תחפושת מבריקה

אתמול (12.07.2011) עבר בכנסת חוק האוסר על "הימנעות במכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי, מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או איזור הנמצא בשליטתה".

יעני, אזרח הקורא לחרם על גוף או ארגון כלשהו, רק בשל היותו קשור למדינת ישראל או לשטחיה הכבושים, עובר על החוק. כלומר, מותר לנו להחרים קוטג' כי מחיריו עלו, אבל אסור לנו להחרים קוטג' כי תנובה היא חברה ישראלית.

כמובן, מה שכל אדם עושה בצנעת ביתו היא עסקו שלו. אף אחד לא הולך להיכנס לנו לתוך עגלת הסופר ולחקור מדוע אנחנו לא קונים חלבה של "אחווה" (תראו מה זה, זרקתי פה מחאה סמויה). יחד עם זאת, אם אצעק בריש גלי כי אינני קונה חלבה של "אחווה" משום שהיא מיוצרת בהתנחלויות מעבר לגבולות הקו הירוק, אוכל להיתבע לדין על ידי מנהלי מפעל "אחווה".

בעיני, החוק הזה הוא הקשקוש הכי מסוכן שקרה במדינה הזו מזה המון זמן.

למה מדובר בקשקוש? מדובר בקשקוש משום שאף אחד לא יאכוף את החוק הזה. לא על אזרחים פרטיים, בכל אופן. אני לוקחת פה סיכון, אבל יש לי הרגשה שאף אחד לא יתעניין במיוחד במה שאני כותבת בבלוג שלי. עם אקדמאים הקוראים לחרם אקדמי יש לי הרגשה שאף אחד לא יעז להתעסק – וגם קבוצות פייסבוק לא יצונזרו. שוב, אל תתפסו אותי במילה. ספקולציה בלבד, כמובן.

זה לא השיט, זו השיטה

קודם כל, בניגוד לשמועה הרווחת בשמאל הישראלי, החוק לא מכיר בגדה המערבית (שמאלניות טובות לא יאמרו יו"ש) כחלק אימננטי במדינה. אפשר להירגע עם הקריאה כי זוהי הכרזה חד-צדדית, סמולנים שלי. זו הייתה הערת שוליים. אני טהרנית של סמנטיקה, מה אעשה.

כאשר המדינה אוסרת על חרם כלכלי, תרבותי ואקדמי על עצמה ועל מוסדותיה, כמו גם כמחאה על פעולה כזו או אחרת שלה, למעשה נאמר דבר מאוד פשוט. אסור לכם להשתמש בכלים שלכם כאזרחים, כאנשי תרבות או כאקדמאים, בשביל להעביר ביקורת פוליטית. זהו תקדים מסוכן. כמעט כמו ניסיון של ממשלת הימין לגשש. כמה רחוק נוכל ללכת בלי שיתנגדו לנו. נצליח פה? סבבה, נזרוק עוד משהו קטן בחודש הבא.

חרם הוא לא האישו. התקדים הוא האישו.

כהערת ביניים אציין כי נתניהו וברק נמנעו מלהגיע למליאה. לפי Ynet מקורבי נתניהו מסרו כי "הוא נעדר מההצבעה כי החוק הלך צעד אחד רחוק מדי". זה מצחיק, כי אני חשבתי שזו הסיבה להצביע "לא".

אסור לנו למחות בהיבט הכלכלי, התרבותי והאקדמי. אילו עוד כלים יש לנו, כבני אדם פרטיים, כדי למחות?

אנחנו יכולים לצעוק, אנחנו יכולים לשיר, אנחנו יכולים לפעול בזירה הפוליטית, אנחנו יכולים להתארגן. אתמול ציוץ אחד של @הקבוק, כמעט לא מכוון, הוביל להתארגנות אינטרנטית מהירה. בחצות הליל התחילו לנהור אנשים לכיכר. הגיעו מעל מאה איש תוך שעה וחצי.

אז אולי עדיין נשארו בנו כוחות להילחם.

מי שמעוניין לעזור, לשמוע על הפגנות, להביע דעה, מוזמן מאוד להגיב כאן – או לשלוח לי מייל ל- galchs@gmail.com .

אנחנו עוד לא מדינה פאשיסטית. אם נעצור את זה כאן, גם לא נהיה. בואו נראה שאנחנו קיימים.

לאחרונה מרבית הקריאה שלי מורכבת מביוגרפיות. ביוגרפיות של אמנים, סופרים והוגים שאני מעריכה ואוהבת, ביוגרפיות של אנשים מעניינים שידעתי עליהם רק מעטה, ביוגרפיות של אנשים עליהם מעולם לא שמעתי. אני מניחה שנוח לי להישאר בעולם הביוגרפיות, אולי כי אני-עצמי לא כתבתי פרוזה מזה זמן רב כל כך, אולי כי חיי שלי מעיקים עלי – ונעים ללכת לאיבוד בחייהם של אחרים.

בעבר ביוגרפיות נהגו להיכתב לאט. שכבות קולפו בעדינות, לחשיפת תמונה שלעד תישאר חלקית. מכתבים, הקדשות, חצאי תיעודים וחצאי היכרויות, כולם יחד מתאחדים ליצירת פורטרט בו הצבעים מהוסים. דמותו של אדם אינה עובדה מוגמרת, לעולם לא. ככל שרבים הפרטים הקטנים כך נעשית התמונה מטושטשת יותר. כציור של אשר, בו מדרגות רק מובילות לעוד מדרגות.

תכנים ריקים מתוכן

את הרקע לביוגרפיה שלי אני לא חדלה מלהכין, כמו מרבית בני ובנות דורי. אני מתעדת אותה בשורות קצרות, מעוררות חיוך רגעי ומתמוססות ברגע שלאחר מכן. אני מצלמת רגעים קטנים, מרגשים, שהיו נשארים שלי בלבד אלמלא כן. אני מעדכנת על מקום הימצאי בתקווה לזכות בתואר הנכסף של רשות העיר ב<בר חסר משמעות כלשהו>. אני חולקת קטעים שקראתי ומחשבות שחשבתי. הכל מתועד, שלא יברח חלילה מעיני הביוגרפים.

הדבר היחידי ששכחתי הוא ליצור חיים שיהיו ראויים לתיעוד.

כעולם נמלה

לדאבוני, רק על עצמי לספר אני יודעת.

לא רציתי בכך. רציתי לספר את עולמם של אחרים. לכתוב אותו לתוך דפים בהם אהיה נוכחת רק מעת לעת. להיעלם בתוך דימויים ושורות חסרות. והנה הצר עלי עולמי, התהדק סביבי, עד כי נותרתי במאית של הצגה ללא שחקנים. הבימוי הפך למשחק וההצגה הפכה למונולוג. הביוגרפיה שכתבתי הפכה לאוטוביוגרפיה, אודות חיים שאינם ראויים להעלותם על הכתב. אין זה הולך ליהפך ליללה בכיינית על ריקנות חיי. האמת היא, שמרבית החיים ריקים הם. דברים מועטים ראויים להעלאה לכתב. אנשים מועטים ראויים לתיעוד.

עבודתם של ביוגרפים הינה כנראה הקשה ביותר שישנה. ביוגרפים תפקידם להבחין בניואנסים. תפקידם להבחין באיור זעיר בפינתו של מכתב, באזכור קטנטן לאדם כלשהו, בעמוד מקופל בספר שנקרא לפני שנים רבות.

אני מקלה על אנשים למצוא אותי ומזדהה בכינוי אחד בלבד. מספיק להם להקישו במנוע חיפוש כזה או אחר והרי אני שם. ממלאת את העמוד הראשון מראש ועד עקב. שמי ערום אנכית, בשורות על גבי שורות. אני מסבירה בעצמי, בפרטי פרטים, את כל הניואנסים. כל הזמן. העניין בניואנסים הוא שככל שיש יותר מהם, התמונה אינה רק נשכחת, אלא הופכת כמעט חסרת משמעות. למן הרגע שהחיים החלו נמדדים במשפטים קצרים וקליטים המתעדים אותם, הרי שאבד הכלח על פסקאות, שלא לומר פרקים. איחוד המשפטים הללו אינו יוצר פרק. רק בליל מסורבל של סעיפים.

כשאתה היית נקודה ואני מקף

לעיתים אני מוצאת עצמי מחשבת רגע קיים בסימני פיסוק. מנסה לחשוב היכן תתחיל הפסוקית, היכן יסתיים המשפט. למה אוכל לתעל אותו. אני מנסחת במהירות וממהרת לעדכן. שלא אשכח. השכחון יגזול ממני, חלילה, גיחוך אינטרנטי אחד נוסף מאנשים שפעם נהגתי להכיר והיום אנו אך קהל האחד לשני. הדברים חדלים להיות עצמם והופכים לשבריר של עצמם. לרגעים אד-הוק. התיעוד מיידי כל כך שאיכשהו מושאם נשכח. הופך חסר משמעות. סיפור ללא סיפור.

לביוגרפים שלי יהיה קל. הכל יימצא שם. ניואנסים על גבי ניואנסים. הם לא ייאלצו לחפש איורים בפינתם של מכתבים, משום שכך או כך, הכל מוקלד ומקוטלג בסדר מופתי בתיבת הדואר האלקטרוני שלי. הם ימצאו עלי כל פרט קטן.

חוץ מאותי. אני כבר מזמן לא שם.

When I pronounce the word Future"

.he first syllable already belongs to the past

When I pronounce the word Silence

.I destroy it

When I pronounce the word Nothing

".I make something no non-being can hold

זהו פוסט שלא יפנה לכל האנשים. יתרה מכך, הוא לא יפנה לרובם. אנשים שאינם בטוויטר ואינם מבינים את המדיום – יכול להיות שתרצו לסגור את הטאב הזה – ויכול להיות שתרצו להחכים.

את הפוסט אני כותבת בתגובה למאמרו של ארד אקיקוס, כפי שפורסם אתמול בYnet. בכתבה מתאר אקיקוס את הטוויטר כמדיום גווע, שאיבד ממטרתו. קהילת הטוויטר הישראלית, קובע ארד, עברה מטאמורפוזה. קהילה שמטרתה הייתה לייצר תכנים איכותיים הפכה לזירת היכרויות ותכנים בנליים.

קהילת הטוויטר, בעיני, לא עברה מטאמורפוזה, משום שמלכתחילה המדיום לא נועד להיות מדיום קהילתי.

לטוויטר הצטרפתי אני לגמרי במקרה, בסביבות פברואר דאשתקד. חברה וצייצנית סיפרה לי על המדיום – והרעיון שאוכל לשפוך לתוך קהל של אנשים זרים מרמורים, תובנות ושנינויות, ב-140 תווים ומטה, בלי שום מחויבויות מלחיצות שישנן בטקסט ארוך, קסם לי.

בחודשים הראשונים לציוציי לא היה לי מושג איך זה עובד. היה לי מספר עוקבים דו-ספרתי (שנחשב לבזוי למדי בקרב צייצנים ותיקים) במשך פרק זמן בלתי-מבוטל, לא תיקשרתי עם המעטים שכן היו שם – ויתרה מכך, רק כארבעה חודשים בתוך המדיה הבנתי שיש בממשק אפשרות לראות את תגובותיהם של אנשים [לצייצנים חדשים אציין כי הטוויטר החדש הרבה יותר יוזר-פרנדלי מהישן]. האמת היא שזה גם לא במיוחד עניין אותי. אהבתי לדעת שיש לי עוקבים חדשים, אהבתי לקרוא את ציוציהם של נעקביי – והדבר הסתכם בזאת מבחינתי. תמיד רציתי לעבוד כעיתונאית, לא היו לי קשרים בעולם התקשורת (כיום גם אין לי קשרים ואני גם מובטלת, אבל תיאורטית), ידעתי שיש שם עיתונאים. היה נראה לי מספיק.

כתיבה גרועה, היא בכל מקום

אי אפשר לצפות לתוכן איכותי מכל אחד – וגם לא שכל אחד יתעניין בכל ספקטרום הנושאים. לכן טוויטר הוא מדיום של קריאה – ולא של חברים. לכן הוא לא דו-צדדי. חלק מנעקביי האהובים ביותר הם כאלו שאינם עוקבים אחרי – ואני חושבת שזה יותר מבסדר. לא כולם מצופים להתעניין בחיי הסוערים [להלן ציוץ אופייני].

הבעייה החלה ברגע שטוויטר הפך למדיום חברתי ולא מדיום כתוב. ברגע שאני נאלצת לקרוא את להגיהם של מאתיים איש, רובם אינם מעניינים אותי, רק משום שאם אפסיק לעקוב הם ייעלבו. בגלל שאני כבר מכירה את הפרצופים וכבר קשקשנו בהודעות פרטיות – ולא נעים.

אני, שתדעו, אמנם נוכחת בסיטואציות הנמצאות על קו התפר בין משעשע לבין מביך, בהן עוצרים אותי ברחוב ושואלים אם זו אכן אני, "גלחס מהטוויטר", אבל מעולם לא הייתי חלק מ"קהילת הטוויטר". אני מלקטת לי אנשים בודדים שנראים לי מעניינים מספיק ונמנעת ממפגשים המוניים. זה פשוט לא האופי שלי.

ועדיין, לא נעים לי להפסיק לעקוב. לאנשים שכן אקטיבים באותה קהילה אזוטרית נעים עוד פחות.

לאחרונה אני משתדלת להפסיק לעקוב אחר אנשים שאני מרגישה שהורסים לי את התכנים המעניינים אותי. לא כי הם אינם אנשים נחמדים, לא כי לא אשמח לשבת איתם לקפה, אבל בגלל שאנחנו לא תופשים את מהות התוכן באותה צורה. לפעמים אני מקבלת על כך הודעות נזעמות מאותם 'מאונפלים', לפעמים הדבר עובר בשקט – ולפעמים פשוט אין לי אומץ.

בעיני, מות קהילת הטוויטר הישראלית לא התחיל ברגע שהצטרפו צייצנים חדשים, כפי שטען ארד, אלא ברגע שהטוויטר החל להפוך לקהילה. ברגע שמשתמשים הפסיקו לקרוא את ה"פיד" (רצף ציוציהם של הנעקבים) שלהם, אלא פשוט לחלוף על פניו בשעמום, משום שלפחות מחצית מהתכנים הם תכנים שלא נעים לא לצרוך. כאילו שבשביל לפתוח מכתב מהבנק תיאלצי לקרוא את כל מאתיים הפלאיירים שהצטברו בתיבת הדואר שלך, עד לאותיות הקטנות ביותר.

קהילת הטוויטר לא מתה, כי היא מעולם לא נועדה לחיות. טוויטר, לפי תפישתי אותו, תמיד נועד להיות מדיום חברתי שאינו חברתי. בשביל להביט בייאוש על כמות בלתי נדלית של תוכן שלעולם לא אספיק לקרוא מספיק לי להסתכל בסילבוסים של שנת הלימודים הנוכחית. מהפיד שלי אני רוצה ליהנות.

אם הטוויטר הוא, כפי שטען ארד, עץ הנופל באמצע היער, זה די מצחיק לנסות להחיות אותו. ניסיתי למצוא משהו ביוטיוב של איזה אמריקאי שכבר עשה את זה קודם, אבל לא מצאתי. דמיינו שראיתם איש שמן מנשים עץ מפה לפה.