תחפושת מבריקה

Posts Tagged ‘מחאת האוהלים

"אין זה בטוח לחוש נוסטלגיה כלפי דבר-מה שאתה יודע בוודאות שלעולם לא ישוב" (וויליאם א. ווגן)

לישראל 2011 יש טעם נוסטלגי.

מה לא עשינו השנה – השתתפנו במחאה חברתית עצומה המלווה בהתעלמות-רבתי מצד נבחרי הציבור שלנו, שרדנו הפיכות של בני-דודנו במדינות השכנות, החזרנו חייל חטוף ובכינו מאושר כשהלה אכל בננה, עברנו את הספטמבר הזה ואת כל החבר'ה באו"ם, ספגנו מלוא החופן של חקיקה אנטי-פלורליסטית, נהיינו אויביה של תורכיה, זכינו לגינויים וחצאי גינויים מצד רבות מבעלות בריתנו לאורך שנים – אבל היי, הידקנו את יחסינו עם ליטא, אנו מצפים לסגירתם של שני ערוצי טלוויזיה ממלכתיים, למלחמה עם איראן – וכמובן, כולנו נהיינו עוד טיפה יותר עניים.

הו, כן, הנוסטלגיה.

השנה מתקרבת לסיומה, והתחושה היא שכך גם אנחנו.

במהלך המחאה הזכרתי לאחרים – ולעצמי – שזה לא תהליך מהיר. שדברים לוקחים זמן, בטח ובטח בכלכלה. ששינוי קורה לאט. הזכרתי, ואני עודני מזכירה, אבל באותה נימה אינני מצליחה להתנער מהתחושה שהזמן שלי פה קצוב. שלי – כי כבר אין "שלנו". הקיץ שלנו הפך לסתיו, ועם הגשם הדוחה הפגנות שבתות לבקרים נעלמה גם תחושת הסולידריות. חזרנו לאינדיבידואליזם, ואיש-איש דואג לישבנו הוא.

מלאו לי 25 לפני שבועיים וחצי – ואני לא מסוגלת לחשוב יותר משנה קדימה. אפילו את התואר שלי לא אסיים בעוד שנה, ואני עדיין לא מסוגלת לחשוב יותר משנה קדימה.

ישראל 2011, ריח של נוסטלגיה שמלאה בטחב.

מאסתי בפניות רטוריות לממשלת ישראל – וזה אפילו שרובן לא הועלו על הכתב, אלא התקיימו רק כמונולוגים שנוהלו בראשי. נמאס לי להגיד שלעזאזל, אני אותה צעירה מבטיחה שהייתי לפני 15 שנה, כשמשרד החינוך מצא לנכון להוציאני, על חשבונו, ליום בשבוע ממערכת החינוך הממלכתית בשביל תוכניות העשרה (את הביקורת שיש לי עליהן, בעקבותיה עזבתי, נשאיר לפעם אחרת). אני הבחורה המשכילה, הצעירה, זו שיש לה עוד המון שנים לשלם מיסים, שבאה מבית טוב, אפילו חצי מזרחית – בשביל שלא יגידו שישראל מדינה גזענית, חלילה.

אני היא גם הבחורה שישראל, כנראה, תפסיד. אני ועוד רבות ורבים כמותי.

אי-היכולת שלי לחשוב יותר משנה קדימה הופכת אותי לאפאטית. אפאטית לגורל המדינה, כמו גם לגורלי שלי. ממשלת ישראל, הצלחת. הצלחת להפחיד אותי עם הגרעין האיראני, הצלחת לשכנע אותי שלעולם לא יהיה שלום, הצלחת לגרום לי להבין אותי שאף פעם לא אוכל להשתכר כראוי, הצלחת לנטוע בי את האמונה שיום יבוא ואיאלץ לנסוע בקווי אוטובוס שונים רק משום שיש לי וגינה. הצלחת לשכנע אותי בכך שבקרוב במולדת שלי, זו שסבא שלי הקיז דם בכדי להקים, אושתק רק משום שאדבר את האמת.

מה שכן, ממשלת ישראל, אני לא הולכת להתאבד. בטח לא בגללך.

כאמור, אני בחורה בת 25. בחוגים מסוימים (שאינם מנהלים את הקמפיין של TNT) יאמרו שכל החיים לפני. אני משכילה, מוכשרת, חרוצה, משלמת מסים וכו' וכו'. אין לי דרכון אירופי, כך יצא, אבל גם כשאין דרכון זר אפשר להגר. אני משלמת מסים, זוכרת? בכל העולם רוצים משלמי מסים בימים טרופים אלו. כרגע אני לא מסוגלת לחשוב שנה קדימה, אבל אולי בעוד שנה דווקא אוכל.

הפרידה מהמדינה הזו תהיה קשה. המשפחה שלי פה, החברים שלי פה, אני דוברת עברית כשפה ראשונה וסבא שלי, זכרונו לברכה, אכן נלחם כדי להקים את הארץ. קשה.

אבל ממשלת ישראל, את לימדת אותי שקשה יש רק בלחם, זוכרת? נו אז, כשעבדתי בשבילך שנתיים בחינם.

הו, הנוסטלגיה.

אין לי מה לפנות לממשלה הזו. זו כבר באמת רק רטוריקה. אני פונה לאזרחים בה.

אתם מאבדים אותנו.

אתם מאבדים את בני דורי – המוכשרים, משלמי המיסים וכל שאר הסופרלטיבים, שפשוט לא יהיו פה בקרוב. לא לאורך זמן נמשיך לעבוד עבור 25 שקלים לשעה ללא תנאים סוציאליים. לא נמשיך עוד שנים להפגין, כמדברים לתוך אוזניים ערלות, כנגד חוקים המסרסים את עצם היכולת שלנו להפגין. לא לאורך זמן ימשיכו נשים צעירות להרגיש כמוקצות מחמת מיאוס. הזמן שלנו כאן קצוב – ולכן גם שלכם.

כשנסדקים הסיכויים שלנו לחשוב על עתיד במדינה הזו, כך גם שלכם. אתם תלויים בנו, ולו משום שבלעדינו לא יהיו לכם מסים – ובלי כסף, כידוע, אין תורה.

אני מייחלת למישהו שישנה את דעתי. שיראה לי שיש לי כאן עתיד.

אל תהפכו את העתיד שלי פה לנוסטלגיה.

כשיצחק רבין נרצח הייתי בת שמונה ו-360 יום. זה כמעט תשע, אבל כשאתה ילד כל יום הוא חשוב.

היינו בדיוק בין דירות, שזה הבין עבודות של המחפשים את עצמם נדל"נית, וגרנו אצל סבא וסבתא שלי. כשרבין נרצח ישנתי.

בבוקר אמא העירה אותי בחיוך עצוב. ירדתי למטה, וכולם היו דבוקים למרקע. רבין נרצח. אין יותר תקווה.

לא הייתי בטוחה מי זה הרבין הזה. ידעתי שהוא ראש הממשלה, אבל בערך בזה זה הסתכם. הייתי ילדה חולמנית, שבעיקר ציירה וקראה וכתבה לעצמה סיפורים. לא ממש הבנתי מה זה אומר.

סבא שלי הסיע אותי לבית הספר באותו יום, ושתק במשך כל הנסיעה. הוא היה אפילו שתקן יותר מהרגיל. שהרי, רבין נרצח.

כשהגעתי לכיתה באיחור, כתמיד (יש דברים שלא משתנים), כולם ישבו במעגל ודיברו על הרצח. הטלוויזיה שבבית הילדים הייתה פתוחה (למדתי אז בקיבוץ), וכולם בכו. גם אז דיברו על מותו של הסיכוי האחרון לשלום.

ניסיתי לבכות, כי כולם בכו – ואני גם ככה הייתי הילדה המוזרה, אבל אף פעם לא הייתי טובה בלבכות בכוונה. כולם בכו ואני סתם ישבתי שם, ניסיתי להיראות עצובה, וקראתי מספר שהחבאתי על הברכיים.

כשהסתיים יום הלימודים מוקדם, כי רבין נרצח, הבנתי שאני מוכרחה להבין מי היה המנוח. ההורים שלי היו מנויים דאז לעיתון "הארץ" וסבי ל"מעריב", ובין שני העיתונים הצלחתי לקרוא המון הספדים ותיאורים על מות התקווה. לא ממש הצלחתי להבין מה הוא עשה, הרבין הזה, אבל כתבו עליו מאוד יפה, וזה עצוב שנרצח מישהו שכותבים עליו יפה כל כך.

אחר כך נסענו לעצרת בכיכר רבין (אז עדיין מלכי ישראל), למרות שההורים שלי כמעט אף פעם לא נסעו להפגנות, או עצרות – ובאופן כללי די שנאו את תל אביב. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בהפגנה והפעם הראשונה שלי ברכבת. אני לא בטוחה, אבל יכול מאוד להיות שזו גם הייתה הפעם הראשונה שלי בתל אביב. ניסיתי לאזן בין ההתלהבות מכל הדברים החדשים לאבל על מות התקווה וכל זה. כשהגענו לעצרת כבר הצלחתי לבכות. הוא היה סבא חמוד, שעשה דברים גדולים, וכולם כותבים עליו מאוד יפה. הוא שווה דמעות.

מאז אותו מאורע מביך, בשלהי שנת 95', החלטתי שאני מוכרחה להתחיל להבין בפוליטיקה. אני לא יכולה להרשות לעצמי שכל הטמבלים האלו מהכיתה שלי ידעו דברים שאני לא יודעת. אז התחלתי ללמוד, ולקרוא. קראתי היסטוריה, קראתי עיתונים, קראתי מאמרי דעה (אם אתם מפקפקים ביכולתה של ילדה בת 9 לקרוא כל כך הרבה אתם לא מבינים שתי עובדות: האחת היא עד כמה חנאנה באמת הייתי, והשנייה היא שילדים הם תמיד יותר חכמים מאשר הקרדיט שאנחנו נותנים להם).

למדתי המון על פוליטיקה, אבל ידעתי: לא משנה מה, התקווה כבר מתה.

דור בלי תקווה

הדור שלי אולץ להיות דור נרות הנשמה. אולצנו לשיר רקוויאם חרישי על עולם שאבד ללא שוב. בני דורי, ילדי הנרות, לא ידעו יותר ממני. היינו עצובים כי אמרו לנו, היינו עצובים כי לא ידענו אחרת. נגזר עלינו להתאבל על עולם שמעולם לא הכרנו.

במרוצת השנים הנרות כבו, כי למי יש כסף לזה, ונהיינו בדיוק הדור שחזו שנהיה: מיזנטרופ, משועמם, אנוכי וציני. האתוס לתוכו נולדנו הוא אתוס של יאוש. נולדנו לתוך עולם שאמר לנו באופן חד-משמעי: אין כבר שום טעם. הרי סביר להניח, בדיעבד, שכולנו הזלנו דמעות תנין, בלי להבין באמת מה קרה, אלא רק כי אמרו לנו. אני מאמינה שגם שאר הילדים בכיתה ד' ("גפן") בקיבוץ עברון לא ידעו את פרטיו של הסכם אוסלו ב'.

ואז הגיע קיץ 2011.

הפתענו את עצמנו, אני חושבת, בקיץ האחרון. אשכרה הרגשנו שיש תקווה. זה היה נחמד. לא מתאים לנו, אבל נחמד. יצאנו וצעקנו והיינו שם, דורשים להיות חלק מכל מה שקורה בפוליטיקה בארץ. צועקים שאנחנו רוצים שינוי, מאמינים שהסיכוי לשינוי קיים, שאנחנו יכולים להוביל אותו, ולחתור לחברה צודקת יותר.

**

החורף הגיע מוקדם מדי השנה. כלומר, פעם הוא היה מתחיל בסוף אוקטובר בכל שנה, אבל הוא מתחיל בסוף נובמבר כבר לפחות חמש שנים. אתם יודעים, ההתחממות הגלובלית.

החורף הזה הגיע מוקדם מדי. הוא הגיע מוקדם מדי באנגליה, באירלנד, בניו יורק ובסאן-פרנסיסקו. בוול סטריט ה"כבושה" ירד שלג על המאהל.

אמנם הממשלות לא שולטות במזג האוויר, אבל זה לא מפריע למטאפורה הקפואה.

ובישראל? הגרעין האיראני קפץ עלינו, המחבלים המשוחררים, צרות דיפלומטיות, מה לא – ופתאום חזרנו לחכות לרבין. אין תקווה.

**

והמטאפורה צחקה.

הבוקר פורסם בעיתון "הארץ" ראיון עם שלי יחימוביץ, תחת הכותרת הפופוליסטית "יחימוביץ להארץ: 'איני רואה במפעל ההתנחלויות חטא' ".

הכותרת אינה מספרת את הדברים כמות שהם, וממשיכה את הקו הניאו-ליברלי הקיים, במקום לערער עליו ועל מסגרת השיח.

במדינת ישראל אי אפשר להתפנק, הם אומרים. אנחנו מדינה במלחמה, הם אומרים. מותרות הן פינוק במצבנו, הם ממשיכים. אין לנו את הפריבילגיה לדבר כאזרחי מדינה חופשית ממלחמות. הם אומרים – ואנחנו מאמינים. אנחנו יכולים להאמין מתוך תפישת עולם המזוהה עם הימין המדיני – ולהשלים עם המצב הקיים, או מתוך תפישת עולם המזוהה עם השמאל המדיני – ולבקש את פינוי ההתנחלויות וקיצוץ תקציב הביטחון בשביל שיהיה לנו יותר כסף.

כולם מדברים על ביטחון, אף אחד לא מדבר על כסף

ואז קמה יחימוביץ' ואומרת שאין זה משנה. תקציב הביטחון יכול היה להיות גבוה יותר, תקציב הביטחון יכול היה להיות נמוך יותר. ההתנחלויות היו יכולות להתקיים, ההתנחלויות היו יכולות לא להתקיים. אנחנו, ככה או ככה, לא היינו רואים מזה שקל.

תבינו, כל הדיבורים האלו של סטנלי פישר על הצמיחה במשק? ובכן, הם נכונים. יתרה מכך, בשנת 2010 לבד נגבו מסים עודפים של 20 מיליארד שקלים. איך דבר כזה קורה? ובכן, ביוני 2009 התקבלה הצעת התקציב הכוללת לשנת 2010. כמו בכל שנה, הצעת התקציב צריכה להתקבל כחצי שנה לפני תחילת השנה האזרחית הבאה. בהצעת התקציב צריך להיכלל צפי להוצאות עתידיות. לפי צפי זה מחליטה הממשלה על מדיניות המיסוי והגבייה, הלוואות ממדינות זרות וכדומה. מדיניות זו אמורה ליצור איזון תקציבי. קרי, סך כל ההוצאות שוות-ערך, פחות או יותר, לסך כל ההכנסות.

לפני התחזית שנערכה ביוני 2009 – ולמעשה היחידה שמפורסמת על ידי הלמ"ס, תקציב המדינה הצפוי היה 325 מיליארד שקלים. מתוכו תקציב הביטחון הצפוי עמד על 49 מיליארד שקלים, 3 מיליארד יותר מאשר בשנת 2009. תקציב משרד ראש הממשלה לבדו, לצורך העניין, עמד בשנת 2010 על 1.86 מיליארד שקלים, כ-90 מיליון שקלים יותר מאשר בשנת 2009. מה עושה משרד ראש הממשלה, למעט פעילותיו של ראש הממשלה? זאת לא אדע, אבל שימו לב: תקציבו של משרד ראש הממשלה הוא כ-1/25 מתקציב משרד הביטחון כולו.

הערת ביניים תציין כי בשנת 2010 נגבו, לפי התחזית, כ-8 מיליארד שקלים יותר מאשר בשנת 2009 במסים עקיפים – קרי, המסים שאנחנו משלמים על דלק, מוצרי מזון וביגוד, מכס ושאר ירקות מעצימי פערים. אבל נעזוב את זה בצד. מצטערת, אני מתרגשת כשאני מדברת על הלמ"ס.

נחזור לתקציב הביטחון. כשאנחנו בוחנים את הנתונים, נראה כי תקציב הביטחון מהווה כשביעית מן התקציב הכולל. 16% בערך. זה בטח יותר מאשר בשבדיה, אבל עדיין לא מסביר את יוקרת החיים לעומת גובה המשכורות.

יחד עם תקציב הביטחון, יחד עם ההתנחלויות, נגבו במדינת ישראל 20 מיליארד שקלים יותר מאשר נצפה ביוני 2009. יבואו הכלכלנים הליברליים ויאמרו שזהו כסף על הנייר ותו לא. הרי מדינת ישראל בגירעונות. אנחנו לא יכולים להשקיע אותו בשירותים ציבוריים. טוב ויפה. אפילו נלך עם קו המחשבה הזה. האם הכסף הושקע בצמצום הגירעון? הו לא. הוא הושקע בפיתוח המשק. אפילו עם זה נמשיך ללכת. אם היינו מדברים לפני שלושים-ארבעים שנה, המשק היה שייך, כמעט כולו, למדינת ישראל. המהלך היה תורם לאזרחיה. לצערי, כיום המשק רובו ככולו בבעלות פרטית. מתנה לטייקונים, למעשה. נוחי מודה לכם.

התשובה להפרטה

המהלכים הכלכליים שנעשו על ידי רובן ככולן של הממשלות מאז סוף שנות ה-80 נסבו סביב הפרטת המשק והשירותים הציבוריים. כאשר יש לבצע תוכנית ממשלתית חדשה, אין היא כפופה עוד למדינת ישראל באופן ישיר, כמו בעבר. כיום הדרך לביצוע תוכנית היא העלתה למכרז. העמותה/ גוף אשר זוכה במכרז מקבל את החופש המלא לעשות בתקציב כרצונו. מדינת ישראל מתקצבת, אך אינה אחראית לנעשה שם.

ההתנחלויות הן מוסד אחד שלא הופרט. האם אנחנו רוצים לומר שפתרון המצוקה הכלכלית הוא הפרטה? ובכן, אני מקווה מאוד שלא. זו חשיבה מתוך השיטה הכלכלית הנוכחית, שמתוכננת בשביל שנפסיד. אין אנו יכולים אלא להפסיד. הפיתרון הוא הלאמת המוסדות הציבוריים, השבתם לידי המדינה, לידי הבוחרים. תנו לנו את היכולת לבחור מי ינהל את כספינו, לא לזוכה במכרז.

ההתנחלויות הן בעייה, שלא לומר, פשע. מבחינתי, בכל אופן. יכול מאוד להיות שתקציב הביטחון מנופח יתר על המידה. אך אל תטעו, גם אילו אלו יתוקצבו פחות, לנו עדיין לא יהיה דבר. אפילו המתנחלים עצמם, המתוקצבים היטב, לכאורה, הם לא בדיוק נוחי דנקנר.

וזה מה שהיא אמרה.

‎"כל המוצק נמס לאוויר, כל הקדוש מחולל – ומוכרח האדם להתעמת בחושים מפוכחים עם תנאי החיים האמיתיים ויחסיו עם בני ובנות מינו." -קרל מרקס

בחודש האחרון נושבת בישראל רוח חדשה. אולי מוטב לומר, מאות רוחות חדשות. מאות משבים, ללא כיוון אחיד. כל הפרשנויות הוכחו כמוטעות. עיתונאים ופוליטיקאים אמרו דבר והיפוכו בטווח של ימים זה מזה. אני עצמי אמרתי דבר-מה וחזרתי בי כבר עשרות פעמים בשבועות האחרונים באשר לדרך התנהלות המאבק, משום הייתי יאיר לפיד.

זה יכול ללכת לכל מקום. הקולקטיב שנוצר מתוך המחאה מסתעף ומתפתח – ודווקא הוא הקרקע הפוריה ביותר לאינדיבידואליזם. לא אינדיבידואליזם מנוכר ודורסני, זה שהוריש לנו הקפיטליזם, אלא אינדיבידואליזם אשר עוזר לאדם להעצים את עצמו ואת החברה הסובבת אותו, בדיוק כפי שחזה מרקס בשעתו. אדם מעוניין שדבר-מה יקרה – ולא מחכה שמישהו יעשה אותו, אלא גורם לו לקרות. אחרים פשוט מצטרפים. פתאום, כך נראה, הדבר אפשרי.

ישור לימין

הורגלנו בארץ לחשוב על פוליטיקה כעל פונקציה של תפישה בטחונית-מדינית, שכתוצר לוואי משפיעה גם על המצב הכלכלי. הימין הוא גם במקרה ניאו-ליברל המכרסם במעמד הביניים ולועס בתאווה את העשירונים התחתונים, אבל נו, אנחנו מדינה במלחמה, מה לעשות.

העניין הוא שזה לא רק אצלנו.

בואו נבחן את ארצות הברית. ג'ורג' בוש, מיליטריסט, קפיטליסט וטמבל מדופלם, כיהן בשתי קדנציות. האג'נדה המרכזית שהציג נסבה סביב מדיניות החוץ הלוחמנית שלו. בעגה העממית נקרא לזה "לטחון ת'מוסלמים". כתוצר לוואי לטחינה, הוא עודד כלכלה ניאו-פורדיסטית. קרי, גלובליזציה, אי-התערבות מדינית במצב האזרחים, תיעוש. בתקופתו של בוש ארה"ב לוותה הון רב כל כך מסין, שאם תחליט סין לגבות את החוב באחת תקרוס כלכלת ארה"ב, שגם כך עומדת על כרעי תרנגולת, לחלוטין. אבל היי, בסופו של דבר הם תפסו את בן לאדן.

מסך הערפל של הרפובליקניזם

טובת המדינה, כך אומרים הרפובליקנים, קודמת לטובת אזרחיה. גדולה מסך חלקיה, היא כאורגניזם חי ונושם, שיש לשרתו בראש ובראשונה. אם ישאר משהו בסוף, אחרי שסידרנו אותה, אולי נדבר על האזרחים. רק שבסוף כבר מאוחר וצריך לסדר ולנקות ולעשות כלים וכולם רובצים בעייפות על הספה ולמי יש עוד כוח לדיונים. מקסימום נדבר מחר.

מחר אין זמן, המדינה בדלת. מה, לא נפתח?

עובדה: מרבית מצביעי הימין, ברוב מדינות העולם המערבי, הם עניים.

שאלו אותי מדוע! הרי הימין הכלכלי רק הופך אותם עניים יותר, רק מעצים את הפערים, רק מחליש את האוכלוסיות המוחלשות.

ובכן, יש לפתרון הסוגיה אלף ואחת תיאוריות, כמו לכל סוגיה. לעניות דעתי, כחסידה גדולה של הבניות חברתיות, זה משום שהם מרגישים שזהו הסיכוי היחידי שלהם. אסביר. האתוס הקפיטליסטי מניח כי כל אדם יכול להגיע לכל מעמד שירצה ולכל קריירה שירצה – אילו רק יהיה מוכשר מספיק ויעבוד קשה מספיק. לפי התפישה הזו, המוצגת כעובדתית, כל העניים הם פשוט עצלנים ולא מוצלחים. ככאלה, הם יכולים רק לדאוג לביטחון המדינה. לפחות יש להם ערך כאזרחים נאמנים, כחיילים מסורים, אם אין להם כבני אדם פרטיים.

הגורם השני לכך שהשיח הכלכלי מוצג כא-פוליטי ומשני, בעיקר בקרב השכבות המוחלשות, הוא שאף אחד לא מלמד אותנו כלכלה. אף אחד לא מלמד אותנו מהם מיסים. אנחנו רק יודעים שאנחנו משלמים אותם. אף אחד לא מלמד אותנו מהי אג"ח, מהו מט"ח, איך מתנהלת הבורסה, מהו מדד המחירים לצרכן. אף אחד אפילו לא מלמד אותנו מהו ההבדל בין ממוצע לבין חציון. העיתונים הכלכליים מדברים אך ורק בז'רגון הזה. מעין קוד סודי שרק כלכלנים מכירים. כל אזרח במדינה יודע מהו האיום האיראני, אבל בודדים הם אלו שיודעים כיצד מנוהלות קרנות הפנסיה, המשפיעות על עתידם לא פחות מאחמדיניג'אד.

באופן מעורר השתאות, כבשו האזרחים את הרחובות – ולאט לאט, הם מתחילים גם לכבוש את השיח הכלכלי. אנחנו מתחילים להבין שמדינה היא לא-כלום ללא אזרחיה. דווקא הרפובליקניות הזו, שאמורה לכאורה לאחד אותנו כחברה, מפלגת. כל אחד דואג לתחת של עצמו, כי מי עוד ידאג לו. יש למדינה מלחמות לנהל. היא יוצרת אינדיבידואליזם קיצוני, בו הדבר היחידי שמשותף לרובם ככולם של האנשים הוא מידת אומללותם.

הביטחון זה האופיום להמונים החדש

מרקס כינה את הדת "אופיום להמונים". היא מסמאת את עיני האנשים ומעלימה מעיניהם את הפוליטי. בעולמנו המתחלן, צריך למצוא דת חדשה. לאומיות עובדת לא רע ככזו.

מרקס מעולם לא היה מרקסיסט. הוא לא התכחש לעובדה שבני האדם שונים זה מזה, שלכל אחד יש כשרונות ורצונות שונים – והוא לא חשב שיש לדכא אותם לטובת הכלל. נהפוך הוא. לטענתו, יש לעודד את פריחתם – לטובת הכלל. האדם, לדבריו, הוא אומן במהותו. חשיבותם של יצור וקידמה אינה פחותה מזו של מלאכת הציור והכתיבה. בשיטת הייצור הקפיטליסטית, טוען, נעלמה היצירה. נעלמים האומנים. בעבר היה מפיק הסנדלר נעל שלמה – מהסוליה ועד שרוך הנעליים. כיום נעלמים הסנדלרים ומוחלפים בפסי יצור ארוכים. האדם חדל להיות אומן והופך לבורג קטן בתהליך היצור. בלי להיות אומן, הרי שהאדם הוא בר-תחליף. הוא הולך בניגוד לטבעו והופך להיות סחורה העוברת לסוחר בעצמו.

המניפסט הקומוניסטי, הטקסט המפורסם ביותר של מרקס – ולעניות דעתי, מהגרועים שכתב, מתחיל במשפט "דברי-ימיה של כל חברה עד כה הם דברי ימים של מלחמת מעמדות". גם בעידן הפרה-מודרני היו וסלים ופיאודלים, עבדים ואדונים – אבל מיקומם תמיד היה ברור. הקפיטליזם גורם לנו לחשוב, בשוגג, שכולנו שווים וכולנו יכולים להגיע לראש הפירמידה. על כן, צריך להתחרות זה בזה. החברה מורכבת מהרבה אנשים שצריך לעקוף בדרך למעלה. אנחנו כל כך עסוקים בתחרות שאנחנו אפילו לא שמים לב שכל אחד מתחיל אותה מנקודה שונה בתכלית על המפה.

מדי פעם, כשאנחנו כמעט חדלים להיות חברה, תוקעים לנו איזו מלחמה שתקנה לנו כמה חודשי סולידאריות. אין דבר שמאחד אנשים יותר מאויב משותף, כך אומרים. עם זאת, בשבועות האחרונים כתליה האיתנים של חומת הביטחון הולכים ונסדקים. האזרחים מתאחדים – ולא כנגד משהו, אלא בעד משהו. אנשים פשוט קמים, יוצרים ויוזמים, בלי לצפות לתמורה. פשוט כי צריך, ונחמד, ואפשר. אנחנו כבר לא מוצרים. אנחנו אומנים. אנחנו רוחות שנושבות לכיוונים מנוגדים – וכמו שאמרה דפני, יוצרים הוריקן.

ומכאן, איך אומרים, אלוהים גדול.

סייד היקר,

קודם כל הרשה לי לפתוח ולומר שאני מקוראותיך הנלהבות ביותר. כשהייתי מנויה לעיתון "הארץ", על כל אלפי עמודיו אשר היו נערמים בפינת החדר בדרך לסל המחזור, תמיד התנחמתי בכך שלפחות אני יכולה לקרוא את הטור שלך בעותק קשה. כשהפסקתי את המנוי והמשכתי לקבל טלפונים ממרכז המכירות מעל שנה לאחר ההפסקה, בטירוף חושים שתזעזע אפילו את נציגי "הוט", שמרתי לעיתון חסד בעקבות הטור שלך, בין השאר.

משום כל המתואר, סייד, אני כותבת את הפוסט הזה. תבין, הייתי שולחת לך מייל, אבל ליד הטור האחרון לא מצוינת כתובת. אני בטח יכולה להשיג אותה. הרי אם מפרידים 6 אנשים בממוצע בין כל שני אנשים במדינת ישראל, הרי שבקהילת השמאל הישראלי הקטנטונת מפרידים אולי 1.2 אנשים – אבל כבר נתת לי הזדמנות פה, סייד, לדבר על הפיל בחדר. כזו אני, פרובוקטורית.

בטור האחרון שלך שאלת מיהו אותו עם שרוצה צדק חברתי. אמרת שאתה מזדהה עם מטרות המאבק, אבל לא מרגיש שייך אליו. זהו מאבק של יהודים, אמרת, בלי להגיד. הטוקבקיסטים הנלהבים שיבחו אותך. הם משבחים בכל שבוע. הרי אתה ערבי המחמד של מדינה שלמה. כשבסגנונך הסרקסטי אתה עומד על כל הצביעות בחברה הישראלית, על כל הנאורות-לכאורה, אתה מכריח אותנו, היהודים, לצחוק ולשבח או להתנגד ולהודות שגם אנחנו גזענים. או שנצחק איתך, או שנהיה חלק מהם. אנחנו הרי לא רוצים להיות חלק מהם.

העובדה שאין כמעט ערבים במאהלים השונים הציקה לי מרגע נטיעת האוהל הראשון – והתחושה המטרידה רק הלכה וגברה עם כל אוהל חדש שננטע. היא הציקה לי משום שפתאום נוצר במאהלים האלו שיח חברתי חדש. שיח דמוקרטי נטול היררכיה, בו לכל אחד יש את שלוש דקות התהילה שלו, כל אחד נשמע, כל אחד חשוב כמו כל השאר. פלורליזם אמיתי, כמו שמעולם לא ראיתי לפני כן. בטח לא בישראל. בשיח החדש ומלא החיוניות הזה לא השתתפו כמעט בכלל אזרחיה הלא-יהודים של מדינת ישראל. התחושה המטרידה לא עזבה אותי.

הסיסמה הזו, "העם דורש צדק חברתי", התהוותה בערך ארבעה ימים לאחר יומה הראשון של המחאה. ארבעה ימים זה כלום, תוכל לטעון. תמיד הייתם עם. טענה זו, סייד, לא תהיה טענה נכונה. ארבעה ימים במאבק הזה, בטח ובטח בימיו הראשונים, הם כעולם ומלואו. בארבעה ימים קרו כל כך הרבה דברים. וערבים לא היו שם. בכלל.

תבין, סייד, מעולם לא התנשאתי מעל ערבים. מעולם לא חשבתי שאני יודעת מה טוב בשביל ערבים יותר מאשר הערבים עצמם. מעולם לא חשבתי שאני טובה יותר מכל אדם אחר – ולכן אני תמיד בעד לתת לאנשים לדבר בעד עצמם. נכון, יש שכבות מוחלשות וקשות-יום, והן לא יכולות לדבר בעד עצמן. אני תמיד מנסה לגרום לקולן להישמע – ולכן מתחילת המחאה אני רק רצה בין מאהל למאהל, בין שכונה לשכונה – ומנסה להעלות למודעות ציבורית את מצוקותיהם של אלו שאין להם את הפריבילגיה לצאת לרחובות, כי הם עסוקים בהישרדות.

דווקא אתה, סייד, מכל האנשים, לא משתייך לאותה קבוצה קשת יום. דווקא לך יש את הפריבילגיה, כמו שלי יש, לצאת לרחוב ולדבר. עכשיו, אני לא תמימה. אני יודעת שקשה לערבי להרגיש כחלק מהחברה במאות מונים מאשר ליהודי. אני יודעת שיש אפליה. אני יודעת הכל. השאלה היא, מה עושים עם זה. בחרת לבקר מבחוץ. לומר שאלו אנחנו שלא מקבלים אותך.

מיהם אותם "אנחנו"? שהרי רק על עצמי לספר ידעתי. ידעתי ששלחתי מייל ארוך וכמעט מתחנן לחבר דרוזי מהאוניברסיטה. אמרתי לו שחשוב נורא שהשיח הזה, על אזרחות חדשה, יכיל גם אזרחים שאינם יהודים. הפצרתי בו לבוא. אמרתי לו שגם אם לא ירצה בכך, שיפנה אלי את חבריו. אני אדאג להכיר להם את החבר'ה, אני אדאג שישתתפו במעגלי הדיון. שהשיח יכיל גם אותם. הוא לא ענה. סטודנט למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, לא אדם קשה-יום מהפריפריה.

סייד, אני כותבת את הפוסט הזה בגוף שני בגלל שמי יודע, אולי הוא יתגלגל אליך. אתה עיתונאי ותסריטאי, יש לך קהל קוראים. אני לא יודעת בקשר לכולם. כאמור, אני לא אוהבת לדבר בשם אחרים. אבל סייד, אתה צריך להיות פה. ערבים אחרים צריכים להיות פה. אני לא יכולה לדבר בשמו של אף אחד אחר. אינני יודעת מה אדם אחר רוצה. אינני יכולה לדעת.

אינני יודעת כלל אם אתה, סייד, רוצה להיות חלק מ"העם" הזה שדורש צדק חברתי. אני כן יודעת שאתה אזרח – ושאם אתה רוצה שיקרה פה שינוי, אתה חייב להיות פה. אתה חייב להשתתף בקבוצות הדיון, אתה חייב להקשיב, אתה חייב להשמיע את קולך. "העם" כרגע במשבר זהות. אם אתה רוצה שהזהות החדשה שלו תכיל גם אותך, אתה מוכרח להיות נוכח. למרות האירוניה והצדק הפואטי, אתה לא יכול לצפות מהיהודים לעשות בשבילך את כל העבודה.

עבודה ערבית, שנינו יודעים, לא מוכרחה לכלול מאלג'.

ישראל בשבועיים האחרונים מהווה תצפית אנתרופולוגית מרתקת. שיקוף מואץ להיווצרותה של חברה.

זה התחיל באיוונט בפייסבוק, שמוחה על מחירי הדיור בתל אביב. כאשר לחצתי Attending היו פחות ממאה איש באירוע – ופרסמתי אותו על קיר הפרופיל שלי תוך ציון הבעייתיות שבו – התתרכזות בתל אביב ולא במדיניות ממשלתית כוללנית. בערב הראשון היו כעשרים אוהלים. ישבנו שם, על ספה מהוהה שאחד מחבריי מצא ברחוב, כאשר פתחו עלינו את הממטרות באמצע הלילה. הייתי בטוחה שלמחרת כבר לא יהיה שם איש.

אבל היו אנשים, אפילו יותר מאשר ביום האתמול. מישהו תרם ארגז מלא ירקות ולחם, מקרר, מטבח. פתאום הגענו לכותרות. התחלנו לדבר ב"אנחנו". לפני שהבנתי מה קורה, זה הפך ממחאה קטנה ופרטית למאבק ציבורי כללי. מדיור בתל אביב לדיור בכל הארץ, ממחירי השכירות למחירי הקנייה ולשיטה הכלכלית בכללותה. מאבק כמו שכבר שנים לא היה בארץ.

אבל את כל זה אתם כבר יודעים.

בימים האחרונים אני משקיעה את מירב זמני בשוטטות ממאהל אחד למשנהו. מלוינסקי לראש העין, לחיפה, לשכונת התקווה, ליפו. בשבוע הבא אני מתכננת לנסוע גם לאשדוד, לירושלים ולבאר שבע. בינתיים בכל מאהל בו הייתי צצו בעיות שונות – ורטוריקה שונה בינו לבין המאהל הראשי בשדרות רוטשילד. רטוריקה דיאלקטית במידת מה.

המחאה הזו מתחילה לגבש צורה של חברה אזרחית חדשה – והיא גם מהווה מיקרוקוסמוס לפערים המגולמים בחברה האזרחית הישנה. בחיפה, באופן סימבולי, ישנו רק איזור אחד הראוי להקמת מאהל מחאה – רחבת הסינמטק. הרחבה נמצאת גם בצמוד לאודיטוריום הראשי, בו הופיע באותו יום הכנר פנחס צוקרמן. את נועם רותם, אשר הגיע בלוויית איה כורם לשיר ולהביע תמיכה במפגינים, קטעו באמצע ההופעה, בטענה שהוא מפריע להופעתו של צוקרמן. הצעירים ומוסיקת המחאה שלהם הפריעו למבוגרים הבורגנים ליהנות מסשן המוסיקה הקלאסית. בנוסף, גם סכסוכים בין אג'נדות פוליטיות מנוגדות היו ניכרים במעגל הדיון.

במאהל ביפו ניתן היה להבחין בבעיות בפן הטכני. לדוגמא, בעייתיות בלינה משותפת של נשים וגברים ואיסור על שתיית אלכוהול, בניסיון לא להדיר את תושביה המוסלמים של יפו. רבים מן התומכים היו אנשי שמאל קיצוני, שבצביעותם כי רבה טענו כי לא ניתן לדבר על דיור הוגן לפני שמשיבים את כל האדמות שנלקחו מן הפלסטינים בשנת 48'. בראש העין המאהל כלל לא היה מאויש. בגן הקפקזים בפינת הרחובות לוינסקי והר ציון דווקא ניתן לראות פעילות וחיוניות רבה. יחד עם זאת, סביב מוקד הפעילות ישנן נערות העובדות בכביש ונרקומנים מחוסרי בית.

אולם אין צורך להרחיק לכת בכדי לראות את הפערים. מספיק להביט בשדרות רוטשילד עצמן. בצפון רוטשילד, בו התחיל המאהל, ממוקם המטבח – ובו נמצאים מרבית המפגינים שהיו במאהל מרגע הקמתו. ניתן להבחין כי אזור זה מקבל יותר אוכל ופינוקים אחרים, העיתונות מתמקדת בו ושם הצפיפות הגדולה ביותר. ככל שמרחיקים דרומה ניתן לראות כי המרחק בין האוהלים גדל והאנשים רגועים יותר, אך הם גם מביעים מרמור מכך שצפון רוטשילד מקבלת את מרבית הדברים הטובים. כאשר מספרו את האוהלים, בתהליך של ביורוקרטיזציה משועשעת, גם קיבעו את דריהם למקום. אוהל מס' 2 לעד יישאר בצפון ואוהל מספר 180 לעד יישאר בדרום. פערי מרכז מול פריפריה ושימור מעמדי. נשמע מוכר?

תחושה נוספת שהחלה להתעורר בחלק נכבד מהאנשים שהיו שם למן היום הראשון – ובכך אני מכלילה את עצמי, היא תחושת בעלות. בסך הכל, כיף במאהל. יש הופעות, אנשים נחמדים, אוכל. גם אנשים שאינם משתתפים במחאה באופן אקטיבי, מגיעים לכל ההפגנות והצעדות ומפתחים מודעות פוליטית, באים לצפות בהופעות וליהנות מהסרטים החופשיים ומהאוכל. אני מוצאת את עצמי כועסת עליהם. כועסת שהם הופכים את המקום הזה, שהוא קצת שלי, לפסטיבל גדול שהוא כבר לא שלי. כועסת שהם הופכים את המקום לצפוף ורועש יותר. כמוני גם רבים מחבריי. הרגש הזה הולך והופך מכעס להתנשאות גרידא.

כך, בתוך מחאה כנגד פערים חברתיים, החלו להיווצר פערים חברתיים.

הגיע הזמן לפוליטיקה

הדרך היחידה למסד את המאבק הזה – ולנסות להגיע למצב בו הפערים לא ילכו ויגדלו עד שיחנקו את המאבק הזה ויותירו אחריהם מכתש של יאוש, אלא יהפכו למדיניות יישומית, היא לפנות לפוליטיקה. כן, כן, לזירה הפוליטית. זו שאנחנו כל כך מתעבים.

המתודה לעשות זאת, בעיני, היא להתחיל לזמן אלינו ראשי מפלגות וראשי מפלגות פוטנציאליים, שיום אחד אולי יהיו ראש הממשלה הבא/ה שלנו. בואו נודה בזה, מנתניהו לא תבוא הישועה. מהם אולי כן. לכן חשוב שהם יתחילו לדבר איתנו, לא עלינו. דיון אמיתי. עם ציפי לבני, שלי יחימוביץ', עמרם מצנע, עם מי שתרצו. שהם יתחילו לעבוד בשבילנו. שהם, אם וכאשר הם ינהיגו אותנו, יזכרו בשביל מי הם עובדים. אי אפשר לדעת איך אנשים שיוצאים מתוך המאהל הזה יתגלגלו. יכול להיות שחלקם יהיו המנהיגים הפוליטיים של מחר, אבל אנחנו צריכים להתחיל לראות עם מי אנחנו מדברים היום.

לאלו מאיתנו שאינם יודעים מה זה אומר להיות פוליטיקאים, צירפתי וידאו אינפורמטיבי של את'יל בנושא.

אז מה, ביבי, מה המשפט שלך? הם מ-פ-ח-ד-י-ם?

נתניהו ושות' לא יודעים איך להתמודד עם מה שקורה בארץ בשבועיים האחרונים. הם לא יכולים להפיל את זה על השמאל, כי זו לא מחאה שמאלנית. הם לא יכולים להאשים בזה את הערבים, כי הם בכלל לא מקבלים היתרי בנייה חוקיים, הם לא יכולים להסיח את דעתנו עם מלחמה, כי זו כבר קבועה ביומן לספטמבר. צריך למשוך זמן עד אז.

אבל רגע, אם אין שמאלנים להלביש את זה עליהם, יכול להיות שיש בין המפגינים תומכי ביבי? 'טוב, הם הצביעו לי פעמיים', וודאי אומר לעצמו מר נתניהו, 'הם כאלה טיפשים שהם יקנו כל דבר שאמכור להם'.

בימים האחרונים הכרזות הממשלה, כמו גם אלו של ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, הולכות ונעשות מופרכות יותר, הולכות ונעשות מעליבות יותר לאינטיליגנציה.

ארצה להציג כמה מן ההצהרות היותר מופרכות של נבחרי הציבור שלנו.

נתחיל בחולדאי, החלאה הבלתי נלאית.

בתחילה תוכננה המחאה להתקיים ברחבת הבימה. המארגנים דאגו אפריורית לאישורים המתאימים מהעירייה, אבל בצהרי יום חמישי, ה-14 ליולי, בו תוכננה המחאה להתקיים, נאמר להם כי נשללו אישוריהם. יתרה מכך, שניים מן המארגנים המקוריים, דפני ליף וג'וליאן פדר, זומנו למשטרה. במשטרה איימו עליהם כי מאחר והם חתומים על האישור המקורי, הם אישית יהיו אחראיים לכל מי שיפר אותו. את רחבת הבימה מלכדו בגדרות.

מספר שעות לאחר מכן הגיעו מספר מפגינים והקימו אוהלים ברוטשילד. פקחי העירייה ציוו עליהם לעזוב את המקום, אבל כשחזרו, לאחר מספר שעות, כבר היו עשרות אנשים. אז יאללה, נזרוק להם אישור. אבל רק ברוטשילד, שמעתם?

בכך הציל חולדאי את כל המחאה הזו. הרי אם זה היה ברחבת הבימה הלוהטת, בלי טיפת צל, בלי עצים לתלות עליהם רשתות צל, כולם היו חוטפים מכת שמש כבר למחרת בצהריים והולכים הבייתה. אז תודה על זה, חלאה.

למאהל בדרום תל אביב, בגינת הקפקזים שבפינת הרחובות לוינסקי והר ציון, לא היה את המזל הזה. בשבוע שעבר הגיעו באישון לילה פקחי העירייה ופירקו את המאהל, תוך כדי החרמת הציוד האישי של המפגינים, בטענה כי ישנם פליטים מאפריקה שישנים שם ועלולים להוות סכנה. לא אטרח בכלל לנתח את הגזענות והקסנופוביה שנוטפת מהטיעון הזה. ביום למחרת התארגנה קבוצת פעילים והקימה את המאהל מחדש. אתמול (ה-25 ליולי), בשעה שלוש וחצי בלילה, הגיעו שוב פקחים ופירקו את המאהל. הטענה הנוכחית היא אף מחרידה מהקודמת. הוא אינו מעוניין שהרעש מהמאהל יפריע לשכנים.

עכשיו, כמה מילים על אותם שכנים. ובכן, השכנים של גינת לוינסקי הם אותם נרקומנים, זונות, פליטים ועובדים זרים, אשר חולדאי עבד כל כך קשה לדחוס את כולם לדרום העיר בשביל שבורגניה לא יהיו מודעים לקיומם. אתה חושש פן חבורת צעירים עם אוהלים תפריע לפעילות ה"כספומטים" הסדירה, אדוני ראש העיר?

ביבי יא חתיכת אפס אתה תתצטער על מה שעשית

נתניהו אומר שזו לא אשמתו, שזה בכלל תוצר של ממשלות קודמות. שאת משבר הדיור הוא זיהה כבר לפני שנים, אבל ידיו היו כבולות.

נתניהו שוכח שאת מדיניות ההפרטה הוא התחיל עוד בשנת 96', בקדנציה הראשונה שלו. הוא גם שכח שהוא היה שר האוצר החל משנת 2003, בממשלתו של אריק שרון. ובכן, מר נתניהו, אנחנו לא שכחנו. אם זיהית והתעלמת, מה זה אומר עליך בדיוק?

שר האוצר שלנו, ד"ר יובל שטייניץ, דווקא סותר את ביבי. לטענתו, הממשלה הזו מנסה לפתור את משבר הדיור עוד לפני הקמתה. ככל הנראה הטקטיקה הייתה קניית מספיק בתים לכל אחד מחברי הממשלה בשביל שהם לעולם לא ידעו חוסר. תודה על זה, באמת.

והיום, שקר כל השקרים. בשביל ליצור דיור בר השגה לכולם עלינו לשבור את המונופול של מנהל מקרקעי ישראל על האדמות. להפריט גם אותן, קורא מר נתניהו. זה יעזור לכולנו.

ובכן, מר נתניהו, בשביל ליצור דיור בר השגה עלינו לשבור את המונופול של הממשלה המגוחכת הזו ושל נבחרי הציבור שלנו, שאפילו לא מנסים למכור לנו שקרים אמינים, כי אנחנו הרי נאכל הכל.

ובכן, לא עוד.

לא נאכל את השקרים שלך, לא נאמין לשטויות שיוצאים לכם מהפה. הציבור לא מטומטם – והציבור לא קונה.

לפחות עד ספטמבר.

מתחילת המחאה הזו העברתי עליה ביקורת. אמרתי שזה לא יעבוד, שלאף אחד אין מושג על מה הוא מדבר, שכולם שם היפים ואין מזגן – והמשכתי להגיע בכל יום.

שיחות על כלכלה, מדינה ואזרחות נקטעות על ידי שירים מהסבנטיז הבוקעים מגיטרות חורקות. מדי פעם עובר מישהו עם כוסיות עראק ומחלק לכולנו, אחר מביא אוכל. כולם זרים בחיים האמיתיים, חברים אד-הוק במאהל. אני צריכה להיות צינית, מצליחה מדי פעם, אבל אם מישהו מבחוץ מעביר ביקורת אני נובחת ככלב שמירה.

הם אוהבים לדבר על דפני ליף כמנהיגה, אבל היא לא מנהיגה. היא בחורה שפתחה איוונט בפייסבוק. היא לא מתבטאת כמנהיגה ולא נראית כמנהיגה. כל ניסיון להכפיש אותה ומתוך כך להכפיש את כל המאבק הוא ריק מתוכן.

למאבק הזה אין מנהיגים.

אנחנו מחפשים הנהגה כי אנחנו רגילים להנהגה, כי אנחנו רגילים להיות עדר כבשים שתר אחרי רועה – אבל בעצם המאהל הזה מסתדר די טוב בכוחות עצמו.

ישנתי כאן רק לילה אחד. אני מבקרת בכל יום. הארוחות תמיד מוכנות, הכלים תמיד נשטפים. שום דבר לא נגנב, כולם עוזרים לכולם. לקח מעניין על טבע האדם, לטובת הקורא תומס הובס.

הם אומרים שזו מחאה של שמאלנים תל אביביים מפונקים, אבל בתוך כל זה ישנו שיח ארץ-ישראלי אנכרוניסטי, המדבר על סולידאריות, על "העם", על הצלת המדינה. שנים כבר לא דיברנו על "העם". בתוך השמאל הקיצוני זה בכלל היווה טאבו.

חשיבותה של רצינות

המאהל הזה נותן לנו דבר שלא היה לנו כבר המון זמן – תקווה. במפתיע, נמצאים פה אנשים שלא עוסקים בנושאים פוליטיים כחלק מחיי היומיום שלהם. אנשים שמתחילים להבין שהעובדה שקשה להם לא נובעת מכך שהם אינם מוכשרים, אלא מכך שהשיטה רקובה ולא מאפשרת להם להצליח.

אחת הביקורות השגורות על המתרחש במאהל היא שמדובר בחבורת היפים הזויים. יש בזה משהו. אני נכנסת לשם והופכת להיפית הזויה, כזו שמאמינה בהיות האדם טוב מטבעו וביכולת שלנו, כאנשים, לשנות את העולם. קצת נחמד להיות היפית הזויה. בטח שיותר נחמד מלהיות יאפית נורמטיבית.

בהדרגה ואז בפתאומיות מתחילה להיעלם הציניות. מתחילה להתעורר תחושה חמימה ולא מוכרת של יכולתנו לחולל שינוי ולהפוך את ישראל למדינת רווחה. לצמצם את הפערים, להפוך את השיח הכלכלי לנחלת ההמונים, לא לכלכלנים ובעלי הון בלבד. להפוך את השיח הפוליטי לנחלת ההמונים, לא לפוליטיקאים ועסקנים בלבד. להפוך לדמוקרטיה אמיתית, למדינת רווחה של ממש.

חלקכם מכירים אותי – ובטח אין לכם מושג מה נפלתי עליכם עם האופטימיות הזו. אלו מכם שאינם מכירים אותי בטח חושבים שפשוט לקחתי יותר מדי סמים. אז עזבו, אני לא אנסה לשכנע אתכם. פשוט בואו. אל תבואו לצפות, הצטרפו למישהו, התחילו לדבר. איכשהו, ככה זה עובד. פשוט מתחילים לדבר. היפים, כבר אמרנו. תנו לזה לשחק לכם עם המוח קצת. מה שלא יקרה פה, גם אם טיפ-טיפה של מדיניות לא תשתנה מזה, משנה אותנו.


בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפות ל-79 עוקבים

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: