תחפושת מבריקה

Posts Tagged ‘עבודה

אני תמיד מתחילה סדרות באיחור.

כולם מדברים על Mad Men מסביבי כבר שנים – ואני, חסרת יכולת להתחייב כתמיד, מתעלמת. חמישים דקות לפרק, עכשיו, זו התחייבות.

פתאום הגיע ספטמבר – ואיתו חגים. בדרך כלל בתקופות כאלו אני מחויבת לחצות את גבול איילון צפון המאיים פעם בשבוע וחצי לערך [ראוי לציין כי אני מוצאת את שלל כיווני איילון מאיימים, לאור העובדה שהם מרחיקים אותי מהאמפמ הקרוב לביתי, במקרה צפון הוא השימושי ביותר לי], אבל הפעם ההורים נסעו לחו"ל – ואני נותרתי נציבה יחידה על חומות מרכז תל אביב.

תל אביב בערבי חג היא כמו עזה לאחר הפצצה הגונה. הרחובות שוממים ושקטים – ומי שמסתובב כבר ברחובות בדרך כלל הופך לחשוד מיידי. פתאום חמישים דקות לפרק דומות כאסקפיזם ראוי.

למי שלא צופה: קודם כל, חבל. שנית, מדובר בסדרה המגוללת את מעלליו של משרד פרסום בשדירות מדיסון בניו-יורק בשנות השישים. היא ממחישה את רוח התקופה באופן ציורי ביותר.

הנושא המעסיק אותי יותר מכל בצפייה בה, כמו את מרבית הצופות ממין נקבה, הוא מעמד הנשים. רובן מהוות לא יותר מפרחי קיר, חומר בידי היוצר הגברי. בנות המזל זוכות בגבר הבוגד בהן עם לא יותר מאישה אחת. מוכות הגורל הן הפילגשות לאותם גברים.

לכאורה העולם השתנה. סדרה על החיים במאה ה-21 כבר הייתה מציירת תמונה שונה. נשים כבר לא נצבטות בתחת על ימין ועל שמאל. אלו המצליחות "לגדל ביצים" אפילו עשויות להגיע לעמדות מפתח בחברה. הכל בסדר.

פרט לכך שסטטיסטית הפערים לא הצטמצמו כמעט. מרבית הנשים נמצאות בעמדות לוגיסטיות, מרבית הגברים בעמדות ניהוליות. תקראו לזה "מנהלת אדמיניסטרטיבית" כמה שתרצו, היא עדיין מזכירה.

אף פעם לא חשבתי על מקומי כאישה בעולם התעסוקה. חשבתי שאלו דברים שעלולים להטריד בחורות פחות קוליות, פחות אמביציוזיות. ידעתי שזה קשה יותר, סטטיסטית, אבל לא חשבתי שזה יהיה קשה יותר לי. אני הרי מתמודדת עם הכל, זה ממני והלאה, הבלים מגדריים.

עד אשר.

לאחרונה עברתי בעבודתי לצוות שכולו גברים. בחורים נחמדים, סך הכל. שנונים, משעשעים, מעניינים. כשהם הציעו ללקוחות הכוסיות שלנו חברות בפייסבוק חייכתי וחשבתי שאלו סתם גחמות ילדותיות, כשהם סיפרו בדיחות "אחותך" ובולבולים צחקתי, כשהם צחקו על בחורות שמנות הבטתי איתם באלבומים.

לאט לאט זה נהפך מטריד יותר ומשעשע פחות. כשאמרתי לאחד מהם שזה מפריע לי הוא הסביר לי שבהיותי החדשה בצוות (אם כי מדובר במוקד קטן ואני עובדת בו כבר מעל לשנה) אני צריכה לצחוק איתם ולא לשפוט אותם, כי אני החדשה ואנחנו צריכים להיות צוות שכיף לו לעבוד יחד.

במילים אחרות, דעי את מקומך, אישה. אם את רוצה להיות חברה שלנו, תהיי חבר שלנו.

תמיד חשבתי שנשיות היא ממני והלאה. תמיד הסתדרתי טוב בחברה גברית, תמיד ידעתי לצחוק מבדיחות סקסיסטיות, תכופות אפילו סיפרתי כאלו בעצמי בלהט הרגע. אני טובה בלהיות אחת מהבנים – אבל אולי זה אך ניסיון עלוב להתקבל למועדון שלא רוצה בי מלכתחילה? אולי זה משול לשחור המספר בדיחות גזעניות כשכל חבריו לבנים, כדי שישכחו את צבע עורו?

אות הקלון הנשי חקוק בי, לא משנה עד כמה אנסה להתכחש לו. הוא תוקף אותי אחת לחודש, הוא גורם לי לשנוא את המראה שלי, הוא מכריח אותי להוציא מאות שקלים על בגדים רק בשביל להרגיש טוב יותר. בסופו של יום, אביט במראה ואגלה שלא משנה עד כמה אנסה להיות מי שאני צריכה להיות בשביל להסתדר, אישאר אותו שחור. אני הטוראית שצריכה להוכיח עצמה בעולם של סמ"רים – וכשאני כבר מתקרבת לרב"ט אני נשפטת ומקבלת עיכוב דרגה.

הצרה של הפמיניזם היום הוא שהתנועה נתקעה במבוי סתום. כל כך רצינו לחשוב שנשיות אינה חלק מהקיום שלנו שכבר הגענו למצב שאנחנו מתנצלות עליה, במין שנאה עצמית קיומית.

אני רק מקווה שבעוד ארבעים שנה, כאשר יעשו סדרה על תחילת המאה ה-21, היא תזעזע את הצופים לא פחות מש-MadMen מזעזעת אותי כיום. שקהל הצופים ייאנח ברווחה על כך שלפחות העולם הרבה יותר מתקדם.

יולי הוא תמיד חודש קשה.

אני לא יודעת למה זה יוצא ככה. את בית הספר היסודי סיימתי מזמן, ליולי אין שום משמעות מבחינתי – אבל איכשהו תמיד הכל מתפוצץ ביולי.

בכל יולי מזה שנים אני מרגישה שאני לא מסוגלת להמשיך בדברים כמו שהם. לפני שלוש שנים עצרתי את הכל וטסתי לאירופה, לפני שנתיים עזבתי את הכל וטסתי למזרח-אסיה, לפני שנה עזבתי את אסיה ועברתי לתל אביב.

אולי זה הקיץ, הלחות שמשחקת לי עם הראש ומכריחה אותי להחליט החלטות, להכיר בכך שלא טוב לי במצב הנוכחי, או בני-הנוער שעושים רעש מתחת לבית כל הלילה ומכריחים אותי להישאר ערה ולחשוב. אולי זה סתם סימן לכך שעוד מעגל הושלם – ושהגיע הזמן להתחיל לצייר אחד חדש, חופף לו.

כך או כך, הרגשה של שינוי זורמת בעורקיי ואני לא יכולה להתכחש לו יותר. הגיע הזמן לדרך חדשה.

עכשיו השאלה היא איך מוצאים את הדרך הארורה הזאת.

מצד אחד אני חושבת שאמירות כמו "אני לא ילדה, אני צריכה להפסיק לברוח" מעצבנות אותי. הבורגנות והפלצנות שבהן מעצבן אותי.

מנגד, האמת שנמאס לי לברוח. אולי זה כי אני לא ילדה, אולי זה כי סתם נמאס לי, באופן כללי.

אני חושבת שאני צריכה יציבות, רק כזו מהסוג המעניין.

ועתה אבחר לקטוע את הנימה המלנכולית לטובת נימה אינטרסנטית.

אולי אתם יודעים איך אשנה את החיים שלי?

אולי אתם מכירים דירה יפה בתל אביב שמחפשת דיירת סמי-ענייה?

אולי יש לכם איזו עבודה ששמעתם עליה – ואתם חושבים שאוכל להתאים?

אולי סתם בא לכם לספר משהו מעניין, שיגרום לי לחשוב? לפעמים הכל בנאלי שאפילו לחשוב אני שוכחת.

ואם זה לא מועיל ולא מעניין – בחייאת ראבאק, תספרו לי משהו מצחיק.

כל מה שאני צריכה זה טריגר.

המשרדים בהם אני עובדת ממוקמים עמוק בתוך מתחם הבורסה. העבודה היא מול לקוחות בינלאומיים, כך שהמוקד פעיל כמעט 24/7, בלב מתחם המין של גוש דן.

אני עובדת שם קרוב לשנה – ובשנה הזו השתנה הנוף, אך לא הליבה.

בעבר, לאחר השעה עשר בלילה, ניתן היה לראות זונות בכל מקום. הן היו מסתובבות ברחובות ומשדלות. לכל אחת היה צומת משלה. כבר הייתי מזהה את תווי הפנים שלהן. חלקן זרקו מבטים תוקפניים לעברי, חלקן חייכו כשחייכתי לעברן, חלקן הביטו ישירות אלי בלי לראות אותי בכלל. מגרש החנייה שמאחורי הבניין שלנו שימש כבית-בושת – וכדבר שבשגרה היינו יוצאים להפסקת סיגריה על הגג ורואים אקטים מיניים מתבצעים לנגד עיננו, ברכבים חונים. לפעמים היה שם רק גבר אחד, לפעמים מספר. לפעמים אחד היה אקטיבי והאחרים רק התבוננו, לפעמים כולם השתתפו בכך סימולטנית.

כשנחרדתי ואמרתי על כך משהו לקולגות שלי, הם אמרו שלפחות היא קיבלה על כך אקסטרה.

כיום, מספר חודשים מאוחר יותר, כבר נדיר לראות נשים משדלות ברחוב. מדובר במבצע שמבטא את הלך הרוח הכללי של רון חולדאי ושל צבי בר, להוציא את הפשע מאזורי המגורים.

לפשע, למקרה שתהיתם, השלום. הוא אכן יצא מאזורי המגורים. גם ברחוב הירקון בתל אביב נדיר לראות שידולים בימים אלו. זה לא אומר שהמצב השתנה. הדברים האלו לא פחתו כהוא-זה, הם פשוט כבר לא מטרידים את העוברים ושבים. שהרי בחורה מהוגנת שכמותי כבר לא צריכה לראות דברים כאלו. אין לי מה לפחד מאותן נשים חסרות מוסר. למי אכפת שהם ממשיכים להתרחש בתחנה הישנה, גרועים יותר מאי פעם?

וכך גם במתחם הבורסה. ההבדל היחידי הוא ששם העניין ממודר לחדרי מדרגות או לסמטאות אפלות. כל עוד זה לא מול העיניים של "אנשים כמוני" (קרי: משלמי הארנונה).

לפני מספר שבועות עזבנו את המוקד ביום שישי בשעה אחת-עשרה בלילה. המשמרת הזו כוללת כעשרה אנשים, כולנו מכירים זה את זה כמובן – ודלת הבניין הראשית נעולה תחת קוד כניסה.

ירדתי בליווי שני קולגות – ובכניסה לבניין ראינו בחור זר, בגילאי העשרים לחייו, סוחב ספה ישנה ומוכתמת בזרע ובטיפות דם זעירות.

שאלנו אותו מה לעזאזל הוא עושה בבניין שלנו – ואיך בכלל הוא נכנס.

הוא לא השיב.

יצאנו החוצה. אחד מידידיי התחיל את הדרך לביתו. אני וס'  נשארנו שם – והתקשרנו למשטרה.

לאחר המתנה ארוכה ומתן פרטים מייגע הסביר ס' למוקדנית את הסיטואציה. הסברנו כי הבניין נעול – וכי הוא נכנס ללא רשות. אני, בינתיים, השקפתי מבחוץ לתוך מגרש החנייה התת-קרקעי של הבניין וראיתי את הבחור הזר גורר את הספה לפינת המגרש.

ועכשיו – מה?

עמדנו באמצע הכביש השומם בלילה וחיכינו. וחיכינו. וחיכינו. הבחור בינתיים הספיק "להציע את המיטה" וישב על הספסל, עישן סיגריה באדישות. אני וס' השקפנו עליו. וחיכינו עוד קצת.

לאחר כעשרים דקות הגיעה ניידת. ציפינו שתעצור ליד הבניין שלנו, בכתובת שניתנה למוקדנית, אבל היא המשיכה לנסוע. אנחנו עמדנו מספר מטרים בהמשך הכביש – וס' ניגש לניידת ועצר אותה.

"אתם כאן בגלל הקריאה?"

-לא, לא קיבלנו קריאה.

"טוב, אז הבעייה שלנו…"

השוטר קטע אותו.

-אם קראתם אז תגיע ניידת. אנחנו לא מתעסקים בקריאות. אנחנו סיור. מישהו יגיע מתישהו.

ס', שבאופן כללי הוא בחור הרבה יותר שקול ורגוע ממני, שתק לשנייה.

אני, לעומתו, לא בחורה מנומסת במיוחד. בייחוד לא כשאני זועמת.

"אתם רציניים?! אתם באמת אומרים לנו שאנחנו צריכים להמשיך להשגיח על עבריין, סביר שסרסור או ע. סרסור, בגלל שאין לכם כח להתעסק בזה?! זו לא העבודה שלכם?! אז של מי היא? שלי?!"

בשלב זה הקול שלי עלה לטונים גבוהים למדי, הדציבלים עלו משמעותית והוריד שירשתי מאבותיי האלגי'ראים התנפח למימדי ענק. ייתכן שנאמרו שם מילים גסות יותר, אבל בכדי לשמור על חזותי המהוגנת לפי המפורט לעיל אבחר שלא לפרסם אותן בפלטפורמה זו.

השוטר שישב לצד הנהג משך בכתפיו, העניק לס' מבט של השתתפות בצערו, אותו מבט שאנחנו הנשים מכירות טוב כל כך, שעליו גדלנו. מבט שאומר שאין מה לעשות, ככה הן הנשים. תמיד חייבות להיכנס להיסטריה. לפעמים אנחנו, הגברים החכמים, צריכים פשוט לרצות אותן. כי לא את כל הנשים אפשר לקנות במאה שקלים ל-45 דקות.

ס' ראה את עיני הנשטפות בדם – ואחז במרפקי, מנסה להרגיע אותי. התנערתי ממנו.

השוטר חיפש באדישות את הקריאה שלנו. כמובן, אל תשכחו, שכל העניין מתבצע אל מול עיניו של אותו בחור עלום שם.

הוא מצא אותה.

-טוב, נטפל בזה.

הוא נסע מספר מטרים ברברס משועמם ועצר ליד הבחור.

אני רציתי להמתין לראות מה יקרה, אבל ס' אמר שהגיע זמננו ללכת. אנחנו לא יכולים לעשות עוד כלום.

למחרת בצהריים, כשהגעתי למשמרת של יום שבת, הספה עדיין עמדה שם.

לאף אחד לא אכפת מהנשים שעובדות על הספה הזו. הן בסך הכל בוחרות בכך, לא? בזכות נשים כמותן מיטב גברי ישראל יכולים להתנהל באופן נורמטיבי ושקול, בניגוד לנשים שביננו. קצת פורקן לאלימות ולסטיות. זה לא כאילו הן לא מקבלות על זה כסף.


בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפות ל-79 עוקבים

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: