תחפושת מבריקה

Posts Tagged ‘מלנכוליה

כל החיים שלי עברתי דירות. מקריית מוצקין לקריית חיים, קצת לביאליק, שוב למוצקין, משם לנהריה, ללמוד בקיבוץ, אז בעיר – ואז לכפר-ורדים. אחר כך צה"ל העביר אותי ממקום למקום. אחר כך כבר עברתי בעצמי בעולם, מפה לשם, ואז לשם אחר. היו המון "שמים".
אמרתי לעצמי שאני הולכת ל"שם", אבל בעצם פשוט ברחתי מ"כאן".
אחר כך עברתי לתל-אביב – ושוב לא רציתי לעבור. אפילו אימצתי חתולה, שלא תתן לי לברוח בכזו קלות.

כשאת כל הזמן זזה ושום מקום הוא לא הבית שלך, כל מקום הוא קצת הבית שלך. את מאמצת בתים. את מבייתת מקומות, משפחות, חברים. כולם נעשים בתים קטנים, על זמן שאול. את יושבת ומחכה שהם יתפרקו. את כבר מוכנה לכך טוב. את כבר יודעת לבנות בתים חדשים במהירות.

– – – – – – – –

אף פעם לא הייתי ילדה של אבא. תמיד רציתי להיות, אבל איכשהו תמיד התנגשנו זו בזה. אחותי איישה את המקום הזה. זה תמיד הציק לי.

פעם אחת הלכתי עם אבא שלי לחי-בר. אמא למדה אז עיצוב-פנים בחיפה והאוטו שלה היה מקולקל, אז הסענו אותה ללימודים. אבא אמר שנלך לטייל. הייתי בת חמש, אולי שש.

אני זוכרת ראמים ועופרים. קראתי להם "במבים". רציתי ללטף אותם, אבל הם פחדו. נסענו אז במכונית הישנה של אבא שלי. הבטתי החוצה לעבר העצים הצפופים דרך חלונות מאובקים, עליהם אצבעותיי ציירו בקווים מעוגלים. הן נהיו אפורות מאבק. ניגבתי אותן בהחבא על המכנסיים. אחר-כך אכלנו חומוס בחיפה איפשהו. אבא שלי התחבר מהר עם העובדים, כמו שהוא תמיד עושה. הוא ניסה לשכנע אותי לאכול כנאפה לקינוח, אבל רציתי גלידה.

היום, כשאני חושבת על זה, הייתי אוכלת כנאפה עם גלידה ליד.

זה כאילו נכרתה לי פיסת ילדות. מכל הבתים שאלו שאני מחכה שיתפרקו, זה היה האחד שהייתי בטוחה שיישאר לעמוד על כנו על סוף הימים, לפחות סוף הימים שלי.

ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?

פוסט

Posted on: 07/09/2010

הבטחתי לעצמי שלא אנטוש עוד בלוג.
אני תמיד עושה את זה, מתחילה לכתוב משהו ועוזבת אותו אחרי חמישה פוסטים, עשר דמויות או מאה ועשרים עמודים.
יש לי עכשיו קוראים. לא המון, אבל הם שם. אני צריכה לנצל את המומנטום. קל לקבל חשיפה כשפתאום יש קהל. האינטרנט הזה הוא כלי יעיל.

לזכותי ייאמר שהייתי עסוקה.
נכון כתבתי בפוסט הקודם שאני צריכה שינויים?
אז כמו בכל קיץ, קיבלתי את השינויים שלי.
בחודש-וקצת האחרונים הספקתי להחליף חוג לימודים (פילוסופיה בהיסטוריה של המזרח התיכון), לעזוב את העבודה ולחזור כעובדת במחלקה אחרת, לעבור לא אחת, כי אם שתי דירות, למחול קצת על הגאווה שלי, להתגאות קצת בדברים שלא חשבתי שאתגאה, להכיר אנשים נפלאים, להיפרד מאנשים נפלאים לא פחות.
ולהיות שיכורה. מאוד מאוד שיכורה.

אני לא יודעת למה זה, אבל דברים כאלו תמיד באים במטחים. זה אופף אותי מכל כיוון, עד כדי כך שאני כבר לא יודעת מה ומאיפה – ולפני שאני יודעת הכל נגמר. הפסקת אש. רגיעה. נשימה עמוקה.
שעמום.
ומה עכשיו?
עכשיו, אני מזכירה לעצמי, צריך לחיות. בצורה רגילה כזו, בלי יותר מדי עליות וירידות, כי הרי צריך לסיים את התואר מתישהו.
וסקס?
הפרייה מלאכותית? אני משרבבת חיוך עקום, נאנחת וחוזרת לרבוץ על הספה החדשה והצבעונית שלי.
שיהיה.


בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפות ל-79 עוקבים

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: