תחפושת מבריקה

נתחיל מהסוף, לטובת הקוראת אמא: אני בסדר.

לא הייתי בטוחה שבכלל אגיע להפגנה הערב. יש לי מבחן מחרתיים, וזה הרבה יותר חכם להישאר בבית וללמוד – אבל יש הפגנה. נו, חייבים להגיע. לא אישאר הרבה.

היא התחילה נחמד. אלף-אלפיים איש בכיכר הבימה בואך שדרות רוטשילד. כשעה, או אולי שעה וחצי, אחרי שנעמדנו שם, התחלנו לצעוד. המטרה הייתה כיכר רבין. עוקפים את הכיכר, מבקשים לרדת מדיזנגוף לאבן גבירול. נחסמים. משנים נתיב, וצועדים דרך שדרות ח"ן. הצעקות הרגילות, הדרישה הרגילה למדינת רווחה, אבל עם אנרגיות אחרות. תחושת חיוניות לא שגרתית. לא זעם, לא הייתי אומרת שזה זעם. חיוניות. בניגוד להפגנות האחרונות, שדמו מיואשות הרבה יותר מלוחמניות, פתאום הייתה תחושת שינוי מסוימת. סולידאריות מסוימת. לא יודעת איך להסביר את זה, זה פשוט ככה. שרנו, צעקנו, רצנו קצת.

הגענו לכיכר. בלאגן סביב ניסיון לשבור חלון של בנק דיסקונט. לא משהו רציני. מספר האנשים שנעצרו היה מדוד במשורה בשלב זה. זו הרי הפגנה נגד אלימות משטרתית. מעצרים אינסופיים בטח לא יצטלמו טוב. אחרי כחצי שעה, אולי שעה, מול העירייה, התפצלנו. חלקנו הלכנו לאיילון. השעה כבר הייתה 12 בלילה, אולי קצת אחרי, והכביש היה כמעט ריק. אווירה של הפגנת יום כיפור. עלינו לאיילון דרום דרך ארלוזורוב, וחזרנו דרך קפלן. בצומת קפלן היה יותר סואן, ולא חסמנו את הכביש ליותר מדי זמן. בכל זאת, חנונים. חזרנו לכיכר רבין. חלק מהמכוניות צפרו בזעם, חלקן בתמיכה. היו בעיקר סיסמאות, והמון זיעה.

כיכר רבין שוב. אינספור ניידות. עשרות, אולי יותר, חיילי משמר הגבול. הם אחזו ידיים ויצרו סביבנו שרשרת אנושית. אין יוצא ואין בא. אנחנו עומדים שם, כמה מאות אנשים, סגורים בתוך מחסום של מג"בניקים. הם טובים בעסק הזה, של מחסומים. יש סיבה לכך שכבר לא מביאים שוטרים רגילים להפגנות, בדיוק כמו שעושים בשכונות מצוקה. אנחנו היינו רגועים באופן די מרשים. בלי לדחוף, בלי להיכנס להיסטריה. פשוט שם.

בשלב מסוים אירע מיני-בלאגן, לא בדיוק הבנתי איך. המג"בניקים הרפו למספר שניות, וניסינו לצאת. כשהגעתי למחסום המג"בניקים, שהושב לקדמותו, הם סירבו לתת לי לצאת – ואז אחד עצר, עזב את ידו של האחר. יצאתי. החברים שלי נשארו בפנים. המעצרים הגדולים כבר החלו, ומספר מג"בניקים נעלו מפגינים בבית העירייה. הלכתי לראות מה קורה שם, אבל פתאום אנשים רצו, והכפכף הארור שלי משוק הכרמל עף לי מהרגל. חיכיתי עד שרוב האנשים עברו, והלכתי לקחת אותו. בעוד שאני מתכופפת, עבר אחד המג"בניקים בריצה. כמעט בלי לעצור הוא הדף אותי בכוח לרצפה, והמשיך לרוץ. השני דחף אותי שוב, ובעוד שאני מנסה לקום, בא שלישי בדחיפה כואבת במיוחד שהייתה יכולה לסתום את הגולל על הנושא, אלמלא הגיח הרביעי ובעט בי. בעיטה רצינית כזו, מהסוג שמשאיר סימן. סתם בעיטה, על הדרך. נראה לי שכבר היה ברור שאני לא בדיוק הטיפוס שיקום ויכניס אחת לשוטר.

בהנחה שהכפכף האבוד שלי לא סיכן את ביטחון הציבור, זה היה סתם ככה. אני לא מפגינה אלימה. אני די חנונית, בעצם. לא שוברת כלום, לא הופכת פחים, לא פורצת. אני צועקת דברים, מה שעשוי להיות די מעצבן, אבל בטח לא סכנה ביטחונית.

כנראה שזה מה שמוזר כאן.

מסתבר שאני כן סכנה ביטחונית.

לא ספגתי אלימות קשה. לא שברתי שום דבר, לא סדקתי שום דבר, כל השיניים שלי במקום. המג"בניקים הנחמדים אפילו דאגו שהסימנים הכחולים-סגולים שלי יהיו באזורים שהשתיקה יפה להם (כאילו, בתחת), ולא תוטרד מנוחתי מחר בבואי לבחור בגדים. מפחיד אפילו לחשוב איזו אלימות היא מנת חלקם של אנשים משכבות מוחלשות, ולא של תל אביבית בעלת מראה אשכנזי. ממש ממש מפחיד לחשוב איזו אלימות היא מנת חלקם של פלסטינים – אבל היה משהו כל כך רנדומלי בבעיטה הזו בסוף, כל כך לא הכרחי, שזה היה מפחיד.

פתאום הבנתי שאני באופן רשמי אויבת המדינה. הרי אותם חיילים לא עובדים באופן עצמאי, הם מקבלים פקודות ממישהו. אלו אותם מחלקי פקודות שאמרו להם לא לבחול בדבר, לעצור את הדברים בכל מחיר. אלו אותם מחלקי פקודות שעשו לנו דה-הומניזציה מוחלטת, שאמרו שאנחנו הסכנה.

ועכשיו? עכשיו אני בבית, אחרי מקלחת של מים קפואים (ע"ע זיעה). יושבת על הלאפטופ, בקרוב אכוון שעון לשמונה, לקום לתרגול בערבית. יש מחרתיים מבחן, כבר אמרנו. יש לי עדיין מה להפסיד, ואני עדיין לא רוצה להפסיד אותו – אבל בכל יום מצטמצם מלאי הדברים שאני יכולה להפסיד, הופך בטל בשישים. של רובנו, אני מניחה. אנחנו 99% של ייאוש, והמדינה הזו הבהירה לי היום רשמית שאני האויב. זה מוזר, ועצוב – אבל לשמחתי, כרגע זה מעורר בי בעיקר רצון להילחם בחזרה. לא במג"בניקים. אני הרי חלשלושית וחנונית פציפיסטית באופן כללי, אלא להילחם במי שבעט בי באמת, וכינה אותי אויבת.

המדינה.

אתמול הבטיחו לנו שהמחאה חוזרת לעונה שנייה, סוערת מתמיד – או משהו כזה שקופרייטרים אומרים, ובבוקר שאחרי יריית הפתיחה שלה, כמו שקופירייטרים אומרים, החלטתי לכתוב פוסט שכולו ביקורת צורנית. כזו אני, קטנונית.

א. יש לי חלום

כולם, כיום, מסתבר, הם חולמים גדולים. החלום, התקווה, הסולידאריות. כולנו אחד. אז בואו נדבר על זה. לא כולנו אחד. אם כולנו היינו אחד, לא היו פערים בין יהודים וערבים ולא בין יהודים אשכנזים ליהודים מזרחים, המונחים מרכז ופריפריה לא היו רלוונטיים, לא היו מפלגות ולא כנסת והיינו מדברים בטלפתיה. זו רטוריקה מעייפת, חסרת משמעות. היא מנסה לדבר לכולם, ולא מדברת לאף אחד בעצם. סולידאריות היא גם לקיחת צעד אחורה, והיא גם דיבור על פריבילגיות. לי, כמו לרובם ככולם של "מובילי המחאה", יש המון פריבילגיות. אני אמנם לא אשכנזיה, אבל "עוברת" ככזו, אני באה ממשפחה מבוססת, אני גרה בתל אביב, עושה תואר ראשון. בדיוק כמו מובילי המחאה. כשאנשים בעלי פריבילגיות מדברים בגוף ראשון רבים, הם מטאטאים את הפריבילגיות תחת השטיח – והופכים את השיח לשיח הגמוני. פריבילגיות לא אמורות ולא צריכות למנוע מאנשים להביע את עצמם, אולם הם צריכים לעשות זאת תוך התייחסות אליהן. כאשר לא מדברים על ההבדלים המעמדיים ומדברים על "כולנו אחד", מדברים בעצם על המעמד שלך – וזה הופך לשיח הגמוני ופטרוני.

חוצמזה, זה ממש סחי.

עיבוד סרקסטי: שחר אבן-דר מנדל

ב. דתיים וחילונים, יהודים וערבים, שמאל וימין, פריפריה ומרכז

אם נגיד מספיק פעמים שאנחנו פונים לכולם, האם כולם יתגשמו יש מאין? הייתי בהפגנה אתמול, כמו גם במרבית ההפגנות בשלוש השנים האחרונות, ולא ראיתי אותם. למה רק שלוש שנים? ובכן, כי רוב החיים שלי גרתי בגליל המערבי, ולמרות שהייתי נערה בעלת דעות רדיקליות, בילוי שעתיים וחצי בנסיעה לכל כיוון ובזבוז כמאה שקלים על הנסיעה הייתה מחיר כבד מכדי לשלם על הפגנה חד-שבועית – ואני, כאמור, בעלת הפריבילגיות הנכונות. פריפריה אין שם, לא באמת. דתיים? לא יודעת, ראיתי איזה שניים עם כיפות סרוגות בתוך אלפי החילוניים, זה נחשב? לגבי ימנים, לא בדיוק ראיתי אנשים מסתובבים באף הפגנה עם חולצות של ישראל ביתנו או האיחוד הלאומי (וזאת תוך הוצאת הליכוד הניאו-ליברלי מהמשוואה בכלל), אלא אם בהפגנת נגד. ערבים? גיב מי א ברייק (ומיד בסעיף ג').

המחאה הזו לא פונה לכולם – ויש לה שתי ברירות: או לנסות להבין למה, וכיצד כן למשוך קבוצה הטרוגנית יותר של אנשים ומדוע אנחנו לא מדברים אליהם (התשובה בסעיף א'?), או להכיר בכך שרוב הפעילים הם יהודים שמאלנים מהמרכז, ולהתחיל כבר לדבר בפתיחות על הכיבוש, כוס אמק. בכל מקרה, אולי כדאי להפסיק עם היומרה הזו של "דיבור לכולם", לפחות עד שבאמת יבואו כולם.

ג. ערבי המחמד

בהפגנות האחרונות יש קטע של להיות קוסמופוליטיים, ולכלול, בין הנאומים, ערבי. הוא תמיד ערבי נעים-הליכות ומדבר עברית רהוטה. הוא ערבי כל כך נחמד שהוא כמעט יכול היה להיות יהודי מזוויות מסוימות. הוא מדבר על אחדות בשם ערכי המהפכה, שהם גם במקרה מונחים מעורפלים כמו צדק חברתי, ומי לא מזדהה איתם.  לא נדבר היום על מיהו העם הזה שדורש אותם, והאם ערבים נכנסים בהגדרתו. זה סתם לבאס. הבעייה היא ששפתו הראשונה של אותו ערבי חביב וקל לעיכול, היא ערבית. כאשר הוא נושא נאום שלם בעברית, הרי שזוהי התעלמות מיחסי הכוחות הברורים. במילים אחרות, 1:0 ליהוד. וכשאני אומרת 1:0 אני מתכוונת ל-0:∞, שכן זה רק עוד ניצחון אחד בשרשרת נצחונות האקולטוריזציה בחברה בישראל. בשביל לנטרל באמת את יחסי הכוחות, עשו את זה חצי-חצי. כדאי להביא מתורגמן לערבית, שיתרגם את כלל הנאומים. זה יהיה יותר מייגע, אמנם, ויקח יותר זמן, אבל אולי שווה לקצר את הנאומים לחמש דקות במקום עשר, כאשר בחמש הדקות הנותרות יתורגם הנאום, בשביל שהערבי לא יהיה על תקן ערבי המחמד, אלא חלק אמיתי משיח שיוויוני יותר.

אסיים בשבחים ליוס ברוך ממאהל חיפה, שדיבר נהדר, וליהודה אלוש הבאר שבעי, שחיבר (סופסוף) את המאבק הנוכחי למאבקים חברתיים קודמים וזוהרים פחות, החל בוואדי סאליב והפנתרים השחורים וכלה במאבק הפלסטיני להשתחרר מהכיבוש – ובקצת ביקורת עצמית. גם אני שוגה בדה-פוליטיזציה מעמדית מדי פעם, כמו כולנו. קל לחשוב שכולם מדברים בשפה שלך, תיאורטית ומילולית – אבל זה שיח מסוכן, ומדיר. רטרוספקטיבה לא תזיק לאף אחד מאיתנו. מהפכה שמחה שתהיה לנו.

2011 הייתה השנה הכי מטורפת, מלאה תקווה, משמחת, מעציבה ומייאשת שהייתה לי בחיי.

מעולם לא הייתה לי שנה כזו, שנדמה כאילו הכל קורה בה בבת אחת. זה נראה כאילו אפילו הטלטלות שחוויתי בחיי הפרטיים הובילו אותי למקום הנפלא הזה בו התקיימנו במשך מספר חודשים – J14. עד היום אני מתרגשת מזיכרון ההפגנות הראשונות, התרגשות שהיטיב איתמר שאלתיאל להגדיר – התאהבות שסופה לא ידוע, ופשוט אין ברירה אלא להתמסר, אפילו אם בסוף זה יוביל לשברון לב.

רבות דובר על השתלשלות האירועים ב-2011, כל הדברים שקרו במקביל. הם הושפעו אחד מהאחר, ובאותה נימה התקיימו זה לצד זה, ללא מגע ישיר. הם קראו לזה מהפכת הפייסבוק והטוויטר, מהפכת הצעירים, הם אמרו שזה היה ונגמר, הם ניתחו את זה באלף אופנים שונים.

לא אחזור על דבריהם. אני לא נוהגת לסכם את שסוכם – ועוד פחות מכך את מה שעוד לא הסתיים.

בתור תל אביבית המתגוררת במרכז העיר ומתניידת בעיקר ברגל, בחודשיים האחרונים אני עושה הכל כדי לא להגיע לשדרות רוטשילד. זה לא קל. לפעמים זה דורש ממני להכפיל את זמן ההגעה שלי למקומות – אבל ההליכה בשדירה נוטעת בי געגוע אינסופי, כמו ללכת לבדך בכל המקומות שהיו לרגע שלך ושל אהוב ישן. הצעידה שם היא ערגה אינסופית. שם היה את הפסל הגדול שנבנה ממתכת, ושם הקולנוע, שם החבר'ה ההזויים מ"מהפכה של אהבה", שם הספסל בו ישבתי עם ידיד לצלילי זוג מזדיין באוהל הסמוך – ושם הספוט הקבוע, בערך 30 מטרים מתחילת השדירה, עם הספה הישנה ומלאת הפשפשים, בו דיברנו על שינוי ותקווה והומניזם. רוטשילד הייתה חלק מהחיים. גם אם עבדתי עד שעה מאוחרת בלילה, או שהייתי צריכה לקום בבוקר למבחן, או שבדיוק חזרתי מיום נסיעות בין מאהלים ברחבי הארץ, זה היה ברור שאגיע לשם. זה היה כמו להגיע הבייתה.

רוטשילד הייתה המקום בו אנשים זרים הפכו לקהילה של ממש.

ועכשיו – דשא חדש, ניקיון, הסחים הרגילים של ימי שישי. הרים של בטון. כאילו כלום. כאילו חלמתי את הכל.

אולי באמת חלמתי את הכל.

זה היה חלום נהדר. הטוב ביותר שהיה לי. אולי חוץ מההוא שהיו בו ג'וני דפ ומלא קאפקייקס.

עכשיו הגיע הזמן לשלב ב' של החלום – הגשמתו.

אני חושבת שהוכחנו כולנו שמה שאנחנו רוצים זו מדינת רווחה. לפני כל דבר אחר, זה מה שאנחנו רוצים באמת. אנחנו רוצים צדק, אנחנו רוצים שיוויון – ואנחנו רוצים שנציגי הציבור שלנו ישקפו אותנו, את האנשים אותם הם מייצגים.

כנראה שאין ברירה, צריך להתחיל ללכלך את הידיים – ולהיות פוליטיים. לשים את הכלכלה במקום הראשון, לוודא שנציגי הציבור שלנו יודעים זאת – וייבחרו על פי גישתם הכלכלית. להתפקד למפלגות שאנחנו מסכימים עם מצען הפוליטי – ולדאוג שהאנשים הנכונים יהיו בראשן, ויגיעו לכנסת מטעמן. לקחת חלק בניהול הקהילה הזו, שאנחנו קוראים לה מדינה. לרחובות, כך או כך, עוד נחזור בקרוב.

ועכשיו, קצת תמונות, שניזכר מה היה לנו – ונתחיל להתכונן לעשות את זה אפילו יותר טוב, בשנה הבאה.

2012 שמחה לכולם!

רוקדים ברוטשילד, 16-10

חבלי כביסה לאורך השדירה, בליל ה-14.7

הפגנת המטאטאים בשכונת שפירא, 15.8

ברי סחרוף מגיע במפתיע, 26.7. מצאנו את עצמנו קצת כועסים על הרעש, כאילו מישהו פלש לנו לסלון

ילד חד"שניק, בהפגנה ב-6.8

הקרנת הסרט "תחריר" בקולנוע החברתי, רוטשילד פינת החשמונאים

‎"כל המוצק נמס לאוויר, כל הקדוש מחולל – ומוכרח האדם להתעמת בחושים מפוכחים עם תנאי החיים האמיתיים ויחסיו עם בני ובנות מינו." -קרל מרקס

בחודש האחרון נושבת בישראל רוח חדשה. אולי מוטב לומר, מאות רוחות חדשות. מאות משבים, ללא כיוון אחיד. כל הפרשנויות הוכחו כמוטעות. עיתונאים ופוליטיקאים אמרו דבר והיפוכו בטווח של ימים זה מזה. אני עצמי אמרתי דבר-מה וחזרתי בי כבר עשרות פעמים בשבועות האחרונים באשר לדרך התנהלות המאבק, משום הייתי יאיר לפיד.

זה יכול ללכת לכל מקום. הקולקטיב שנוצר מתוך המחאה מסתעף ומתפתח – ודווקא הוא הקרקע הפוריה ביותר לאינדיבידואליזם. לא אינדיבידואליזם מנוכר ודורסני, זה שהוריש לנו הקפיטליזם, אלא אינדיבידואליזם אשר עוזר לאדם להעצים את עצמו ואת החברה הסובבת אותו, בדיוק כפי שחזה מרקס בשעתו. אדם מעוניין שדבר-מה יקרה – ולא מחכה שמישהו יעשה אותו, אלא גורם לו לקרות. אחרים פשוט מצטרפים. פתאום, כך נראה, הדבר אפשרי.

ישור לימין

הורגלנו בארץ לחשוב על פוליטיקה כעל פונקציה של תפישה בטחונית-מדינית, שכתוצר לוואי משפיעה גם על המצב הכלכלי. הימין הוא גם במקרה ניאו-ליברל המכרסם במעמד הביניים ולועס בתאווה את העשירונים התחתונים, אבל נו, אנחנו מדינה במלחמה, מה לעשות.

העניין הוא שזה לא רק אצלנו.

בואו נבחן את ארצות הברית. ג'ורג' בוש, מיליטריסט, קפיטליסט וטמבל מדופלם, כיהן בשתי קדנציות. האג'נדה המרכזית שהציג נסבה סביב מדיניות החוץ הלוחמנית שלו. בעגה העממית נקרא לזה "לטחון ת'מוסלמים". כתוצר לוואי לטחינה, הוא עודד כלכלה ניאו-פורדיסטית. קרי, גלובליזציה, אי-התערבות מדינית במצב האזרחים, תיעוש. בתקופתו של בוש ארה"ב לוותה הון רב כל כך מסין, שאם תחליט סין לגבות את החוב באחת תקרוס כלכלת ארה"ב, שגם כך עומדת על כרעי תרנגולת, לחלוטין. אבל היי, בסופו של דבר הם תפסו את בן לאדן.

מסך הערפל של הרפובליקניזם

טובת המדינה, כך אומרים הרפובליקנים, קודמת לטובת אזרחיה. גדולה מסך חלקיה, היא כאורגניזם חי ונושם, שיש לשרתו בראש ובראשונה. אם ישאר משהו בסוף, אחרי שסידרנו אותה, אולי נדבר על האזרחים. רק שבסוף כבר מאוחר וצריך לסדר ולנקות ולעשות כלים וכולם רובצים בעייפות על הספה ולמי יש עוד כוח לדיונים. מקסימום נדבר מחר.

מחר אין זמן, המדינה בדלת. מה, לא נפתח?

עובדה: מרבית מצביעי הימין, ברוב מדינות העולם המערבי, הם עניים.

שאלו אותי מדוע! הרי הימין הכלכלי רק הופך אותם עניים יותר, רק מעצים את הפערים, רק מחליש את האוכלוסיות המוחלשות.

ובכן, יש לפתרון הסוגיה אלף ואחת תיאוריות, כמו לכל סוגיה. לעניות דעתי, כחסידה גדולה של הבניות חברתיות, זה משום שהם מרגישים שזהו הסיכוי היחידי שלהם. אסביר. האתוס הקפיטליסטי מניח כי כל אדם יכול להגיע לכל מעמד שירצה ולכל קריירה שירצה – אילו רק יהיה מוכשר מספיק ויעבוד קשה מספיק. לפי התפישה הזו, המוצגת כעובדתית, כל העניים הם פשוט עצלנים ולא מוצלחים. ככאלה, הם יכולים רק לדאוג לביטחון המדינה. לפחות יש להם ערך כאזרחים נאמנים, כחיילים מסורים, אם אין להם כבני אדם פרטיים.

הגורם השני לכך שהשיח הכלכלי מוצג כא-פוליטי ומשני, בעיקר בקרב השכבות המוחלשות, הוא שאף אחד לא מלמד אותנו כלכלה. אף אחד לא מלמד אותנו מהם מיסים. אנחנו רק יודעים שאנחנו משלמים אותם. אף אחד לא מלמד אותנו מהי אג"ח, מהו מט"ח, איך מתנהלת הבורסה, מהו מדד המחירים לצרכן. אף אחד אפילו לא מלמד אותנו מהו ההבדל בין ממוצע לבין חציון. העיתונים הכלכליים מדברים אך ורק בז'רגון הזה. מעין קוד סודי שרק כלכלנים מכירים. כל אזרח במדינה יודע מהו האיום האיראני, אבל בודדים הם אלו שיודעים כיצד מנוהלות קרנות הפנסיה, המשפיעות על עתידם לא פחות מאחמדיניג'אד.

באופן מעורר השתאות, כבשו האזרחים את הרחובות – ולאט לאט, הם מתחילים גם לכבוש את השיח הכלכלי. אנחנו מתחילים להבין שמדינה היא לא-כלום ללא אזרחיה. דווקא הרפובליקניות הזו, שאמורה לכאורה לאחד אותנו כחברה, מפלגת. כל אחד דואג לתחת של עצמו, כי מי עוד ידאג לו. יש למדינה מלחמות לנהל. היא יוצרת אינדיבידואליזם קיצוני, בו הדבר היחידי שמשותף לרובם ככולם של האנשים הוא מידת אומללותם.

הביטחון זה האופיום להמונים החדש

מרקס כינה את הדת "אופיום להמונים". היא מסמאת את עיני האנשים ומעלימה מעיניהם את הפוליטי. בעולמנו המתחלן, צריך למצוא דת חדשה. לאומיות עובדת לא רע ככזו.

מרקס מעולם לא היה מרקסיסט. הוא לא התכחש לעובדה שבני האדם שונים זה מזה, שלכל אחד יש כשרונות ורצונות שונים – והוא לא חשב שיש לדכא אותם לטובת הכלל. נהפוך הוא. לטענתו, יש לעודד את פריחתם – לטובת הכלל. האדם, לדבריו, הוא אומן במהותו. חשיבותם של יצור וקידמה אינה פחותה מזו של מלאכת הציור והכתיבה. בשיטת הייצור הקפיטליסטית, טוען, נעלמה היצירה. נעלמים האומנים. בעבר היה מפיק הסנדלר נעל שלמה – מהסוליה ועד שרוך הנעליים. כיום נעלמים הסנדלרים ומוחלפים בפסי יצור ארוכים. האדם חדל להיות אומן והופך לבורג קטן בתהליך היצור. בלי להיות אומן, הרי שהאדם הוא בר-תחליף. הוא הולך בניגוד לטבעו והופך להיות סחורה העוברת לסוחר בעצמו.

המניפסט הקומוניסטי, הטקסט המפורסם ביותר של מרקס – ולעניות דעתי, מהגרועים שכתב, מתחיל במשפט "דברי-ימיה של כל חברה עד כה הם דברי ימים של מלחמת מעמדות". גם בעידן הפרה-מודרני היו וסלים ופיאודלים, עבדים ואדונים – אבל מיקומם תמיד היה ברור. הקפיטליזם גורם לנו לחשוב, בשוגג, שכולנו שווים וכולנו יכולים להגיע לראש הפירמידה. על כן, צריך להתחרות זה בזה. החברה מורכבת מהרבה אנשים שצריך לעקוף בדרך למעלה. אנחנו כל כך עסוקים בתחרות שאנחנו אפילו לא שמים לב שכל אחד מתחיל אותה מנקודה שונה בתכלית על המפה.

מדי פעם, כשאנחנו כמעט חדלים להיות חברה, תוקעים לנו איזו מלחמה שתקנה לנו כמה חודשי סולידאריות. אין דבר שמאחד אנשים יותר מאויב משותף, כך אומרים. עם זאת, בשבועות האחרונים כתליה האיתנים של חומת הביטחון הולכים ונסדקים. האזרחים מתאחדים – ולא כנגד משהו, אלא בעד משהו. אנשים פשוט קמים, יוצרים ויוזמים, בלי לצפות לתמורה. פשוט כי צריך, ונחמד, ואפשר. אנחנו כבר לא מוצרים. אנחנו אומנים. אנחנו רוחות שנושבות לכיוונים מנוגדים – וכמו שאמרה דפני, יוצרים הוריקן.

ומכאן, איך אומרים, אלוהים גדול.

ישראל בשבועיים האחרונים מהווה תצפית אנתרופולוגית מרתקת. שיקוף מואץ להיווצרותה של חברה.

זה התחיל באיוונט בפייסבוק, שמוחה על מחירי הדיור בתל אביב. כאשר לחצתי Attending היו פחות ממאה איש באירוע – ופרסמתי אותו על קיר הפרופיל שלי תוך ציון הבעייתיות שבו – התתרכזות בתל אביב ולא במדיניות ממשלתית כוללנית. בערב הראשון היו כעשרים אוהלים. ישבנו שם, על ספה מהוהה שאחד מחבריי מצא ברחוב, כאשר פתחו עלינו את הממטרות באמצע הלילה. הייתי בטוחה שלמחרת כבר לא יהיה שם איש.

אבל היו אנשים, אפילו יותר מאשר ביום האתמול. מישהו תרם ארגז מלא ירקות ולחם, מקרר, מטבח. פתאום הגענו לכותרות. התחלנו לדבר ב"אנחנו". לפני שהבנתי מה קורה, זה הפך ממחאה קטנה ופרטית למאבק ציבורי כללי. מדיור בתל אביב לדיור בכל הארץ, ממחירי השכירות למחירי הקנייה ולשיטה הכלכלית בכללותה. מאבק כמו שכבר שנים לא היה בארץ.

אבל את כל זה אתם כבר יודעים.

בימים האחרונים אני משקיעה את מירב זמני בשוטטות ממאהל אחד למשנהו. מלוינסקי לראש העין, לחיפה, לשכונת התקווה, ליפו. בשבוע הבא אני מתכננת לנסוע גם לאשדוד, לירושלים ולבאר שבע. בינתיים בכל מאהל בו הייתי צצו בעיות שונות – ורטוריקה שונה בינו לבין המאהל הראשי בשדרות רוטשילד. רטוריקה דיאלקטית במידת מה.

המחאה הזו מתחילה לגבש צורה של חברה אזרחית חדשה – והיא גם מהווה מיקרוקוסמוס לפערים המגולמים בחברה האזרחית הישנה. בחיפה, באופן סימבולי, ישנו רק איזור אחד הראוי להקמת מאהל מחאה – רחבת הסינמטק. הרחבה נמצאת גם בצמוד לאודיטוריום הראשי, בו הופיע באותו יום הכנר פנחס צוקרמן. את נועם רותם, אשר הגיע בלוויית איה כורם לשיר ולהביע תמיכה במפגינים, קטעו באמצע ההופעה, בטענה שהוא מפריע להופעתו של צוקרמן. הצעירים ומוסיקת המחאה שלהם הפריעו למבוגרים הבורגנים ליהנות מסשן המוסיקה הקלאסית. בנוסף, גם סכסוכים בין אג'נדות פוליטיות מנוגדות היו ניכרים במעגל הדיון.

במאהל ביפו ניתן היה להבחין בבעיות בפן הטכני. לדוגמא, בעייתיות בלינה משותפת של נשים וגברים ואיסור על שתיית אלכוהול, בניסיון לא להדיר את תושביה המוסלמים של יפו. רבים מן התומכים היו אנשי שמאל קיצוני, שבצביעותם כי רבה טענו כי לא ניתן לדבר על דיור הוגן לפני שמשיבים את כל האדמות שנלקחו מן הפלסטינים בשנת 48'. בראש העין המאהל כלל לא היה מאויש. בגן הקפקזים בפינת הרחובות לוינסקי והר ציון דווקא ניתן לראות פעילות וחיוניות רבה. יחד עם זאת, סביב מוקד הפעילות ישנן נערות העובדות בכביש ונרקומנים מחוסרי בית.

אולם אין צורך להרחיק לכת בכדי לראות את הפערים. מספיק להביט בשדרות רוטשילד עצמן. בצפון רוטשילד, בו התחיל המאהל, ממוקם המטבח – ובו נמצאים מרבית המפגינים שהיו במאהל מרגע הקמתו. ניתן להבחין כי אזור זה מקבל יותר אוכל ופינוקים אחרים, העיתונות מתמקדת בו ושם הצפיפות הגדולה ביותר. ככל שמרחיקים דרומה ניתן לראות כי המרחק בין האוהלים גדל והאנשים רגועים יותר, אך הם גם מביעים מרמור מכך שצפון רוטשילד מקבלת את מרבית הדברים הטובים. כאשר מספרו את האוהלים, בתהליך של ביורוקרטיזציה משועשעת, גם קיבעו את דריהם למקום. אוהל מס' 2 לעד יישאר בצפון ואוהל מספר 180 לעד יישאר בדרום. פערי מרכז מול פריפריה ושימור מעמדי. נשמע מוכר?

תחושה נוספת שהחלה להתעורר בחלק נכבד מהאנשים שהיו שם למן היום הראשון – ובכך אני מכלילה את עצמי, היא תחושת בעלות. בסך הכל, כיף במאהל. יש הופעות, אנשים נחמדים, אוכל. גם אנשים שאינם משתתפים במחאה באופן אקטיבי, מגיעים לכל ההפגנות והצעדות ומפתחים מודעות פוליטית, באים לצפות בהופעות וליהנות מהסרטים החופשיים ומהאוכל. אני מוצאת את עצמי כועסת עליהם. כועסת שהם הופכים את המקום הזה, שהוא קצת שלי, לפסטיבל גדול שהוא כבר לא שלי. כועסת שהם הופכים את המקום לצפוף ורועש יותר. כמוני גם רבים מחבריי. הרגש הזה הולך והופך מכעס להתנשאות גרידא.

כך, בתוך מחאה כנגד פערים חברתיים, החלו להיווצר פערים חברתיים.

הגיע הזמן לפוליטיקה

הדרך היחידה למסד את המאבק הזה – ולנסות להגיע למצב בו הפערים לא ילכו ויגדלו עד שיחנקו את המאבק הזה ויותירו אחריהם מכתש של יאוש, אלא יהפכו למדיניות יישומית, היא לפנות לפוליטיקה. כן, כן, לזירה הפוליטית. זו שאנחנו כל כך מתעבים.

המתודה לעשות זאת, בעיני, היא להתחיל לזמן אלינו ראשי מפלגות וראשי מפלגות פוטנציאליים, שיום אחד אולי יהיו ראש הממשלה הבא/ה שלנו. בואו נודה בזה, מנתניהו לא תבוא הישועה. מהם אולי כן. לכן חשוב שהם יתחילו לדבר איתנו, לא עלינו. דיון אמיתי. עם ציפי לבני, שלי יחימוביץ', עמרם מצנע, עם מי שתרצו. שהם יתחילו לעבוד בשבילנו. שהם, אם וכאשר הם ינהיגו אותנו, יזכרו בשביל מי הם עובדים. אי אפשר לדעת איך אנשים שיוצאים מתוך המאהל הזה יתגלגלו. יכול להיות שחלקם יהיו המנהיגים הפוליטיים של מחר, אבל אנחנו צריכים להתחיל לראות עם מי אנחנו מדברים היום.

לאלו מאיתנו שאינם יודעים מה זה אומר להיות פוליטיקאים, צירפתי וידאו אינפורמטיבי של את'יל בנושא.

אז מה, ביבי, מה המשפט שלך? הם מ-פ-ח-ד-י-ם?

נתניהו ושות' לא יודעים איך להתמודד עם מה שקורה בארץ בשבועיים האחרונים. הם לא יכולים להפיל את זה על השמאל, כי זו לא מחאה שמאלנית. הם לא יכולים להאשים בזה את הערבים, כי הם בכלל לא מקבלים היתרי בנייה חוקיים, הם לא יכולים להסיח את דעתנו עם מלחמה, כי זו כבר קבועה ביומן לספטמבר. צריך למשוך זמן עד אז.

אבל רגע, אם אין שמאלנים להלביש את זה עליהם, יכול להיות שיש בין המפגינים תומכי ביבי? 'טוב, הם הצביעו לי פעמיים', וודאי אומר לעצמו מר נתניהו, 'הם כאלה טיפשים שהם יקנו כל דבר שאמכור להם'.

בימים האחרונים הכרזות הממשלה, כמו גם אלו של ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, הולכות ונעשות מופרכות יותר, הולכות ונעשות מעליבות יותר לאינטיליגנציה.

ארצה להציג כמה מן ההצהרות היותר מופרכות של נבחרי הציבור שלנו.

נתחיל בחולדאי, החלאה הבלתי נלאית.

בתחילה תוכננה המחאה להתקיים ברחבת הבימה. המארגנים דאגו אפריורית לאישורים המתאימים מהעירייה, אבל בצהרי יום חמישי, ה-14 ליולי, בו תוכננה המחאה להתקיים, נאמר להם כי נשללו אישוריהם. יתרה מכך, שניים מן המארגנים המקוריים, דפני ליף וג'וליאן פדר, זומנו למשטרה. במשטרה איימו עליהם כי מאחר והם חתומים על האישור המקורי, הם אישית יהיו אחראיים לכל מי שיפר אותו. את רחבת הבימה מלכדו בגדרות.

מספר שעות לאחר מכן הגיעו מספר מפגינים והקימו אוהלים ברוטשילד. פקחי העירייה ציוו עליהם לעזוב את המקום, אבל כשחזרו, לאחר מספר שעות, כבר היו עשרות אנשים. אז יאללה, נזרוק להם אישור. אבל רק ברוטשילד, שמעתם?

בכך הציל חולדאי את כל המחאה הזו. הרי אם זה היה ברחבת הבימה הלוהטת, בלי טיפת צל, בלי עצים לתלות עליהם רשתות צל, כולם היו חוטפים מכת שמש כבר למחרת בצהריים והולכים הבייתה. אז תודה על זה, חלאה.

למאהל בדרום תל אביב, בגינת הקפקזים שבפינת הרחובות לוינסקי והר ציון, לא היה את המזל הזה. בשבוע שעבר הגיעו באישון לילה פקחי העירייה ופירקו את המאהל, תוך כדי החרמת הציוד האישי של המפגינים, בטענה כי ישנם פליטים מאפריקה שישנים שם ועלולים להוות סכנה. לא אטרח בכלל לנתח את הגזענות והקסנופוביה שנוטפת מהטיעון הזה. ביום למחרת התארגנה קבוצת פעילים והקימה את המאהל מחדש. אתמול (ה-25 ליולי), בשעה שלוש וחצי בלילה, הגיעו שוב פקחים ופירקו את המאהל. הטענה הנוכחית היא אף מחרידה מהקודמת. הוא אינו מעוניין שהרעש מהמאהל יפריע לשכנים.

עכשיו, כמה מילים על אותם שכנים. ובכן, השכנים של גינת לוינסקי הם אותם נרקומנים, זונות, פליטים ועובדים זרים, אשר חולדאי עבד כל כך קשה לדחוס את כולם לדרום העיר בשביל שבורגניה לא יהיו מודעים לקיומם. אתה חושש פן חבורת צעירים עם אוהלים תפריע לפעילות ה"כספומטים" הסדירה, אדוני ראש העיר?

ביבי יא חתיכת אפס אתה תתצטער על מה שעשית

נתניהו אומר שזו לא אשמתו, שזה בכלל תוצר של ממשלות קודמות. שאת משבר הדיור הוא זיהה כבר לפני שנים, אבל ידיו היו כבולות.

נתניהו שוכח שאת מדיניות ההפרטה הוא התחיל עוד בשנת 96', בקדנציה הראשונה שלו. הוא גם שכח שהוא היה שר האוצר החל משנת 2003, בממשלתו של אריק שרון. ובכן, מר נתניהו, אנחנו לא שכחנו. אם זיהית והתעלמת, מה זה אומר עליך בדיוק?

שר האוצר שלנו, ד"ר יובל שטייניץ, דווקא סותר את ביבי. לטענתו, הממשלה הזו מנסה לפתור את משבר הדיור עוד לפני הקמתה. ככל הנראה הטקטיקה הייתה קניית מספיק בתים לכל אחד מחברי הממשלה בשביל שהם לעולם לא ידעו חוסר. תודה על זה, באמת.

והיום, שקר כל השקרים. בשביל ליצור דיור בר השגה לכולם עלינו לשבור את המונופול של מנהל מקרקעי ישראל על האדמות. להפריט גם אותן, קורא מר נתניהו. זה יעזור לכולנו.

ובכן, מר נתניהו, בשביל ליצור דיור בר השגה עלינו לשבור את המונופול של הממשלה המגוחכת הזו ושל נבחרי הציבור שלנו, שאפילו לא מנסים למכור לנו שקרים אמינים, כי אנחנו הרי נאכל הכל.

ובכן, לא עוד.

לא נאכל את השקרים שלך, לא נאמין לשטויות שיוצאים לכם מהפה. הציבור לא מטומטם – והציבור לא קונה.

לפחות עד ספטמבר.

מתחילת המחאה הזו העברתי עליה ביקורת. אמרתי שזה לא יעבוד, שלאף אחד אין מושג על מה הוא מדבר, שכולם שם היפים ואין מזגן – והמשכתי להגיע בכל יום.

שיחות על כלכלה, מדינה ואזרחות נקטעות על ידי שירים מהסבנטיז הבוקעים מגיטרות חורקות. מדי פעם עובר מישהו עם כוסיות עראק ומחלק לכולנו, אחר מביא אוכל. כולם זרים בחיים האמיתיים, חברים אד-הוק במאהל. אני צריכה להיות צינית, מצליחה מדי פעם, אבל אם מישהו מבחוץ מעביר ביקורת אני נובחת ככלב שמירה.

הם אוהבים לדבר על דפני ליף כמנהיגה, אבל היא לא מנהיגה. היא בחורה שפתחה איוונט בפייסבוק. היא לא מתבטאת כמנהיגה ולא נראית כמנהיגה. כל ניסיון להכפיש אותה ומתוך כך להכפיש את כל המאבק הוא ריק מתוכן.

למאבק הזה אין מנהיגים.

אנחנו מחפשים הנהגה כי אנחנו רגילים להנהגה, כי אנחנו רגילים להיות עדר כבשים שתר אחרי רועה – אבל בעצם המאהל הזה מסתדר די טוב בכוחות עצמו.

ישנתי כאן רק לילה אחד. אני מבקרת בכל יום. הארוחות תמיד מוכנות, הכלים תמיד נשטפים. שום דבר לא נגנב, כולם עוזרים לכולם. לקח מעניין על טבע האדם, לטובת הקורא תומס הובס.

הם אומרים שזו מחאה של שמאלנים תל אביביים מפונקים, אבל בתוך כל זה ישנו שיח ארץ-ישראלי אנכרוניסטי, המדבר על סולידאריות, על "העם", על הצלת המדינה. שנים כבר לא דיברנו על "העם". בתוך השמאל הקיצוני זה בכלל היווה טאבו.

חשיבותה של רצינות

המאהל הזה נותן לנו דבר שלא היה לנו כבר המון זמן – תקווה. במפתיע, נמצאים פה אנשים שלא עוסקים בנושאים פוליטיים כחלק מחיי היומיום שלהם. אנשים שמתחילים להבין שהעובדה שקשה להם לא נובעת מכך שהם אינם מוכשרים, אלא מכך שהשיטה רקובה ולא מאפשרת להם להצליח.

אחת הביקורות השגורות על המתרחש במאהל היא שמדובר בחבורת היפים הזויים. יש בזה משהו. אני נכנסת לשם והופכת להיפית הזויה, כזו שמאמינה בהיות האדם טוב מטבעו וביכולת שלנו, כאנשים, לשנות את העולם. קצת נחמד להיות היפית הזויה. בטח שיותר נחמד מלהיות יאפית נורמטיבית.

בהדרגה ואז בפתאומיות מתחילה להיעלם הציניות. מתחילה להתעורר תחושה חמימה ולא מוכרת של יכולתנו לחולל שינוי ולהפוך את ישראל למדינת רווחה. לצמצם את הפערים, להפוך את השיח הכלכלי לנחלת ההמונים, לא לכלכלנים ובעלי הון בלבד. להפוך את השיח הפוליטי לנחלת ההמונים, לא לפוליטיקאים ועסקנים בלבד. להפוך לדמוקרטיה אמיתית, למדינת רווחה של ממש.

חלקכם מכירים אותי – ובטח אין לכם מושג מה נפלתי עליכם עם האופטימיות הזו. אלו מכם שאינם מכירים אותי בטח חושבים שפשוט לקחתי יותר מדי סמים. אז עזבו, אני לא אנסה לשכנע אתכם. פשוט בואו. אל תבואו לצפות, הצטרפו למישהו, התחילו לדבר. איכשהו, ככה זה עובד. פשוט מתחילים לדבר. היפים, כבר אמרנו. תנו לזה לשחק לכם עם המוח קצת. מה שלא יקרה פה, גם אם טיפ-טיפה של מדיניות לא תשתנה מזה, משנה אותנו.