תחפושת מבריקה

Posts Tagged ‘כלכלה

זהו הפוסט השלישי בבלוג הזה שמוקדש ליאיר לפיד.

לא כתבתי שלושה פוסטים על אף פוליטיקאי – ולפיד אפילו לא פוליטיקאי באופן רשמי. הופנו כלפי, וכלפי אחרים שכתבו על לפיד,  שלאחרונה, כך נראה, מהווה מכונת ממים של איש אחד, טיעונים על מגמתיות, על מציאת טרף קל ומה לא. מספר אנשים שאני מעריכה אמרו לי שאני נטפלת ללפיד – וזאת חרף העובדה שהוא עוד לא עשה אפילו דבר אחד כנציג ציבור, ואפילו לא מונה להיות נציג ציבור. בעקבות דברים אלו החלטתי לעשות בדק-בית, ולהבין מה באמת מטריד אותי בלפיד, ולמה אדם שבאופן רשמי עדיין אינו חלק מהזירה הפוליטית מצליח לעורר בי יותר אמוציות מאשר נתניהו בכבודו ובעצמו. המסקנות נחות להלן.

בניגוד לרבים מחבריי שמנהיגים קרב פייסבוק ניצח נגד לפיד מזה זמן רב, רק בחודשים האחרונים התעוררה אצלי הסלידה כלפיו. עד אז, נכון, גלגלתי עיניים כאשר הפנו אותי לאחד מטוריו של לפיד בניסיון לנצח בדיונים כאלו ואחרים, אבל בכך זה הסתכם. אף פעם לא טרחתי להביע בו עניין רב, עד אותו ניסיון ידוע לשמצה, בשלהי יולי דאשתקד, כאשר רק התחילה המחאה החברתית, לפנות אל "אחיו העבדים". ניתוח הטקסט והבעייתיות בו נעשה כבר באופן מעולה בבלוג תודעה כוזבת, אבל קשיי עם הטקסט נבעו פחות מחוסר הדיוק, ויותר מהרעיון המרכזי – או ליתר דיוק, היעדרו של אחד.

אני מאמינה שהכלכלה מניעה את גלגלי העולם – מבחינה חומרית, תוכנית ואידיאולוגית. עמדותי בתחום ברורות ונחרצות, ואני תומכת בסוציאל דמוקרטיה (כשלב ראשון, לפחות, עד אשר נוכל ליישם הסכמים ברמה הגלובלית) במאת האחוזים וללא עוררין. על כן, דווקא כאשר לפיד בחר לעשות "מחווה" למניפסט הקומוניסטי של מרקס, מסמך שלעניות דעתי מהווה את הטקסט הכי פחות מוצלח של מרקס, בהיותו הטקסט הכי פחות מדויק שלו, שעוסק באידאות ולא בפני הדברים, הבנתי מה הבעייה – בניגוד למרקס, לפיד כותב אך ורק מניפסטים. מרקס כתב המון ספרים, מאמרים. הוא עשה מחקר עצום, שספק אם רבים הצליחו לקרוא. אני צלחתי אך בקושי את הכרך השני של הקפיטל, הזרוע במספרים, טבלאות ונתונים. מרקס הקדיש את חייו למחקר, ורק לאחר מחקר מעמיק מאין כמותו פירסם את המניפסט הקומוניסטי, הקורא לפעולה ברורה. לפיד מעולם לא ערך מחקר, אבל מוציא עשרות מניפסטים בשנה. אם תנסו להבין איך בדיוק צריך לפעול, אליבא דלפיד, תבינו שאין פה דרך פעולה סדורה. אין פה אפילו דרך.

עד הקיץ האחרון, דומה כי כלכלה נדחקה תמיד למקום שניוני בסדר העדיפויות הלאומי, ונתפשה כחשובה פחות מאשר המצב הבטחוני. הקישור בין שני הנושאים לא נעשה מספיק – והשיח הכלכלי לא היווה חלק מסדר היום הציבורי. הנה הגיע יולי, וכולם מדברים על התנהלות השוק – ופתאום קם לו לפיד, ומדבר על "הכלכלה" כעל ישות בפני עצמה. הוא לא מדבר על האופן בו מתנהל השוק, הוא לא מדבר על חוסר השיוויון, הוא לא מדבר על השיטה. הוא מדבר על התנהלות השוק, המתנהלת כולה במספרים, מבלי לציין אפילו מספר אחד. טוב, בסדר, אם אנחנו רוצים להיות קטנוניים, הוא מציין אחד – אבל שוגה בו.

אין מה להגיד, הוא יודע לכתוב. הוא יודע לשלהב. הוא היה יכול להיות כותב נאומים נהדר, אולם כאשר פורטים את דבריו לכדי פעולות, אין בהן שום ערך. דבריו ריקים מתוכן. הוא אינו לומד את הנושאים עליהם הוא כותב, אינו מריץ חיפוש קצרצר בגוגל בכדי לאמת עובדות, ואני יכולה להרגיש בטוחה למדי לומר שמעולם לפיד לא פתח את השנתון הסטטיסטי, או הציץ בעיקרי תקציב המדינה. העובדות הופכות משניות למילים, אבל המילים, ללא ערך עובדתי, ריקות מתוכן.

האדם הסביר

אני חוזרת לנקודה הראשונה – למה לפיד? למה לעסוק דווקא בו? אין אנשים יותר הרסניים, יותר מסוכנים ויותר בעלי השפעה לעסוק בהם? אז יש, בוודאי שיש, אבל לפיד אינו מייצג רק את עצמו. לפיד מייצג תופעה, נקרא לה לפידיזם. הוא מייצג ז'אנר שלם של אנשים שתופשים עצמם כקול המרכז. הם חושבים שצריך להיות שלום, אבל לא לפנות את ההתנחלויות; הם חושבים שצריך להוריד את יוקר המחייה, אבל לא להגדיל את המסוי הישיר, הם חושבים שאסור להפלות אתיופים וערבים, אבל מעדיפים בעצמם לגור באזורים בהם גרה רק אוכלוסיה לבנה מהמעמד הבינוני-גבוה, הם ממש בסדר עם הומואים ולסביות, אבל מעדיפים שהילדים שלהם יהיו סטרייטים. הם חושבים הכל, בלי לחשוב כלום.

אין להתעלם מהבמה הציבורית לה זוכים הטקסטים של לפיד. הוא כותב במשך חמש-עשרה השנים האחרונות טור במוסף ידיעות, המוסף הנמכר ביותר בישראל. את טעויותיו התדירות וחוסר הגיבוי העובדתי הוא שוטח במשך שנים ארוכות, במאות טורים ומאות אלפי מילים, זוכה למאות אלפי עד מיליוני קוראים מדי שבוע – ואף אחד לא עוצר לחשוב. לא המוציאים לאור, לא העורכים, לא הקוראים. אף אחד לא עוצר לחשוב איך זה שאותו אדם שעוסק כל כך הרבה בכלכלה לא מציין מספרים. אף אחד לא עוצר לחשוב מה בעצם, לפי הדברים שכתב לפיד, הוא הצעד הבא.

בפרדיגמת הלפידיזם אף אחד לא נפגע. הכל הופך להיות בסדר בן ליל, ואף אחד לא כועס. אף אחד לא יכול להתנגד. הרי כולנו רוצים שלום עם ביטחון. כולנו רוצים לחיות ברווחה בלי שזה ינגוס לנו בכיס. כולנו רוצים ליהנות מהטוב בלי לסבול מהרע. אנחנו רוצים להאמין בזה עד כדי כך שאנחנו שוכחים שאנחנו חיים במציאות בה המשאבים – הכלכליים, הטריטוריאליים והאידיאולוגיים – מוגבלים. כאשר יימצא הכסף אותו מחפש לפיד הוא בהכרח יהיה חייב לקחת אותו ממישהו, ולחלק אותו לאחר. מיהו אותו אחר? ממי הוא יילקח? מי ייפגע בתהליך? כמה זמן זה יקח?

עזבו, נדבר על זה כשזה יהיה רלוונטי. למה להיות קטנוניים?

בעולם האידיאלי שלי, אנשים לא לפידיסטים. בעולם האידיאלי שלי אדם ילמד נושא לעומק לפני שימהר לחרוץ בו את הדין. בעולם האידיאלי שלי אף אחד לא יהיה במרכז, כי אין דבר כזה מרכז. לא ניתן להשטיח את פני הדברים לכדי "יהיה בסדר". הם מורכבים מאינספור דילמות קטנות ויומיומיות, שנרקמות לכדי תמונה גדולה יותר. על כל סעיף בתקציב יש ועדות, הצעות חוק, לוביסטים, יתרונות לכאן ולכאן. אם את רוצה לדעת להכריע בהן, את צריכה לדעת מה הן אומרות, ואת צריכה להקשיב. ולקרוא. הרבה. בסופו של דבר, אין אפור. יש תומך או מתנגד. ככה מצביעים. כן או לא.

בעולם בו אנשים ויתרו על יכולתם לחשוב ולנתח, אני לא ממש רוצה לחיות.

ואם כבר עוסקים בעובדות, חידה: כמה בלוגרים צריך בשביל להחליף נורה שהבריג יאיר לפיד?

מסתבר שלא מעט.

יש את הפוסט שלי

ושל יוסי גורביץ

ושל דובי קננגיסר

ושל עומר כביר

ושל יובל דרור

כולם מנתחים נאום אחד של לפיד. ויכול להיות שהיו עוד כמה שאני לא מכירה.

הישארו חכמים.

בשבוע האחרון כולם עוסקים במחאה הידועה בשם הספק אוהד – ספק לועג, "מחאת הקוטג'".

הרבה נאמר על אותה מחאה. נאמר עליה שהיא פופוליסטית, מגוחכת, מרחיקה את עיני הציבור מהנושאים החשובים. נאמר שזו כולה גבינה. חתרנים אמיתיים התגאו בכך שהם קנו קוטג', כי להם יש מספיק מודעות חברתית לנושאים החשובים באמת.

אני שתקתי. כשאין לי מה לומר, אני משתדלת לשתוק. לא קניתי קוטג', שאני ממילא לא קונה כבר שנים ורק מתפנקת מדי פעם כשאני נוסעת להורים – זה באמת יקר מדי – ושתקתי.

את השתיקה שלי בנושא מפירה ההתבטאות המגוחכת של נתניהו, כפי שפורסמה היום בצהריים ב-Ynet, תחת תת-הכותרת, "ניצחון נוסף למחאת הקוטג' ".

נתניהו, בדרכו חסרת עמוד השדרה, מכריז על דרך התמודדות חדשה עם האמרת מחיריהם של מוצרי החלב – ייבוא מוצרי חלב זולים מחו"ל – וחסל!

בשביל להבין את גודל הבדיחה, על חשבוננו, יש להבין מספר דברים בסיסיים על מיסוי.

אני, כרובנו, הייתי בורה לחלוטין בנושא, עד החודשים האחרונים ממש. ידעתי שלפעמים משלמים מיסים, שאני לא מרוויחה מספיק בשביל שיגבו אותם, שמזה מתנהל תקציב המדינה. האמת שגם לא התעניינתי בנושא במיוחד. קל להתעלם ממנו, במיוחד במדינה שאוהבת להשאיר אותך בורה.

לא אתיימר להיות כלכלנית דגולה. לא אעניק לכם פה ניתוחים כלכליים מפורטים. לא ארעיף עליכם נתונים. את רובם יש לי, אני אוספת אותם כבר שבועות ואשתמש בהם לפוסט אחר, ארוך ומפורט יותר, אבל התחושה היא תחושת בהילות. תחושה שאם לא נבין עכשיו, ממש עכשיו, מה קורה, זה כבר יהיה מאוחר מדי.

המיסים הללו שאנו משלמים

ישנם שני סוגים של מיסים, המהווים את הנתח הארי מתקציבה של מדינה – מיסוי ישיר ומיסוי עקיף. מיסוי ישיר הוא מס הכנסה. ברי המזל שבנו מכירים ושונאים אותו, חסרי המזל ביננו לא מגיעים למשכורות מתוכן צריך לשלם אותו. שיעור מס ההכנסה מדורג באופן פרוגרסיבי. בפשטות – ככל שאתה מרוויח יותר, כך אתה משלם אחוזים ניכרים יותר ממשכורתך לרשות המיסים. בשנים האחרונות מדיניות הממשלה היא להוריד את מס ההכנסה.

אז ההכנסות ממס ההכנסה יורדות, אבל תקציב המדינה לא הצטמצם, ואף גדל. מנין אנו משלמים אותו?

וכאן נכנס לתפקיד המיסוי העקיף, זה שמשפיע על כולנו.

מיסוי עקיף הוא המיסוי שמוטל על מוצרים. על כל מוצר, החל ממכונית וכלה בקוטג'. והוא במגמת עלייה. תלולה. זה אומר שלמעשה בעוד שמס ההכנסה יורד, מחירם של כל המוצרים עולה.

חברה ופערים

ובכן, הגיע הזמן להשתמש במספרים. לצורך הסברת הנושא, אשתמש במקרי הקיצון.

פלוני מרוויח 1,000 שקל בחודש. אלמוני מרוויח 200 שקל בחודש. שניהם חיים מלחם וקוטג'. אלו עולים 50 שקל בחודש.

כאשר מס ההכנסה גבוה ואין כלל מיסוי עקיף, משלם פלוני 50% מס הכנסה. כלומר, יש לו 500 שקל נטו בחודש. על לחם וקוטג' הוא משלם 50 שקל – ונותר עם 450 שקל בחודש.

אלמוני התפרן אינו משלם מס הכנסה כלל. הוא משתכר 200 שקל נטו בחודש – ומוציא 50 שקל על לחם וקוטג'. נותרים לו 150 שקלים בחודש.

כל שאר הכסף הולך לחסכונות. לפלוני 450 שקלים בכיסו, לאלמוני 150 שקלים. כלומר, פלוני חוסך פי שלוש יותר מאשר אלמוני.

הפער בין חסכונותיו של פלוני לאלו של אלמוני עומד על 200%.

לעומת זאת, כאשר אין כלל מס הכנסה והמיסוי העקיף גבוה, משתכר פלוני 1000 שקלים בחודש. המיסוי העקיף יכפיל את מחיר הלחם והקוטג', כך שישלם פלוני 100 שקלים על מזונו. הוא יוותר עם 900 שקלים בחודש.

אלמוני יוציא גם הוא 100 שקלים על לחם וקוטג', אך יוותר עם 100 שקלים בלבד.

לפלוני 900 שקלים בכיסו, לאלמוני 100 שקלים. כלומר, פלוני חוסך פי תשע יותר מאשר אלמוני.

הפער בין חסכונותיו של פלוני לחסכונותיו של אלמוני עומד על 800%.

המצב בישראל 2011 קרוב יותר למקרה השני מאשר למקרה הראשון. קרוב מדי.

קוטג' .VS קממבר

אנחנו כבר לא מדברים על מותרות. אנחנו מדברים על הישרדות. ואנחנו מצליחים לשרוד, איכשהו.

אבל אתם יודעים מה, אנחנו לא צריכים רק לשרוד.

אנחנו יכולים להרשות לעצמנו חיי מותרות. השקל הוא אחד המטבעות היציבים והחזקים בעולם. התעשייה בישראל היא עצומה. ואנחנו בקושי חיים.

נתניהו מדבר על מחיריהם של מוצרי חלב, כאילו לאלו אין שום קשר למדיניות. זה לא אנחנו, זה הם. מגדלי הפרות החמדנים האלו.

אבל זו הכל מדיניות. הכל.

בתוך כל הרטינות הבלתי פוסקות שאנו משחררים, אנחנו נוטים לשכוח שאנחנו הרוב. וגם לנו יש כיכרות. אולי הגיע הזמן שנצא מפייסבוק, נוריד כמה שכבות של ייאוש ושל ציניות – ונתחיל להבעיר את הכיכרות. כי זו לא רק גבינה, לעזאזל. אלו החיים שלנו.

הגיעו מים עד נפש – ואנחנו טובעים בשתיקה.

ולמרבה האירוניה, עוד קוראים לזה ניצחון.


בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפות ל-79 עוקבים

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: