תחפושת מבריקה

Posts Tagged ‘ערים

השבוע האחרון היה אחד השבועות הנוראים ביותר בחיים שלי.

מאז יום שבת האחרון, בו חטפתי מכות אקראיות בהפגנה, אני מרגישה כאילו אני צועדת על קרח דק. כאילו כולנו צועדים על קרח דק – ורק ממתינים לשבירתו הבלתי נמנעת. אני מרגישה נבגדת. על ידי המשטרה והסיקור הלא-מידתי בתקשורת, ועל ידי האנשים בחוץ, חלקם קרובים אלי ואת חלקם אני לא מכירה, איש מהם לא היה שם, הטוענים שאנחנו היינו האלימים – ואומרים לי בפרצוף שאני משקרת, או לכל הפחות מספרת חצאי-אמיתות.

עד יום שלישי צלעתי מעט, עכשיו הצליעה והכאבים בכף הרגל תוקפים רק כשאני הולכת יותר מאשר כמה מאות מטרים, כבר לא נורא. בכל מקרה, הכאבים ברגל התגמדו לעומת העימות התמידי שנאלצתי לייצר – בעד או נגד. אם מישהו רואה אותי, ושואל מה קרה – ואני מספרת – הוא חייב להחליט אם הוא בעדי או נגדי. אני לא יכולה אפילו להיראות נייטרלית, וזו תחושה בלתי נסבלת.

על ההגמוניה

כפעילה ותיקה, אין זו הפעם הראשונה שאני שומעת על אלימות משטרתית מופרזת. ממקור ראשון אני יודעת ששוטרים תוקפים נערים ערבים ביפו ותופרים להם תיקים. ממקור שני אני יודעת ששוטרים תוקפים חרדים ומתנחלים ומזרחים – וכמובן פלסטינים. יותר פלסטינים מכל אחד אחר, בגבולות הקו הירוק ומחוצה להם. לרוב התקשורת כלל לא מכסה את האירועים הללו – וכאשר היא כן, היא מציגה את המפגינים כאלימים, מסוכנים ואנרכיסטים. נשמע מוכר?

אז מה שונה הפעם?

מי שחטף מכות בסוף השבוע שעבר לא היה תושב שכונות מצוקה. הוא לא היה חרדי, הוא לא היה מתנחל, הוא לא היה פלסטיני. רובנו ככולנו היינו צעירים, בני ובנות הדת הנכונה, עם השכלה אקדמאית, תל אביבים. זו לא הייתה הפגנה של קבוצת שוליים מדוכאת – זו הייתה הפגנה של ההגמוניה התרבותית והאינטלקטואלית – או לכל הפחות, הילדים של אותה הגמוניה. היינו אמורים להיות מוגנים בשל המעמד שלנו, בשל ההשכלה שלנו, בשל צבע העור שלנו. אנחנו "בני הטובים" האלו שהתקשורת אוהבת לחבק. לעזאזל, חלקנו הם התקשורת.

בסוף השבוע האחרון משהו חדש קרה – משהו שעוד לא היה לו תקדים. פתאום אנחנו תפסנו את תפקיד האוכלוסיה המוחלשת. פתאום התייחסו גם אלינו כאילו אנחנו שחורים. לא רק המשטרה, אלא גם התקשורת. זו שאנחנו עובדים בה, שאמורה לחבק אותנו. הנימה התקשורתית נעה בין חשדנות זהירה כלפי המפגינים לבין האשמות בוטות וחסרות בסיס על האלימות שאלו (אנחנו) הפעלנו. המשטרה לא בחלה בדבר – היא סיפרה שמפגינים יידו סלעים לעבר שוטרים, מה שלא היה ולא נברא, הם סיפרו שמצאו מחסן מלא צמיגים המיועדים לבעירה (ראוי לציין שההפגנה שנערכה ביום שבת הייתה הפגנה ספונטנית, במחאה על האלימות המשטרתית ביום שישי, ולא הספקנו לבנות את הבריקדות ולהתחמש ב-24 השעות שניתנו לנו). היו בהפגנה הזו עשרות צלמים משטרתיים – בוידאו ובסטילס, עשרות אנשי תקשורת – ואיש לא הצליח לתפוס תמונה טובה של אבנים שיודו לעבר שוטר?

העניין הוא שזה לא משנה מה צילמו ומה לא. זה לא משנה מה נפיץ אנחנו בפייסבוק ומה לא. המוסד הפך לכל כך חזק, שהוא חושב שיצליח להצדיק כל דבר – והוא אכן מצליח. הוא מצליח כבר שנים. ההבדל היחידי הוא שהאנשים שהממסד מבקש לסרס עכשיו, זה בדיוק אלו שנהגו להיות בעלי הכוח. האליטה החדשה בישראל חזקה, והיא כבר יכולה להתחיל להתנגח בישנה בריש גלי. אין איך לטעות בזה – אנחנו במלחמה בין אליטות. האליטה הישנה, שלא מבינה איך פתאום נשמט לה הכוח מבין האצבעות – והאליטה החדשה, שאוספת אותו טרם מגיע לקרקע. זו רדיפת האקדמאים השמאלנים, זו השתלחות חסרת רסן בארגוני סיוע. זה הפצת "ישראל היום" בכל פינה, כאילו לא היה שופר השלטון, כאשר במקביל נעה כל התקשורת ימינה. זהו הבוז כלפי "הבועה התל אביבית" (לאחר שלוש שנות מגורים בעיר הזו, אני מוכרחה לתהות WTF), ואלו המהלומות של השוטרים בסוף השבוע האחרון.

אנומיה

את המונח אנומיה טבע אמיל דורקהיים, סוציולוג צרפתי בן המאה ה-19. הוא מתייחס למצב של התרופפות הקשרים החברתיים והמוסדיים לעומת הפרט, הנותר ללא קשרים אמיתיים, משולל מיקום בתוך הסדר החברתי. לטענתו, זהו מצב קשה והרסני, שעלול להוביל יחידים לביצוע מעשים קיצוניים – כאשר הקיצוני מביניהם הוא התאבדות. אז לא שאני חושבת שהולך להיות כאן גל התאבדויות, אבל התחושה הזו, של אי-אמון מוחלט בכל אחד ובכל דבר, שתוקפת אותי, ואני מרשה לעצמי להניח שגם אחרים מהמפגינים באותו ערב, היא כמעט בלתי נסבלת. אצלי היא נבנתה במשך שנים – בעיקר מתוך למידה על אי-צדק שמופנה כלפי אוכלוסיות חלשות, בארץ ובעולם, אבל זה לא עשה את הנחיתה שלה לכואבת או מערערת פחות. ההבנה שמתחיל להיווצר כאן סדר חברתי חדש, שלא מכיל אותי ואת בני המעמד שלי, אלא מקיא אותנו מתוכו, מטלטלת.

בסופו של דבר למחאה הזו יש אידיאולוגיה, והיא לא מכילה את כולם, יגידו מה שיגידו. היא נשלטת על ידי השיח הפלורליסטי והדמוקרטי, ונושאת את דגלי הסוציאליזם (אפילו אם היא מפחדת לקרוא להם ככה). מי שאינו מסכים איתנו, מי שאינו פלורליסט, מי שאינו דמוקרט, מי שאינו סוציאליסט, אינו חלק מאיתנו – וזה לא משנה כמה דיבורים יהיו על הכלה וקבלת האחר. הטון במחאה הזו הוא הטון של האליטה התרבותית הישנה – והיא כבר לא מוגנת. למרות שאנחנו לבנים. אז אולי זה צבוע כשזה בא ממישהי שמדברת גבוהה-גבוהה על חופש הביטוי, וזה כנראה לא פוליטיקלי קורקט, ובוודאי שיש כאן אמירה מתנשאת לפיה סל הערכים שלי טוב מזה שלהם, אבל אני לא יכולה שלא להתאבל על אובדן הכוח, ולא יכולה שלא לשנוא את העובדה שהאליטה החדשה היא אליטה בעלת נטיות פאשיסטיות לא קטנות. כדרכם של מוסר ואידיאולוגיה, אני חושבת ששלי טובים יותר – ויכולים להניב דברים טובים יותר. אין בכך בכדי להצדיק את עצם קיומן של אליטות. אני מייחלת לחברה חסרת מעמדות – פשוט חושבת שהתפישה המוסרית שלי ושל חברי עשויה לקרב אותנו לעולם הזה, על פני תפישתם המוסרית של הפוליטיקאים היושבים בקואליציה הנוכחית, וחבריהם האוליגרכים.

בסופו של יום, נראה שהאנומיה הזו משמעה גם בדידות איומה, ותסכול איום עוד יותר, שעכשיו כבר באמת הכל מתפורר. אפילו בשבילי. למרות שאני לבנה.

צהריים. אני יושבת על ספסל רחוב בקרבת מתחם בזל, ממתינה לפגישה אצל הפסיכולוגית. אלטע-זאכן בהמשך הרחוב, מהישנים באמת, עם עגלה וסוס. אני חושבת ברחמים על הסוס, פחות על האיש – ואז קצת על האיש. לא ייאמן שאפשר עדיין להתפרנס ממכירה ושיפוץ של גרוטאות ישנות. קשה עד בלתי אפשרי ליצור לעצמך מקום חדש בעולם שהשתנה כל כך בכמה עשורים. בעולם שכבר היה לך מקום בו. הוא נראה כבן 60, ובעודו אוסף ארון מתפרק שנזרק לרחוב מבטו אומר אדישות, כמעט ריקנות.

אישה מבוגרת, העוטה לגופה טרנינג פוטר שחור, כאילו החום הנוראי של הצהריים באמצע יוני כלל לא נוגע לה, רצה לעברי במהירות. אני מורידה אוזנייה אחת. ספרינגסטין מוסיף להתנגן בשנייה. היא שואלת אם ראיתי את העגלה שלה. אני מנידה בראשי, ואומרת שהתיישבתי כאן רק לפני שתי דקות, אולי שלוש, ולא הייתה כאן עגלה. כמו עגלת סופר, היא ממשיכה, רק מלאה בדברים שלה. אני נושכת שפתיים. לא ראיתי. אולי אצל האלטע-זאכן. בראש מהדהד לי "בארץ הדברים האחרונים" של אוסטר. עולם מתפורר, אנושות גוססת, בו עגלה הייתה הדבר היקר ביותר שהיה יכול אדם להשיג. אני חושבת שהאישה הזו ואני חולקות מרחב גיאוגרפי, אבל היא חיה בארץ הדברים האחרונים. הדבר הטוב ביותר שהיא יכולה לצפות לו הוא לשרוד.

האלטע-זאכן לא ידע היכן העגלה שלה והיא רצה שוב לכיווני. שיערה הכהה, זרוק שיבה ואבק-דרכים, אסוף למחצה. חציו הפזור מדובלל מכדי להתנופף ברוח. הפעם היא לא התעכבה עלי. היא שאלה את פועלי הבניין שפרקו את מטענם ממול. הם לא טרחו להביט בה. ענו שלא ראו דבר. עיניה מלאו פחד. תהיתי מה היה לה בעגלה הזו. בקבוקים שמחויבים בפיקדון, כנראה – אבל אם לשפוט לפי מחוסרי הדיור שגרים בקרבת ביתי, סביר להניח שגם בגדים, אולי מזכרות קטנות. בית שלם. עולם. באותו רגע הבנתי שאני כבר צריכה להיכנס לפגישה. סיפרתי לפסיכולוגית על האישה. שתינו חלקנו דקה של דממה עצובה – ועברנו לדבר עלי.

תשע בערב, אולי קצת אחרי. הליכה מהירה מפלורנטין הבייתה, דרך הים. חם מכדי ללכת בתוך העיר. מפלורנטין לדרך אילת, ממנה לנווה צדק, משם לים, דרך הכרמלית. אור ירוק, אני חוצה את הכביש ונעצרת באי-תנועה בצומת הגדול שמול הדולפינריום. שם יושב על מגבת מהוהה המכסה תיק גב שחור חתלתול פצפון, בן לא יותר מחודש. סביב צווארו כרוכה רצועה מאולתרת מבד, כמו רצועת כלבים. נעצרת, מרימה מבט. גבר צעיר למדי, כבן שלושים, אהמר, עובר בין המכוניות עם כוס פלסטיק. הרמזור מתחלף, כולם מתחילים לנסוע. הוא הולך בגב שפוף לקראת הצרור והחתול, הכוס שבידו לא מרשרשת. ריקה לחלוטין. אני מלטפת את החתול, שואלת אם הוא שלו. הוא מהנהן בתגובה. מצביע על האייפון שלי ושואל אם אני רוצה לצלם אותו. אני אומרת שזה בסדר, לא עכשיו. יש לו מבטא זר, משהו לטיני, כנראה, שיער חלק שאורך עד כתפיו ועור שזוף. הוא נראה בעיקר עייף, מסוג העייפות שתוקפת אנשים כשהם נמצאים בסיטואציה שהם לא צריכים להיות בה, לא באמת. הוא מלטף את החתול במבט מבויש. אומר כמה מילים לא ברורות. אני ממלמלת. שנינו שותקים למספר דקות. אני נפרדת ופונה ללכת. שני צעדים ונעמדת. רוצה לתת לו כמה שקלים, אבל מפחדת מההכרה ביחסי הכוחות ביננו. לא רוצה להיות האדם הזה שמתייחס לאנשים מתוך רחמים. מבינה את צביעותי. מסתובבת. בבושה מוציאה 20 שקל מהארנק. הוא מודה לי, אומר שהחתול צריך זריקה. אני יודעת שהכסף לא ישמש לחיסון החתול, אבל מהנהנת בחיוך. נפרדת. האוזניות שבות להרעיש. ההליכה חוזרת לקצבה המהיר.

ללא עבר, ללא עתיד, ללא שם, ללא פנים. ואני שבה הבייתה.

אז מה, ביבי, מה המשפט שלך? הם מ-פ-ח-ד-י-ם?

נתניהו ושות' לא יודעים איך להתמודד עם מה שקורה בארץ בשבועיים האחרונים. הם לא יכולים להפיל את זה על השמאל, כי זו לא מחאה שמאלנית. הם לא יכולים להאשים בזה את הערבים, כי הם בכלל לא מקבלים היתרי בנייה חוקיים, הם לא יכולים להסיח את דעתנו עם מלחמה, כי זו כבר קבועה ביומן לספטמבר. צריך למשוך זמן עד אז.

אבל רגע, אם אין שמאלנים להלביש את זה עליהם, יכול להיות שיש בין המפגינים תומכי ביבי? 'טוב, הם הצביעו לי פעמיים', וודאי אומר לעצמו מר נתניהו, 'הם כאלה טיפשים שהם יקנו כל דבר שאמכור להם'.

בימים האחרונים הכרזות הממשלה, כמו גם אלו של ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, הולכות ונעשות מופרכות יותר, הולכות ונעשות מעליבות יותר לאינטיליגנציה.

ארצה להציג כמה מן ההצהרות היותר מופרכות של נבחרי הציבור שלנו.

נתחיל בחולדאי, החלאה הבלתי נלאית.

בתחילה תוכננה המחאה להתקיים ברחבת הבימה. המארגנים דאגו אפריורית לאישורים המתאימים מהעירייה, אבל בצהרי יום חמישי, ה-14 ליולי, בו תוכננה המחאה להתקיים, נאמר להם כי נשללו אישוריהם. יתרה מכך, שניים מן המארגנים המקוריים, דפני ליף וג'וליאן פדר, זומנו למשטרה. במשטרה איימו עליהם כי מאחר והם חתומים על האישור המקורי, הם אישית יהיו אחראיים לכל מי שיפר אותו. את רחבת הבימה מלכדו בגדרות.

מספר שעות לאחר מכן הגיעו מספר מפגינים והקימו אוהלים ברוטשילד. פקחי העירייה ציוו עליהם לעזוב את המקום, אבל כשחזרו, לאחר מספר שעות, כבר היו עשרות אנשים. אז יאללה, נזרוק להם אישור. אבל רק ברוטשילד, שמעתם?

בכך הציל חולדאי את כל המחאה הזו. הרי אם זה היה ברחבת הבימה הלוהטת, בלי טיפת צל, בלי עצים לתלות עליהם רשתות צל, כולם היו חוטפים מכת שמש כבר למחרת בצהריים והולכים הבייתה. אז תודה על זה, חלאה.

למאהל בדרום תל אביב, בגינת הקפקזים שבפינת הרחובות לוינסקי והר ציון, לא היה את המזל הזה. בשבוע שעבר הגיעו באישון לילה פקחי העירייה ופירקו את המאהל, תוך כדי החרמת הציוד האישי של המפגינים, בטענה כי ישנם פליטים מאפריקה שישנים שם ועלולים להוות סכנה. לא אטרח בכלל לנתח את הגזענות והקסנופוביה שנוטפת מהטיעון הזה. ביום למחרת התארגנה קבוצת פעילים והקימה את המאהל מחדש. אתמול (ה-25 ליולי), בשעה שלוש וחצי בלילה, הגיעו שוב פקחים ופירקו את המאהל. הטענה הנוכחית היא אף מחרידה מהקודמת. הוא אינו מעוניין שהרעש מהמאהל יפריע לשכנים.

עכשיו, כמה מילים על אותם שכנים. ובכן, השכנים של גינת לוינסקי הם אותם נרקומנים, זונות, פליטים ועובדים זרים, אשר חולדאי עבד כל כך קשה לדחוס את כולם לדרום העיר בשביל שבורגניה לא יהיו מודעים לקיומם. אתה חושש פן חבורת צעירים עם אוהלים תפריע לפעילות ה"כספומטים" הסדירה, אדוני ראש העיר?

ביבי יא חתיכת אפס אתה תתצטער על מה שעשית

נתניהו אומר שזו לא אשמתו, שזה בכלל תוצר של ממשלות קודמות. שאת משבר הדיור הוא זיהה כבר לפני שנים, אבל ידיו היו כבולות.

נתניהו שוכח שאת מדיניות ההפרטה הוא התחיל עוד בשנת 96', בקדנציה הראשונה שלו. הוא גם שכח שהוא היה שר האוצר החל משנת 2003, בממשלתו של אריק שרון. ובכן, מר נתניהו, אנחנו לא שכחנו. אם זיהית והתעלמת, מה זה אומר עליך בדיוק?

שר האוצר שלנו, ד"ר יובל שטייניץ, דווקא סותר את ביבי. לטענתו, הממשלה הזו מנסה לפתור את משבר הדיור עוד לפני הקמתה. ככל הנראה הטקטיקה הייתה קניית מספיק בתים לכל אחד מחברי הממשלה בשביל שהם לעולם לא ידעו חוסר. תודה על זה, באמת.

והיום, שקר כל השקרים. בשביל ליצור דיור בר השגה לכולם עלינו לשבור את המונופול של מנהל מקרקעי ישראל על האדמות. להפריט גם אותן, קורא מר נתניהו. זה יעזור לכולנו.

ובכן, מר נתניהו, בשביל ליצור דיור בר השגה עלינו לשבור את המונופול של הממשלה המגוחכת הזו ושל נבחרי הציבור שלנו, שאפילו לא מנסים למכור לנו שקרים אמינים, כי אנחנו הרי נאכל הכל.

ובכן, לא עוד.

לא נאכל את השקרים שלך, לא נאמין לשטויות שיוצאים לכם מהפה. הציבור לא מטומטם – והציבור לא קונה.

לפחות עד ספטמבר.

מתחילת המחאה הזו העברתי עליה ביקורת. אמרתי שזה לא יעבוד, שלאף אחד אין מושג על מה הוא מדבר, שכולם שם היפים ואין מזגן – והמשכתי להגיע בכל יום.

שיחות על כלכלה, מדינה ואזרחות נקטעות על ידי שירים מהסבנטיז הבוקעים מגיטרות חורקות. מדי פעם עובר מישהו עם כוסיות עראק ומחלק לכולנו, אחר מביא אוכל. כולם זרים בחיים האמיתיים, חברים אד-הוק במאהל. אני צריכה להיות צינית, מצליחה מדי פעם, אבל אם מישהו מבחוץ מעביר ביקורת אני נובחת ככלב שמירה.

הם אוהבים לדבר על דפני ליף כמנהיגה, אבל היא לא מנהיגה. היא בחורה שפתחה איוונט בפייסבוק. היא לא מתבטאת כמנהיגה ולא נראית כמנהיגה. כל ניסיון להכפיש אותה ומתוך כך להכפיש את כל המאבק הוא ריק מתוכן.

למאבק הזה אין מנהיגים.

אנחנו מחפשים הנהגה כי אנחנו רגילים להנהגה, כי אנחנו רגילים להיות עדר כבשים שתר אחרי רועה – אבל בעצם המאהל הזה מסתדר די טוב בכוחות עצמו.

ישנתי כאן רק לילה אחד. אני מבקרת בכל יום. הארוחות תמיד מוכנות, הכלים תמיד נשטפים. שום דבר לא נגנב, כולם עוזרים לכולם. לקח מעניין על טבע האדם, לטובת הקורא תומס הובס.

הם אומרים שזו מחאה של שמאלנים תל אביביים מפונקים, אבל בתוך כל זה ישנו שיח ארץ-ישראלי אנכרוניסטי, המדבר על סולידאריות, על "העם", על הצלת המדינה. שנים כבר לא דיברנו על "העם". בתוך השמאל הקיצוני זה בכלל היווה טאבו.

חשיבותה של רצינות

המאהל הזה נותן לנו דבר שלא היה לנו כבר המון זמן – תקווה. במפתיע, נמצאים פה אנשים שלא עוסקים בנושאים פוליטיים כחלק מחיי היומיום שלהם. אנשים שמתחילים להבין שהעובדה שקשה להם לא נובעת מכך שהם אינם מוכשרים, אלא מכך שהשיטה רקובה ולא מאפשרת להם להצליח.

אחת הביקורות השגורות על המתרחש במאהל היא שמדובר בחבורת היפים הזויים. יש בזה משהו. אני נכנסת לשם והופכת להיפית הזויה, כזו שמאמינה בהיות האדם טוב מטבעו וביכולת שלנו, כאנשים, לשנות את העולם. קצת נחמד להיות היפית הזויה. בטח שיותר נחמד מלהיות יאפית נורמטיבית.

בהדרגה ואז בפתאומיות מתחילה להיעלם הציניות. מתחילה להתעורר תחושה חמימה ולא מוכרת של יכולתנו לחולל שינוי ולהפוך את ישראל למדינת רווחה. לצמצם את הפערים, להפוך את השיח הכלכלי לנחלת ההמונים, לא לכלכלנים ובעלי הון בלבד. להפוך את השיח הפוליטי לנחלת ההמונים, לא לפוליטיקאים ועסקנים בלבד. להפוך לדמוקרטיה אמיתית, למדינת רווחה של ממש.

חלקכם מכירים אותי – ובטח אין לכם מושג מה נפלתי עליכם עם האופטימיות הזו. אלו מכם שאינם מכירים אותי בטח חושבים שפשוט לקחתי יותר מדי סמים. אז עזבו, אני לא אנסה לשכנע אתכם. פשוט בואו. אל תבואו לצפות, הצטרפו למישהו, התחילו לדבר. איכשהו, ככה זה עובד. פשוט מתחילים לדבר. היפים, כבר אמרנו. תנו לזה לשחק לכם עם המוח קצת. מה שלא יקרה פה, גם אם טיפ-טיפה של מדיניות לא תשתנה מזה, משנה אותנו.

תמיד חשבתי שאני דג גדול מדי בשביל הביצה שבה דשדשתי כל החיים.

תמיד חלמתי על מה יהיה כש- והיה לי ברור שכשה"כש" הזה יגיע, הכל יהיה שונה. חיכיתי לדברים הגדולים האלו שיקפצו עלי.

אני מתחילה לגדול, כנראה, כי אני מאבדת אמון בעתיד.

אני כבר לא הדג הגדול ששוחה בפריפריה, אלא הפלנקטון שטובע בתל-אביב.

קל לחשוב שהכל פונקציה של הנסיבות, כאשר הנסיבות מקלות על כך – אבל כיום אני כבר לא באמת יכולה להאשים את הנסיבות. הן דווקא ממש בסדר. זו כבר לגמרי אני שלא עושה איתן כלום.

כשהייתי קטנה הצבתי לעצמי טיים-ליין. בינתיים אני לא רק חורגת ממנו – אלא מתרחקת ממנו אלפי-מילין. כל כך קל לשכוח מהם הדברים שבאמת רצית לעשות כשיש כל כך הרבה דברים שאת צריכה לעשות – ולאף אחד מהם אין ולו קשר קל לראשונים.

הייתי כל כך עסוקה בשנה הזו מאז שעברתי לתל-אביב שבכלל לא חשבתי על רצונות. רק על הישרדות. ברגעים המעטים שבהם לא למדתי ו/או עבדתי עסקתי בעיקר באיסורים. אסור לי לבזבז יותר מדי כסף ואסור לי לאכול יותר מדי ואסור לי להיות יותר מדי מיזנתרופית – אבל גם לא יותר מדי חברותית.

מרוב שכיליתי את זמני בריצות ובהגבלות הצלחתי לשכוח מה הייתה המטרה של כל העסק מלכתחילה – ופשוט המשכתי מכח האינרציה.

לפעמים מתחשק לי לעזוב את העיר, סתם בשביל שתחזור התקווה הזו, שאומרת לי שהדברים יכולים היו להיות שונים. שזו הכל אשמת הנסיבות. שאני עדיין דג גדול, זו פשוט הבריכה שלוחצת.


בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפות ל-79 עוקבים

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: