תחפושת מבריקה

בערב יום שני האחרון הלכו שני נערים בני 15 מיפו בדרכם חזרה ממרכז מהפך-תע'ייר, שמטרתו לקדם תושבים ממוצא פלסטיני ויהודי באזור ולקחת חלק בחיי הקהילה. הם דיברו בערבית, השפה הראשונה שלהם, כאשר נעצרה לידם מכונית ובה גבר ואישה. הם צעקו "ערבים מסריחים", והגבר יצא מהאוטו והתחיל לרדוף אחרי אחד הנערים ולהכות אותו. ללא סיבה, או היכרות קודמת. הנער פשוט חטא את חטא היוולדו למשפחת ערבים מסריחים. הנער השני רץ בחזרה למרכז מהפך-תע'ייר להזעיק עזרה.

עד שהגיעו חבריהם הספיק הגבר לברוח, והותיר את הנער עם פנס בעין, שריטות ומכות ברחבי גופו וחבלות בראשו. הוא נלקח לבית החולים, שם אושפז למשך יומיים.

את פרטי האירוע סיפרו לי בני משפחתו של הנער, שאת אחותו בת ה-12 אני חונכת, יום לאחר שארע המקרה. אני חושבת שעשיתי עבודה טובה יחסית בלהיות אכפתית, ועם זאת פדגוגית, במשך ארבע השעות של החונכות. כשליוויתי אותה הבייתה אמרה לי החניכה שלי, תוך שהיא מביטה מאחורי עורפה בכל רגע, שבטח לא יתפסו את מי שהיכה את אחיה. שאלתי אותה למה היא חושבת כך, והיא ענתה שזה מפני שהמשטרה לא תטרח לטפל בנושא באופן מהותי. המשטרה, אמרה לי, לא מתעניינת בערבים. רק ביהודים. היא אמרה לי שהיא לא מבינה את זה, היא לא יודעת למה אנשים שונאים אותה אותה רק בגלל המוצא והשפה שלה, אבל היא יודעת שיש הרבה כאלו. אמרתי לה שיש גם הרבה יהודים שלא שונאים ערבים. היא ענתה שברור שיש, והיא יודעת את זה, אבל היא יודעת גם שיש כאלו ששונאים אותה. היא מפחדת מהם.

הנער שהותקף (צילום: יפו היום)

למזלי, החושך הסתיר את דמעות התסכול וחוסר האונים שהכתימו את פני. יש מעט דברים יותר עצובים מילדה שאומרת לך דברים נוראים, ואין לך שום דרך להפריך אותם, כי היא צודקת. אמרתי לה שבגלל זה יש אנשים כמוה, וכמו האנשים במהפך, שמנסים לייצר שינוי, אבל לא האמנתי למילים של עצמי. זה מעט מדי ומאוחר מדי. כשניסיתי להפנות את פרטי האירוע לעורכים ואנשי תוכן, הם הסכימו שזהו נושא חשוב ומקרה מזעזע, אבל שתקו. אפילו עיתון אחד בעברית לא חשב שזהו נושא חשוב מספיק בשביל לקבל אייטם. למיטב ידיעתי, עד רגע כתיבת מילים אלו המקרה פורסם רק במקומון "יפו היום", עיתון אינטרנטי בשפה הערבית. אני לא יכולה להגיד לחניכה שלי שזהו רק אדם אחד משוגע, כי העובדה שהדבר לא מופיע בשום מקום, והאירוע לא מזעזע אנשים מספיק בשביל שייכנס לתוך השיח וסדר היום הציבורי מראה שכולנו, במידת מה, שותפים להסכמה שבשתיקה.

הילדים האלו, ככל הנראה, יביטו מאחורי הכתף שלהם מדי יום בשנים הקרובות. אולי תמיד. כשהם ישוחחו בערבית זה עם זה, הם ינמיכו את קולם. הם יודעים שמישהו שונא אותם, והם יודעים שלאף אחד לא אכפת. לאירוע הזה נחשפתי אני פשוט כי הייתי שם. אין לדעת כמה מאורעות כאלו קורים, כשמאחוריהם עומדים אנשים מפוחדים וחסרי אונים לנוכח הגזענות בחברה ובמערכת המדינית, אבל אף אחד לא יודע. זה ממש לא חדשות.

בימים אלו עומדת לעלות בוועדת שרים לענייני חקיקה של הכנסת הצעת חוק שיזמה ח"כ אורית זוארץ (קדימה) המכונה "חוק הפללת הלקוח". באם תעבור, תהיה תעשיית המין לא חוקית – וצרכני הזנות עבריינים.

זהו נושא כאוב וקרוב ללבי. הפרה הקדושה שלי, אם תרצו. לרוב אני נמנעת מכתיבה עליו, משום שעצם הדיון על לגיטימיות הזנות מכאיב לי, כמעט פיסית.

במשך כחצי שנה התנדבתי עם נשים הנמצאות במעגל הזנות. בדרג התחתון ביותר של המעגל, זה שרובן ככולן של הזונות עתידות להגיע אליו בשלב זה או אחר – דרות הרחוב, אלו שעומדות, ערומות למחצה, בשדירות הר-ציון בלילות. חלקן מחוסרות שיניים, חלקן רזות להחריד. כולן צורכות סמים קשים. הירואין אם ידן משגת, חגיגת אם אתרע מזלן. את גופן הן מוכרות בעבור כעשרים שקלים ללקוח. כן, 20 שקל. לקוחות טובים במיוחד ישלמו 40. לקוחות גרועים במיוחד יכו אותן וישדדו אותן לאחר הזיון.

האלמנטים המובהקים ביותר בחייה של זונת-רחוב הם הבדידות וחוסר ההערכה העצמית. אחת מהחוסות נהגה לשאול אותי מדי פעם בפעם בזלזול מדוע אני טורחת להגיע לשם, מדוע אני לא מתנדבת עם ילדים – עם מישהו שיש לו תקווה כלשהי. נסיבות מצערות שלא היו תלויות בי אכן הביאו אותי להפסיק את ההתנדבות שם לאחרונה, אבל תמיד חזרתי על אותה תשובה – גם לך יש תקווה, אם תרצי בה. היא בדרך כלל הייתה מגחכת מעלי. זורקת חיוך שהסמים איכלו, מציתה סיגריה ונזרקת על אחת המיטות.

חישוב זהיר ביותר מגלה שישנם בישראל לפחות מיליון מקרים של צריכת מין עבור כסף בחודש. מיליון בחודש. חישובים זהירים פחות יוסיפו עוד 50% למספר הזה. תעשיית הזנות, בלי להחשיב פורנוגרפיה וחשפנות, מגלגלת בישראל כ-2.4 מיליארד שקלים בשנה.

מרבית הזונות התחילו למכור את גופן עבור כסף בסביבות גיל 14. בין 70-90 אחוזים מהן סבלו מגילוי עריות בילדותן המוקדמת. לפי ההערכות, כ-90 אחוזים מהזונות נשלטות בידי סרסורים, שמכים אותן, לוקחים יותר ממחצית מכספן ומכריחים אותן לשכב עם בין 10-15 לקוחות בלילה. בתמורה הם מעניקים להן הגנה ודיור. לנשים אותן אני הכרתי לא היה סרסור. הן לא היו שוות את ההשקעה. הן זכו לשמור את כספן המועט בדקות הספורות עד שקנו מנה נוספת, ובתמורה משלמות על כך בחטיפת מכות, בשוד ובאונס.

הלקוחות באים מכל שכבות החברה. עשירים, עניים, חילונים, דתיים, ערבים, יהודים. כל פנטזיה מינית חולנית וסאדיסטית ניתנת לרכישה מהירה. מחקרים בעולם מראים כי כ-82% מהנשים והנערות במעגל הזנות מותקפות פיסית, 55% מהתקיפות הללו מבוצעות על ידי לקוחות. הן נאנסות בשיעור של פי 200 ויותר מהשיעור באוכלוסיית הנשים הכללית.

יש רגע אחד שרודף אותי בחלומותיי. אחת החוסות הייתה בתהליך גמילה מסמים. עכשיו, המוסד לביטוח לאומי מעניק קצבה לנרקומנים – סכום זעום, של כאלף שקל בחודש – אבל הוא לא מעניק קצבה לדרי רחוב שאינם צורכים סמים. האישה המדוברת לא הייתה עוד זכאית לקצבה שקיבלה כנרקומנית, והיו כחודשיים בהם נאלצה להמשיך למכור את גופה, עד שקיבלה קצבה מביטוח לאומי מתוקף התוכנית אליה שובצה. החודשיים שבין לבין היו סתם עניין ביורוקרטי פעוט. שום דבר שצריך חלילה להטריד ממנוחתם את פקידי משרד הרווחה.

בדמעות סיפרה לי אותה חוסה על הכאב האיום שבזנות ללא סמים. הזונות האחרות, שישבו סביבנו, הנהנו בהסכמה. היא סיפרה לי שבכל פעם שנוגע בה לקוח היא מרגישה כאילו היא נאנסת. היא עומדת בכביש ומתחננת שיאנסו אותה, כדי שתוכל לקנות חפיסת סיגריות וסנדוויץ' בתחנה המרכזית. הסמים, כך סיפרה לי, מקהים את התחושה הזו. שאר הנשים הנהנו. "עכשיו", אמרה בכאב, "העבודה הרבה יותר קשה".

אתם תעלו את טיעון המיסוד. אני יודעת שתעלו אותו. מקדימה תרופה למכה. בואו נדבר על הולנד.

הזנות ממוסדת בהולנד מזה עשור. כיום, הבינו השלטונות כי טעו. רוב הזונות אינן נרשמות ככאלה, הן עקב הסטיגמה (למרות המיסוד, תתפלאו לדעת, איש לא יספר בגאון שבתו זונה), והן עקב חוסר רצונן לשלם מסים. את הסוגייה האם כללי השוק צריכים להיות תקפים כאשר מדובר בסקס, ובגופה של אישה, תכריעו בעצמכם. המיסוד, כך לפי גורמים רשמיים בהולנד, גרם להגברה משמעותית של מוקדי הפשיעה. הוא יצר רשתות הלבנת הון, והפך את הולנד למוקד סחר בנשים. מימדי הזנות בהולנד בעשר השנים האחרונות גדלו באופן משמעותי לעומת מדינות כמו שבדיה, בהן צריכת זנות אינה חוקית. בשנים האחרונות מונהג באמסטרדם עצמה פרויקט 1012, במסגרתו רוכשת העירייה בתי בושת והופכת אותם לגלריות לאמנות שוליים – וזאת בעקבות הצהרות מפורשות שהשמיע ראש העיר אמסטרדם, לפיהן מיסוד הזנות גרם להגברת הפשע והסחר בנשים.

מיסוד הזנות הוא לא רק לא מוסרי, אלא גם נותן יד חופשית לפשע מאורגן.

על פי דו"ח שפרסמה שבדיה בשנת 2010, לחוק הפללת הלקוח במדינה היה אפקט מיידי של הפחתת זנות הרחוב ב-50%. תאמרו, מרבית הלקוחות נסעו לדנמרק השכנה, בה הזנות חוקית, על מנת לבצע את זממם. יכול להיות שתהיו צודקים. לחלק מהגברים, עם זאת, זה גרם להבין שיש פה משהו לא בסדר. שלא ניתן לסחור, ולהפעיל את עקרונות השוק החופשי, על גופן של נשים ועל איברי מינן. יש פה אמירה ציבורית, בראש ובראשונה. כמדינה, כציבור, אנחנו מתנגדים להפיכת בני אדם לסחורה. אנחנו מתנגדים לסחר באיברי מין, בדיוק כמו שאנחנו מתנגדים לסחר באיברים פנימיים – ובדיוק כמו שאנחנו מתנגדים לסחר בעבדים.

הצעת החוק הזו עומדת עכשיו לסדר היום. במידה ותעבור, תקבע שנשים אינן מוצר העובר לסוחר, ותיצור תקדים חיוני. זו המשימה שלנו כאזרחים, פמיניסטים ובני אדם לקדם אותה. שלחו מיילים לחברי כנסת, כתבו על הנושא, קראו טקסטים. רוצים לעזור? הצטרפו לפרויקט עד 119, בכדי לקדם את הצעת החוק. לא נדרש מכם אפילו לצאת מהבית, רק לשלוח מיילים לחברי כנסת ולשרים.

אל תתנו יד לאונס.

כבר חודשיים אני נמנעת מכתיבת הטקסט הזה.

למה נמנעת? ובכן, כנראה שבעיקר מפחד. הוא הולך לעצבן המון אנשים. הייתי צריכה לאזור אומץ בשביל לפרסם את הטקסט הזה – ועל כן האיחור הלא-אופנתי הזה.

ולאחר שסיימתי עם ההתנצלויות, אמשיך.

לפני כחודשיים וחצי הוצת מסגד במועצה המקומית טובא-זנגריה, שבגליל העליון. כולנו מכירים את הסיפור, שהפך את הביטוי "תג מחיר", עד אז לא מוכר באופן יחסי, לחלק אינטגרלי בשפה האקטואלית בישראל ולביטוי כל הרוע והגזענות בחברה הישראלית.

כמו מרבית תושבי המדינה, הזדעזעתי עד עמקי נשמתי. הזעזוע היה כל כך עמוק והמעשה היה כל כך מכוער, שהבנתי שהנה, הדברים קיבלו תפנית חדשה, היחידה שיכולה הייתה לקרות, עם כל השנאה והסגרגציה הגואה במדינת ישראל.

בלילה שאחרי ההצתה הבעירו צעירים מהכפר את בניין המתנ"ס והמועצה המקומית. פתאום הרמתי גבה. למה דווקא אותם? הרי התגובה המתבקשת תהיה ללכת להצית משהו באחד מהיישובים היהודיים בסביבה.

למה דווקא שם? טובא-זנגריה

התקשרתי לאבא, הקונספירטור הידוע ביותר באיזור חיוג 04. הוא הסכים שהדברים נראים תמוהים, והוסיף תהיות לגבי מיקומו של הכפר, שנמצא באמצע שום מקום, בערך שניים-שלושה קילומטרים מכביש 90, באיזור אצבע הגליל. למה דווקא שם?

תחקיר אינטרנטי הוביל להבנה שטובא-זנגריה היא מועצה מקומית בעייתית למדי. היא ידועה בריבוי מקרי אלימות, הברחות, סכסוכים פנימיים בין חמולות ושחיתות. לפני מספר שנים מינה משרד הפנים את תא"ל במיל' צביקה פוגל לתפקיד ראש המועצה, על מנת לשפר את השירותים שהיא נותנת לתושביה. אפשר להתווכח על הלגיטימיות של מינוי איש צבא יהודי לראש מועצת כפר מוסלמי, אבל לא בזאת עסקינן. לפחות לא באופן ישיר. כבר לפני כשנתיים ירה אלמוני צרור כדורים לעבר משרדו, וימים ספורים לאחר הצתת המסגד ברח פוגל מהמקום, והצהיר כי הוא מרגיש שהוא נמצא בסכנת חיים אמיתית.

כל הנתונים האלו לא הריחו לי טוב, והחלטתי לנצל את ההזדמנות לנשום קצת אוויר הרים צפוני, ולנסוע עם אבא לטובא-זנגריה, על מנת לבלוש.

גדלתי בגליל המערבי, ואני מכירה ממקור ראשון את מהותם של חורים, אבל מזמן לא נתקלתי בחור כמו טובא-זנגריה. הוראות הגעה: סעו על כביש 90 עד שידמם לכם האף, פנו מזרחה, סעו עוד, כנסו לכפר – ולכו לאיבוד.

"טובא זנגריה - עלו על כביש 90 והמשיכו עד שידמם לכם האף". טובא, כפי שזו נראית מכביש 90

טובא-זנגריה היא מועצה מקומית המורכבת משני כפרים שונים. כן, ניחשתם נכון: טובא וזנגריה. טובא, הכפר הוותיק יותר, ממוקם בתחתית הגבעה. הוא כפר גדול למדי – ורק דרכו אפשר להגיע לזנגריה, לאחר שנוסעים בכביש ארוך למדי במשך כעשר דקות-רבע שעה, בהנחה שמכירים את הדרך העקלקלה ומלאת הפניות על בוריה. באופן אישי, נסעתי במשך כחמישים דקות תמימות בלי למצוא את המסגד המדובר, הממוקם בזנגריה, הכפר העילי – באור יום. דווקא מצאתי בקלות מסגד אחר, שממוקם בטובא עצמה והגישה אליו נוחה יחסית, אבל הוא היה שלם. אף אחד לא רצה להציתו, כנראה. גם את בניין המועצה שהוצת מצאתי בקלות.

בניין המועצה שהוצת בלילה שאחרי הצתת המסגד

במהלך הנסיעה בחנו תושבים רבים מהכפר את הרכב שלי, שאינו מוכר להם, וחלקם שאלו מה בדיוק אני מחפשת כאשר האטתי וניסיתי למצוא את המקום. ביקשתי מהם הנחיות הגעה למסגד השרוף. הם עזרו בשמחה, אך למרות עזרתם הצלחתי להסתבך בדרכים – ואני דווקא ידועה בחוש ההתמצאות המוצלח שלי. תוך כדי תעייה בדרך, חזיתי בתימהון בבתים המפוארים במקום, שדומים יותר לקיסריה מאשר לשכונת התקווה. לא סוג הבתים שהייתם מצפים למצוא בכפר נידח בסוף העולם.

נמשיך.

לבסוף הגענו למסגד השרוף. היה זה בערך שבועיים לאחר הצתתו, ובדיוק היה אירוע במסגרתו הגיעו יהודים טובים למקום והתנצלו על שעשו אחיהם בני ישראל. סדרנים שמונו לצורך האירוע כבר איתרו את רכבנו מרחוק, והורו לי היכן להחנות את האוטו. חניתי.

אף אחד לא התעורר? אחד הבתים הסמוכים למסגד, כפי שצילמתי מהכניסה למסגד

לא הופתעתי לגלות עד כמה קרוב המסגד לבתים המקיפים אותו. מסגדים מהווים את מרכז הכפר, את אזור ההתקהלות הראשי. ואכן, ראיתי שהוא מוקף בבתי מגורים, שממוקמים מטרים ספורים ממנו. תהיתי כיצד ייתכן שאיש לא שם לב לזרים שנכנסו לכפר באמצע הלילה והבעירו את המסגד בלי שאיש ירגיש – ויתרה מכך, יריח את העשן, או ישמע את קולות הפיצוץ.

בכניסה למסגד אכן כתוב, כפי שדיווחו כל כלי התקשורת, "תג פלמר נקמה". מה שלא ציינו כלי התקשורת, זה שנקל להבחין בעובדה שהמילים כתובות בפחם. כלומר, המציתים המתינו עד אשר יווצר פחם בשביל לכתוב את כתובת הנאצה. זה יכול לקחת זמן מה, בייחוד אם רוצים לא להיכוות באופן קשה. חבל שהם שכחו את הספריי. בנוסף לכך, העובדה שהכיתוב ממוקם תחת העשן, ולא כוסה על ידו, מעידה על כך שהמשחית ביצע את כתיבתו לאחר שהאש שככה – או שמדובר באדם בעל אינטואיציה מאוד חזקה לגבי אופן בעירתה של האש.

כתובת הנאצה במסגד. למחבלים היה זמן פנוי לחכות להיווצרות פחם?

בחנתי את המסגד השרוף, בו האש בערה בחוזקה רבה כל כך עד שניפצה את המרצפות. תהיתי כיצד ייתכן הדבר שתושבי הכפר לא הריחו את השריפה עוד כשהחלה, והספיקו לכבותה לפני שהשחיתה את המסגד כל כך.

האם ייתכן שאיש לא הריח את העשן, או שמע את קולות הפיצוץ?

יצאתי החוצה.

כאמור, חל במקום אירוע באותן שעות, ושוחחתי מעט עם חבר'ה שמתגוררים באזור. שאלתי אותם איך הצליח אדם זר להיכנס לכפר באמצע הלילה בלי שאף אחד ישים לב. הם הודו שבדרך כלל שמים לב לרכבים זרים שנכנסים לכפר, בייחוד בשעות לילה מאוחרות, ואמרו שלפי החשד הגיעו המחבלים מהשדות.

זנגריה, יש לציין, מוקמת בראש גבעה תלולה. הגעה למסגד תדרוש טיפוס של כמאתיים מטרים בתוך קוצים ואבנים. לא קל לבצע אותו עם חבית נפט, בייחוד כשאתה בא מהגדה המערבית, ולא ממש מכיר את האזור. אפילו יותר קשה לעשות זאת באמצע הלילה החשוך.

בואו נעשה סקירה קצרה של הנתונים:

לפי הדעה הרווחת בארץ, מתנחלים מהגדה החליט לבצע תג מחיר כנקמה על רצח אשר פלמר, שנהרג בחברון, דווקא בטובא-זנגריה, כפר מסוכן ומלא פשע באצבע הגליל. הפושעים טיפסו, חבית נפט בידיהם, במעלה גבעה, והציתו באמצע הלילה מסגד הממוקם במרכז הכפר. איש מהתושבים המתגוררים בשכנות למסגד לא שם לב לשריפה עד אשר כמחצית מהמסגד נשרף ונהרס, והפושעים הספיקו לחכות שם עד אשר נוצר פחם כתוצאה מהשריפה והספיק להתקרר בכדי שלא יכוו, ובעזרתו כתבו "תג פלמר נקמה". הם כנראה הרגישו ממש בטוחים אם הם לא פחדו להמתין להיווצרות הפחם.

שעות ספורות לאחר מכן התגלה הפשע, וכל המערכת הפוליטית בישראל מיהרה לגנותו. נשיא המדינה, שמעון פרס, נסע לבקר במקום, והוא רחש עיתונאים. צעירי הכפר הכועסים המתינו לערב, והציתו את בניין המועצה, המנוהלת על ידי יהודי. ימים ספורים לאחר מכן הוא ברח, מחשש לחייו.

קראו לי משוגעת, אבל משהו כאן לא מסתדר לי.

הגזענות שצעקה "זאב"?

בתוך כך, העיתונאים הרבים שמילאו את הכפר במשך ימים ארוכים לא תהו אפילו פעם אחת על אודות הנתונים האלו. ייתכן ותגיעו אתם למסקנות שונות משלי, ייתכן ואני קונספירטיבית ומשוגעת, אבל יותר מכל, אני מודאגת מהעובדה שאף עיתונאי לא תהה הכצעקתה, ורק מיהר לדווח את תגובותיהם של גורמים רשמיים כאלו ואחרים. זה מתחבר לתהייה שאני נושאת עמי מזה זמן רב – האם נותרה עיתונות חוקרת אמיתית בישראל, או שכל מה שנותר ממנה הם פקידים בשירות בעלי ההון?

לא אסיים את הפוסט הזה במסקנות, רק בתהיות – תהיות על האוטומטיות בה אנחנו מניחים שמה שנראה לנו הגיוני הוא בהכרח נכון, תהיות על טיב הכתבים שמסתובבים בשטח, ועל טיב המידע שהם מייצרים, תהיות על דמוניזציה ועל צדק.

תהיות על הילד הקטן שצעק "זאב".

שלכם,

גל חן ©, תוהה מאז 1986

על זנות כתבתי כבר בעבר. הזמן שביליתי בדרום מזרח אסיה – ולאחר מכן הזמן שביליתי במשמרות לילה במתחם הבורסה, פתחו, באופן טבעי, הרבה שיחות ותהיות סביב הנושא. בכל פעם שהרהרתי בו ראיתי את הגברים הצורכים שירותי מין כיצורים דוחים ומאיימים המנצלים נשים, בין אם מתוך רצון מודע ובין אם פשוט מתוך אדישות למצבן. אף פעם לא הצלחתי להבין איך גבר יכול בכלל להעמיד אותו כשהוא הולך לזונה, אישה שחיה חיים אומללים בעל כורחה – ויודע כי הוא הגורם לכך.

אף פעם לא יצא לי לנהל על כך שיחה כנה, משום שגברים אינם ששים לדון בנושא, אני מניחה. ככל הידוע לי, איש מידידי מעולם לא הלך לזונה, על אף שסטטיסטית כמה מהם חייבים היו ללכת לאחת. המספרים מדברים בעד עצמם. כך או כך, לא יכולתי לנהל דיון אמיתי על הנושא – והנחתי שמדובר בסדיסטים אלימים ומרושעים, כאלו שקרניים מבצבצות להם מאחורי הראש אם מסתכלים מהזווית הנכונה.

וכך נתקלתי היום, בעקבות ציוצה של אסנת, באתר סקסאדיר. בגדול, מדובר בפורטל לשירותי סקס. אלו כוללים מסז'ים אירוטיים, שירותי חשפנות, פורנו, השכרת חדרים לפי שעה ודירות דיסקרטיות לניהול רומנים – וכמובן, גולת הכותרת של שירותי המין, זנות.

האתר אינו רק לוח מודעות, אלא גם במה לסיפורים מעולם שירותי המין, בדגש על זנות. פורום האתר מרכז סיפורים כאלו, בהם מספרים המשתתפים על חוויותיהם המיניות. מטרת הפורום היא תחלופת מידע בין המשתמשים. במבט ראשון הזדעזעתי לחלוטין מהשוואת הנשים, לפי גיל, מראה, מחיר. התחנה הישנה היא ביצה קטנה – ודומה שכולם מכירים את כולן. על פניו,תדמית הסאדיסט המרושע מתלבשת כמו כפפה על המשתמשים באתר.

במבט שני לעומת זאת, מפריזמה טיפה יותר מפוכחת ופחות מלאת גועל, שמתי לב לדפוס חוזר. אמנם, אין להתכחש לקונקרטיות בה משווים את הנשים ולקומודיפיקציה שמעבירים אותן, אבל החוויות המיניות עצמן מתוארות כברומאן רומנטי. בפורום מתוארת תשוקה, יותר מאשר סליז. הסיפורים מתארים נשים, בעלות אישיות, תשוקות, רצונות, תכונות ייחודיות. אדגים זאת בעזרת מספר ציטוטים.

" היא מחייכת ברוך ומזמינה אותי בסבלנות להיכנס פנימה. אין קרח או מחסומים המלווים בדרך כלל מפגשים מסוג זה. מהרגע הראשונה אתה מרגיש שהגעת למאהבת הפרטית שלך, לחברה שלא נפגשת איתה כבר שנים."

        – Karlos, חולק את עלילותיו עם "ניקול".

"הפסקתי עם דוגי (תנוחה שאני מעדיף) עם מציצות, לא בקשתי אנאלי שאני כל כך אוהב, כי רציתי לתת לה הרגשה שאנחנו בטיילת של ריביירה צרפתית לא בחדרון זיונים בדרום תל אביב. (הפסקתי בגלל שהיא עבדה בזנות, לא בגלל שיש לי הסתייגות מדברים שונים חוץ ממיסיונרי). והיא הרגישה כמו בטיילת של ריביירה."

        – ערבה אנושית, מספר על הזונה הקבועה שלו ששבתה את לבו.

"קוראים לה יוליה ,1.60 ומשהו,שיער שטיני , חזה לא גדול, קטן חמוד.

נמצאת באזור של ארלינגר ורחוב הגליל,עובדת במקומות האלה ששוכרים חדרים ב50 שקל.

עובדת בשעות הערב לילה,מאד עדינה.

בבקשה תהיו עדינים,איתה."

– אחד שמבין, ממליץ על יוליה ומגונן עליה. הבחורה בכל זאת בחודש שישי.

עכשיו, לשם הבהרה, זהו אינו פורום לסיפורים אירוטיים, אלא להמלצות על שירותי מין. למעשה, karlos עוד חטף על הראש מהמשתמש 19LOLx8 בתגובה לסיפורו:

"השתדל להיצמד למציאות כפי שתיראה בעיני הרוב ולא לתיאורים סוריאליסטיים סובייקטיביים וזאת כדי שנוכל לשמור על רמת דיווחים בעלי אמינות גבוהה."

אם כן, חרף העובדה שמטרתו של הפורום היא תחלופת מידע קונקרטי, המוטיב החוזר בו הוא מוטיב של הלבשת אישיות פיקטיבית, פנטסיה רומנטית, על אישה שבפועל משמשת כחפץ סחיר. מובן שזה אינו אלא פרי מוחו הקודח של אדם המשלם מאה שקלים למחצית השעה ורוצה להרגיש שהוא עצמו חשוב וייחודי יותר מאלו שקדמו לו, אך הוא עדיין מוטיב חוזר וחשוב, שגם מעלה נקודה חשובה לגבי הטיפול בתופעת הזנות – ואולי, באופן כללי, על אודות התפישה המגדרית הרווחת. אנשים צריכים שיהיה מולם אדם. הם צריכים שיהיה נרטיב איתו יוכלו להזדהות. שהרי אם אפילו משתמשים קבועים בתעשיית המין מוכרחים להלביש אישיות על הזונות אשר את שירותיהן הם צורכים, אולי הדרך הנכונה היא לא להזדעזע ולכנותם סוטים, אלא דווקא להציג בפניהם את האישיות האמיתית של האישה שמולם, על כל רבדיה, זו שמאחורי הסיפורים שהם טווים לעצמם בכישרון. זו שמול העיניים שלהם, שלא לומר מול איברי המין שלהם.

צריך להילחם בנרטיב האישה הענוגה, שבדרך כלל לא נהנית ממין עם לקוחות, חוץ מאיתך, כמובן. להילחם בנרטיב של ג'וליה רוברטס שרק מחכה לאביר ולאמבטיית בית המלון שלו. זו לא גברתי הנאווה. החיים מורכבים יותר – ולרוב טראגיים הרבה יותר. תכופות מדובר בנשים המקבלות הכאות על בסיס קבוע, נשים בעלות היסטוריה מורכבת, לרוב קשורה בהתעללות מינית. אלו נשים שלא מצליחות לצאת מהמעגל שהורס אותן, שנאלצות ורגילות להסתמך על גופן ודבר מלבדו בכדי לקיים את עצמן.

הנשים האלו מורכבות יותר מנרטיב אחד. כמו כולנו. הן לא ג'וליה רוברטס. המפתיע הוא שאמנם צרכני תעשיית המין הם לא ריצ'ארד גיר, אבל כנראה שהם גם לא השטן. שעטנז של סיפורים, אני מניחה. כמו כולנו. הנשים העובדות בזנות הן בלתי נראות, אבל כנראה שכך גם הגברים הקונים את שירותיהן.

כנראה שכולנו, אחרי הכל, פשוט צריכים שמישהו יראה אותנו.

* ברצוני להמליץ, למי שמעוניין לקרוא עוד על הנושא ולהבין את שורש התנגדותי אליו – ומדוע זו לא "עוד עבודה" בה בוחרים, על כתבותיה המצוינות והמעמיקות של ורד לי, כתבת "הארץ" – ובפרט על כתבתה "מיליון רסיסים קטנים".

המשרדים בהם אני עובדת ממוקמים עמוק בתוך מתחם הבורסה. העבודה היא מול לקוחות בינלאומיים, כך שהמוקד פעיל כמעט 24/7, בלב מתחם המין של גוש דן.

אני עובדת שם קרוב לשנה – ובשנה הזו השתנה הנוף, אך לא הליבה.

בעבר, לאחר השעה עשר בלילה, ניתן היה לראות זונות בכל מקום. הן היו מסתובבות ברחובות ומשדלות. לכל אחת היה צומת משלה. כבר הייתי מזהה את תווי הפנים שלהן. חלקן זרקו מבטים תוקפניים לעברי, חלקן חייכו כשחייכתי לעברן, חלקן הביטו ישירות אלי בלי לראות אותי בכלל. מגרש החנייה שמאחורי הבניין שלנו שימש כבית-בושת – וכדבר שבשגרה היינו יוצאים להפסקת סיגריה על הגג ורואים אקטים מיניים מתבצעים לנגד עיננו, ברכבים חונים. לפעמים היה שם רק גבר אחד, לפעמים מספר. לפעמים אחד היה אקטיבי והאחרים רק התבוננו, לפעמים כולם השתתפו בכך סימולטנית.

כשנחרדתי ואמרתי על כך משהו לקולגות שלי, הם אמרו שלפחות היא קיבלה על כך אקסטרה.

כיום, מספר חודשים מאוחר יותר, כבר נדיר לראות נשים משדלות ברחוב. מדובר במבצע שמבטא את הלך הרוח הכללי של רון חולדאי ושל צבי בר, להוציא את הפשע מאזורי המגורים.

לפשע, למקרה שתהיתם, השלום. הוא אכן יצא מאזורי המגורים. גם ברחוב הירקון בתל אביב נדיר לראות שידולים בימים אלו. זה לא אומר שהמצב השתנה. הדברים האלו לא פחתו כהוא-זה, הם פשוט כבר לא מטרידים את העוברים ושבים. שהרי בחורה מהוגנת שכמותי כבר לא צריכה לראות דברים כאלו. אין לי מה לפחד מאותן נשים חסרות מוסר. למי אכפת שהם ממשיכים להתרחש בתחנה הישנה, גרועים יותר מאי פעם?

וכך גם במתחם הבורסה. ההבדל היחידי הוא ששם העניין ממודר לחדרי מדרגות או לסמטאות אפלות. כל עוד זה לא מול העיניים של "אנשים כמוני" (קרי: משלמי הארנונה).

לפני מספר שבועות עזבנו את המוקד ביום שישי בשעה אחת-עשרה בלילה. המשמרת הזו כוללת כעשרה אנשים, כולנו מכירים זה את זה כמובן – ודלת הבניין הראשית נעולה תחת קוד כניסה.

ירדתי בליווי שני קולגות – ובכניסה לבניין ראינו בחור זר, בגילאי העשרים לחייו, סוחב ספה ישנה ומוכתמת בזרע ובטיפות דם זעירות.

שאלנו אותו מה לעזאזל הוא עושה בבניין שלנו – ואיך בכלל הוא נכנס.

הוא לא השיב.

יצאנו החוצה. אחד מידידיי התחיל את הדרך לביתו. אני וס'  נשארנו שם – והתקשרנו למשטרה.

לאחר המתנה ארוכה ומתן פרטים מייגע הסביר ס' למוקדנית את הסיטואציה. הסברנו כי הבניין נעול – וכי הוא נכנס ללא רשות. אני, בינתיים, השקפתי מבחוץ לתוך מגרש החנייה התת-קרקעי של הבניין וראיתי את הבחור הזר גורר את הספה לפינת המגרש.

ועכשיו – מה?

עמדנו באמצע הכביש השומם בלילה וחיכינו. וחיכינו. וחיכינו. הבחור בינתיים הספיק "להציע את המיטה" וישב על הספסל, עישן סיגריה באדישות. אני וס' השקפנו עליו. וחיכינו עוד קצת.

לאחר כעשרים דקות הגיעה ניידת. ציפינו שתעצור ליד הבניין שלנו, בכתובת שניתנה למוקדנית, אבל היא המשיכה לנסוע. אנחנו עמדנו מספר מטרים בהמשך הכביש – וס' ניגש לניידת ועצר אותה.

"אתם כאן בגלל הקריאה?"

-לא, לא קיבלנו קריאה.

"טוב, אז הבעייה שלנו…"

השוטר קטע אותו.

-אם קראתם אז תגיע ניידת. אנחנו לא מתעסקים בקריאות. אנחנו סיור. מישהו יגיע מתישהו.

ס', שבאופן כללי הוא בחור הרבה יותר שקול ורגוע ממני, שתק לשנייה.

אני, לעומתו, לא בחורה מנומסת במיוחד. בייחוד לא כשאני זועמת.

"אתם רציניים?! אתם באמת אומרים לנו שאנחנו צריכים להמשיך להשגיח על עבריין, סביר שסרסור או ע. סרסור, בגלל שאין לכם כח להתעסק בזה?! זו לא העבודה שלכם?! אז של מי היא? שלי?!"

בשלב זה הקול שלי עלה לטונים גבוהים למדי, הדציבלים עלו משמעותית והוריד שירשתי מאבותיי האלגי'ראים התנפח למימדי ענק. ייתכן שנאמרו שם מילים גסות יותר, אבל בכדי לשמור על חזותי המהוגנת לפי המפורט לעיל אבחר שלא לפרסם אותן בפלטפורמה זו.

השוטר שישב לצד הנהג משך בכתפיו, העניק לס' מבט של השתתפות בצערו, אותו מבט שאנחנו הנשים מכירות טוב כל כך, שעליו גדלנו. מבט שאומר שאין מה לעשות, ככה הן הנשים. תמיד חייבות להיכנס להיסטריה. לפעמים אנחנו, הגברים החכמים, צריכים פשוט לרצות אותן. כי לא את כל הנשים אפשר לקנות במאה שקלים ל-45 דקות.

ס' ראה את עיני הנשטפות בדם – ואחז במרפקי, מנסה להרגיע אותי. התנערתי ממנו.

השוטר חיפש באדישות את הקריאה שלנו. כמובן, אל תשכחו, שכל העניין מתבצע אל מול עיניו של אותו בחור עלום שם.

הוא מצא אותה.

-טוב, נטפל בזה.

הוא נסע מספר מטרים ברברס משועמם ועצר ליד הבחור.

אני רציתי להמתין לראות מה יקרה, אבל ס' אמר שהגיע זמננו ללכת. אנחנו לא יכולים לעשות עוד כלום.

למחרת בצהריים, כשהגעתי למשמרת של יום שבת, הספה עדיין עמדה שם.

לאף אחד לא אכפת מהנשים שעובדות על הספה הזו. הן בסך הכל בוחרות בכך, לא? בזכות נשים כמותן מיטב גברי ישראל יכולים להתנהל באופן נורמטיבי ושקול, בניגוד לנשים שביננו. קצת פורקן לאלימות ולסטיות. זה לא כאילו הן לא מקבלות על זה כסף.