תחפושת מבריקה

Posts Tagged ‘יחסים

המון זמן לא כתבתי בבלוג הזה.

לא שבהתחלה הייתי כותבת בקביעות. מלכחילה הייתי יותר נפקדת משהייתי נוכחת, אבל לאחרונה עסקתי פחות בפוליטיקה ובענייני השעה – ונתתי דעתי לאותו עסק שהפיל כבר טובות ממני – בוי טראבל. או, בשפת הקודש, בחורים.

אמנם זהו לא בדיוק הסגנון שלי לכתוב על יחסים, בעיקר משום שהידע שלי בנושא דל ואמורפי, מבוסס בעיקר על עדויות שמיעה וכרוניקה של דיס-פונקציונאליות – אבל היי, אנחנו בעידן האינטרנט! לא צריך להבין בנושא בשביל לכתוב אודותיו, רק להוציא מספיק מהקרביים שלך החוצה. כישרון וידע זה הכי ניינטיז.

אבל לא בזאת עסקינן.

אפתח בוידוי. לפני מספר חודשים עברתי את גיל עשרים וארבע – ומעולם לא ניהלתי מערכת יחסים רצינית. הדבר לא נובע משנאה למונוגמיה או חוסר נאמנות, בעיה ספציפית עם בני המין הגברי, בני אדם או סקס. אז תשאלו למה. ובכן, אנאערף, לא יצא. אני תמיד מוצאת את עצמי עם בחורים לא נכונים, בסיטואציות לא נכונות, בזמן לא נכון.

לוקיישן לוקיישן לוקיישן

במשך שנים לא היה לי בית. כלומר, היה לי בית, במובן של מיטה ומקום להניח את הבגדים. אבל זה מעולם לא היה בית, כי תמיד רק תכננתי את עזיבתי – ותמיד עזבתי. בין אם פיסית ובין אם רק בראשי. אף פעם לא הייתי שם. הפליא אותי לגלות כי דווקא בתל אביב, העיר הזו שכולם אומרים שהיא מנוכרת וזמנית, מצאתי את הבית שלי. בין החום, עשן האוטובוסים, תרבות הצריכה, שכר הדירה הגבוה והניכור האורבני שלה, מצאתי גם חתיכה חסרה מהלב שלי. לא שזה אומר שהלב שלי שלם עכשיו, ממש לא. אבל התווספה לו עוד פיסה חשובה. עד שלא מצאתי בית לא יכולתי לחשוב על היקשרות לאדם אחר, כי היה לי ברור שארצה לנדוד עד שאמצא את המקום הזה, שהוא לגמרי שלי.

לבד בעיר זרה

כבר כמעט שנתיים שאני בבית. השנתיים האלו מוגדרות בעיקר על ידי האנשים שמקיפים אותי במהלכן. בכל פעם שאני מרגישה שהכל נורא – ואלוהים יודע שאני מרגישה ככה הרבה – אני חושבת עליהם. אני מלקטת, בזהירות וביעילות, אנשים מקסימים שאני מרגישה בת מזל שהם בחיים שלי. עם כל אדם חדש שנוסף אני מתירה לעצמי לקלף עוד שכבת מגן שהעמדתי עוד לפני שנים מפני העולם – והופכת פחות קוצנית וציניקנית למראה – ויותר רגשנית ופגיעה, כי פתאום יש לי שכבות מגן בדמות אנשים נהדרים.

ויחד עם זאת, מין אין.

תבנית נוף מולדתַה

לראשונה בחיי אני מרגישה מוכנה לבן-זוג. אני יותר מחבבת את עצמי, את המקום שלי בחיים ואת העולם – והייתי רוצה לחלוק אותו עם מישהו. בחוסר יכולתי לשקר, אני ספר פתוח. אני בוחרת להדגיש במרקר חלקים מסוימים ולהציג אחרים באופן דהוי, אבל הכל שם. העבר שלי, העתיד שלי, כולם שם. כל שאלה שאישאל תיענה בגלוי. לפתע אני נוכחת לגלות שהיסטוריית החיים שלי, בה אני לא מתביישת לראשונה בחיי, מביכה אחרים. וכשאני אומרת אחרים, אני מתכוונת לגברים. שהרי אם עד היום לא הייתי רצינית, כנראה שלעולם לא אהיה. אני נוצקת בתודעתם לתוך תבנית משונה – וכשאני אומרת משונה אני מתכוונת לשרלילית – שאין לה ולו דבר עם מי שאני. אני נתפשת כתבנית נוף מולדתה של מישהי אחרת.

לייק א נון-וירג'ין

ניסיון, אין מה לעשות, רוכשים דרך הרגליים, אבל המגפיים האלו לא הולכים לשום מקום, לעזאזל. בניסיוני לא להסתיר את העבר אני נוצקת על ידי בחורים לתוך תבנית חדשה. תבנית של בחורה מעופפת, חסרת אחיזה במציאות, שרק מחפשת ריגושים זולים ומהירים. כל ניסיון שלי להציג דמות אחרת נידון לכישלון. בת עשרים וארבע ללא היסטוריה של קשרים רציניים זה הרווקה בת שלושים החדש. אמנם בארזים לא רק נפלה שלהבת, אלא שהם גם נתקפו במכת כנימות, אבל אני ללא ספק אזוב קיר. כן אמרה התבנית.

סאמק עם התבניות שלכם, בסדר?

הרשו לי להציג בפניכם תבנית שונה. תבנית של רווקה נצחית, שהיא גם לא בוגדנית. היא מסוגלת לנהל שיחות נוקבות אודות פוליטיקה ושיחות משועשעות אודות סקס ובה בעת לאפות עוגת שמרים בתזונה. היא מסוגלת לאהוב עד מוות את החתולה שלה וסימולטנית לחלום על איך יום אחד זו תשחק עם הילדה שלה. היא מסוגלת לגור בתל אביב ולפנטז על חצר ושיחי עגבניות. היא מסוגלת להיות סרקסטית ולעשות דברים משוגעים ובאותו זמן להיות רומנטיקנית ונאמנה. זוהי תבנית כדורית. ללא קצוות, ללא כמויות מדויקות. תבנית ללא תבנית.

חיים לא נשפטים רק לפי המאפיינים שלהם. החיים האמיתיים נכתבים בין השורות.

אני לא יודעת איך הכל נגמר בסוף. אל תצפו אתם לדעת טוב ממני.

אני תמיד מתחילה סדרות באיחור.

כולם מדברים על Mad Men מסביבי כבר שנים – ואני, חסרת יכולת להתחייב כתמיד, מתעלמת. חמישים דקות לפרק, עכשיו, זו התחייבות.

פתאום הגיע ספטמבר – ואיתו חגים. בדרך כלל בתקופות כאלו אני מחויבת לחצות את גבול איילון צפון המאיים פעם בשבוע וחצי לערך [ראוי לציין כי אני מוצאת את שלל כיווני איילון מאיימים, לאור העובדה שהם מרחיקים אותי מהאמפמ הקרוב לביתי, במקרה צפון הוא השימושי ביותר לי], אבל הפעם ההורים נסעו לחו"ל – ואני נותרתי נציבה יחידה על חומות מרכז תל אביב.

תל אביב בערבי חג היא כמו עזה לאחר הפצצה הגונה. הרחובות שוממים ושקטים – ומי שמסתובב כבר ברחובות בדרך כלל הופך לחשוד מיידי. פתאום חמישים דקות לפרק דומות כאסקפיזם ראוי.

למי שלא צופה: קודם כל, חבל. שנית, מדובר בסדרה המגוללת את מעלליו של משרד פרסום בשדירות מדיסון בניו-יורק בשנות השישים. היא ממחישה את רוח התקופה באופן ציורי ביותר.

הנושא המעסיק אותי יותר מכל בצפייה בה, כמו את מרבית הצופות ממין נקבה, הוא מעמד הנשים. רובן מהוות לא יותר מפרחי קיר, חומר בידי היוצר הגברי. בנות המזל זוכות בגבר הבוגד בהן עם לא יותר מאישה אחת. מוכות הגורל הן הפילגשות לאותם גברים.

לכאורה העולם השתנה. סדרה על החיים במאה ה-21 כבר הייתה מציירת תמונה שונה. נשים כבר לא נצבטות בתחת על ימין ועל שמאל. אלו המצליחות "לגדל ביצים" אפילו עשויות להגיע לעמדות מפתח בחברה. הכל בסדר.

פרט לכך שסטטיסטית הפערים לא הצטמצמו כמעט. מרבית הנשים נמצאות בעמדות לוגיסטיות, מרבית הגברים בעמדות ניהוליות. תקראו לזה "מנהלת אדמיניסטרטיבית" כמה שתרצו, היא עדיין מזכירה.

אף פעם לא חשבתי על מקומי כאישה בעולם התעסוקה. חשבתי שאלו דברים שעלולים להטריד בחורות פחות קוליות, פחות אמביציוזיות. ידעתי שזה קשה יותר, סטטיסטית, אבל לא חשבתי שזה יהיה קשה יותר לי. אני הרי מתמודדת עם הכל, זה ממני והלאה, הבלים מגדריים.

עד אשר.

לאחרונה עברתי בעבודתי לצוות שכולו גברים. בחורים נחמדים, סך הכל. שנונים, משעשעים, מעניינים. כשהם הציעו ללקוחות הכוסיות שלנו חברות בפייסבוק חייכתי וחשבתי שאלו סתם גחמות ילדותיות, כשהם סיפרו בדיחות "אחותך" ובולבולים צחקתי, כשהם צחקו על בחורות שמנות הבטתי איתם באלבומים.

לאט לאט זה נהפך מטריד יותר ומשעשע פחות. כשאמרתי לאחד מהם שזה מפריע לי הוא הסביר לי שבהיותי החדשה בצוות (אם כי מדובר במוקד קטן ואני עובדת בו כבר מעל לשנה) אני צריכה לצחוק איתם ולא לשפוט אותם, כי אני החדשה ואנחנו צריכים להיות צוות שכיף לו לעבוד יחד.

במילים אחרות, דעי את מקומך, אישה. אם את רוצה להיות חברה שלנו, תהיי חבר שלנו.

תמיד חשבתי שנשיות היא ממני והלאה. תמיד הסתדרתי טוב בחברה גברית, תמיד ידעתי לצחוק מבדיחות סקסיסטיות, תכופות אפילו סיפרתי כאלו בעצמי בלהט הרגע. אני טובה בלהיות אחת מהבנים – אבל אולי זה אך ניסיון עלוב להתקבל למועדון שלא רוצה בי מלכתחילה? אולי זה משול לשחור המספר בדיחות גזעניות כשכל חבריו לבנים, כדי שישכחו את צבע עורו?

אות הקלון הנשי חקוק בי, לא משנה עד כמה אנסה להתכחש לו. הוא תוקף אותי אחת לחודש, הוא גורם לי לשנוא את המראה שלי, הוא מכריח אותי להוציא מאות שקלים על בגדים רק בשביל להרגיש טוב יותר. בסופו של יום, אביט במראה ואגלה שלא משנה עד כמה אנסה להיות מי שאני צריכה להיות בשביל להסתדר, אישאר אותו שחור. אני הטוראית שצריכה להוכיח עצמה בעולם של סמ"רים – וכשאני כבר מתקרבת לרב"ט אני נשפטת ומקבלת עיכוב דרגה.

הצרה של הפמיניזם היום הוא שהתנועה נתקעה במבוי סתום. כל כך רצינו לחשוב שנשיות אינה חלק מהקיום שלנו שכבר הגענו למצב שאנחנו מתנצלות עליה, במין שנאה עצמית קיומית.

אני רק מקווה שבעוד ארבעים שנה, כאשר יעשו סדרה על תחילת המאה ה-21, היא תזעזע את הצופים לא פחות מש-MadMen מזעזעת אותי כיום. שקהל הצופים ייאנח ברווחה על כך שלפחות העולם הרבה יותר מתקדם.

פוסט

Posted on: 07/09/2010

הבטחתי לעצמי שלא אנטוש עוד בלוג.
אני תמיד עושה את זה, מתחילה לכתוב משהו ועוזבת אותו אחרי חמישה פוסטים, עשר דמויות או מאה ועשרים עמודים.
יש לי עכשיו קוראים. לא המון, אבל הם שם. אני צריכה לנצל את המומנטום. קל לקבל חשיפה כשפתאום יש קהל. האינטרנט הזה הוא כלי יעיל.

לזכותי ייאמר שהייתי עסוקה.
נכון כתבתי בפוסט הקודם שאני צריכה שינויים?
אז כמו בכל קיץ, קיבלתי את השינויים שלי.
בחודש-וקצת האחרונים הספקתי להחליף חוג לימודים (פילוסופיה בהיסטוריה של המזרח התיכון), לעזוב את העבודה ולחזור כעובדת במחלקה אחרת, לעבור לא אחת, כי אם שתי דירות, למחול קצת על הגאווה שלי, להתגאות קצת בדברים שלא חשבתי שאתגאה, להכיר אנשים נפלאים, להיפרד מאנשים נפלאים לא פחות.
ולהיות שיכורה. מאוד מאוד שיכורה.

אני לא יודעת למה זה, אבל דברים כאלו תמיד באים במטחים. זה אופף אותי מכל כיוון, עד כדי כך שאני כבר לא יודעת מה ומאיפה – ולפני שאני יודעת הכל נגמר. הפסקת אש. רגיעה. נשימה עמוקה.
שעמום.
ומה עכשיו?
עכשיו, אני מזכירה לעצמי, צריך לחיות. בצורה רגילה כזו, בלי יותר מדי עליות וירידות, כי הרי צריך לסיים את התואר מתישהו.
וסקס?
הפרייה מלאכותית? אני משרבבת חיוך עקום, נאנחת וחוזרת לרבוץ על הספה החדשה והצבעונית שלי.
שיהיה.


בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפות ל-79 עוקבים

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: