תחפושת מבריקה

Posts Tagged ‘נורבגיה

אחרי שבועיים שאני לובשת את אותו ג'ינס, מצאתי הבוקר זוג מכנסיים שחורים במזוודה שלי.

ארזתי אותם. גם זכרתי שארזתי אותם. משום מה, לא הכרתי בקיומם. בהיותי אדם קיטשי להחריד מתחת לכל הפאסון הזה, תלשתי מהם חוט, והדבקתי אותו בסקראפבוק המטופש שלי. זה סמל מסוים.

אורטל עזבה הבוקר. נסעה בחזרה לשטוקהולם, ומשם הבייתה. אני מנסה לנצל את ההזדמנות לקצת רפלקסיה, לפני שמתחיל טיול חדש לגמרי.

אני מקווה שאצליח. זו כבר הפעם החמישית שאני מנסה לכתוב את נורבגיה לכדי פוסט. הבעייה היא, שהשבוע האחרון היה כל כך מדהים וסוער ומשוגע, שאני מפחדת לבחור. אני מניחה שאני גם מפחדת לכתוב את הדברים. אולי ברגע שהם יהיו מוגדרים, שחור על גבי לבן, הם יאבדו מכוחם. זיכרון הוא עסק גמיש מדי.

יכול להיות שזה יהיה פוסט ארוך מדי. אני לא מסוגלת לערוך את עצמי לאחרונה. זה מוזר. לפני שבוע קראתי את הבלוג המטייל הקודם שלי. בכלל לא זכרתי איך קוראים לו, אבל איכשהו אורטל זכרה ומצאה אותו. הוא היה מהודק יותר, ברור יותר. אני חושבת שאז היה לי מאוד ברור מה בחוץ ומה בפנים, מה העולם צריך לדעת ומה רק שלי. כיום אני פחות בפנים, אבל אני עדיין לא בטוחה מהו החוץ הזה.

הפוסט האחרון הסתיים בלילה אחד בבקתה, איפשהו במרכז נורבגיה. זה היה לפני תשעה ימים, שמרגישים כמו שנתיים. באותו יום המשכנו לפארק לאומי קסום, עם פרחים אדומים והרים מושלגים ונהר כזה. עצרנו לפיקניק ליד נהר תכול. אחריו, המשכנו לנסוע במורד כביש מפותל, כשלפתע התגלה לפנינו פיורד גיינגר. אחרי שכבר התוודיתי שאני קיטשית להחריד, אני מוכרחה להודות שירדו לי דמעה או שתיים. זה כל כך יפה ודרמטי ועצוב ושמח, שם בנורבגיה, שקשה לי בכלל לתאר במילים. ואני הרי אדם של מילים.

בעודנו נוסעות בדרך לאולסונד, עיירה פיורדית קטנה ומקסימה, פתאום קוטעת הג'יפיאסית את רצף השירים של מייקל ג'קסון שהנורבגים אוהבים כל כך, ומצהירה שבעוד 800 מטר עלינו להתכונן לקחת את המעבורת. אני ואורטל התחלנו לצחוק בטירוף, וכמה דקות אחר כך כבר העלינו את האוטו על מעבורת. דרך תחבורה שגרתית שם למעלה. האופי הלבנטיני שלנו קרן מאושר.

כשהגענו לאולסונד, אחרי כ-11 שעות על הכביש, היינו כבר במצב שחציו אופוריה וחציו אגו טריפ מטורף. הכל היה מושלם. הנופים, הרדיו עם הפופ הגרוע, העובדה שכל כך נהנינו אחת עם השנייה. רק מי שמכיר אותי שבע שנים ומעלה יכול להבין עד כמה זה לא מובן מאליו, כמעט לא הגיוני, שאסע עם עוד מישהי, בפרט חברה טובה, ולא ארגיש חנוקה או לחוצה או שפשוט אחטוף התמוטטות עצבים ואברח. אני חושבת שזו גם אורטל, שאני אוהבת נורא, אבל גם אני שהשתניתי. הבפנים והבחוץ הזה עוד פעם.

באולסונד נשארנו יומיים, כאשר ביום שאחרי הגעתנו אורטל חגגה 26 שנות חיים. נסענו לאי קטן המחובר ליבשה באמצעות מערכת גשרים ומנהרות ושתינו בירת אפרסקים. פגשנו בדורמז שתי בחורות – האחת אמריקאית והשנייה ברזילאית, והצענו להן להצטרף אלינו לנסיעה למחרת, בדרך האטלנטית המשגעת. איכשהו, האמריקאית הזמינה את עצמה להצטרף אלינו לרואדטריפ, ולא סירבנו. ביום למחרת, מעט אחרי הדרך האטלנטית, פתאום הבנו את גודל הטעות – ונכנסנו ללחץ. היא הייתה מאוד תובענית, הבחורה, ולא ידענו איך לנפנף אותה מבלי להיות ממש כלבות. מפה לשם, טיכסנו תחבולה מתוחכמת בעברית, ובמשך השעה הקרובה "רבנו", בחצי עברית וחצי אנגלית, כי אורטל שכחה את הדרכון שלה באולסונד. אין ברירה, אנחנו חייבות לחזור ולהשאיר גם את האמריקאית בתחנת הרכבת בה אנחנו משאירות את הברזילאית, ולחזור לאולסונד. היה נורא קשה לריב ככה, כשאנחנו רואות את הנופים היפים בעולם, אבל לפחות השפה האקזוטית שלנו איפשרה לנו לצעוק אחת על השנייה כמה יפים הפיורדים ואיזה מגניב זה שאנחנו שוב עולות על מעבורת. שתי דפוקות, אין מה לעשות.

אחרי שהורדנו אותן והתחבאנו קצת באוטו, התיישבנו לפקנק בלוקיישן הכי מושלם שלנו עד כה, וצחקנו במשך אולי שעה תמימה. אחרי כן התעשתנו, והמשכנו לדרך הטרולים היפהפיה והצרה, שהסתבר לנוחיותנו הרבה שמתחילה בדיוק איפה שהורדנו את הבנות. היה לנו הרבה יותר מזל משכל בטיול הזה, תאמינו לי. כשסיימנו לנהוג אותה, נזכרנו שאנחנו נטולות לינה, והתחלנו לעבור בין אתרי קמפינג ריקים מאדם, בודקות אם במקרה פתוחה שם בקתה ריקה. הרגשנו כבר כל כך מטופשות שקצת איבדנו צלם אנוש. לאחר כשעה התחלנו להתייאש, אז עצרנו לחידוש אנרגיות על אחת המקפצות שהנורבגים אוהבים כל כך לשלב בקמפינג שלהם. זו הייתה תחושה מדהימה כזו, שאיכשהו הכל יסתדר. רק תני לזה זמן. בסופו של דבר, עצרנו באתר קמפינג והתקשרנו למספר הטלפון שעל הדלת. הוא אמר לנו שפשוט ניכנס לבקתה הפתוחה (היחידה שלא ניסינו לפתוח בכל הנורבגיה הארורה הזו), והוא יבוא מאוחר יותר בשביל התשלום.

ביום למחרת החלטנו לנסוע לברגן, העיר השנייה בגודלה בנורבגיה (270,000 איש, כן? אל תתלהבו) וזו שמוכתרת כבירת הפיורדים (בניגוד לטענתו של המהבול שהיה אחראי על ההוסטל שלנו, שטען שהוא מעולם לא ראה פיורד) ולהישאר בה יומיים, עד לחזרתנו לאוסלו. הגענו לעיר בתשע בערב, אולי קצת מאוחר יותר, ומיד יצאנו. זו עיר מאוד מוזיקלית, מסתבר, ובכל מקום יש מוזיקה חיה מצוינת, של להקות רוק מקומיות שמחכות לפריצה הגדולה שלהן. הגענו לפאב אחד, ואיכשהו יצרנו חברים בשנייה. התאהבנו בברגן ועשינו שטויות, כמו שעושים בכל התאהבות, אבל כמו בכל התאהבות, גם חווינו התפכחות מכאיבה ודרמטית. בבוקר העזיבה שלנו, כשקמנו בחמש בבוקר במטרה להחזיר את הרכב לאוסלו לפני 13:30 בצהריים, דפקתי את האוטו ביציאה מהחנייה. אספתי את אורטל, שחיכתה מחוץ להוסטל עם המזוודות שלנו, ולחמש דקות של טירוף חושים עוד התכוונתי לנהוג את שמונה השעות לאוסלו ללא מראה. למזלי, פתאום חזרתי לשפיות, והבנתי כמה זה היה לא שפוי לנהוג כל כך הרבה שעות רצופות ללא הפסקה, רק בשביל לחסוך כמה קרונות. חיכינו שייפתח סניף אוויס בברגן, החזרנו שם את הרכב פלוס קנס קל, ותפסנו רכבת בחזרה לאוסלו.

ואז אוסלו, ועוד כל מיני דברים מביכים שהשתיקה יפה להם, ועוד שטויות, ופתאום מצאנו את עצמנו שוב בשוודיה, מבינות שאנחנו נפרדות עוד שנייה.

ועכשיו השנייה עברה, ופתאום אני לבד בעיר זרה, והפוסט הזה מרגיש כמו רקע. רק צורה, בלי תוכן. אולי את התוכן האמיתי אני מפחדת להוסיף. מה שקורה בנורבגיה נשאר בנורבגיה.

מעכשיו זה טיול חדש, עם כללי משחק חדשים – ובכלל התיישבתי בבית הקפה הזה לפני שעתיים במטרה לכתוב את הסמינר האחרון לתואר – ותראו אותי. דחיינית עד העצם.

אוסיף תמונות מאוחר יותר, הכבל של הטלפון נשכח בהוסטל. אני מקווה.

שנה טובה.

יש הרבה דברים ששכחתי איך הם מרגישים כשנוסעים לחו"ל, אבל הכי שכחתי את המחשבות. זה כאילו עד עכשיו חשבת במהירות של 56k, ופתאום, בבת אחת, עברת ל-ADSL של 40 מגה. הכל יותר. הגעגועים מהירים יותר, ההנאה עצומה יותר, העצב עמוק יותר. והימים – הם פשוט ארוכים. הם כל כך ארוכים שהם לא ברי השוואה לימים הרגילים. +-∞ כזה.

שלשום טסתי לטיול שאמור להימשך חודש וחצי-חודשיים, בלי כרטיס חזור. היה לזה את הפן הפרקטי, שאני לא יודעת מתי אני רוצה לחזור ומאיפה, ואת הפן הרומנטי, של לנסוע עם כרטיס לכיוון אחד, אבל אולי יותר מהכל היה לזה את הפן הנוסטלגי. רציתי להיות שוב גל של גיל 22, הגחמנית ההיא שנוסעת ואין לה מושג לאן או למה. דווקא לקראת סוף הזמן שלי בארץ הבנתי, בקצת עצב, טיפה יותר שמחה ולא מעט בושה, שאני כבר לא גל של פעם. יש לי היום בית וחתולות ואנשים שאתגעגע אליהם, ויש לי גם את העיר הזו, שעם כל הלחות והלכלוך והרעש ומחירי השכירות הגבוהים, ועם ההיפסטרים והאנשים שאובססיביים ללהיות Somebodies,  וזה שהיא שייכת להרבה אנשים אחרים, היא גם שלי.

כל העסק הזה עם בית הופך את הדברים להרבה יותר מורכבים, אבל גם הרבה יותר פשוטים, אני מניחה.

אז ביום רביעי האחרון נחתנו בשטוקהולם.

למה דווקא שוודיה? וואלה, לא יודעת. למה דווקא ברלין?

סתם, האמת שהייתה לי התגלגלות מחשבות מטופשת. זה התחיל במחשבה לנסוע לפריז לשבוע, והמשיך בהבנה שבטח עדיין יהיה חם פריז באמצע-סוף אוגוסט, ואין לי כוח לזה (רק אחר כך יודעי דבר סיפרו לי שממילא בווקאנס כל הפריזאים בורחים מעירם). אז חשבתי לעצמי שאוקיי, אני יכולה להאריך טיפה ואולי להתחיל בהולנד, ולרדת משם לפריז. זה צפוני יותר. ואז חשבתי שבעצם אם אני רוצה להיות בצפון, אני יכולה לנצל את ההזדמנות ולנסוע למקום ממש צפוני. ובעצם, יש לי כסף שאלוהים יודע איך, אבל הצלחתי לחסוך, וסיימתי את התואר (אז עוד לא ידעתי שלא אכתוב את הסמינר האחרון עד מועד הנסיעה), וממילא אני לא עובדת כרגע. כמו כל המחשבות שלי, ברגע שזו ניטעה, כבר ידעתי שאבוד לי. מפה לשם, ששה-שמונה שבועות באירופה. להתחיל בסקנדינביה ולרדת משם. שנייה אחרי שקניתי את הכרטיס, לפני כשלושה שבועות, דיברתי במקרה עם אורטלי, שאני אוהבת אותה כבר תשע שנים בערך, והיא החליטה להצטרף לשבועיים הראשונים. למה לא. קנתה כרטיס תוך חצי שעה. איכשהו, שוודיה ודנמרק הפכו לשוודיה ונורבגיה, וטיול ערים הפך לטיול טבע, והכל הפך להכל, כמו שדברים קורים כשאת מרפה קצת.

אם הייתי צריכה לתאר את שטוקהולם במילה אחת, זו כנראה הייתה "אסתטיקה". העיר הזו אסתטית להחריד, עם בניינים צבעוניים שמתפרשים מעל נהר צלול, רחובות נקיים ושטופי שמש ועיצוב בכל מקום. מחלונות הראווה והבגדים, דרך שלטי הרחוב והשירותים הציבוריים. זה, כמובן, מבלי להזכיר את האנשים, שנראו כאילו יצאו הרגע ממהדורת ווג האחרונה. מעבר לכך שכולם בעלי תווי פנים רנסנסיים, הם תמיד מוקפדים. הגברים בחליפות, הנשים בשמלות. רק המורדים קצת כושלים, ומסתובבים עם כובע הפוך מהניינטיז. הנסיך המדליק מאשכנז כזה.

התאהבנו בשטוקהולם מהשנייה הראשונה, עם כל היופי הזה, אבל תוך יומיים כבר התחיל לרדת לנו. הכל יפה מדי, ולא מכניסים אותך לבר בג'ינס. נשבעת לכם.

למזלנו, ירד לנו ממנה בדיוק בזמן בו היינו אמורות לאסוף רכב שכור ולנסוע איתו לנורבגיה. סחבנו את מזוודותנו במורד שתי הקומות המפרכות של ההוסטל (שהיה מושלם, אגב, אם כי מעט מרוחק. 2kronor hostel, אם תצטרכו) ולקחנו סאבווי (הם קוראים לה ככה, אל תאשימו אותי באמריקנופיליות!) לעבר סוכנות הרכב הממוקמת היטב במרכז, בה הזמנו מראש רכב לאותו יום, במטרה לנסוע אליו לקאוצ'סרפר מוזר קלות, שגר בעיירה צפונית לאוסלו, נורבגיה.

אבל, בטיול כמו בטיול, מסתבר שהיה איזה כפתור נשגב לאישור ההזמנה, שכמובן לא שמתי לב אליו, והסתבר שההזמנה לא נקלטה. הם הציעו להשכיר לנו את אותו רכב, ללא המבצע דרכו הזמנו, באלף שקל יותר. החלטנו לעזוב, למצוא וויפי ולהתארגן מחדש.

איכשהו, שתינו לא היינו לחוצות. אני חושבת שאפילו די נהנינו מכך שהדברים לא הולכים כמצופה, כי מה הכיף בזה. החלטנו לתפוס אוטובוס לאוסלו ולשכור רכב משם. במפתיע, זה אפילו הסתדר.

לאוסלו הגענו בסביבות עשר בערב שבת, וגילינו שהיא האנטיתזה המושלמת לשטוקהולם. היא מלוכלכת ושיכורה, הרצפה בשירותי הברים דביקה, האנשים מוזרים, ובאופן כללי הכל נודף מסקס. לא בקטע סליזי ולא נעים, אלא פשוט כדבר טבעי. מהאנשים, דרך חלונות הראווה ועד ארכיטקטורת תאי השירותים. פלוס, חנות מוארת ושמחה לאביזרי מין, ממש במרכז השדירה הראשית.

בתוך כך, עשר דקות מזמן ההגעה לאוסלו וכבר הציעו לי לאכול בשר לוויתן (!!!), נערה צעירה וחסרת שיניים ביקשה ממני כמה קרונות ומשסירבתי (היו לי רק שטרות גדולים), התיישבה לעשן סיגריה עם בעל ההוסטל וניהלה שיחה ערה עם זונה שהסתובבה באזור, אחריה צועניה ביקשה ממני גם היא תרומה, ומשסירבתי בשנית, הלכה לבקש אותה מהצעירה הקבצנית. תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, עם פסקול שמשלב פופ ומטאל מהניינטיז. מושלם.

ביום למחרת, שהוא בעצם היום, עזבנו את ההוסטל המשונה שלנו, שנראה כמו בית מטבחיים שהוסב לכדי מקום לינה, ונסענו לאסוף את האוטו, שהפעם בדקנו פעמיים שהוזמן. זו הייתה אמורה להיות נסיעה של 20 דקות, אבל אם יש משהו אחד שאני מתחילה להבין מהעולם הזה, הוא ש*שום דבר* לא לוקח רק 20 דקות. אף פעם. מפה לשם, לקחנו רכבת תחתית לתחנה לא נכונה, חיכינו חצי שעה לרכבת הבאה, שלאחר מכן הסתבר שבוטלה, עלינו על האוטובוס הלא נכון, מצאנו את עצמנו מחוץ לעיר, עלינו על אוטובוס נוסף וירדנו בתחנה שכוחת אל, אי שם באזור התעשייה של אוסלו. שם, בהיעדר מדרכות, מצאנו עצמנו גוררות מזוודות על כביש ראשי, כבר מוכנות לפגוש את בוראנו. אורטלי הלכה מהר ואני השתרכתי מאחור, כבר תשושה ועצבנית, כאשר עצרה לידי מכונית בצבע צהוב זוהר, שהסתברה כאמבולנס. הנהגות, שתי בלונדיניות, הסבירו לי שאסור ללכת על הכביש המהיר (נו שיט), ושעליהן לקרוא למשטרה. אימצתי את כל אנרגיות המסכנוּת שלי, ואיכשהו הצלחתי לגרום להן להסיע אותנו למחוז חפצנו. אספנו את אורטל כמה עשרות מטרים משם ושתינו הצטופפנו מאחורה, בין האלונקות והמזרקים, כשהבלונדות מסתלבטות עלינו בנורבגית מהמושב הקדמי.

ואז רכב. נהיגה של חמש שעות, שטסה לי, בין בתי עץ שנראים כמעט כאילו פוסלו מסוכר, אגמים ונהרות אינסופיים ופופ גרוע ברדיו. ופתאום, בקתות עץ באמצע שום מקום, במחיר זול להחריד, עם שירותים משותפים ומקלחות עליהן דורשים תשלום נוסף. אין איפה לקנות אוכל, אז אוכלים עוגיות לארוחת ערב. ומן שקט מושלם כזה.

זה הפוסט הכי ארוך שכתבתי אי פעם. נראה לי שהפרתי את כללי האינטרנט מינוס אישתון. אפסיק עכשיו.

אה, ואין פה תמונות, כי אין פה קליטה סלולרית. אתם יכולים להיכנס לפייסוש או לאינסטגרם שלי (שלא אקשר אליו כי האינטרנט על סף קריסה, אבל זה galchs, ברגיל), אם אתם ממש רוצים.


בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפות ל-79 עוקבים

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: