטיח לעצמם מקום בפנים. מחט גדולה מספיק וכל הבועה התל אביבית המפורסמת הייתה מתפוצצת בקול שאון. מחוץ לטקס התאגדו מספר בחורים להפגנת מחאה קטנה, בה הם מכנים את המשתתפים בטקס בוגדים, משום שמעלים בנשימה אחת הן טרוריסטים פלשתיניים והן לוחמי צה"ל.

מה שהם לא ידעו, זה שלמעשה לא ממש עסקו בלוחמי צה"ל.

סתם, אני מגזימה. נערה דרוזית מבית ג'אן דיברה על שני אחיה אשר נהרגו בזמן שירותם בצה"ל. היא דיברה על הקושי של ערבי בהריגת ערבי אחר, על הגדרת הזהות. במובן מה, היא כמעט דיברה בהאשמה. מדינת ישראל דרשה מאיתנו לבחור – ועכשיו אחי מתים. הם היו יותר ערבים מישראלים, היא אמרה, בלי לומר במפורש. יותר כבושים מאשר חיילים.

אין בכוונתי לומר שלא היה שוני מהותי בין הטקס של "לוחמים לשלום" לבין הטקסים הגנריים. ייחודו של הטקס טמון היה בכך שהוא, בניגוד לאחרים, קידש את החיים – ולא את המוות. היה זה טקס הומניסטי מאוד במובן זה. יחד עם זאת, בין סיפור אחד לסיפור אחר, האנשים עצמם נשכחו גם כאן. הם לא היו רלוונטיים. יותר רלוונטי לדבר על הפסקת הכיבוש, על החיים של כולנו, על שלום, על שטחים. הטקס היה אלטרנטיבי רק בהציגו את האנטיתזה לטקס המרכזי שבכיכר רבין. הוא הפוך, אבל זהה. במקום חיילים ישראלים שנפלו בקרב דובר על פלשתיניים שנפלו בעת התנגדות לכיבוש. במקום שהאשמה תהיה על כתפיהם של אזרחי ישראל שעדיין חיים משום שחיילים אלו נתנו את חייהם בשבילנו, האשמה מוטלת על אזרחי ישראל אשר אינם עוצרים את הכיבוש.

אג'נדה חדשה, אשמה ישנה.

והאנשים עצמם?

עזבו, הם כבר מתים.

יולי הוא תמיד חודש קשה.

אני לא יודעת למה זה יוצא ככה. את בית הספר היסודי סיימתי מזמן, ליולי אין שום משמעות מבחינתי – אבל איכשהו תמיד הכל מתפוצץ ביולי.

בכל יולי מזה שנים אני מרגישה שאני לא מסוגלת להמשיך בדברים כמו שהם. לפני שלוש שנים עצרתי את הכל וטסתי לאירופה, לפני שנתיים עזבתי את הכל וטסתי למזרח-אסיה, לפני שנה עזבתי את אסיה ועברתי לתל אביב.

אולי זה הקיץ, הלחות שמשחקת לי עם הראש ומכריחה אותי להחליט החלטות, להכיר בכך שלא טוב לי במצב הנוכחי, או בני-הנוער שעושים רעש מתחת לבית כל הלילה ומכריחים אותי להישאר ערה ולחשוב. אולי זה סתם סימן לכך שעוד מעגל הושלם – ושהגיע הזמן להתחיל לצייר אחד חדש, חופף לו.

כך או כך, הרגשה של שינוי זורמת בעורקיי ואני לא יכולה להתכחש לו יותר. הגיע הזמן לדרך חדשה.

עכשיו השאלה היא איך מוצאים את הדרך הארורה הזאת.

מצד אחד אני חושבת שאמירות כמו "אני לא ילדה, אני צריכה להפסיק לברוח" מעצבנות אותי. הבורגנות והפלצנות שבהן מעצבן אותי.

מנגד, האמת שנמאס לי לברוח. אולי זה כי אני לא ילדה, אולי זה כי סתם נמאס לי, באופן כללי.

אני חושבת שאני צריכה יציבות, רק כזו מהסוג המעניין.

ועתה אבחר לקטוע את הנימה המלנכולית לטובת נימה אינטרסנטית.

אולי אתם יודעים איך אשנה את החיים שלי?

אולי אתם מכירים דירה יפה בתל אביב שמחפשת דיירת סמי-ענייה?

אולי יש לכם איזו עבודה ששמעתם עליה – ואתם חושבים שאוכל להתאים?

אולי סתם בא לכם לספר משהו מעניין, שיגרום לי לחשוב? לפעמים הכל בנאלי שאפילו לחשוב אני שוכחת.

ואם זה לא מועיל ולא מעניין – בחייאת ראבאק, תספרו לי משהו מצחיק.

כל מה שאני צריכה זה טריגר.


בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפות ל-79 עוקבים

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: