תחפושת מבריקה

Posts Tagged ‘מלחמה

אף פעם לא יכולתי לסבול טקסי זיכרון.

הזמרים תמיד מזייפים, הסאונד תמיד חורק, הברכיים שלי תמיד כואבות מן העמידה הממושכת, או לחילופין הלשבת-לקום של צפירה-יזכור-התקווה. אני מוצאת את עצמי טרודה בעצבי שלי כל כך הרבה שכשאני פורצת בבכי פתאומי מתמונה מחרידה או עדות מזעזעת, זה לחלוטין תופס אותי בהפתעה. יותר מכל, אף פעם לא יכולתי לסבול טקסים בגלל הכפייה הזו שבהם. הם כופים עלי להיות עצובה, כופים עלי להתאבל. כופים עלי להוקיר את האתוס של המרטיר הגיבור, המקריב את עצמו על מזבח האידיאלים. כופים עלי להשטיח את המתים לכדי שדים של רגשות אשם פרטיים וקולקטיביים גם יחד, המזכירים לי כל הזמן שאני לא כאן סתם. אני כאן בזכותם – והמורשת שלהם אלי הוא שאמשיך להיות כאן. אנשים צבעוניים, מלאי רבדים, מרודדים לכדי סטטיסטיקה, לכדי גיבורים מוחלטים – ועל כתפי הצנומות מונח עול בדמותן של אלפי גוויות שעלו בסערה השמימה.

כשהייתי חיילת בעצמי אהבתי להשתעשע במחשבה שאהפוך לחללת צה"ל. לא שהיה סיכון כזה, עם כל הסכנה שבחתכי נייר, אבל עדיין. מה הטעם בדמיון אם אי אפשר להפליג בו. ניסיתי לחשוב איך יסריטו אותי. ניסיתי לחשוב אם יראיינו את הילדים שלמדו איתי בחטיבה, או ביסודי, אלו ששנאו אותי ונהגו לכפכפני בכל הזדמנות. צחקתי בקול כשחשבתי שאלו יאמרו שהייתי נהדרת. דמיינתי שחברי אומרים עלי איזו בחורה מאושרת אני וכמה אני צוחקת המון. חשבתי שזה נכון רק לפעמים, לרוב לא. אבל מה זה משנה, היום אני גיבורה. מצגת תמונות מוקרנת למול כל העולם. היא מסבירה להם מי יכולתי להיות – טובה יותר ממי שעלולה הייתי להיות לו לא הייתי נהרגת.

כשאת מתה למען המדינה, כולם נהיים הורייך, אחייך – ואלו שחבים לך תודה על קיומם הנוכחי.

חשבתי לעצמי שכשהיו מקריאים את שמי בטקסים היו אומרים, למשל, "סמלת גל חן". חשבתי שזה מוזר, שהדרגה שלי תיהגה לפני שמי הפרטי, אבל מה זה משנה, אם אמות.

בדרך כלל אני מקפידה לא לצאת מן הבית בימי זיכרון. אני לא פותחת טלוויזיה, מתעלמת מקיומם של הטקסים האלו. בדרך כלל אני קוראת המון עיתונים, לפעמים גם זה לא. מספיק קשה לי לשאת את העול הפרטי שלי על הכתפיים. השנה החלטתי לחרוג ממנהגי – וללכת לטקס הזיכרון של "לוחמים לשלום".

למי שלא מכיר, "לוחמים לשלום" הינה תנועה שהוקמה במשותף על ידי פלשתינאים וישראלים אשר לקחו חלק פעיל בלוחמה באיזורנו, מן הצדדים השונים של המתרס – וכעת מנסים לייצר דיאלוג ולחתור לשלום. על כן, הטקס הזה נראה היה כמו מה שרציתי לשמוע. סיפורים משני צדי המתרס, בהם איש אינו גיבור למען המטרה האחת, אלא אדם שנקלע למציאות קשה. אדם אמיץ, אדם טראגי – אבל עדיין אדם.

לטקס, שנערך בהאנגר 3 שברידינג, הגיע מרבית השמאל הישראלי. האולם עצמו היה מלא עד אפס מקום, בישיבה ובעמידה. הנעשה על הבמה הוקרן גם בחוץ, אל מול מאות אנשים שלא הספיקו להבטיח לעצמם מקום בפנים. מחט גדולה מספיק וכל הבועה התל אביבית המפורסמת הייתה מתפוצצת בקול שאון. מחוץ לטקס התאגדו מספר בחורים להפגנת מחאה קטנה, בה הם מכנים את המשתתפים בטקס בוגדים, משום שמעלים בנשימה אחת הן טרוריסטים פלשתיניים והן לוחמי צה"ל.

מה שהם לא ידעו, זה שלמעשה לא ממש עסקו בלוחמי צה"ל.

סתם, אני מגזימה. נערה דרוזית מבית ג'אן דיברה על שני אחיה אשר נהרגו בזמן שירותם בצה"ל. היא דיברה על הקושי של ערבי בהריגת ערבי אחר, על הגדרת הזהות. במובן מה, היא כמעט דיברה בהאשמה. מדינת ישראל דרשה מאיתנו לבחור – ועכשיו אחי מתים. הם היו יותר ערבים מישראלים, היא אמרה, בלי לומר במפורש. יותר כבושים מאשר חיילים.

אין בכוונתי לומר שלא היה שוני מהותי בין הטקס של "לוחמים לשלום" לבין הטקסים הגנריים. ייחודו של הטקס טמון היה בכך שהוא, בניגוד לאחרים, קידש את החיים – ולא את המוות. היה זה טקס הומניסטי מאוד במובן זה. יחד עם זאת, בין סיפור אחד לסיפור אחר, האנשים עצמם נשכחו גם כאן. הם לא היו רלוונטיים. יותר רלוונטי לדבר על הפסקת הכיבוש, על החיים של כולנו, על שלום, על שטחים. הטקס היה אלטרנטיבי רק בהציגו את האנטיתזה לטקס המרכזי שבכיכר רבין. הוא הפוך, אבל זהה. במקום חיילים ישראלים שנפלו בקרב דובר על פלשתיניים שנפלו בעת התנגדות לכיבוש. במקום שהאשמה תהיה על כתפיהם של אזרחי ישראל שעדיין חיים משום שחיילים אלו נתנו את חייהם בשבילנו, האשמה מוטלת על אזרחי ישראל אשר אינם עוצרים את הכיבוש.

אג'נדה חדשה, אשמה ישנה.

והאנשים עצמם?

עזבו, הם כבר מתים.


בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפות ל-79 עוקבים

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: