Posts Tagged ‘מחשבות’
הון סימבולי שנופל באמצע היער
Posted 16/02/2012
on:אני מכורה לרשתות חברתיות.
אני מכורה לעוד הרבה דברים. אני מכורה לניקוטין, לקפאין, לטטרזין, לכלמיני דברים אחרים שנגמרים ב"ין". באופן כללי, אני בחורה נרקוטית – אבל לרשתות חברתיות אני מכורה יותר מכל.
לפני שהיה לי אייפון, זה עוד היה איכשהו סביר. נאלצתי לצמצם את שעות הגלישה שלי לשעות בהן אני בקרבת מחשב. כשהייתי רחוקה ממנו, התמודדתי מול העולם בעצמי. פשוט לא הייתה לי ברירה.
מאז האייפון וחבילת הגלישה הקולוסאלית שלו, אני וטוויטר הולכים יחד לכל מקום. ה"פיד", קרי, האנשים אחריהם אני עוקבת ואותם קוראת, מספק לי חברה, עזרה לוגיסטית – ואולי יותר מכל – אשרור. אם אמרתי דבר-מה משעשע, צוחקים איתי, אם יש לי תובנה פוליטית מעניינת, מישהו כבר יסכים איתי, ואם אני עצובה, מישהו ינסה לנחם. זה כמו קהיליה קטנה ומסודרת, שמאפשרת לי לומר מה שארצה, כי ככה או ככה הוא ייעלם במהרה. אינני צריכה לשאת את המילים יותר מכמה דקות, כי הן יישכחו, ואינני צריכה לעבד אותן, לחשוב עליהן, לשקול אותן. טוויטר הוא המדיום האופטימלי לאנשים שדחיית סיפוקים קשה להם.
עץ נופל באמצע היער
לפני מספר ימים החלטתי לערוך ניסוי, שלא לומר מבחן אומץ, ולהטיל על עצמי תרנגול הודו קר, כשם הביטוי. את פייסבוק סגרתי בקלות. כבר עשיתי דה-אקטיבציה לחשבון שלי לא פעם, וממילא הוא מדיום די מעצבן בעיני. בסגירת חשבון הטוויטר שלי, עם זאת, התחבטתי יומיים. בייחוד בימים כאלו, במהלך תקופת מבחנים חורפית במיוחד, טוויטר מהווה את החלק הארי של האינטראקציות האנושיות שלי. הוויתור הזה עליהן פירושו בחירה בבדידות, או לפחות בויתור על הסימולקרה שמעלימה אותה. הרי מלכתחילה זהו רק ייצוג של קשר אנושי.
לפני שעשיתי דה-אקטיבציה לחשבון הטוויטר צייצתי בבדיחות דעת רצינית להפליא כי "מי יתגעגע אלי אחרי שאעזוב את טוויטר זה המי יבכה בהלוויה שלי החדש". במובן מסוים, עזיבת המדיה החברתית היא גם ייצוג של מוות. פחות משבוע של נתק, ואני כבר לא יודעת מה קורה בעולם (מעבר לקריאת עיתונים, וכבר אמרתי לא פעם שהתקשורת הממסדית עושה חרא של עבודה), אני לא יודעת מה אנשים חושבים על מה שקורה, אני לא יודעת איך אנשים שונים מפרשים את המאורעות השונים, ומכאן שאני בעצם לא יודעת כלום. באותה מידה, איש אינו יודע מה אני חושבת, מרגישה ועושה. אני לא לחלוטין מתקיימת בעולם, לא רלוונטית לגביו.
פייר בורדייה, סוציולוג צרפתי בן המאה ה-20, טבע את המושג "הון סימבולי". המושג מתייחס לצורות ההון המכוננות סטטוס וקבוצת שייכות, שאינן הון כלכלי. 1500 עוקבים בקהיליית הטוויטר הישראלית זה חתיכת הון סימבולי, אם יורשה לנחתומית זו להעיד על עיסתה. לייקים על סטטוסים זה הון סימבולי. לקחת חלק בשיח הוא הון סימבולי. לפתע, נטולת רשתות חברתיות, מצאתי עצמי רעבה ללחם סימבולי. גם את הפוסט הזה, בלי הגלחס הזו שמפרסמת אותו בטוויטר, כנראה שלא רבים, אם בכלל, יקראו. במהרה יהפוך גם הבלוג הזה לבית קברות להון סימבולי, ויהיה יותר כיומן אישי מאשר כבלוג בעל רלוונטיות, כי בלי הנוכחות שלי במדיה החברתית, שהיא למעשה המיתוג שלו, איש לא יגיע אליו.
המצאת הבדידות
יותר מכל, אני מרגישה בודדה. זוהי בדידות מסוג חדש, או לפחות חדש-ישן. היא מחייבת אותי לשמור את המילים שלי לעצמי. חלקן עוברות עיבוד, ואולי ייצא מהן משהו טוב יותר ברבות הימים, אבל רובן אובדות. אני הולכת בעיר הזו שלי, ואני פתאום רואה הרבה יותר ממנה, אבל ללא התיעוד שלה, זוכרת הרבה פחות ממנה. לא מצליחה להתמקד. המחשבות שלי נשמרות לעצמי, ומכוח ההרגל אני מנסחת אותן, חושבת כיצד להפוך אותן לשתי שורות ממוקדות, ונותנת להן להתמוסס בחלל. פתאום הבנתי שללא תכלית, אין למילים ולמחשבות שום ערך. המחשבה הפכה לאמצעי, ולא למהות בפני עצמה.
האינטרנט יצר מעין קולקטיב תודעתי חדש. אדם מעלה מחשבה, האחר מוסיף לה וכן הבא אחריו. עם כל הכבוד לחתולים המסיטים לשמאל, הרי שזו המם האמיתי. ייצור רעיונות חדשים, עיבודם, הפיכת לדבר-מה חדש. אם אינך חלק מסיעור המוחות הזה, את נשארת מאחור. יחד עם זאת, לעיסת נושא עד דק תוך זמן קצר מאוד, אפילו במונחי האינטרנט, המתנהל במציאות של היפר זמן, הופך אותו למיושן ולא מעניין תוך זמן קצר מאוד. אולי דווקא הניתוק ממוח הכוורת עשוי להוביל לרעיון ממשי, מעובד, שיתקיים ליותר ממחצית השעה.
האמת היא שאני לא בטוחה מה אני חושבת על כל זה. סביר להניח שאחזור, כי לא אצליח אחרת. אולי אתחיל מאפס, אולי האגו שלי לא יתיר לי לוותר על כל העוקבים האלו. אולי אשוב בשבוע הבא, אולי לא אשוב בכלל. אני לא יודעת אם מותר לי להתגעגע לאנשים שרובם מתקיימים בחיי רק בתוך משפטים קצרים, שיחות מהירות וברות-חלוף. אני לא מצליחה להחליט אם זהו היבט נוסף של הקרע הפוסט-מודרני, או שזהו האיחוי לקרע הזה. אולי גם וגם. אולי באמת נוצרות בעולם הווירטואלי הזה קהילות מסוג חדש. אני לא מצליחה להחליט אם מותר לי או אסור לי להיות תלויה כך באינטראקציות המהירות האלו, באשרורים המהירים האלו.
כך או כך, עוקבים/ נעקבים יקרים, אם אתם קוראים את זה, אני מתגעגעת אליכם, באופן מוזר. חשבתי עליכם בחיבה כשאלי ישי ביקש להקים ועדת חקירה לוועדת החקירה. מקווה שעשיתם מזה בדיחה ראויה.
בטח נתראה בקרוב. אף פעם לא הייתי טובה בריהאב.
דור הנרות
Posted 12/11/2011
on:כשיצחק רבין נרצח הייתי בת שמונה ו-360 יום. זה כמעט תשע, אבל כשאתה ילד כל יום הוא חשוב.
היינו בדיוק בין דירות, שזה הבין עבודות של המחפשים את עצמם נדל"נית, וגרנו אצל סבא וסבתא שלי. כשרבין נרצח ישנתי.
בבוקר אמא העירה אותי בחיוך עצוב. ירדתי למטה, וכולם היו דבוקים למרקע. רבין נרצח. אין יותר תקווה.
לא הייתי בטוחה מי זה הרבין הזה. ידעתי שהוא ראש הממשלה, אבל בערך בזה זה הסתכם. הייתי ילדה חולמנית, שבעיקר ציירה וקראה וכתבה לעצמה סיפורים. לא ממש הבנתי מה זה אומר.
סבא שלי הסיע אותי לבית הספר באותו יום, ושתק במשך כל הנסיעה. הוא היה אפילו שתקן יותר מהרגיל. שהרי, רבין נרצח.
כשהגעתי לכיתה באיחור, כתמיד (יש דברים שלא משתנים), כולם ישבו במעגל ודיברו על הרצח. הטלוויזיה שבבית הילדים הייתה פתוחה (למדתי אז בקיבוץ), וכולם בכו. גם אז דיברו על מותו של הסיכוי האחרון לשלום.
ניסיתי לבכות, כי כולם בכו – ואני גם ככה הייתי הילדה המוזרה, אבל אף פעם לא הייתי טובה בלבכות בכוונה. כולם בכו ואני סתם ישבתי שם, ניסיתי להיראות עצובה, וקראתי מספר שהחבאתי על הברכיים.
כשהסתיים יום הלימודים מוקדם, כי רבין נרצח, הבנתי שאני מוכרחה להבין מי היה המנוח. ההורים שלי היו מנויים דאז לעיתון "הארץ" וסבי ל"מעריב", ובין שני העיתונים הצלחתי לקרוא המון הספדים ותיאורים על מות התקווה. לא ממש הצלחתי להבין מה הוא עשה, הרבין הזה, אבל כתבו עליו מאוד יפה, וזה עצוב שנרצח מישהו שכותבים עליו יפה כל כך.
אחר כך נסענו לעצרת בכיכר רבין (אז עדיין מלכי ישראל), למרות שההורים שלי כמעט אף פעם לא נסעו להפגנות, או עצרות – ובאופן כללי די שנאו את תל אביב. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בהפגנה והפעם הראשונה שלי ברכבת. אני לא בטוחה, אבל יכול מאוד להיות שזו גם הייתה הפעם הראשונה שלי בתל אביב. ניסיתי לאזן בין ההתלהבות מכל הדברים החדשים לאבל על מות התקווה וכל זה. כשהגענו לעצרת כבר הצלחתי לבכות. הוא היה סבא חמוד, שעשה דברים גדולים, וכולם כותבים עליו מאוד יפה. הוא שווה דמעות.
מאז אותו מאורע מביך, בשלהי שנת 95', החלטתי שאני מוכרחה להתחיל להבין בפוליטיקה. אני לא יכולה להרשות לעצמי שכל הטמבלים האלו מהכיתה שלי ידעו דברים שאני לא יודעת. אז התחלתי ללמוד, ולקרוא. קראתי היסטוריה, קראתי עיתונים, קראתי מאמרי דעה (אם אתם מפקפקים ביכולתה של ילדה בת 9 לקרוא כל כך הרבה אתם לא מבינים שתי עובדות: האחת היא עד כמה חנאנה באמת הייתי, והשנייה היא שילדים הם תמיד יותר חכמים מאשר הקרדיט שאנחנו נותנים להם).
למדתי המון על פוליטיקה, אבל ידעתי: לא משנה מה, התקווה כבר מתה.
דור בלי תקווה
הדור שלי אולץ להיות דור נרות הנשמה. אולצנו לשיר רקוויאם חרישי על עולם שאבד ללא שוב. בני דורי, ילדי הנרות, לא ידעו יותר ממני. היינו עצובים כי אמרו לנו, היינו עצובים כי לא ידענו אחרת. נגזר עלינו להתאבל על עולם שמעולם לא הכרנו.
במרוצת השנים הנרות כבו, כי למי יש כסף לזה, ונהיינו בדיוק הדור שחזו שנהיה: מיזנטרופ, משועמם, אנוכי וציני. האתוס לתוכו נולדנו הוא אתוס של יאוש. נולדנו לתוך עולם שאמר לנו באופן חד-משמעי: אין כבר שום טעם. הרי סביר להניח, בדיעבד, שכולנו הזלנו דמעות תנין, בלי להבין באמת מה קרה, אלא רק כי אמרו לנו. אני מאמינה שגם שאר הילדים בכיתה ד' ("גפן") בקיבוץ עברון לא ידעו את פרטיו של הסכם אוסלו ב'.
ואז הגיע קיץ 2011.
הפתענו את עצמנו, אני חושבת, בקיץ האחרון. אשכרה הרגשנו שיש תקווה. זה היה נחמד. לא מתאים לנו, אבל נחמד. יצאנו וצעקנו והיינו שם, דורשים להיות חלק מכל מה שקורה בפוליטיקה בארץ. צועקים שאנחנו רוצים שינוי, מאמינים שהסיכוי לשינוי קיים, שאנחנו יכולים להוביל אותו, ולחתור לחברה צודקת יותר.
**
החורף הגיע מוקדם מדי השנה. כלומר, פעם הוא היה מתחיל בסוף אוקטובר בכל שנה, אבל הוא מתחיל בסוף נובמבר כבר לפחות חמש שנים. אתם יודעים, ההתחממות הגלובלית.
החורף הזה הגיע מוקדם מדי. הוא הגיע מוקדם מדי באנגליה, באירלנד, בניו יורק ובסאן-פרנסיסקו. בוול סטריט ה"כבושה" ירד שלג על המאהל.
אמנם הממשלות לא שולטות במזג האוויר, אבל זה לא מפריע למטאפורה הקפואה.
ובישראל? הגרעין האיראני קפץ עלינו, המחבלים המשוחררים, צרות דיפלומטיות, מה לא – ופתאום חזרנו לחכות לרבין. אין תקווה.
**
והמטאפורה צחקה.
תבנית נוף מולדתה
Posted 21/04/2011
on:- In: העולם ואני
- 9 Comments
המון זמן לא כתבתי בבלוג הזה.
לא שבהתחלה הייתי כותבת בקביעות. מלכחילה הייתי יותר נפקדת משהייתי נוכחת, אבל לאחרונה עסקתי פחות בפוליטיקה ובענייני השעה – ונתתי דעתי לאותו עסק שהפיל כבר טובות ממני – בוי טראבל. או, בשפת הקודש, בחורים.
אמנם זהו לא בדיוק הסגנון שלי לכתוב על יחסים, בעיקר משום שהידע שלי בנושא דל ואמורפי, מבוסס בעיקר על עדויות שמיעה וכרוניקה של דיס-פונקציונאליות – אבל היי, אנחנו בעידן האינטרנט! לא צריך להבין בנושא בשביל לכתוב אודותיו, רק להוציא מספיק מהקרביים שלך החוצה. כישרון וידע זה הכי ניינטיז.
אבל לא בזאת עסקינן.
אפתח בוידוי. לפני מספר חודשים עברתי את גיל עשרים וארבע – ומעולם לא ניהלתי מערכת יחסים רצינית. הדבר לא נובע משנאה למונוגמיה או חוסר נאמנות, בעיה ספציפית עם בני המין הגברי, בני אדם או סקס. אז תשאלו למה. ובכן, אנאערף, לא יצא. אני תמיד מוצאת את עצמי עם בחורים לא נכונים, בסיטואציות לא נכונות, בזמן לא נכון.
לוקיישן לוקיישן לוקיישן
במשך שנים לא היה לי בית. כלומר, היה לי בית, במובן של מיטה ומקום להניח את הבגדים. אבל זה מעולם לא היה בית, כי תמיד רק תכננתי את עזיבתי – ותמיד עזבתי. בין אם פיסית ובין אם רק בראשי. אף פעם לא הייתי שם. הפליא אותי לגלות כי דווקא בתל אביב, העיר הזו שכולם אומרים שהיא מנוכרת וזמנית, מצאתי את הבית שלי. בין החום, עשן האוטובוסים, תרבות הצריכה, שכר הדירה הגבוה והניכור האורבני שלה, מצאתי גם חתיכה חסרה מהלב שלי. לא שזה אומר שהלב שלי שלם עכשיו, ממש לא. אבל התווספה לו עוד פיסה חשובה. עד שלא מצאתי בית לא יכולתי לחשוב על היקשרות לאדם אחר, כי היה לי ברור שארצה לנדוד עד שאמצא את המקום הזה, שהוא לגמרי שלי.
לבד בעיר זרה
כבר כמעט שנתיים שאני בבית. השנתיים האלו מוגדרות בעיקר על ידי האנשים שמקיפים אותי במהלכן. בכל פעם שאני מרגישה שהכל נורא – ואלוהים יודע שאני מרגישה ככה הרבה – אני חושבת עליהם. אני מלקטת, בזהירות וביעילות, אנשים מקסימים שאני מרגישה בת מזל שהם בחיים שלי. עם כל אדם חדש שנוסף אני מתירה לעצמי לקלף עוד שכבת מגן שהעמדתי עוד לפני שנים מפני העולם – והופכת פחות קוצנית וציניקנית למראה – ויותר רגשנית ופגיעה, כי פתאום יש לי שכבות מגן בדמות אנשים נהדרים.
ויחד עם זאת, מין אין.
תבנית נוף מולדתַה
לראשונה בחיי אני מרגישה מוכנה לבן-זוג. אני יותר מחבבת את עצמי, את המקום שלי בחיים ואת העולם – והייתי רוצה לחלוק אותו עם מישהו. בחוסר יכולתי לשקר, אני ספר פתוח. אני בוחרת להדגיש במרקר חלקים מסוימים ולהציג אחרים באופן דהוי, אבל הכל שם. העבר שלי, העתיד שלי, כולם שם. כל שאלה שאישאל תיענה בגלוי. לפתע אני נוכחת לגלות שהיסטוריית החיים שלי, בה אני לא מתביישת לראשונה בחיי, מביכה אחרים. וכשאני אומרת אחרים, אני מתכוונת לגברים. שהרי אם עד היום לא הייתי רצינית, כנראה שלעולם לא אהיה. אני נוצקת בתודעתם לתוך תבנית משונה – וכשאני אומרת משונה אני מתכוונת לשרלילית – שאין לה ולו דבר עם מי שאני. אני נתפשת כתבנית נוף מולדתה של מישהי אחרת.
לייק א נון-וירג'ין
ניסיון, אין מה לעשות, רוכשים דרך הרגליים, אבל המגפיים האלו לא הולכים לשום מקום, לעזאזל. בניסיוני לא להסתיר את העבר אני נוצקת על ידי בחורים לתוך תבנית חדשה. תבנית של בחורה מעופפת, חסרת אחיזה במציאות, שרק מחפשת ריגושים זולים ומהירים. כל ניסיון שלי להציג דמות אחרת נידון לכישלון. בת עשרים וארבע ללא היסטוריה של קשרים רציניים זה הרווקה בת שלושים החדש. אמנם בארזים לא רק נפלה שלהבת, אלא שהם גם נתקפו במכת כנימות, אבל אני ללא ספק אזוב קיר. כן אמרה התבנית.
סאמק עם התבניות שלכם, בסדר?
הרשו לי להציג בפניכם תבנית שונה. תבנית של רווקה נצחית, שהיא גם לא בוגדנית. היא מסוגלת לנהל שיחות נוקבות אודות פוליטיקה ושיחות משועשעות אודות סקס ובה בעת לאפות עוגת שמרים בתזונה. היא מסוגלת לאהוב עד מוות את החתולה שלה וסימולטנית לחלום על איך יום אחד זו תשחק עם הילדה שלה. היא מסוגלת לגור בתל אביב ולפנטז על חצר ושיחי עגבניות. היא מסוגלת להיות סרקסטית ולעשות דברים משוגעים ובאותו זמן להיות רומנטיקנית ונאמנה. זוהי תבנית כדורית. ללא קצוות, ללא כמויות מדויקות. תבנית ללא תבנית.
חיים לא נשפטים רק לפי המאפיינים שלהם. החיים האמיתיים נכתבים בין השורות.
אני לא יודעת איך הכל נגמר בסוף. אל תצפו אתם לדעת טוב ממני.
ביוגרפיה בימי כולרעה
Posted 06/03/2011
on:- In: אינטרנט | העולם ואני
- 2 Comments
לאחרונה מרבית הקריאה שלי מורכבת מביוגרפיות. ביוגרפיות של אמנים, סופרים והוגים שאני מעריכה ואוהבת, ביוגרפיות של אנשים מעניינים שידעתי עליהם רק מעטה, ביוגרפיות של אנשים עליהם מעולם לא שמעתי. אני מניחה שנוח לי להישאר בעולם הביוגרפיות, אולי כי אני-עצמי לא כתבתי פרוזה מזה זמן רב כל כך, אולי כי חיי שלי מעיקים עלי – ונעים ללכת לאיבוד בחייהם של אחרים.
בעבר ביוגרפיות נהגו להיכתב לאט. שכבות קולפו בעדינות, לחשיפת תמונה שלעד תישאר חלקית. מכתבים, הקדשות, חצאי תיעודים וחצאי היכרויות, כולם יחד מתאחדים ליצירת פורטרט בו הצבעים מהוסים. דמותו של אדם אינה עובדה מוגמרת, לעולם לא. ככל שרבים הפרטים הקטנים כך נעשית התמונה מטושטשת יותר. כציור של אשר, בו מדרגות רק מובילות לעוד מדרגות.
תכנים ריקים מתוכן
את הרקע לביוגרפיה שלי אני לא חדלה מלהכין, כמו מרבית בני ובנות דורי. אני מתעדת אותה בשורות קצרות, מעוררות חיוך רגעי ומתמוססות ברגע שלאחר מכן. אני מצלמת רגעים קטנים, מרגשים, שהיו נשארים שלי בלבד אלמלא כן. אני מעדכנת על מקום הימצאי בתקווה לזכות בתואר הנכסף של רשות העיר ב<בר חסר משמעות כלשהו>. אני חולקת קטעים שקראתי ומחשבות שחשבתי. הכל מתועד, שלא יברח חלילה מעיני הביוגרפים.
הדבר היחידי ששכחתי הוא ליצור חיים שיהיו ראויים לתיעוד.
כעולם נמלה
לדאבוני, רק על עצמי לספר אני יודעת.
לא רציתי בכך. רציתי לספר את עולמם של אחרים. לכתוב אותו לתוך דפים בהם אהיה נוכחת רק מעת לעת. להיעלם בתוך דימויים ושורות חסרות. והנה הצר עלי עולמי, התהדק סביבי, עד כי נותרתי במאית של הצגה ללא שחקנים. הבימוי הפך למשחק וההצגה הפכה למונולוג. הביוגרפיה שכתבתי הפכה לאוטוביוגרפיה, אודות חיים שאינם ראויים להעלותם על הכתב. אין זה הולך ליהפך ליללה בכיינית על ריקנות חיי. האמת היא, שמרבית החיים ריקים הם. דברים מועטים ראויים להעלאה לכתב. אנשים מועטים ראויים לתיעוד.
עבודתם של ביוגרפים הינה כנראה הקשה ביותר שישנה. ביוגרפים תפקידם להבחין בניואנסים. תפקידם להבחין באיור זעיר בפינתו של מכתב, באזכור קטנטן לאדם כלשהו, בעמוד מקופל בספר שנקרא לפני שנים רבות.
אני מקלה על אנשים למצוא אותי ומזדהה בכינוי אחד בלבד. מספיק להם להקישו במנוע חיפוש כזה או אחר והרי אני שם. ממלאת את העמוד הראשון מראש ועד עקב. שמי ערום אנכית, בשורות על גבי שורות. אני מסבירה בעצמי, בפרטי פרטים, את כל הניואנסים. כל הזמן. העניין בניואנסים הוא שככל שיש יותר מהם, התמונה אינה רק נשכחת, אלא הופכת כמעט חסרת משמעות. למן הרגע שהחיים החלו נמדדים במשפטים קצרים וקליטים המתעדים אותם, הרי שאבד הכלח על פסקאות, שלא לומר פרקים. איחוד המשפטים הללו אינו יוצר פרק. רק בליל מסורבל של סעיפים.
כשאתה היית נקודה ואני מקף
לעיתים אני מוצאת עצמי מחשבת רגע קיים בסימני פיסוק. מנסה לחשוב היכן תתחיל הפסוקית, היכן יסתיים המשפט. למה אוכל לתעל אותו. אני מנסחת במהירות וממהרת לעדכן. שלא אשכח. השכחון יגזול ממני, חלילה, גיחוך אינטרנטי אחד נוסף מאנשים שפעם נהגתי להכיר והיום אנו אך קהל האחד לשני. הדברים חדלים להיות עצמם והופכים לשבריר של עצמם. לרגעים אד-הוק. התיעוד מיידי כל כך שאיכשהו מושאם נשכח. הופך חסר משמעות. סיפור ללא סיפור.
לביוגרפים שלי יהיה קל. הכל יימצא שם. ניואנסים על גבי ניואנסים. הם לא ייאלצו לחפש איורים בפינתם של מכתבים, משום שכך או כך, הכל מוקלד ומקוטלג בסדר מופתי בתיבת הדואר האלקטרוני שלי. הם ימצאו עלי כל פרט קטן.
חוץ מאותי. אני כבר מזמן לא שם.
When I pronounce the word Future"
.he first syllable already belongs to the past
When I pronounce the word Silence
.I destroy it
When I pronounce the word Nothing
".I make something no non-being can hold
אקזיסטנציאליזם וצ'אק נוריס
Posted 15/01/2011
on:- In: אינטרנט | העולם ואני
- 4 Comments
מקס וובר, תיאורטיקן בן המאה ה-19, תיאר את החיים המודרניים כחיים נטולי קסם. חיים בהם מה שנהג להיות מיסתורי ואזוטרי הפך למובן, מוסבר באמצעות חוקים מדעיים. הפכנו ליצורים אנליטיים, כלואים בתוך כלוב ברזל של תבונתם-שלהם.
וובר לעולם לא יכול היה לחזות כיצד ייראה העולם בתחילת המאה ה-21. את המידע שנגיש כל כך, עד כדי כך שהפך חסר ערך. את השיחה, שהפכה לשרשרת תגובות. את הצחוק שהפך ללחצן "לייק". מערכות יחסים שלמות יכולות ליפול ולקום על השאלה מתי נשנה את ה"ריליישנשיפ סטאטוס". הוא לא יכול היה לחזות את המיתוג הציני של כל דבר ושל כל אחד.
האם בעולם כמו שלנו עוד נותר קסם, או שכלוב הברזל של המאה ה-19 הפך לכלוב של סיבים אופטיים, בו אנו כלואים לא מתוך כפייה, אלא מתוך הסכמה צינית ואדישה?
בשביל להבין את מה שאני הולכת לומר, אבקש מכם לפתוח טאב חדש. זה לא ספאם, אלא טריק קטן וחמוד, נשבעת.
הכנסו ל-google.com. הקישו Where is Chuck Norris. עכשיו לחצו על I'm feeling lucky.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – — – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
קסם יומיומי
חברתי דפנה שלחה לי את הטריק הזה. בשיחת ג'יטוק לילית היא טענה שגילויים קטנים כאלו, מציאת בדיחות פנימיות ברשת שכולה רצינית להחריד, הם כהחזרת הקסם לעולם. ההתרגשות שבגילוי דבר-מה שרק ישב שם וחיכה להתגלות. דבר-מה שמעלים, אפילו אם לרגע, את הבדידות. זה מעין דבר קטן וייחודי, שרק יושב שם ומחכה למישהו שימצא אותו. הרגשת הייחודיות, הנדירה כל כך בימינו, היא הקסם.
ההבדל הגדול, אמרתי אני, הוא שזוהי פעולה אנושית. נכתבה בידי אנשים, למען אנשים. אין פה תחושה שמימית, אלא רק התגלות גשמית, נחמדה עד כמה שתהא. "גם הקסם שהיה פעם הוא כזה", טענה היא.
לפחות הם לא ידעו את זה אז.
ספרות זולה
אתוודה ואומר: כשהייתי קטנה הייתי מכורה לפנטסיה. קצת סרטים וטלוויזיה, בעיקר ספרים. מגיל שמונה ועד שלוש-עשרה בוודאי קראתי את טרילוגיית "שר הטבעות" לפחות עשר פעמים. גם ספרים איכותיים פחות, שאין לי אומץ להודות בקריאתם בפורום זה. מטולקין בואכה ז'ול ורן ועד זינה הנסיכה הלוחמת, חיפשתי קסם. חיפשתי את המרכיב הסודי הזה. אחר כך התבגרתי – וקראתי ספרים של "מבוגרים", אבל אף פעם לא הצלחתי, עד עצם היום הזה, ליהנות מסיפור שנכתב בידי ישראלים. זה מובן מדי, זה קרוב מדי הבייתה.
כשיצאו ספרי "הארי פוטר" והפכו לתופעה עצומת-מימדים הבנתי שזו לא רק אני. שכולנו מחפשים להיות חלק ממשהו שלא נוכל ליצור בעצמנו. כולנו מחפשים את הסוד הזה שיהיה רק שלנו. כולנו רוצים להיות הילד היחידי במינו שיודע את מה שאף אחד אחר אינו יודע. לגלות ברגע שאנחנו לא כאלה משעממים כמו שחשבנו.
אחד מאיתנו
בחיים הפוסט-מודרניים שאלת האלוהות כבר אינה רלוונטית. גם אצל מאמינים, היא אינה מכריעה את מרבית הדילמות הקטנות בחיים. החל בסוגיות כמו מה אלבש וכלה במה אעשה כשאהיה גדולה. גם אם הוא שם, אלו סוגיות שאינן שלו לפתור.
הסיבה לכך היא אחת. הסוגיות הללו תמיד נשאלות בגוף ראשון. אין מקום לאל להכריע, משום שאלו סוגיות סובייקטיביות ותו לא. הוא אינו חלק מהדיון כלל.
האירוניה היא שבעולם המורכב מאינדיבידואלים אין ולו דבר אינדיבידואלי אחד. אין בעלות אמיתית על דבר. אלבומי התמונות כבר מזמן עזבו את מקומם על המדף ותפסו מקום חדש כשעשוע לחברים של חברים של חברים. אפילו הזכרונות חדלו מלהיות רכוש פרטי. אנו מקדשים את הסובייקט ומעלימים את הסובייקטיביות. לכולם יש מילה שווה בקביעת ערך החיים שלנו.
קסם מסוג אחר
האם דווקא העולם החדש, העולם שנבנה כולו בידי אנשים, למען אנשים, יכול להכיל בתוכו קסם? האם מציאת איקס קטן על מפת אוצר אינסופית שנוצרה כולה בידי אדם, המאוחסנת על גבי שרתים רועשים ומחוברת בידי כבלים שקופים, שקולה לג'ים הוקינס של סטיבנסון, שיצא למסע בעקבות אוצר פיראטים כמוס?
זהו קסם, אבל קסם מסוג אחר.
אקסהיביציוניזם
דפנה אמרה שאחד הדברים הקסומים בגילוי סוד אינטרנטי שכזה הוא ההתרגשות של גילויו בפני העולם. אולי זה מה ששובר לי את הקסם. זה לעולם לא יהיה שלך. זה אוצר שכל המטרה במציאתו היא חשיפתו בפני אחרים.
אבל אולי זהו בדיוק הדבר היוצר את הקסם?
רקמה אנושית אחת
הכל מדברים על הניכור שבחברה המודרנית, אבל איש לא מדבר על הקרבה. ברשת נחשפתי גם לאנשים שלעולם לא הייתי מכירה בנסיבות אחרות, לדעות שלא הייתי מכירה בנסיבות אחרות, למידע אינסופי. ברשת הפכתי, למספר רגעים, למיוחדת. אנשים קוראים אותי. הם בדרך כלל קוראים אותי ב-140 תווים, אבל הם קוראים אותי. גם זה משהו מיוחד, החשיפה הזו.
אולי מה שמיוחד בצ'אק נוריסים למיניהם הוא שהם שוברים את ההרגשה שהכל ברור, שכבר אין שום סיכוי להיות מופתעים. הטריקים האלו לא יישארו של אדם אחד, אבל הם מעולם לא נועדו להיות של אדם אחד בלבד. הרי כל אוצר מוטמן בכדי שיגלו אותו.
אולי דווקא בתוך המותגים והציניות והפוסט-מודרניזם נמצאת לה שלהבת קטנה של אמונה בכך שלא משנה מה, אנשים ימשיכו להפתיע אותנו. האנושות תמשיך להפתיע אותנו.
אולי זה הקסם שהחזרנו לעצמנו.
אם אתם רוצים להעביר את הזמן בעוד משחקי חנונים, אתם מוזמנים למצוא כמה כאן.
אסיים בשיר שעל שמו נקרא הבלוג – ושתמיד איכשהו נוגע במקום הרגיש הזה.
יום קסום (:
לא ישנתי הרבה הסופ"ש.
את הבית עזבנו באחת בלילה, אחרי שאחותי הקטנה ראתה בפייסבוק את התמונה הבוערת שהאיש שלי צילם מהמרפסת, ודרשה שנבוא להורים.
"אני מוציאה לך מצעים" היא כתבה לי בצ'ט.
שעה לפני זה עוד הייתי בעבודה. עבדתי עם קטיה, והחלטנו לעלות לגג. זה אסור בתכלית האיסור. מדובר על אזור בבניה ואנחנו עלולים ליפול, ואין ביטוח, וגם אין תאורה.
גישננו את הדרך בחושך, ומצאנו נקודת תצפית טובה. האש טיפסה על הכרמל, מתעלמת לחלוטין מהפקקים בפרוייד.
סירנות אדומות זעקו בפחד.
קטיה שמה לב שהמצלמות שעל הגג עוקבות אחרינו. היא נופפה להן לשלום, אבל אני אמרתי: "בואי נלך לפני שהם יבואו לנזוף בנו".
גם נהיה לי נורא קר פתאום, בגובה 12 קומות.
חצי שעה אחרי, הם נעלו את כל הדלתות בבניין. אפילו את המרפסת שלנו הם נעלו.
לא עבדתי טוב. לא יכולתי.
איכשהו המשמרת נגמרה. רק רציתי ללכת הבייתה.
ירדתי למטה הרבה לפני הזמן. קיוויתי שהמונית תגיע מוקדם.
היא לא הגיעה.
אז ישבתי על הגדר והסתכלתי על כל המפונים שמגיעים לבניין שלנו, שהפך לתחנת חירום.
ילדים שיוצאים מהאוטו בחצות הלילה, מכנסיים של פיג'מה וסוודר גדול. כל אחד מחזיק את הדובי שלו, מציל אותו.
ריח של מדורה.
"אז את באה?!1111" קופצת עוד הודעה בצ'ט.
האיש שלי לא רצה שנלך.
הוא לא אמר שום דבר, אבל חושב שזה לא מתאים לנו.
הזוג החזק, העצמאי.
האש ריצדה בחלון, ואני בכיתי.
"מסוכן!" אמרתי לו.
הוא משך בכתפיו.
"אנחנו יוצאים." כתבתי לה.
הוא כעס עלי קצת.
לקחנו תיק עם בגדים, ואת ההארדיסק הנייד. לא משהו חדש, אותו אלבום תמונות שכולם מחלצים תמיד, רק בפורמט קצת שונה.
תיק מסמכים עם המשכנתא.
ושני כלובים.
החתול רק בכה.
החתולה הקיאה בדרך.
האיש כעס עלי קצת יותר.
ניקיתי אותה.
קיבלנו את החדר של אחי הקטן. החתולה בכתה כל הלילה.
לא ישנתי הרבה הסופ"ש.
ביום שישי נרדמנו לסירוגין על הספות מול החדשות.
חדשות לא טובות, נשארים עוד לילה.
בערב אכלנו ביחד.
האחיות שלי רבו קצת בצחוק.
אחי עשה קסמים עם חפיסת קלפים.
"ארבעת הילדים" אבא שלי קורה לנו, ומדליק נר שלישי.
בדיוק אז מדליקים גם המפונים שבחדשות.
פתאום אני נזכרת איך זה היה פעם, כשזה היה בכל שבת שניה. כשבאמת היינו ארבעה ילדים, וישנו באותה מיטה.
שלושתם ואחת, אחת ושלושתם. ארבעה. בכל שבת שניה.
לא ישנתי הרבה הסופ"ש.
בלילה החתולה שוב בכתה.
לאיש שלי אין זיכרונות של מכל שבת שנייה.
כשהוא לחוץ הוא מתנתק מהרגשות.
כשהיא לחוצה ההחתולה בוכה.
כשהוא מנותק אני נחנקת כמו החתולה.
רק החתול מתכדר לידי, תוחב את ראשו ליד שלי.
"זה לא הבית שלנו." אומר האיש, מייללת החתולה.
"הבית זה איפה שאנחנו." מתכדר החתול, ואני אומרת בתחינה.
רבים במשך שעה ומסיימים בחיבוק.
לוחשים את המנגינה של הבית שלנו, את הריח של הכביסה שמתייבשת בשמש, צלצול פעמוני הרוח.
יכול להיות שגם כאן מתנגנת מנגינה, אבל קשה לשמוע אותה מבעד ליללות של החתולה, מבעד לריבים, מבעד לשירים על הבית שלנו.
לא ישנתי הרבה הסופ"ש.
לא נחתי, ולא למדתי.
עכשיו אני לא עובדת.
הלוואי שהכל ייגמר בקרוב.
ונישן קצת.
תלוליות זעירות של עצב
Posted 01/12/2010
on:לפעמים דווקא כשהכל בסדר הדברים הקטנים הם אלו שיכולים להעציב אותי יותר מכל. רגעים קטנים של אמת שצונחים, כאילו משומקום. מבט חולף, אדם זר ברכבת, רגעים שגורמים לחיים להרגיש כמו הידוס זהיר בינות לתלוליות קטנות של עצב.
היום הנעתי את עצמי, לאחר ימים של עצלות, לבנקומט שליד דינגוף סנטר, להפקיד צ'ק. לשם הגילוי הנאות, הסנטר ממוקם בנוחיות במרחק של ארבע דקות הליכה נינוחה מביתי, אבל איכשהו זה אף פעם לא עובד.
השעה הייתה מאוחרת מספיק בכדי שהרחובות יהיו ריקים למדי, אבל מוקדמת מכדי להיחשב כלילה. קבצן זקן ניסר את האוויר עם חצוצרה ישנה, בנגנו שירי חנוכה.
ניצת בי זיק של טינה קרה כלפי האדם הזה, שיושב לו עם נרתיק החצוצרה הריק מלבד למספר שקלים בודדים, ממש בפתח הבנק. שמכריח אותי להניח את שלושת שקיות הסופר העמוסות לעייפה לרגליו. להכניס את כרטיס האשראי תחת צליליה החורקים של החצוצרה שלו. להפקיד צ'ק שמן שקיבלתי מסבתי ליום-ההולדת כשאלפי חלקיקים של פיח בדמות רגשות אשם מערפלים את עיני.
זכרתי שבחמשת השקלים האחרונים שלי קניתי דיאט קולה במכונת המשקאות באוניברסיטה ושכל מה שנותר לי בתא הכסף הקטן הוא גיבוב מטבעות של עשר אגורות, כולם ביחד מסתכמים אולי בשקל. למרות שידעתי זאת, העמדתי פני מחפשת. כשחקנית תיאטרון, החיטוט בארנק לווה במחוות מוגזמות, שלא יוכל לפספס את רצוני הכן להעניק לו יותר.
תוך מבט מתנצל הנחתי את כל המטבעות שהצלחתי למצוא בנרתיקו. הוא עצר את הנגינה, חייך, הודה לי, איחל לי חג שמח ושב לנגינתו.
כל ההתרחשות קרתה במוחי. ייחסתי לו אישיות שלא הייתה שלו. המחשבה שאולי היא בכלל שלי בלבד הפחידה אותי. חייכתי אליו במבוכה והכנסתי את כרטיס האשראי שלי לבנקומט.
הבנקומט בלע את כרטיס האשראי ברעבתנות. במבוכתי לחץ על "שמע עוד" במקום על "דלג" ונכנסתי לעולם מופלא של מבצעים והנחות בבנק לאומי. הבטתי למישרין ולא הצלחתי לקרוא מילה.
בחור אלמוני במעיל רוח כיוון מצלמת-כיס לעבר הקבצן. הנורית האדומה דלקה מספר פעמים, אבל הפלאש סירב להיטען. הקבצן הביט בו במבט לאה. "בסדר כבר", מלמל במבטא רוסי כבד והביט ארצה. "זו חוצפה, עזוב אותו", הפטרתי לעברו. "It's okay, I'm just taking a picture", אמר במבטא בריטי. הוא דיבר אלי בלבד. התמונה סופסוף צולמה. כל העניין ארך כארבעים שניות – והוא נעלם בלי לומר מילה.
"זה אולי ארבע, אולי חמש פעמים ביום ככה", אמר הקשיש בשלוות נפש.
"זה לא בסדר", מלמלתי.
הוא שתק.
"אתה חדש באזור הזה, נכון?" שאלתי.
הוא הצביע על קרחתו. "שם רוח קר". הניע ראשו, כמכוון לעבר נקודה אמורפית.
סופסוף קראתי את ההודעה שעל מסך הבנקומט. "השירות אינו ניתן זמנית, סליחה על אי-הנוחות".
לחצתי על הכפתור המורה על כך שאין ברצוני לבצע פעולות נוספות והמתנתי זמן שנראה כנצח לארבעת התדפיסים שהזמנתי בלא-משים. החצוצרה חרקה את "Happy birthday to you".
רציתי לקנות לו סופגניה, אבל השעה הייתה כבר אחרי עשר בלילה וכל המאפיות היו סגורות. שלפתי את עשרים השקלים האחרונים שהיו לי בארנק והנחתי בנרתיקו.
"לא צריך." הוא אמר ונופף בידיו. חשבתי לעצמי כמה זה מוזר שברגע שמפתחים קשר אנושי עם מישהו, ברגע שהוא הופך לאדם בשר-ודם, ברגע בו הוא חדל להיות חלק מן התפאורה, הוא נזכר בהיותו אנושי. בהיותו גאה.
חייכתי, חיוך רחב הפעם.
"חג שמח", אמרתי.
"חג שמח", השיב.