תחפושת מבריקה

Posts Tagged ‘עוני

הבלוג הזה לא היה פעיל כבר הרבה זמן.

למעשה, הוא היה מושבת לכל כך הרבה זמן, שנחים להם עשרות פוסטים בטיוטות, מחכים להסתיים. סביר להניח שהם יחכו עד סוף הימים. ככל שהוא אינו פעיל לזמן ממושך יותר, הופך הבלוג לתרגיל מחשבתי, למבחן אומץ. התרגלת כל כך לעבוד תחת עורך, שבוחן, מחדד ולוקח אחריות על הכל, שיכולתך לדבר בלי גיבוי הופכת מוגבלת.

ואף על פי כן, נוע תנוע. או משהו כזה.

בסופו של יום, מה שעורר בי את היכולת לכתוב כאן היה הניו-יורק טיימס. יש לו נטייה להשפיע עלי בצורה הזו. בכתבה מרתקת, שמתארכת על גבי תשעה עמודים, אתכם הסליחה, בוחנת סוזי האנסן את שירותי הבריאות במיסיסיפי, מהמדינות העניות והחולות ביותר בארצות הברית, והמספרים הולכים ונהיים עגומים יותר כשמחלקים אותם למוצאים אתניים. לא שזה גן עדן ללבנים, אבל זה גיהנום של ממש לשחורים. תוחלת החיים הממוצעת בארה"ב עומדת, נכון לשנת 2008, על 78 שנים, כאשר לבנים צפויים לחיות 78.4 שנים בממוצע, ושחורים 74.3 שנים בממוצע. במיסיסיפי המצב חמור בהרבה, עם תוחלת חיים ממוצעת 74.8 שנים לכלל האוכלוסיה – ו-68.2 שנים בממוצע לשחורים – כמעט עשר שנים פחות מאשר באוכלוסיה הכללית בארצות הברית [הנתונים נלקחו מהלשכה המרכזית האמריקאית לסטטיסטיקה]. 69% מתושבי מיסיסיפי הבוגרים חולים בסוכרת או מוגדרים כבעלי עודף משקל, וכרבע מהם סובלים מאי-ביטחון תזונתי. בהתאמה, גורמי התמותה העיקריים הם סוכרת ומחלות לב.

ארצות הברית היא מדינה רחבת ידיים – ומיסיסיפי, מדינה שהוזנחה עוד מימי ההתיישבות הראשונים ביבשת, ומעולם לא זכתה להשקעות בתשתיות ובחינוך לה זכו מדינות אחרות בארה"ב, היא גם מדינה בעלת הכנסה נמוכה מהממוצע באופן משמעותי. שלושת מיליון תושביה מרוויחים כ-8000$ פחות מאשר הממוצע בכלל ארצות הברית, וכאשר מפלחים את האוכלוסיה לפי מוצא אתני, גם כאן נראה כי השחורים מרוויחים בממוצע כ-4000$ פחות מאשר הלבנים. ההתיישבות בה ספורדית, וחלק נכבד מתושביה גרים בחוות נידחות, מהן הנסיעה למרכזי מסחר ותעשייה היא ארוכה ולעתים בלתי אפשרית.

השורה התחתונה – תושבי מיסיסיפי סובלים מבעיות בריאותיות קשות. הם אינם מקבלים טיפול רפואי נאות, וגם כאשר הם מקבלים אותו, הם אינם יודעים כיצד ליישם אותו. איש אינו מלמד אותם על חשיבותה של תזונה נכונה, על אמצעי מניעה, אפילו לא על כך שכאשר מנחה אותם הרופא לקחת שלושה כדורים ביום, אין הוא מתכוון שעליהם לקחת אותם באותה שעה. הם מנותקים, נבערים, חולים, ולאף אחד לא אכפת.

אני, בלשון המעטה, אינני מומחית גדולה לארצות הברית. מעולם לא נסעתי מערבה מבריטניה, או מזרחה מתאילנד, אבל משהו בכל העסק הזה של מיסיסיפי צלצל לי מוכר. ניחשתם נכון, ישראל. לחובתכם תיזקף העובדה שזה לא היה קשה במיוחד.

תוחלת החיים הממוצעת בישראל עומדת על 82 שנה. גבוהה בכמעט ארבע שנים (אני מעגלת מספרים) מאשר בת בריתה האמריקאית. ערבים בישראל, לעומת זאת, נוטים לחיות פחות. הלמ"ס, יש לציין, אינו מאפשר לי לבצע פילוח בין עדות שונות בקרב יהודים, או בקרב ערבים. ניחוש משכיל יוביל אותי להנחה כי תוחלת החיים בקרב העדה האתיופית שונה מזו שבקרב היהודים יוצאי אירופה, אולם לא מצאתי לכך נתונים רשמיים (תקנו אותי אם אתם מוצאים כאלו). אני כן יודעת שתושבי רעננה חיים בממוצע שש שנים יותר מאשר תושבי באר שבע והסביבה. אני גם יודעת שבשנת 2011 נשים ערביות חיו בממוצע שלוש נשים פחות מבנות דודותיהן היהודיות, וגברים ערבים מתו ארבע שנים צעירים יותר מאשר גברים יהודים. שיעור הערבים הבוגרים המוגדרים כבעלי מוגבלות חמורה עומד על כמעט 16%, קרוב לכפליים בהשוואה לאוכלוסיה היהודית. זה ממשיך: כאשר מבצעים פילוח של שיעורי התמותה לפי גיל, מגלים כי שיעור התמותה בקרב ערבים גבוה פי 1.4 מאשר בקרב יהודים. את גורמי התמותה העיקריים כבר ניחשתן? נכון, סכרת ומחלות לב. מי היה חושב.

מה המשותף לסכרת ומחלות לב? יש לשתיהן קשר רב לתורשה, כמובן, אבל לא רק. הן קשורות בקשר הדוק לתזונה ואורח חיים, וככל שאלו מנוהלים באופן בריא יותר, כך הסיכוי ללקות במחלות אלו קטן. סכרת סוג II ניתנת למניעה מוחלטת באמצעות תזונה נכונה וספורט, ובסכרת נעורים ניתן לשלוט על ידי כך. מחלות לב נגרמות גם הן על ידי תזונה גרועה, עישון, לחץ וכדומה. זה אולי נראה לקוראיי ברור ואינטואיטיבי, אבל הם בטח יתפלאו לדעת כמה מתושבי ישראל אינם מכירים עובדות אלו, או שהם מכירים ופשוט אין להם ברירה אחרת. לצורך העניין, סבתי בת ה-85, חולת סכרת מגיל צעיר למדי, עודנה אאוט אנד אבווט, טפו טפו טפו. כאישה אמידה, תמיד יכולה הייתה להרשות לעצמה מזון בריאות, חוגי ספורט וייעוץ תזונתי. במדינה בה 19% מהתושבים סובלים מאי-ביטחון תזונתי, זה לא מובן מאליו.

בחזרה למיסיסיפי. בשנתיים פלוס האחרונות מריצים שם תוכנית של "בתי בריאות" (Health houses) – שמקורה במדינה שהביאה לנו את הברווז הגרעיני: כן, איראן בכבודה ובעצמה. אתם מבינים, במהלך שלטון השאה, הנחשב במערב כתקופת הזוהר הפרסית, הוזנחו לחלוטין המחוזות הכפריים במדינה. אלו סבלו מעוני מחפיר, שיעור תחלואה ותמותה חמור, וקצב ילודה מהיר משמעותית מאשר בטהראן. בתחילת שנות ה-80', לאחר המהפכה האסלאמית, ביקשו השלטונות החדשים לכונן שיוויון בין הערים הגדולות ואזורי הספר, והקימו את אותם "בתי בריאות". הרעיון היה פשוט וזול: מתן הכשרה רפואית בסיסית לנציגי הכפרים, שמטרתם העיקרית היא להעניק חינוך תברואתי לתושבים. הם לא רופאים, מאחר ואלו נזקקים להכשרה ממושכת ומשתכרים שכר גבוה יחסית, אולם הם מכירים באופן אישי את המטופלים, מבקרים בבתיהם, מכירים את משפחותיהם, ומלמדים אותם מגיל צעיר על תכנון משפחה, תזונה נכונה, הרגלי חיים וכדומה. אני מניחה שמרבית קוראי הפוסט הזה יהיו ממעמד סוציו-אקונומי דומה למדי לשלי, וזה יישמע להם אבסורדי, אבל נחשו מה – זה עובד. גם באיראן, ואמנם מוקדם מכדי לשפוט, אבל נראה שגם במיסיסיפי.

לא אתיימר להיות מבינה גדולה ברפואה, אבל הנתונים מסתדרים. קבוצות מיעוט חלשות, חולות יותר, מתות צעירות יותר, ממחלות זהות שניתנות לשליטה, לפחות חלקית. אצלנו זה אמור להיות קל יותר, כי אנחנו בכל זאת מדינה קטנה, ואין לנו את השטחים העצומים והריקים של איראן או של מיסיסיפי. אפילו מבחינה תועלתנית נטו זה עדיף – שירותי הבריאות עולים הרבה יותר לאחר שהמטופלים כבר לוקים במחלה. אז למה לא, בעצם? ובכן, קודם כל צריך להכיר בכך שישנם פערים בריאותיים בין יהודים וערבים, ולא רק כסעיף קטנטן בדו"ח של משרד המשפטים – ושנית, פשוט צריך שמישהו ירים את הכפפה הזו. אולי הגיע הזמן.

צהריים. אני יושבת על ספסל רחוב בקרבת מתחם בזל, ממתינה לפגישה אצל הפסיכולוגית. אלטע-זאכן בהמשך הרחוב, מהישנים באמת, עם עגלה וסוס. אני חושבת ברחמים על הסוס, פחות על האיש – ואז קצת על האיש. לא ייאמן שאפשר עדיין להתפרנס ממכירה ושיפוץ של גרוטאות ישנות. קשה עד בלתי אפשרי ליצור לעצמך מקום חדש בעולם שהשתנה כל כך בכמה עשורים. בעולם שכבר היה לך מקום בו. הוא נראה כבן 60, ובעודו אוסף ארון מתפרק שנזרק לרחוב מבטו אומר אדישות, כמעט ריקנות.

אישה מבוגרת, העוטה לגופה טרנינג פוטר שחור, כאילו החום הנוראי של הצהריים באמצע יוני כלל לא נוגע לה, רצה לעברי במהירות. אני מורידה אוזנייה אחת. ספרינגסטין מוסיף להתנגן בשנייה. היא שואלת אם ראיתי את העגלה שלה. אני מנידה בראשי, ואומרת שהתיישבתי כאן רק לפני שתי דקות, אולי שלוש, ולא הייתה כאן עגלה. כמו עגלת סופר, היא ממשיכה, רק מלאה בדברים שלה. אני נושכת שפתיים. לא ראיתי. אולי אצל האלטע-זאכן. בראש מהדהד לי "בארץ הדברים האחרונים" של אוסטר. עולם מתפורר, אנושות גוססת, בו עגלה הייתה הדבר היקר ביותר שהיה יכול אדם להשיג. אני חושבת שהאישה הזו ואני חולקות מרחב גיאוגרפי, אבל היא חיה בארץ הדברים האחרונים. הדבר הטוב ביותר שהיא יכולה לצפות לו הוא לשרוד.

האלטע-זאכן לא ידע היכן העגלה שלה והיא רצה שוב לכיווני. שיערה הכהה, זרוק שיבה ואבק-דרכים, אסוף למחצה. חציו הפזור מדובלל מכדי להתנופף ברוח. הפעם היא לא התעכבה עלי. היא שאלה את פועלי הבניין שפרקו את מטענם ממול. הם לא טרחו להביט בה. ענו שלא ראו דבר. עיניה מלאו פחד. תהיתי מה היה לה בעגלה הזו. בקבוקים שמחויבים בפיקדון, כנראה – אבל אם לשפוט לפי מחוסרי הדיור שגרים בקרבת ביתי, סביר להניח שגם בגדים, אולי מזכרות קטנות. בית שלם. עולם. באותו רגע הבנתי שאני כבר צריכה להיכנס לפגישה. סיפרתי לפסיכולוגית על האישה. שתינו חלקנו דקה של דממה עצובה – ועברנו לדבר עלי.

תשע בערב, אולי קצת אחרי. הליכה מהירה מפלורנטין הבייתה, דרך הים. חם מכדי ללכת בתוך העיר. מפלורנטין לדרך אילת, ממנה לנווה צדק, משם לים, דרך הכרמלית. אור ירוק, אני חוצה את הכביש ונעצרת באי-תנועה בצומת הגדול שמול הדולפינריום. שם יושב על מגבת מהוהה המכסה תיק גב שחור חתלתול פצפון, בן לא יותר מחודש. סביב צווארו כרוכה רצועה מאולתרת מבד, כמו רצועת כלבים. נעצרת, מרימה מבט. גבר צעיר למדי, כבן שלושים, אהמר, עובר בין המכוניות עם כוס פלסטיק. הרמזור מתחלף, כולם מתחילים לנסוע. הוא הולך בגב שפוף לקראת הצרור והחתול, הכוס שבידו לא מרשרשת. ריקה לחלוטין. אני מלטפת את החתול, שואלת אם הוא שלו. הוא מהנהן בתגובה. מצביע על האייפון שלי ושואל אם אני רוצה לצלם אותו. אני אומרת שזה בסדר, לא עכשיו. יש לו מבטא זר, משהו לטיני, כנראה, שיער חלק שאורך עד כתפיו ועור שזוף. הוא נראה בעיקר עייף, מסוג העייפות שתוקפת אנשים כשהם נמצאים בסיטואציה שהם לא צריכים להיות בה, לא באמת. הוא מלטף את החתול במבט מבויש. אומר כמה מילים לא ברורות. אני ממלמלת. שנינו שותקים למספר דקות. אני נפרדת ופונה ללכת. שני צעדים ונעמדת. רוצה לתת לו כמה שקלים, אבל מפחדת מההכרה ביחסי הכוחות ביננו. לא רוצה להיות האדם הזה שמתייחס לאנשים מתוך רחמים. מבינה את צביעותי. מסתובבת. בבושה מוציאה 20 שקל מהארנק. הוא מודה לי, אומר שהחתול צריך זריקה. אני יודעת שהכסף לא ישמש לחיסון החתול, אבל מהנהנת בחיוך. נפרדת. האוזניות שבות להרעיש. ההליכה חוזרת לקצבה המהיר.

ללא עבר, ללא עתיד, ללא שם, ללא פנים. ואני שבה הבייתה.

בימים אלו עומדת לעלות בוועדת שרים לענייני חקיקה של הכנסת הצעת חוק שיזמה ח"כ אורית זוארץ (קדימה) המכונה "חוק הפללת הלקוח". באם תעבור, תהיה תעשיית המין לא חוקית – וצרכני הזנות עבריינים.

זהו נושא כאוב וקרוב ללבי. הפרה הקדושה שלי, אם תרצו. לרוב אני נמנעת מכתיבה עליו, משום שעצם הדיון על לגיטימיות הזנות מכאיב לי, כמעט פיסית.

במשך כחצי שנה התנדבתי עם נשים הנמצאות במעגל הזנות. בדרג התחתון ביותר של המעגל, זה שרובן ככולן של הזונות עתידות להגיע אליו בשלב זה או אחר – דרות הרחוב, אלו שעומדות, ערומות למחצה, בשדירות הר-ציון בלילות. חלקן מחוסרות שיניים, חלקן רזות להחריד. כולן צורכות סמים קשים. הירואין אם ידן משגת, חגיגת אם אתרע מזלן. את גופן הן מוכרות בעבור כעשרים שקלים ללקוח. כן, 20 שקל. לקוחות טובים במיוחד ישלמו 40. לקוחות גרועים במיוחד יכו אותן וישדדו אותן לאחר הזיון.

האלמנטים המובהקים ביותר בחייה של זונת-רחוב הם הבדידות וחוסר ההערכה העצמית. אחת מהחוסות נהגה לשאול אותי מדי פעם בפעם בזלזול מדוע אני טורחת להגיע לשם, מדוע אני לא מתנדבת עם ילדים – עם מישהו שיש לו תקווה כלשהי. נסיבות מצערות שלא היו תלויות בי אכן הביאו אותי להפסיק את ההתנדבות שם לאחרונה, אבל תמיד חזרתי על אותה תשובה – גם לך יש תקווה, אם תרצי בה. היא בדרך כלל הייתה מגחכת מעלי. זורקת חיוך שהסמים איכלו, מציתה סיגריה ונזרקת על אחת המיטות.

חישוב זהיר ביותר מגלה שישנם בישראל לפחות מיליון מקרים של צריכת מין עבור כסף בחודש. מיליון בחודש. חישובים זהירים פחות יוסיפו עוד 50% למספר הזה. תעשיית הזנות, בלי להחשיב פורנוגרפיה וחשפנות, מגלגלת בישראל כ-2.4 מיליארד שקלים בשנה.

מרבית הזונות התחילו למכור את גופן עבור כסף בסביבות גיל 14. בין 70-90 אחוזים מהן סבלו מגילוי עריות בילדותן המוקדמת. לפי ההערכות, כ-90 אחוזים מהזונות נשלטות בידי סרסורים, שמכים אותן, לוקחים יותר ממחצית מכספן ומכריחים אותן לשכב עם בין 10-15 לקוחות בלילה. בתמורה הם מעניקים להן הגנה ודיור. לנשים אותן אני הכרתי לא היה סרסור. הן לא היו שוות את ההשקעה. הן זכו לשמור את כספן המועט בדקות הספורות עד שקנו מנה נוספת, ובתמורה משלמות על כך בחטיפת מכות, בשוד ובאונס.

הלקוחות באים מכל שכבות החברה. עשירים, עניים, חילונים, דתיים, ערבים, יהודים. כל פנטזיה מינית חולנית וסאדיסטית ניתנת לרכישה מהירה. מחקרים בעולם מראים כי כ-82% מהנשים והנערות במעגל הזנות מותקפות פיסית, 55% מהתקיפות הללו מבוצעות על ידי לקוחות. הן נאנסות בשיעור של פי 200 ויותר מהשיעור באוכלוסיית הנשים הכללית.

יש רגע אחד שרודף אותי בחלומותיי. אחת החוסות הייתה בתהליך גמילה מסמים. עכשיו, המוסד לביטוח לאומי מעניק קצבה לנרקומנים – סכום זעום, של כאלף שקל בחודש – אבל הוא לא מעניק קצבה לדרי רחוב שאינם צורכים סמים. האישה המדוברת לא הייתה עוד זכאית לקצבה שקיבלה כנרקומנית, והיו כחודשיים בהם נאלצה להמשיך למכור את גופה, עד שקיבלה קצבה מביטוח לאומי מתוקף התוכנית אליה שובצה. החודשיים שבין לבין היו סתם עניין ביורוקרטי פעוט. שום דבר שצריך חלילה להטריד ממנוחתם את פקידי משרד הרווחה.

בדמעות סיפרה לי אותה חוסה על הכאב האיום שבזנות ללא סמים. הזונות האחרות, שישבו סביבנו, הנהנו בהסכמה. היא סיפרה לי שבכל פעם שנוגע בה לקוח היא מרגישה כאילו היא נאנסת. היא עומדת בכביש ומתחננת שיאנסו אותה, כדי שתוכל לקנות חפיסת סיגריות וסנדוויץ' בתחנה המרכזית. הסמים, כך סיפרה לי, מקהים את התחושה הזו. שאר הנשים הנהנו. "עכשיו", אמרה בכאב, "העבודה הרבה יותר קשה".

אתם תעלו את טיעון המיסוד. אני יודעת שתעלו אותו. מקדימה תרופה למכה. בואו נדבר על הולנד.

הזנות ממוסדת בהולנד מזה עשור. כיום, הבינו השלטונות כי טעו. רוב הזונות אינן נרשמות ככאלה, הן עקב הסטיגמה (למרות המיסוד, תתפלאו לדעת, איש לא יספר בגאון שבתו זונה), והן עקב חוסר רצונן לשלם מסים. את הסוגייה האם כללי השוק צריכים להיות תקפים כאשר מדובר בסקס, ובגופה של אישה, תכריעו בעצמכם. המיסוד, כך לפי גורמים רשמיים בהולנד, גרם להגברה משמעותית של מוקדי הפשיעה. הוא יצר רשתות הלבנת הון, והפך את הולנד למוקד סחר בנשים. מימדי הזנות בהולנד בעשר השנים האחרונות גדלו באופן משמעותי לעומת מדינות כמו שבדיה, בהן צריכת זנות אינה חוקית. בשנים האחרונות מונהג באמסטרדם עצמה פרויקט 1012, במסגרתו רוכשת העירייה בתי בושת והופכת אותם לגלריות לאמנות שוליים – וזאת בעקבות הצהרות מפורשות שהשמיע ראש העיר אמסטרדם, לפיהן מיסוד הזנות גרם להגברת הפשע והסחר בנשים.

מיסוד הזנות הוא לא רק לא מוסרי, אלא גם נותן יד חופשית לפשע מאורגן.

על פי דו"ח שפרסמה שבדיה בשנת 2010, לחוק הפללת הלקוח במדינה היה אפקט מיידי של הפחתת זנות הרחוב ב-50%. תאמרו, מרבית הלקוחות נסעו לדנמרק השכנה, בה הזנות חוקית, על מנת לבצע את זממם. יכול להיות שתהיו צודקים. לחלק מהגברים, עם זאת, זה גרם להבין שיש פה משהו לא בסדר. שלא ניתן לסחור, ולהפעיל את עקרונות השוק החופשי, על גופן של נשים ועל איברי מינן. יש פה אמירה ציבורית, בראש ובראשונה. כמדינה, כציבור, אנחנו מתנגדים להפיכת בני אדם לסחורה. אנחנו מתנגדים לסחר באיברי מין, בדיוק כמו שאנחנו מתנגדים לסחר באיברים פנימיים – ובדיוק כמו שאנחנו מתנגדים לסחר בעבדים.

הצעת החוק הזו עומדת עכשיו לסדר היום. במידה ותעבור, תקבע שנשים אינן מוצר העובר לסוחר, ותיצור תקדים חיוני. זו המשימה שלנו כאזרחים, פמיניסטים ובני אדם לקדם אותה. שלחו מיילים לחברי כנסת, כתבו על הנושא, קראו טקסטים. רוצים לעזור? הצטרפו לפרויקט עד 119, בכדי לקדם את הצעת החוק. לא נדרש מכם אפילו לצאת מהבית, רק לשלוח מיילים לחברי כנסת ולשרים.

אל תתנו יד לאונס.

לפני זמן קצר קיבלתי מייל מעמותת "חברה טובה", השולחת לי עדכונים על פעילויותיה מדי פעם בפעם.

פעילותה הנוכחית היא, כמסתבר, לבקש שאצביע לה מדי יום באפליקציית היוטיוב של בנק לאומי על מנת שתוכל לזכות במבצע "שני מיליון סיבות", פרויקט מימון העמותות של בנק לאומי. מתחת, ככה, בקטן, הציעו פרויקטים בעזרה לאנשים בעלי פיגור שכלי, התנדבות בבתי אבות ועשייה סביבתית.

בימים האחרונים עוסק המרחב הוירטואלי כולו בשאלה האם "אם תרצו" היא עמותה לגיטימית, משום שהיא עמותה פוליטית – ובנק לאומי הצהיר כי עמותות פוליטיות לא יורשו להשתתף בתחרות. השמאל כולו עומד על רגליו האחוריות ומאיים במעבר לבנק הפועלים, הידוע בפעולותיו ההומניטריות. מנכ"ל תנועת "שלום עכשיו", יריב אופנהיימר, אף הגדיל והצהיר על כך בפייסבוק, ולאחר מכן הצהיר על כך בריש גלי בתקשורת.

פוליטי היא לא מילה גסה

יריב אופנהיימר, שהוא אדם חכם, יודע שהכל פוליטי. הוא יודע שעמותת סיוע לנפגעות תקיפה מינית היא פוליטית, בדיוק כמו שהוא יודע שעמותה להגברת נגישות לנכים היא פוליטית – ובדיוק כמו שאפילו עמותה כמו "תנו לחיות לחיות" היא פוליטית. הכל פוליטי, הכל חותר לשינוי חקיקה – והכל מוכתב על ידי מדיניות ממשלתית.

אופנהיימר לא שכח. הוא לא שכח שעצם קיומן של העמותות הוא פוליטי, משום שמדינת ישראל לא דאגה לדברים האלו בעצמה. לא היינו צריכים עמותה לסיוע לנפגעות תקיפה מינית, אילו שירותי הרווחה היו מטפלים בכך. לא היינו צריכים עמותה להגברת הנגישות אילו התכנון העירוני והמוסדי היה פועל כהלכה, לא היינו צריכים עמותות להצלת בעלי חיים אילו היה תקציב המופרש לטובת סירוס ועיקור חיות רחוב והיצע רחב יותר של וטרינרים עירוניים – וכהנה וכהנה. הוא פשוט מדבר בשפה העממית – והעם חושב שפוליטיקה מתמצית רק בצבא ובגבולות

בויקיפדיה טוענים שאופנהיימר עשה תואר ראשון במשפטים ושני במדיניות ציבורית – ואני בטוחה שאיפשהו במהלך שנותיו הארוכות באקדמיה הוא למד דה-פוליטיזציה מהי. לאלו מאיתנו שלא מבלים את מיטב שעותיהם שם, דה-פוליטיזציה היא לקיחת נושא פוליטי במהותו והפיכתו לנושא נייטרלי לכאורה. אם נתייחס לדוגמא לנפגעות תקיפה מינית – הרי שעצם העובדה שמדובר בנשים מלמדת אותנו דבר או שניים. עובדה שיש יותר נשים שמותקפות מינית מאשר גברים – וזה לא בכדי, אלא תוצר ישיר של היחסים המגדריים בחברה. נושאים פוליטיים אינם מתקיימים בהכרח בזירה הפוליטית – קרי, הכנסת, ומתקיימים בכל רבדי החברה. ההבדל היחידי הוא שאין להם נציג מוגדר, או יצוג מפלגתי. אגב, גם זה פוליטי.

רקדו, קופים, רקדו

אחזור למייל שנשלח לי מוקדם יותר היום. עמותת "חברה טובה", במידה ואתם לא מכירים, מרימה פרוייקטים קצרי-טווח ומגייסת לטובתם מתנדבים – וזאת בהנחה שיש אנשים רבים שהיו רוצים להתנדב אבל לא יכולים להתחייב לזמן ממושך, בתוספת ההנחה שפעמים רבות מוסדות צריכים מתנדבים למאורעות ספציפיים, ואין סיבה שיחזיקו מערך מתנדבים שלם לצורך כך. חמודים, נכון?

החמודים האלו נאלצו לשלוח לאלפי האנשים ברשימת התפוצה שלהם מייל ובו הם מתחננים לקבל את קולם מדי יום, על מנת שבנק לאומי יואיל בטובו לזרוק להם כמה ג'ובות. בן רגע הפכה עמותה לגיטימית, שמבצעת פעילות חשובה, לקוף המרקד של בנק לאומי. הבנק יספיק להעניק את הפרס לזוכה המאושרת  בדיוק לפני שיגיש את דו"חותיו השנתיים, ועוד לקבל ניכוי מס בתוספת ליחסי הציבור.

איך אוכל לסרב לכך? גם לעזור לעמותה האהובה עלי וגם לעשות יחסי ציבור לתאגיד קפיטליסטי – וכל זאת במחיר הזעום של לייק אחד ליום, כי הזמן שלי, כך יודע בוודאות מי שעובר על חשבון העובר ושב שלי, מאוד זול.

ועכשיו ברצינות, כי הסגי-נהור הזאת לא תובילנו לשום מקום:

"אם תרצו" היא לא האישו. למעשה, "אם תרצו" היא יותר כמו הסחת הדעת. ניתן לשמאלנים לאכול אחד את השני, לימין להסתובב גאה וזחוח – וכך אף אחד לא ישים לב שהם כולם הקופים המרקדים המבדרים את אורחינו המכובדים בטרקלין.

בנק לאומי, יותר מכל דבר, עושה מאיתנו צחוק. עם כל רצוני להעשיר את העמותות החביבות עלי, הייתי מעדיפה שכולן ייסגרו, התאגיד ישלם מסים כדת וכדין – ומדינת ישראל תדאג לכל הנושאים החשובים שהן מעלות. תמיד האמנתי בשברת – שילמת. הייתי מעדיפה שגליה מאור תמצא דרכים טובות יותר למרק את מצפונה. בטוח יש עוד מקום באיכילוב לבניין על שמה. אם לא, שמעתי שתקשור עם חוצנים הולך טוב בימינו.

אז מה, ביבי, מה המשפט שלך? הם מ-פ-ח-ד-י-ם?

נתניהו ושות' לא יודעים איך להתמודד עם מה שקורה בארץ בשבועיים האחרונים. הם לא יכולים להפיל את זה על השמאל, כי זו לא מחאה שמאלנית. הם לא יכולים להאשים בזה את הערבים, כי הם בכלל לא מקבלים היתרי בנייה חוקיים, הם לא יכולים להסיח את דעתנו עם מלחמה, כי זו כבר קבועה ביומן לספטמבר. צריך למשוך זמן עד אז.

אבל רגע, אם אין שמאלנים להלביש את זה עליהם, יכול להיות שיש בין המפגינים תומכי ביבי? 'טוב, הם הצביעו לי פעמיים', וודאי אומר לעצמו מר נתניהו, 'הם כאלה טיפשים שהם יקנו כל דבר שאמכור להם'.

בימים האחרונים הכרזות הממשלה, כמו גם אלו של ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, הולכות ונעשות מופרכות יותר, הולכות ונעשות מעליבות יותר לאינטיליגנציה.

ארצה להציג כמה מן ההצהרות היותר מופרכות של נבחרי הציבור שלנו.

נתחיל בחולדאי, החלאה הבלתי נלאית.

בתחילה תוכננה המחאה להתקיים ברחבת הבימה. המארגנים דאגו אפריורית לאישורים המתאימים מהעירייה, אבל בצהרי יום חמישי, ה-14 ליולי, בו תוכננה המחאה להתקיים, נאמר להם כי נשללו אישוריהם. יתרה מכך, שניים מן המארגנים המקוריים, דפני ליף וג'וליאן פדר, זומנו למשטרה. במשטרה איימו עליהם כי מאחר והם חתומים על האישור המקורי, הם אישית יהיו אחראיים לכל מי שיפר אותו. את רחבת הבימה מלכדו בגדרות.

מספר שעות לאחר מכן הגיעו מספר מפגינים והקימו אוהלים ברוטשילד. פקחי העירייה ציוו עליהם לעזוב את המקום, אבל כשחזרו, לאחר מספר שעות, כבר היו עשרות אנשים. אז יאללה, נזרוק להם אישור. אבל רק ברוטשילד, שמעתם?

בכך הציל חולדאי את כל המחאה הזו. הרי אם זה היה ברחבת הבימה הלוהטת, בלי טיפת צל, בלי עצים לתלות עליהם רשתות צל, כולם היו חוטפים מכת שמש כבר למחרת בצהריים והולכים הבייתה. אז תודה על זה, חלאה.

למאהל בדרום תל אביב, בגינת הקפקזים שבפינת הרחובות לוינסקי והר ציון, לא היה את המזל הזה. בשבוע שעבר הגיעו באישון לילה פקחי העירייה ופירקו את המאהל, תוך כדי החרמת הציוד האישי של המפגינים, בטענה כי ישנם פליטים מאפריקה שישנים שם ועלולים להוות סכנה. לא אטרח בכלל לנתח את הגזענות והקסנופוביה שנוטפת מהטיעון הזה. ביום למחרת התארגנה קבוצת פעילים והקימה את המאהל מחדש. אתמול (ה-25 ליולי), בשעה שלוש וחצי בלילה, הגיעו שוב פקחים ופירקו את המאהל. הטענה הנוכחית היא אף מחרידה מהקודמת. הוא אינו מעוניין שהרעש מהמאהל יפריע לשכנים.

עכשיו, כמה מילים על אותם שכנים. ובכן, השכנים של גינת לוינסקי הם אותם נרקומנים, זונות, פליטים ועובדים זרים, אשר חולדאי עבד כל כך קשה לדחוס את כולם לדרום העיר בשביל שבורגניה לא יהיו מודעים לקיומם. אתה חושש פן חבורת צעירים עם אוהלים תפריע לפעילות ה"כספומטים" הסדירה, אדוני ראש העיר?

ביבי יא חתיכת אפס אתה תתצטער על מה שעשית

נתניהו אומר שזו לא אשמתו, שזה בכלל תוצר של ממשלות קודמות. שאת משבר הדיור הוא זיהה כבר לפני שנים, אבל ידיו היו כבולות.

נתניהו שוכח שאת מדיניות ההפרטה הוא התחיל עוד בשנת 96', בקדנציה הראשונה שלו. הוא גם שכח שהוא היה שר האוצר החל משנת 2003, בממשלתו של אריק שרון. ובכן, מר נתניהו, אנחנו לא שכחנו. אם זיהית והתעלמת, מה זה אומר עליך בדיוק?

שר האוצר שלנו, ד"ר יובל שטייניץ, דווקא סותר את ביבי. לטענתו, הממשלה הזו מנסה לפתור את משבר הדיור עוד לפני הקמתה. ככל הנראה הטקטיקה הייתה קניית מספיק בתים לכל אחד מחברי הממשלה בשביל שהם לעולם לא ידעו חוסר. תודה על זה, באמת.

והיום, שקר כל השקרים. בשביל ליצור דיור בר השגה לכולם עלינו לשבור את המונופול של מנהל מקרקעי ישראל על האדמות. להפריט גם אותן, קורא מר נתניהו. זה יעזור לכולנו.

ובכן, מר נתניהו, בשביל ליצור דיור בר השגה עלינו לשבור את המונופול של הממשלה המגוחכת הזו ושל נבחרי הציבור שלנו, שאפילו לא מנסים למכור לנו שקרים אמינים, כי אנחנו הרי נאכל הכל.

ובכן, לא עוד.

לא נאכל את השקרים שלך, לא נאמין לשטויות שיוצאים לכם מהפה. הציבור לא מטומטם – והציבור לא קונה.

לפחות עד ספטמבר.

מתחילת המחאה הזו העברתי עליה ביקורת. אמרתי שזה לא יעבוד, שלאף אחד אין מושג על מה הוא מדבר, שכולם שם היפים ואין מזגן – והמשכתי להגיע בכל יום.

שיחות על כלכלה, מדינה ואזרחות נקטעות על ידי שירים מהסבנטיז הבוקעים מגיטרות חורקות. מדי פעם עובר מישהו עם כוסיות עראק ומחלק לכולנו, אחר מביא אוכל. כולם זרים בחיים האמיתיים, חברים אד-הוק במאהל. אני צריכה להיות צינית, מצליחה מדי פעם, אבל אם מישהו מבחוץ מעביר ביקורת אני נובחת ככלב שמירה.

הם אוהבים לדבר על דפני ליף כמנהיגה, אבל היא לא מנהיגה. היא בחורה שפתחה איוונט בפייסבוק. היא לא מתבטאת כמנהיגה ולא נראית כמנהיגה. כל ניסיון להכפיש אותה ומתוך כך להכפיש את כל המאבק הוא ריק מתוכן.

למאבק הזה אין מנהיגים.

אנחנו מחפשים הנהגה כי אנחנו רגילים להנהגה, כי אנחנו רגילים להיות עדר כבשים שתר אחרי רועה – אבל בעצם המאהל הזה מסתדר די טוב בכוחות עצמו.

ישנתי כאן רק לילה אחד. אני מבקרת בכל יום. הארוחות תמיד מוכנות, הכלים תמיד נשטפים. שום דבר לא נגנב, כולם עוזרים לכולם. לקח מעניין על טבע האדם, לטובת הקורא תומס הובס.

הם אומרים שזו מחאה של שמאלנים תל אביביים מפונקים, אבל בתוך כל זה ישנו שיח ארץ-ישראלי אנכרוניסטי, המדבר על סולידאריות, על "העם", על הצלת המדינה. שנים כבר לא דיברנו על "העם". בתוך השמאל הקיצוני זה בכלל היווה טאבו.

חשיבותה של רצינות

המאהל הזה נותן לנו דבר שלא היה לנו כבר המון זמן – תקווה. במפתיע, נמצאים פה אנשים שלא עוסקים בנושאים פוליטיים כחלק מחיי היומיום שלהם. אנשים שמתחילים להבין שהעובדה שקשה להם לא נובעת מכך שהם אינם מוכשרים, אלא מכך שהשיטה רקובה ולא מאפשרת להם להצליח.

אחת הביקורות השגורות על המתרחש במאהל היא שמדובר בחבורת היפים הזויים. יש בזה משהו. אני נכנסת לשם והופכת להיפית הזויה, כזו שמאמינה בהיות האדם טוב מטבעו וביכולת שלנו, כאנשים, לשנות את העולם. קצת נחמד להיות היפית הזויה. בטח שיותר נחמד מלהיות יאפית נורמטיבית.

בהדרגה ואז בפתאומיות מתחילה להיעלם הציניות. מתחילה להתעורר תחושה חמימה ולא מוכרת של יכולתנו לחולל שינוי ולהפוך את ישראל למדינת רווחה. לצמצם את הפערים, להפוך את השיח הכלכלי לנחלת ההמונים, לא לכלכלנים ובעלי הון בלבד. להפוך את השיח הפוליטי לנחלת ההמונים, לא לפוליטיקאים ועסקנים בלבד. להפוך לדמוקרטיה אמיתית, למדינת רווחה של ממש.

חלקכם מכירים אותי – ובטח אין לכם מושג מה נפלתי עליכם עם האופטימיות הזו. אלו מכם שאינם מכירים אותי בטח חושבים שפשוט לקחתי יותר מדי סמים. אז עזבו, אני לא אנסה לשכנע אתכם. פשוט בואו. אל תבואו לצפות, הצטרפו למישהו, התחילו לדבר. איכשהו, ככה זה עובד. פשוט מתחילים לדבר. היפים, כבר אמרנו. תנו לזה לשחק לכם עם המוח קצת. מה שלא יקרה פה, גם אם טיפ-טיפה של מדיניות לא תשתנה מזה, משנה אותנו.

בשבוע האחרון כולם עוסקים במחאה הידועה בשם הספק אוהד – ספק לועג, "מחאת הקוטג'".

הרבה נאמר על אותה מחאה. נאמר עליה שהיא פופוליסטית, מגוחכת, מרחיקה את עיני הציבור מהנושאים החשובים. נאמר שזו כולה גבינה. חתרנים אמיתיים התגאו בכך שהם קנו קוטג', כי להם יש מספיק מודעות חברתית לנושאים החשובים באמת.

אני שתקתי. כשאין לי מה לומר, אני משתדלת לשתוק. לא קניתי קוטג', שאני ממילא לא קונה כבר שנים ורק מתפנקת מדי פעם כשאני נוסעת להורים – זה באמת יקר מדי – ושתקתי.

את השתיקה שלי בנושא מפירה ההתבטאות המגוחכת של נתניהו, כפי שפורסמה היום בצהריים ב-Ynet, תחת תת-הכותרת, "ניצחון נוסף למחאת הקוטג' ".

נתניהו, בדרכו חסרת עמוד השדרה, מכריז על דרך התמודדות חדשה עם האמרת מחיריהם של מוצרי החלב – ייבוא מוצרי חלב זולים מחו"ל – וחסל!

בשביל להבין את גודל הבדיחה, על חשבוננו, יש להבין מספר דברים בסיסיים על מיסוי.

אני, כרובנו, הייתי בורה לחלוטין בנושא, עד החודשים האחרונים ממש. ידעתי שלפעמים משלמים מיסים, שאני לא מרוויחה מספיק בשביל שיגבו אותם, שמזה מתנהל תקציב המדינה. האמת שגם לא התעניינתי בנושא במיוחד. קל להתעלם ממנו, במיוחד במדינה שאוהבת להשאיר אותך בורה.

לא אתיימר להיות כלכלנית דגולה. לא אעניק לכם פה ניתוחים כלכליים מפורטים. לא ארעיף עליכם נתונים. את רובם יש לי, אני אוספת אותם כבר שבועות ואשתמש בהם לפוסט אחר, ארוך ומפורט יותר, אבל התחושה היא תחושת בהילות. תחושה שאם לא נבין עכשיו, ממש עכשיו, מה קורה, זה כבר יהיה מאוחר מדי.

המיסים הללו שאנו משלמים

ישנם שני סוגים של מיסים, המהווים את הנתח הארי מתקציבה של מדינה – מיסוי ישיר ומיסוי עקיף. מיסוי ישיר הוא מס הכנסה. ברי המזל שבנו מכירים ושונאים אותו, חסרי המזל ביננו לא מגיעים למשכורות מתוכן צריך לשלם אותו. שיעור מס ההכנסה מדורג באופן פרוגרסיבי. בפשטות – ככל שאתה מרוויח יותר, כך אתה משלם אחוזים ניכרים יותר ממשכורתך לרשות המיסים. בשנים האחרונות מדיניות הממשלה היא להוריד את מס ההכנסה.

אז ההכנסות ממס ההכנסה יורדות, אבל תקציב המדינה לא הצטמצם, ואף גדל. מנין אנו משלמים אותו?

וכאן נכנס לתפקיד המיסוי העקיף, זה שמשפיע על כולנו.

מיסוי עקיף הוא המיסוי שמוטל על מוצרים. על כל מוצר, החל ממכונית וכלה בקוטג'. והוא במגמת עלייה. תלולה. זה אומר שלמעשה בעוד שמס ההכנסה יורד, מחירם של כל המוצרים עולה.

חברה ופערים

ובכן, הגיע הזמן להשתמש במספרים. לצורך הסברת הנושא, אשתמש במקרי הקיצון.

פלוני מרוויח 1,000 שקל בחודש. אלמוני מרוויח 200 שקל בחודש. שניהם חיים מלחם וקוטג'. אלו עולים 50 שקל בחודש.

כאשר מס ההכנסה גבוה ואין כלל מיסוי עקיף, משלם פלוני 50% מס הכנסה. כלומר, יש לו 500 שקל נטו בחודש. על לחם וקוטג' הוא משלם 50 שקל – ונותר עם 450 שקל בחודש.

אלמוני התפרן אינו משלם מס הכנסה כלל. הוא משתכר 200 שקל נטו בחודש – ומוציא 50 שקל על לחם וקוטג'. נותרים לו 150 שקלים בחודש.

כל שאר הכסף הולך לחסכונות. לפלוני 450 שקלים בכיסו, לאלמוני 150 שקלים. כלומר, פלוני חוסך פי שלוש יותר מאשר אלמוני.

הפער בין חסכונותיו של פלוני לאלו של אלמוני עומד על 200%.

לעומת זאת, כאשר אין כלל מס הכנסה והמיסוי העקיף גבוה, משתכר פלוני 1000 שקלים בחודש. המיסוי העקיף יכפיל את מחיר הלחם והקוטג', כך שישלם פלוני 100 שקלים על מזונו. הוא יוותר עם 900 שקלים בחודש.

אלמוני יוציא גם הוא 100 שקלים על לחם וקוטג', אך יוותר עם 100 שקלים בלבד.

לפלוני 900 שקלים בכיסו, לאלמוני 100 שקלים. כלומר, פלוני חוסך פי תשע יותר מאשר אלמוני.

הפער בין חסכונותיו של פלוני לחסכונותיו של אלמוני עומד על 800%.

המצב בישראל 2011 קרוב יותר למקרה השני מאשר למקרה הראשון. קרוב מדי.

קוטג' .VS קממבר

אנחנו כבר לא מדברים על מותרות. אנחנו מדברים על הישרדות. ואנחנו מצליחים לשרוד, איכשהו.

אבל אתם יודעים מה, אנחנו לא צריכים רק לשרוד.

אנחנו יכולים להרשות לעצמנו חיי מותרות. השקל הוא אחד המטבעות היציבים והחזקים בעולם. התעשייה בישראל היא עצומה. ואנחנו בקושי חיים.

נתניהו מדבר על מחיריהם של מוצרי חלב, כאילו לאלו אין שום קשר למדיניות. זה לא אנחנו, זה הם. מגדלי הפרות החמדנים האלו.

אבל זו הכל מדיניות. הכל.

בתוך כל הרטינות הבלתי פוסקות שאנו משחררים, אנחנו נוטים לשכוח שאנחנו הרוב. וגם לנו יש כיכרות. אולי הגיע הזמן שנצא מפייסבוק, נוריד כמה שכבות של ייאוש ושל ציניות – ונתחיל להבעיר את הכיכרות. כי זו לא רק גבינה, לעזאזל. אלו החיים שלנו.

הגיעו מים עד נפש – ואנחנו טובעים בשתיקה.

ולמרבה האירוניה, עוד קוראים לזה ניצחון.

מי שמכיר אותי יודע שאני שמאלנית. מאוד שמאלנית. בחוגים מסוימים אני מוכרת כעוכרת ישראל. אין איש שרוצה לראות את אלי ישי נופל לאשפתות אליהן הוא ראוי יותר ממני.
ועם זאת, גם סמולנית שכמותי מוכרחה להכיר בכך שהיותי לא-מרוצה הוא חלק אינטגרלי מהיותי חלק מדמוקרטיה.

אחריות

אחריות היא נושא מעניין. אחריות היא, לפחות לתפישתי, הכרה במעשיך – וכפרה עליהם.

האחריות שחבריי בשמאל הרדיקלי דורשים משמעה התפטרות.

גם לאחר מאורעות המשט לקיחת האחריות הייתה זהה. גם לאחר המלחמה בעזה. או מבצע וואטאבר [דרך טובה להימנע מהמילה מלחמה היא לקרוא לה מבצע. אני לא אוהבת להיות קורקטית כזו]. אחריות=התפטרות.

ואז מה?

המהפכה הצרפתית

בסוף המאה ה-18 החליטה הבורגנות הצרפתית שנמאס לה מלואי ה-16. הוא לא העניק לה את הזכויות שהיא חשבה שמגיע לה.

אז היא מרדה.

לבורגנות העשירה, מלאת הכבוד העצמי, היה מה להפסיד. חוגים תרבותיים, מלומדים. אם הם היו חיים במאה ה-21 הם היו מבצעים מהפכות פייסבוק קטנות. כותבים סטטוסים גבוהה-גבוהה, כדי שרק חבריהם הבורגנים יבינו.

הבורגנות הצרפתית לא הייתה אלימה. היא לא ידעה כמעט מה זה אומר בעצם. אבל, ככל בורגנות אחרת, היא ידעה שההמון אלים. ההמון – הוא יודע איך מזיזים דברים. פשוט לא יודע מה טוב בשבילו.

חירות, שיוויון ואחווה. מי לא ירצה את זה.

העיקר שנאגד את ההמון הזועם

ההמון לא זעם מספיק אחרי המשט. פוליטיקה, שמאל ימין. אבל מי לא יהיה בעד הכבאים? אותם אנשים המחרפים נפשם מדי יום בשבילנו ואינם מקבלים הערכה, כלכלית או ציבורית. האנשים שהגנו עלינו מפני שריפת המונים. הזדהו איתם, אנשים בעלי מצפון – ודרשו מישי להתפטר. למה ישי? ובכן, כי הוא שר הפנים. למה לא שטייניץ? ובכן, נדבר על זה אחר כך.

כשמהפכות נכשלות

ההמון הזועם כיתר את ארמונו של לואי ה-16. הוא השתלט על הבסטיליה. הוא דאג לעריפת ראשם של המלך והמלכה. נכתבו ספרים על המהפכה. פילוסופים, סופרים והיסטוריונים חקרו אותה, היא מהווה דוגמא עד היום לכוח מעמד הפועלים, על אף שהמושג טרם נטבע דאז.

אחרי כמעט ארבע שנים של קרבות עקובים מדם וניצחון מוחץ, העם יכול היה לבחור במשטר רפובליקני, עממי.

הוא בחר במלוכה-חוקתית.

הבן-של חזר לכס המלכות, כחצי-מריונטה של הפרלמנט. הפרלמנט עצמו הורכב מאצילים – וההמון הזועם חזר לפנתיאון, עד המהפכה הבאה.

תודעה כוזבת

קל לשלוט בהמון, כי הוא, מטבעו, המוני. הוא קל להתלהם, רק צריך סיבה מוצדקת. סיבה נאורה מספיק בכדי שלא יהיה עליה עוררין. סיבה כמו שיוויון, חירות ואחווה. או זכויות לכבאים. קל להשתמש בו ולתלות אותו לייבוש לאחר מכן. רב-שימושי, שלא יגידו שאנחנו לא אקולוגיים.

לא צריך לציית לכל חוק בכל מחיר. לא צריך להשלים עם דעת הרוב בכל מחיר. אם הייתי יכולה למצוא את אותו מלך-פילוסוף אידילי של אפלטון, החכם ומשולל משוא-פנים יותר מכל אדם אחר, הייתי ממנה אותו לדיקטטור, לו יכולתי. אבל אוטופיה גורלה להיוותר אוטופית.

אידיאלים יש רק בלחם – וגם אותו אוכלים.

אבא שלי תמיד אמר לי לשתוק כשאין לי שום דבר חכם לומר, כשאין לי מה להציע לדיון. הפאתוס הזה סביב הפלת הממשל הנוכחי כל כך גדול, עד כי שכחו אותם פעילים להצהיר על אג'נדה. מה יקרה כאשר יפול? ממשל חדש? בראשות מי? מה יעשה? מי יבחר בו?

אל תשלו את עצמכם. זו ההגמוניה התל-אביבית המוחה על כוחה שאבד. המתורבתת, חניכת תרבות אירופה, הנשבעת כי היא מחבקת את תרבות ערב.

אני לא מסכימה עם החלטות רבות של הממשל הנוכחי. אני מסכימה שישנו תהליך מסוכן לדמוקרטיה, מסוכן לחופש הביטוי, מסוכן למיעוטים, מסוכן לכולנו. אבל לנסות להשליט על כלל הציבור, בשם הדמוקרטיה, את דעת המיעוט, הוא לא רק אוקסימורון, אלא התנשאות גרידא.

אם דיקטטורה תרבותית ופלורליסטית היא המטרה, רק אמרו. אל תסתתרו מאחורי ערכים דמוקרטיים בשביל להפיל את הדמוקרטיה. זה הכי 1789.

לפעמים דווקא כשהכל בסדר הדברים הקטנים הם אלו שיכולים להעציב אותי יותר מכל. רגעים קטנים של אמת שצונחים, כאילו משומקום. מבט חולף, אדם זר ברכבת, רגעים שגורמים לחיים להרגיש כמו הידוס זהיר בינות לתלוליות קטנות של עצב.

היום הנעתי את עצמי, לאחר ימים של עצלות, לבנקומט שליד דינגוף סנטר, להפקיד צ'ק. לשם הגילוי הנאות, הסנטר ממוקם בנוחיות במרחק של ארבע דקות הליכה נינוחה מביתי, אבל איכשהו זה אף פעם לא עובד.

השעה הייתה מאוחרת מספיק בכדי שהרחובות יהיו ריקים למדי, אבל מוקדמת מכדי להיחשב כלילה. קבצן זקן ניסר את האוויר עם חצוצרה ישנה, בנגנו שירי חנוכה.

ניצת בי זיק של טינה קרה כלפי האדם הזה, שיושב לו עם נרתיק החצוצרה הריק מלבד למספר שקלים בודדים, ממש בפתח הבנק. שמכריח אותי להניח את שלושת שקיות הסופר העמוסות לעייפה לרגליו. להכניס את כרטיס האשראי תחת צליליה החורקים של החצוצרה שלו. להפקיד צ'ק שמן שקיבלתי מסבתי ליום-ההולדת כשאלפי חלקיקים של פיח בדמות רגשות אשם מערפלים את עיני.

זכרתי שבחמשת השקלים האחרונים שלי קניתי דיאט קולה במכונת המשקאות באוניברסיטה ושכל מה שנותר לי בתא הכסף הקטן הוא גיבוב מטבעות של עשר אגורות, כולם ביחד מסתכמים אולי בשקל. למרות שידעתי זאת, העמדתי פני מחפשת. כשחקנית תיאטרון, החיטוט בארנק לווה במחוות מוגזמות, שלא יוכל לפספס את רצוני הכן להעניק לו יותר.

תוך מבט מתנצל הנחתי את כל המטבעות שהצלחתי למצוא בנרתיקו. הוא עצר את הנגינה, חייך, הודה לי, איחל לי חג שמח ושב לנגינתו.

כל ההתרחשות קרתה במוחי. ייחסתי לו אישיות שלא הייתה שלו. המחשבה שאולי היא בכלל שלי בלבד הפחידה אותי. חייכתי אליו במבוכה והכנסתי את כרטיס האשראי שלי לבנקומט.

הבנקומט בלע את כרטיס האשראי ברעבתנות. במבוכתי לחץ על "שמע עוד" במקום על "דלג" ונכנסתי לעולם מופלא של מבצעים והנחות בבנק לאומי. הבטתי למישרין ולא הצלחתי לקרוא מילה.

בחור אלמוני במעיל רוח כיוון מצלמת-כיס לעבר הקבצן. הנורית האדומה דלקה מספר פעמים, אבל הפלאש סירב להיטען. הקבצן הביט בו במבט לאה. "בסדר כבר", מלמל במבטא רוסי כבד והביט ארצה.  "זו חוצפה, עזוב אותו", הפטרתי לעברו. "It's okay, I'm just taking a picture", אמר במבטא בריטי. הוא דיבר אלי בלבד. התמונה סופסוף צולמה. כל העניין ארך כארבעים שניות – והוא נעלם בלי לומר מילה.

"זה אולי ארבע, אולי חמש פעמים ביום ככה", אמר הקשיש בשלוות נפש.

"זה לא בסדר", מלמלתי.

הוא שתק.

"אתה חדש באזור הזה, נכון?" שאלתי.

הוא הצביע על קרחתו. "שם רוח קר". הניע ראשו, כמכוון לעבר נקודה אמורפית.

סופסוף קראתי את ההודעה שעל מסך הבנקומט. "השירות אינו ניתן זמנית, סליחה על אי-הנוחות".

לחצתי על הכפתור המורה על כך שאין ברצוני לבצע פעולות נוספות והמתנתי זמן שנראה כנצח לארבעת התדפיסים שהזמנתי בלא-משים. החצוצרה חרקה את "Happy birthday to you".

רציתי לקנות לו סופגניה, אבל השעה הייתה כבר אחרי עשר בלילה וכל המאפיות היו סגורות. שלפתי את עשרים השקלים האחרונים שהיו לי בארנק והנחתי בנרתיקו.

"לא צריך." הוא אמר ונופף בידיו. חשבתי לעצמי כמה זה מוזר שברגע שמפתחים קשר אנושי עם מישהו, ברגע שהוא הופך לאדם בשר-ודם, ברגע בו הוא חדל להיות חלק מן התפאורה, הוא נזכר בהיותו אנושי. בהיותו גאה.

חייכתי, חיוך רחב הפעם.

"חג שמח", אמרתי.

"חג שמח", השיב.


בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפות ל-79 עוקבים

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: