תחפושת מבריקה

Posts Tagged ‘סקס

בימים אלו עומדת לעלות בוועדת שרים לענייני חקיקה של הכנסת הצעת חוק שיזמה ח"כ אורית זוארץ (קדימה) המכונה "חוק הפללת הלקוח". באם תעבור, תהיה תעשיית המין לא חוקית – וצרכני הזנות עבריינים.

זהו נושא כאוב וקרוב ללבי. הפרה הקדושה שלי, אם תרצו. לרוב אני נמנעת מכתיבה עליו, משום שעצם הדיון על לגיטימיות הזנות מכאיב לי, כמעט פיסית.

במשך כחצי שנה התנדבתי עם נשים הנמצאות במעגל הזנות. בדרג התחתון ביותר של המעגל, זה שרובן ככולן של הזונות עתידות להגיע אליו בשלב זה או אחר – דרות הרחוב, אלו שעומדות, ערומות למחצה, בשדירות הר-ציון בלילות. חלקן מחוסרות שיניים, חלקן רזות להחריד. כולן צורכות סמים קשים. הירואין אם ידן משגת, חגיגת אם אתרע מזלן. את גופן הן מוכרות בעבור כעשרים שקלים ללקוח. כן, 20 שקל. לקוחות טובים במיוחד ישלמו 40. לקוחות גרועים במיוחד יכו אותן וישדדו אותן לאחר הזיון.

האלמנטים המובהקים ביותר בחייה של זונת-רחוב הם הבדידות וחוסר ההערכה העצמית. אחת מהחוסות נהגה לשאול אותי מדי פעם בפעם בזלזול מדוע אני טורחת להגיע לשם, מדוע אני לא מתנדבת עם ילדים – עם מישהו שיש לו תקווה כלשהי. נסיבות מצערות שלא היו תלויות בי אכן הביאו אותי להפסיק את ההתנדבות שם לאחרונה, אבל תמיד חזרתי על אותה תשובה – גם לך יש תקווה, אם תרצי בה. היא בדרך כלל הייתה מגחכת מעלי. זורקת חיוך שהסמים איכלו, מציתה סיגריה ונזרקת על אחת המיטות.

חישוב זהיר ביותר מגלה שישנם בישראל לפחות מיליון מקרים של צריכת מין עבור כסף בחודש. מיליון בחודש. חישובים זהירים פחות יוסיפו עוד 50% למספר הזה. תעשיית הזנות, בלי להחשיב פורנוגרפיה וחשפנות, מגלגלת בישראל כ-2.4 מיליארד שקלים בשנה.

מרבית הזונות התחילו למכור את גופן עבור כסף בסביבות גיל 14. בין 70-90 אחוזים מהן סבלו מגילוי עריות בילדותן המוקדמת. לפי ההערכות, כ-90 אחוזים מהזונות נשלטות בידי סרסורים, שמכים אותן, לוקחים יותר ממחצית מכספן ומכריחים אותן לשכב עם בין 10-15 לקוחות בלילה. בתמורה הם מעניקים להן הגנה ודיור. לנשים אותן אני הכרתי לא היה סרסור. הן לא היו שוות את ההשקעה. הן זכו לשמור את כספן המועט בדקות הספורות עד שקנו מנה נוספת, ובתמורה משלמות על כך בחטיפת מכות, בשוד ובאונס.

הלקוחות באים מכל שכבות החברה. עשירים, עניים, חילונים, דתיים, ערבים, יהודים. כל פנטזיה מינית חולנית וסאדיסטית ניתנת לרכישה מהירה. מחקרים בעולם מראים כי כ-82% מהנשים והנערות במעגל הזנות מותקפות פיסית, 55% מהתקיפות הללו מבוצעות על ידי לקוחות. הן נאנסות בשיעור של פי 200 ויותר מהשיעור באוכלוסיית הנשים הכללית.

יש רגע אחד שרודף אותי בחלומותיי. אחת החוסות הייתה בתהליך גמילה מסמים. עכשיו, המוסד לביטוח לאומי מעניק קצבה לנרקומנים – סכום זעום, של כאלף שקל בחודש – אבל הוא לא מעניק קצבה לדרי רחוב שאינם צורכים סמים. האישה המדוברת לא הייתה עוד זכאית לקצבה שקיבלה כנרקומנית, והיו כחודשיים בהם נאלצה להמשיך למכור את גופה, עד שקיבלה קצבה מביטוח לאומי מתוקף התוכנית אליה שובצה. החודשיים שבין לבין היו סתם עניין ביורוקרטי פעוט. שום דבר שצריך חלילה להטריד ממנוחתם את פקידי משרד הרווחה.

בדמעות סיפרה לי אותה חוסה על הכאב האיום שבזנות ללא סמים. הזונות האחרות, שישבו סביבנו, הנהנו בהסכמה. היא סיפרה לי שבכל פעם שנוגע בה לקוח היא מרגישה כאילו היא נאנסת. היא עומדת בכביש ומתחננת שיאנסו אותה, כדי שתוכל לקנות חפיסת סיגריות וסנדוויץ' בתחנה המרכזית. הסמים, כך סיפרה לי, מקהים את התחושה הזו. שאר הנשים הנהנו. "עכשיו", אמרה בכאב, "העבודה הרבה יותר קשה".

אתם תעלו את טיעון המיסוד. אני יודעת שתעלו אותו. מקדימה תרופה למכה. בואו נדבר על הולנד.

הזנות ממוסדת בהולנד מזה עשור. כיום, הבינו השלטונות כי טעו. רוב הזונות אינן נרשמות ככאלה, הן עקב הסטיגמה (למרות המיסוד, תתפלאו לדעת, איש לא יספר בגאון שבתו זונה), והן עקב חוסר רצונן לשלם מסים. את הסוגייה האם כללי השוק צריכים להיות תקפים כאשר מדובר בסקס, ובגופה של אישה, תכריעו בעצמכם. המיסוד, כך לפי גורמים רשמיים בהולנד, גרם להגברה משמעותית של מוקדי הפשיעה. הוא יצר רשתות הלבנת הון, והפך את הולנד למוקד סחר בנשים. מימדי הזנות בהולנד בעשר השנים האחרונות גדלו באופן משמעותי לעומת מדינות כמו שבדיה, בהן צריכת זנות אינה חוקית. בשנים האחרונות מונהג באמסטרדם עצמה פרויקט 1012, במסגרתו רוכשת העירייה בתי בושת והופכת אותם לגלריות לאמנות שוליים – וזאת בעקבות הצהרות מפורשות שהשמיע ראש העיר אמסטרדם, לפיהן מיסוד הזנות גרם להגברת הפשע והסחר בנשים.

מיסוד הזנות הוא לא רק לא מוסרי, אלא גם נותן יד חופשית לפשע מאורגן.

על פי דו"ח שפרסמה שבדיה בשנת 2010, לחוק הפללת הלקוח במדינה היה אפקט מיידי של הפחתת זנות הרחוב ב-50%. תאמרו, מרבית הלקוחות נסעו לדנמרק השכנה, בה הזנות חוקית, על מנת לבצע את זממם. יכול להיות שתהיו צודקים. לחלק מהגברים, עם זאת, זה גרם להבין שיש פה משהו לא בסדר. שלא ניתן לסחור, ולהפעיל את עקרונות השוק החופשי, על גופן של נשים ועל איברי מינן. יש פה אמירה ציבורית, בראש ובראשונה. כמדינה, כציבור, אנחנו מתנגדים להפיכת בני אדם לסחורה. אנחנו מתנגדים לסחר באיברי מין, בדיוק כמו שאנחנו מתנגדים לסחר באיברים פנימיים – ובדיוק כמו שאנחנו מתנגדים לסחר בעבדים.

הצעת החוק הזו עומדת עכשיו לסדר היום. במידה ותעבור, תקבע שנשים אינן מוצר העובר לסוחר, ותיצור תקדים חיוני. זו המשימה שלנו כאזרחים, פמיניסטים ובני אדם לקדם אותה. שלחו מיילים לחברי כנסת, כתבו על הנושא, קראו טקסטים. רוצים לעזור? הצטרפו לפרויקט עד 119, בכדי לקדם את הצעת החוק. לא נדרש מכם אפילו לצאת מהבית, רק לשלוח מיילים לחברי כנסת ולשרים.

אל תתנו יד לאונס.

התלבטתי המון באיזה פורמט לכתוב את הפוסט הזה. הרי אומרים שאסור לדבר על מין באופן חופשי כל כך. בטח ובטח שלא על הטרדות מיניות. זה תמיד בשם בדוי, תמיד מאחורי מעטה של סודיות. אפילו העדות נמסרת בחצי התנצלות, במעין בקשה אילמת שלא ישפטו את המתלוננת יותר מדי על כל מה שקרה. היא בסך הכל בחורה טובה, לא איזו שרמוטה. בבקשה אל תכרתו לה את הדגדגן.
אבל האמת היא שאף פעם לא הייתי קונפורמיסטית, או ביישנית. אז זה לפה – וזה בשמי המלא, ואני לא כזו בחורה טובה – ועדיין, לא מתנצלת. לדגדגן השלום.

בימים האחרונים ניתן לראות מדי דקה בפייסבוק, בטוויטר ובמרבית הבלוגים העוסקים בענייני השעה, דיון נוסף על אודות מהות נשיות, מהות ההטרדה, מהות המיניות. הרשת הפכה למדיום של מטא-אונס. תחת כל פוסט רענן מגיבות נשים, בהזדהות עם המתלוננות או בכעס עליהן – וגברים, בדחילו ורחימו, ביודעם כי הם צועדים בתוך טריטוריה לא מוכרת, שבקלות יכולה להוריד עליהם מטר תגובות זועמות של "אין לך מושג על מה אתה מדבר" במקרה הטוב – ושל "אתה אנס בעצמך" במקרה הרע.

לרוב אני נמנעת מקריאת "כצעקתה" ואחיותיה, מתוך מחשבה שאלו הם בלוגים לגברים. שילמדו הם. כאישה, אף אחד לא צריך ללמד אותי מהי הטרדה. כולנו היינו שם, מכירות – ויאללה יאללה. בעצם גם אני, במובן מה, הפניתי לנשים שהחליטו להתלונן עורף – בעיקר כי לא הבנתי מה בכלל הביג דיל. ברור שזה ככה. נקסט.

פתאום בימים האחרונים לא הצלחתי להימנע מקריאת עדויות של נשים. הן בכל מקום. כפטריות לאחר גשם רדיואקטיבי צצות להן עדויות אודות אונס, ניסיונות לאונס, הטרדות מיניות – ופתאום נזכרתי בעצמי.

נזכרתי בשני ניסיונות תקיפה מינית שקרו בעברי. תקיפה-תקיפה. האחד במהלך טרמפ והשני בסמטה חשוכה, עם סכין וכו'. בשתי הפעמים הבנתי כמה זריזה אני יכולה להיות כשאין לי ברירה – ונחלצתי בעור שיני. הפעם עם הטרמפ הייתה ממש אקט מקגייוור. הייתי בת 18 – וחישוב מהירות הנסיעה וההאטה המינימלית לשם פנייה, הנזק המיידי שהמפתחות שלי יכולים לעשות, פתיחת הדלת שהוא נעל, התגלגלות החוצה – וכל זה תוך כדי אי-עשיית תאונה קטלנית.

העסק הצליח. מצאתי את עצמי נפלטת מהרכב מגולגלת לתוך עצמי ורצה משם במהירות לצומת הראשי, נושמת כעשר דקות ועוברת לטרמפ הבא. צריך להגיע הבייתה בדרך זו או אחרת.

השני היה הרבה פחות מרגש. סכין, סמטה, בעיטה לפיקת הברך, ריצה, דה אנד. אפילו לא אנקדוטה ראויה לשמה.

משתי הפעמים המפורטות לא עשיתי ביג דיל. הן תוארו כסיפורים משעשעים על האוטו-הירואיקה שלי. על הגשת תלונה בכלל לא חשבתי. הרי בסך הכל לא קרה כלום. אפשר לחשוב.

לא השתתפתי באף אחד מן הדיונים של הימים האחרונים, אבל קראתי את כולם בעיון. קראתי דיוני-מטא שנוהלו בשם מלא ודיוני תכל'ס שנוהלו באנונימיות. הם גרמו לי לחשוב על הפעמים שהייתי עם גברים שהתעלמו מה"לא" שלי. לא באלימות, אבל כן בשיטתיות, אז כבר משכתי בכתפי ואמרתי "שיהיה". אם אזרום כל העסק יסתיים הרבה יותר מהר ואוכל ללכת הבייתה לישון. פתאום לא הבנתי. רגע, זה אונס? כי יכול מאוד להיות שגם אני עשיתי את זה לבחורים שהייתי איתם. אז אני אנסית? נשים יכולות להיות בכלל אנסיות? שם הפעולה הזה יכול להיות מוטה ללשון נקבה?

והטרדות מיניות. זה בכלל נושא מוזר. אני יכולה לדלות ממוחי עשרות, מאות, אלפי פעמים בהן התייחסו אלי, במקומות עבודה – או בכל סיטואציה בה יש היררכיה – כאל אישה ולא כאל אדם. מוזר עד כמה שזה יישמע, זה מפריע לי יותר מכל. הגוף שלי הוא סתם כלי קיבול. הוא לא כל כך חשוב. ברגע שמרדדים את האישיות שלי לכדי "אישה", או-אז אני מתעצבנת באמת. זלזול באינטיליגנציה שלי תמיד הצליח להטריף אותי יותר מכל סוג אחר של פגיעה.

הפוסט הזה לא יסתיים במסקנות. זה הופך אותו לפוסט לא-מוצלח, אני יודעת. אני שונאת יותר מכל אמירות-ללא-אמירה. אני לא אוהבת להצהיר על דבר-מה כשאני לא בטוחה מה בעצם כל העסק אומר. הרי זהו בלוג של דעות, לא של עדויות. אז למה לא ב"כצעקתה", או בבלוג נשים אחר?

ובכן, כי מי שקורא אותי גם קצת מכיר אותי. כי אני לא א', או מ', או ש', או פלונית. אני גל חן, אדם אמיתי, שאתם מכירים, אפילו קצת – ומכאלו קשה יותר להתעלם. למרות שאני לא בטוחה מה דעתי ולמרות שאני חושבת שזה מורכב ותלוי נסיבות, כמו כל דבר, בעצם, הדברים האלו קורים. כל הזמן, מדי יום. ככה זה להיות אישה. ככה זה להיות יצור מיני בחברה שלנו. את/ה חי/ה את זה ולומד/ת להתעלם מזה. אני לא בטוחה מהי המודוס אופרנדי הנכונה, אבל יש להכיר בכך שככה זה להיות יצור מיני בחברה שלנו.

ככה זה להיות אדם בחברה שלנו.

על זנות כתבתי כבר בעבר. הזמן שביליתי בדרום מזרח אסיה – ולאחר מכן הזמן שביליתי במשמרות לילה במתחם הבורסה, פתחו, באופן טבעי, הרבה שיחות ותהיות סביב הנושא. בכל פעם שהרהרתי בו ראיתי את הגברים הצורכים שירותי מין כיצורים דוחים ומאיימים המנצלים נשים, בין אם מתוך רצון מודע ובין אם פשוט מתוך אדישות למצבן. אף פעם לא הצלחתי להבין איך גבר יכול בכלל להעמיד אותו כשהוא הולך לזונה, אישה שחיה חיים אומללים בעל כורחה – ויודע כי הוא הגורם לכך.

אף פעם לא יצא לי לנהל על כך שיחה כנה, משום שגברים אינם ששים לדון בנושא, אני מניחה. ככל הידוע לי, איש מידידי מעולם לא הלך לזונה, על אף שסטטיסטית כמה מהם חייבים היו ללכת לאחת. המספרים מדברים בעד עצמם. כך או כך, לא יכולתי לנהל דיון אמיתי על הנושא – והנחתי שמדובר בסדיסטים אלימים ומרושעים, כאלו שקרניים מבצבצות להם מאחורי הראש אם מסתכלים מהזווית הנכונה.

וכך נתקלתי היום, בעקבות ציוצה של אסנת, באתר סקסאדיר. בגדול, מדובר בפורטל לשירותי סקס. אלו כוללים מסז'ים אירוטיים, שירותי חשפנות, פורנו, השכרת חדרים לפי שעה ודירות דיסקרטיות לניהול רומנים – וכמובן, גולת הכותרת של שירותי המין, זנות.

האתר אינו רק לוח מודעות, אלא גם במה לסיפורים מעולם שירותי המין, בדגש על זנות. פורום האתר מרכז סיפורים כאלו, בהם מספרים המשתתפים על חוויותיהם המיניות. מטרת הפורום היא תחלופת מידע בין המשתמשים. במבט ראשון הזדעזעתי לחלוטין מהשוואת הנשים, לפי גיל, מראה, מחיר. התחנה הישנה היא ביצה קטנה – ודומה שכולם מכירים את כולן. על פניו,תדמית הסאדיסט המרושע מתלבשת כמו כפפה על המשתמשים באתר.

במבט שני לעומת זאת, מפריזמה טיפה יותר מפוכחת ופחות מלאת גועל, שמתי לב לדפוס חוזר. אמנם, אין להתכחש לקונקרטיות בה משווים את הנשים ולקומודיפיקציה שמעבירים אותן, אבל החוויות המיניות עצמן מתוארות כברומאן רומנטי. בפורום מתוארת תשוקה, יותר מאשר סליז. הסיפורים מתארים נשים, בעלות אישיות, תשוקות, רצונות, תכונות ייחודיות. אדגים זאת בעזרת מספר ציטוטים.

" היא מחייכת ברוך ומזמינה אותי בסבלנות להיכנס פנימה. אין קרח או מחסומים המלווים בדרך כלל מפגשים מסוג זה. מהרגע הראשונה אתה מרגיש שהגעת למאהבת הפרטית שלך, לחברה שלא נפגשת איתה כבר שנים."

        – Karlos, חולק את עלילותיו עם "ניקול".

"הפסקתי עם דוגי (תנוחה שאני מעדיף) עם מציצות, לא בקשתי אנאלי שאני כל כך אוהב, כי רציתי לתת לה הרגשה שאנחנו בטיילת של ריביירה צרפתית לא בחדרון זיונים בדרום תל אביב. (הפסקתי בגלל שהיא עבדה בזנות, לא בגלל שיש לי הסתייגות מדברים שונים חוץ ממיסיונרי). והיא הרגישה כמו בטיילת של ריביירה."

        – ערבה אנושית, מספר על הזונה הקבועה שלו ששבתה את לבו.

"קוראים לה יוליה ,1.60 ומשהו,שיער שטיני , חזה לא גדול, קטן חמוד.

נמצאת באזור של ארלינגר ורחוב הגליל,עובדת במקומות האלה ששוכרים חדרים ב50 שקל.

עובדת בשעות הערב לילה,מאד עדינה.

בבקשה תהיו עדינים,איתה."

אחד שמבין, ממליץ על יוליה ומגונן עליה. הבחורה בכל זאת בחודש שישי.

עכשיו, לשם הבהרה, זהו אינו פורום לסיפורים אירוטיים, אלא להמלצות על שירותי מין. למעשה, karlos עוד חטף על הראש מהמשתמש 19LOLx8 בתגובה לסיפורו:

"השתדל להיצמד למציאות כפי שתיראה בעיני הרוב ולא לתיאורים סוריאליסטיים סובייקטיביים וזאת כדי שנוכל לשמור על רמת דיווחים בעלי אמינות גבוהה."

אם כן, חרף העובדה שמטרתו של הפורום היא תחלופת מידע קונקרטי, המוטיב החוזר בו הוא מוטיב של הלבשת אישיות פיקטיבית, פנטסיה רומנטית, על אישה שבפועל משמשת כחפץ סחיר. מובן שזה אינו אלא פרי מוחו הקודח של אדם המשלם מאה שקלים למחצית השעה ורוצה להרגיש שהוא עצמו חשוב וייחודי יותר מאלו שקדמו לו, אך הוא עדיין מוטיב חוזר וחשוב, שגם מעלה נקודה חשובה לגבי הטיפול בתופעת הזנות – ואולי, באופן כללי, על אודות התפישה המגדרית הרווחת. אנשים צריכים שיהיה מולם אדם. הם צריכים שיהיה נרטיב איתו יוכלו להזדהות. שהרי אם אפילו משתמשים קבועים בתעשיית המין מוכרחים להלביש אישיות על הזונות אשר את שירותיהן הם צורכים, אולי הדרך הנכונה היא לא להזדעזע ולכנותם סוטים, אלא דווקא להציג בפניהם את האישיות האמיתית של האישה שמולם, על כל רבדיה, זו שמאחורי הסיפורים שהם טווים לעצמם בכישרון. זו שמול העיניים שלהם, שלא לומר מול איברי המין שלהם.

צריך להילחם בנרטיב האישה הענוגה, שבדרך כלל לא נהנית ממין עם לקוחות, חוץ מאיתך, כמובן. להילחם בנרטיב של ג'וליה רוברטס שרק מחכה לאביר ולאמבטיית בית המלון שלו. זו לא גברתי הנאווה. החיים מורכבים יותר – ולרוב טראגיים הרבה יותר. תכופות מדובר בנשים המקבלות הכאות על בסיס קבוע, נשים בעלות היסטוריה מורכבת, לרוב קשורה בהתעללות מינית. אלו נשים שלא מצליחות לצאת מהמעגל שהורס אותן, שנאלצות ורגילות להסתמך על גופן ודבר מלבדו בכדי לקיים את עצמן.

הנשים האלו מורכבות יותר מנרטיב אחד. כמו כולנו. הן לא ג'וליה רוברטס. המפתיע הוא שאמנם צרכני תעשיית המין הם לא ריצ'ארד גיר, אבל כנראה שהם גם לא השטן. שעטנז של סיפורים, אני מניחה. כמו כולנו. הנשים העובדות בזנות הן בלתי נראות, אבל כנראה שכך גם הגברים הקונים את שירותיהן.

כנראה שכולנו, אחרי הכל, פשוט צריכים שמישהו יראה אותנו.

* ברצוני להמליץ, למי שמעוניין לקרוא עוד על הנושא ולהבין את שורש התנגדותי אליו – ומדוע זו לא "עוד עבודה" בה בוחרים, על כתבותיה המצוינות והמעמיקות של ורד לי, כתבת "הארץ" – ובפרט על כתבתה "מיליון רסיסים קטנים".


בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפות ל-79 עוקבים

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: