תחפושת מבריקה

בימים אלו עומדת לעלות בוועדת שרים לענייני חקיקה של הכנסת הצעת חוק שיזמה ח"כ אורית זוארץ (קדימה) המכונה "חוק הפללת הלקוח". באם תעבור, תהיה תעשיית המין לא חוקית – וצרכני הזנות עבריינים.

זהו נושא כאוב וקרוב ללבי. הפרה הקדושה שלי, אם תרצו. לרוב אני נמנעת מכתיבה עליו, משום שעצם הדיון על לגיטימיות הזנות מכאיב לי, כמעט פיסית.

במשך כחצי שנה התנדבתי עם נשים הנמצאות במעגל הזנות. בדרג התחתון ביותר של המעגל, זה שרובן ככולן של הזונות עתידות להגיע אליו בשלב זה או אחר – דרות הרחוב, אלו שעומדות, ערומות למחצה, בשדירות הר-ציון בלילות. חלקן מחוסרות שיניים, חלקן רזות להחריד. כולן צורכות סמים קשים. הירואין אם ידן משגת, חגיגת אם אתרע מזלן. את גופן הן מוכרות בעבור כעשרים שקלים ללקוח. כן, 20 שקל. לקוחות טובים במיוחד ישלמו 40. לקוחות גרועים במיוחד יכו אותן וישדדו אותן לאחר הזיון.

האלמנטים המובהקים ביותר בחייה של זונת-רחוב הם הבדידות וחוסר ההערכה העצמית. אחת מהחוסות נהגה לשאול אותי מדי פעם בפעם בזלזול מדוע אני טורחת להגיע לשם, מדוע אני לא מתנדבת עם ילדים – עם מישהו שיש לו תקווה כלשהי. נסיבות מצערות שלא היו תלויות בי אכן הביאו אותי להפסיק את ההתנדבות שם לאחרונה, אבל תמיד חזרתי על אותה תשובה – גם לך יש תקווה, אם תרצי בה. היא בדרך כלל הייתה מגחכת מעלי. זורקת חיוך שהסמים איכלו, מציתה סיגריה ונזרקת על אחת המיטות.

חישוב זהיר ביותר מגלה שישנם בישראל לפחות מיליון מקרים של צריכת מין עבור כסף בחודש. מיליון בחודש. חישובים זהירים פחות יוסיפו עוד 50% למספר הזה. תעשיית הזנות, בלי להחשיב פורנוגרפיה וחשפנות, מגלגלת בישראל כ-2.4 מיליארד שקלים בשנה.

מרבית הזונות התחילו למכור את גופן עבור כסף בסביבות גיל 14. בין 70-90 אחוזים מהן סבלו מגילוי עריות בילדותן המוקדמת. לפי ההערכות, כ-90 אחוזים מהזונות נשלטות בידי סרסורים, שמכים אותן, לוקחים יותר ממחצית מכספן ומכריחים אותן לשכב עם בין 10-15 לקוחות בלילה. בתמורה הם מעניקים להן הגנה ודיור. לנשים אותן אני הכרתי לא היה סרסור. הן לא היו שוות את ההשקעה. הן זכו לשמור את כספן המועט בדקות הספורות עד שקנו מנה נוספת, ובתמורה משלמות על כך בחטיפת מכות, בשוד ובאונס.

הלקוחות באים מכל שכבות החברה. עשירים, עניים, חילונים, דתיים, ערבים, יהודים. כל פנטזיה מינית חולנית וסאדיסטית ניתנת לרכישה מהירה. מחקרים בעולם מראים כי כ-82% מהנשים והנערות במעגל הזנות מותקפות פיסית, 55% מהתקיפות הללו מבוצעות על ידי לקוחות. הן נאנסות בשיעור של פי 200 ויותר מהשיעור באוכלוסיית הנשים הכללית.

יש רגע אחד שרודף אותי בחלומותיי. אחת החוסות הייתה בתהליך גמילה מסמים. עכשיו, המוסד לביטוח לאומי מעניק קצבה לנרקומנים – סכום זעום, של כאלף שקל בחודש – אבל הוא לא מעניק קצבה לדרי רחוב שאינם צורכים סמים. האישה המדוברת לא הייתה עוד זכאית לקצבה שקיבלה כנרקומנית, והיו כחודשיים בהם נאלצה להמשיך למכור את גופה, עד שקיבלה קצבה מביטוח לאומי מתוקף התוכנית אליה שובצה. החודשיים שבין לבין היו סתם עניין ביורוקרטי פעוט. שום דבר שצריך חלילה להטריד ממנוחתם את פקידי משרד הרווחה.

בדמעות סיפרה לי אותה חוסה על הכאב האיום שבזנות ללא סמים. הזונות האחרות, שישבו סביבנו, הנהנו בהסכמה. היא סיפרה לי שבכל פעם שנוגע בה לקוח היא מרגישה כאילו היא נאנסת. היא עומדת בכביש ומתחננת שיאנסו אותה, כדי שתוכל לקנות חפיסת סיגריות וסנדוויץ' בתחנה המרכזית. הסמים, כך סיפרה לי, מקהים את התחושה הזו. שאר הנשים הנהנו. "עכשיו", אמרה בכאב, "העבודה הרבה יותר קשה".

אתם תעלו את טיעון המיסוד. אני יודעת שתעלו אותו. מקדימה תרופה למכה. בואו נדבר על הולנד.

הזנות ממוסדת בהולנד מזה עשור. כיום, הבינו השלטונות כי טעו. רוב הזונות אינן נרשמות ככאלה, הן עקב הסטיגמה (למרות המיסוד, תתפלאו לדעת, איש לא יספר בגאון שבתו זונה), והן עקב חוסר רצונן לשלם מסים. את הסוגייה האם כללי השוק צריכים להיות תקפים כאשר מדובר בסקס, ובגופה של אישה, תכריעו בעצמכם. המיסוד, כך לפי גורמים רשמיים בהולנד, גרם להגברה משמעותית של מוקדי הפשיעה. הוא יצר רשתות הלבנת הון, והפך את הולנד למוקד סחר בנשים. מימדי הזנות בהולנד בעשר השנים האחרונות גדלו באופן משמעותי לעומת מדינות כמו שבדיה, בהן צריכת זנות אינה חוקית. בשנים האחרונות מונהג באמסטרדם עצמה פרויקט 1012, במסגרתו רוכשת העירייה בתי בושת והופכת אותם לגלריות לאמנות שוליים – וזאת בעקבות הצהרות מפורשות שהשמיע ראש העיר אמסטרדם, לפיהן מיסוד הזנות גרם להגברת הפשע והסחר בנשים.

מיסוד הזנות הוא לא רק לא מוסרי, אלא גם נותן יד חופשית לפשע מאורגן.

על פי דו"ח שפרסמה שבדיה בשנת 2010, לחוק הפללת הלקוח במדינה היה אפקט מיידי של הפחתת זנות הרחוב ב-50%. תאמרו, מרבית הלקוחות נסעו לדנמרק השכנה, בה הזנות חוקית, על מנת לבצע את זממם. יכול להיות שתהיו צודקים. לחלק מהגברים, עם זאת, זה גרם להבין שיש פה משהו לא בסדר. שלא ניתן לסחור, ולהפעיל את עקרונות השוק החופשי, על גופן של נשים ועל איברי מינן. יש פה אמירה ציבורית, בראש ובראשונה. כמדינה, כציבור, אנחנו מתנגדים להפיכת בני אדם לסחורה. אנחנו מתנגדים לסחר באיברי מין, בדיוק כמו שאנחנו מתנגדים לסחר באיברים פנימיים – ובדיוק כמו שאנחנו מתנגדים לסחר בעבדים.

הצעת החוק הזו עומדת עכשיו לסדר היום. במידה ותעבור, תקבע שנשים אינן מוצר העובר לסוחר, ותיצור תקדים חיוני. זו המשימה שלנו כאזרחים, פמיניסטים ובני אדם לקדם אותה. שלחו מיילים לחברי כנסת, כתבו על הנושא, קראו טקסטים. רוצים לעזור? הצטרפו לפרויקט עד 119, בכדי לקדם את הצעת החוק. לא נדרש מכם אפילו לצאת מהבית, רק לשלוח מיילים לחברי כנסת ולשרים.

אל תתנו יד לאונס.

אתמול (12.07.2011) עבר בכנסת חוק האוסר על "הימנעות במכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי, מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או איזור הנמצא בשליטתה".

יעני, אזרח הקורא לחרם על גוף או ארגון כלשהו, רק בשל היותו קשור למדינת ישראל או לשטחיה הכבושים, עובר על החוק. כלומר, מותר לנו להחרים קוטג' כי מחיריו עלו, אבל אסור לנו להחרים קוטג' כי תנובה היא חברה ישראלית.

כמובן, מה שכל אדם עושה בצנעת ביתו היא עסקו שלו. אף אחד לא הולך להיכנס לנו לתוך עגלת הסופר ולחקור מדוע אנחנו לא קונים חלבה של "אחווה" (תראו מה זה, זרקתי פה מחאה סמויה). יחד עם זאת, אם אצעק בריש גלי כי אינני קונה חלבה של "אחווה" משום שהיא מיוצרת בהתנחלויות מעבר לגבולות הקו הירוק, אוכל להיתבע לדין על ידי מנהלי מפעל "אחווה".

בעיני, החוק הזה הוא הקשקוש הכי מסוכן שקרה במדינה הזו מזה המון זמן.

למה מדובר בקשקוש? מדובר בקשקוש משום שאף אחד לא יאכוף את החוק הזה. לא על אזרחים פרטיים, בכל אופן. אני לוקחת פה סיכון, אבל יש לי הרגשה שאף אחד לא יתעניין במיוחד במה שאני כותבת בבלוג שלי. עם אקדמאים הקוראים לחרם אקדמי יש לי הרגשה שאף אחד לא יעז להתעסק – וגם קבוצות פייסבוק לא יצונזרו. שוב, אל תתפסו אותי במילה. ספקולציה בלבד, כמובן.

זה לא השיט, זו השיטה

קודם כל, בניגוד לשמועה הרווחת בשמאל הישראלי, החוק לא מכיר בגדה המערבית (שמאלניות טובות לא יאמרו יו"ש) כחלק אימננטי במדינה. אפשר להירגע עם הקריאה כי זוהי הכרזה חד-צדדית, סמולנים שלי. זו הייתה הערת שוליים. אני טהרנית של סמנטיקה, מה אעשה.

כאשר המדינה אוסרת על חרם כלכלי, תרבותי ואקדמי על עצמה ועל מוסדותיה, כמו גם כמחאה על פעולה כזו או אחרת שלה, למעשה נאמר דבר מאוד פשוט. אסור לכם להשתמש בכלים שלכם כאזרחים, כאנשי תרבות או כאקדמאים, בשביל להעביר ביקורת פוליטית. זהו תקדים מסוכן. כמעט כמו ניסיון של ממשלת הימין לגשש. כמה רחוק נוכל ללכת בלי שיתנגדו לנו. נצליח פה? סבבה, נזרוק עוד משהו קטן בחודש הבא.

חרם הוא לא האישו. התקדים הוא האישו.

כהערת ביניים אציין כי נתניהו וברק נמנעו מלהגיע למליאה. לפי Ynet מקורבי נתניהו מסרו כי "הוא נעדר מההצבעה כי החוק הלך צעד אחד רחוק מדי". זה מצחיק, כי אני חשבתי שזו הסיבה להצביע "לא".

אסור לנו למחות בהיבט הכלכלי, התרבותי והאקדמי. אילו עוד כלים יש לנו, כבני אדם פרטיים, כדי למחות?

אנחנו יכולים לצעוק, אנחנו יכולים לשיר, אנחנו יכולים לפעול בזירה הפוליטית, אנחנו יכולים להתארגן. אתמול ציוץ אחד של @הקבוק, כמעט לא מכוון, הוביל להתארגנות אינטרנטית מהירה. בחצות הליל התחילו לנהור אנשים לכיכר. הגיעו מעל מאה איש תוך שעה וחצי.

אז אולי עדיין נשארו בנו כוחות להילחם.

מי שמעוניין לעזור, לשמוע על הפגנות, להביע דעה, מוזמן מאוד להגיב כאן – או לשלוח לי מייל ל- galchs@gmail.com .

אנחנו עוד לא מדינה פאשיסטית. אם נעצור את זה כאן, גם לא נהיה. בואו נראה שאנחנו קיימים.

בשבוע האחרון כולם עוסקים במחאה הידועה בשם הספק אוהד – ספק לועג, "מחאת הקוטג'".

הרבה נאמר על אותה מחאה. נאמר עליה שהיא פופוליסטית, מגוחכת, מרחיקה את עיני הציבור מהנושאים החשובים. נאמר שזו כולה גבינה. חתרנים אמיתיים התגאו בכך שהם קנו קוטג', כי להם יש מספיק מודעות חברתית לנושאים החשובים באמת.

אני שתקתי. כשאין לי מה לומר, אני משתדלת לשתוק. לא קניתי קוטג', שאני ממילא לא קונה כבר שנים ורק מתפנקת מדי פעם כשאני נוסעת להורים – זה באמת יקר מדי – ושתקתי.

את השתיקה שלי בנושא מפירה ההתבטאות המגוחכת של נתניהו, כפי שפורסמה היום בצהריים ב-Ynet, תחת תת-הכותרת, "ניצחון נוסף למחאת הקוטג' ".

נתניהו, בדרכו חסרת עמוד השדרה, מכריז על דרך התמודדות חדשה עם האמרת מחיריהם של מוצרי החלב – ייבוא מוצרי חלב זולים מחו"ל – וחסל!

בשביל להבין את גודל הבדיחה, על חשבוננו, יש להבין מספר דברים בסיסיים על מיסוי.

אני, כרובנו, הייתי בורה לחלוטין בנושא, עד החודשים האחרונים ממש. ידעתי שלפעמים משלמים מיסים, שאני לא מרוויחה מספיק בשביל שיגבו אותם, שמזה מתנהל תקציב המדינה. האמת שגם לא התעניינתי בנושא במיוחד. קל להתעלם ממנו, במיוחד במדינה שאוהבת להשאיר אותך בורה.

לא אתיימר להיות כלכלנית דגולה. לא אעניק לכם פה ניתוחים כלכליים מפורטים. לא ארעיף עליכם נתונים. את רובם יש לי, אני אוספת אותם כבר שבועות ואשתמש בהם לפוסט אחר, ארוך ומפורט יותר, אבל התחושה היא תחושת בהילות. תחושה שאם לא נבין עכשיו, ממש עכשיו, מה קורה, זה כבר יהיה מאוחר מדי.

המיסים הללו שאנו משלמים

ישנם שני סוגים של מיסים, המהווים את הנתח הארי מתקציבה של מדינה – מיסוי ישיר ומיסוי עקיף. מיסוי ישיר הוא מס הכנסה. ברי המזל שבנו מכירים ושונאים אותו, חסרי המזל ביננו לא מגיעים למשכורות מתוכן צריך לשלם אותו. שיעור מס ההכנסה מדורג באופן פרוגרסיבי. בפשטות – ככל שאתה מרוויח יותר, כך אתה משלם אחוזים ניכרים יותר ממשכורתך לרשות המיסים. בשנים האחרונות מדיניות הממשלה היא להוריד את מס ההכנסה.

אז ההכנסות ממס ההכנסה יורדות, אבל תקציב המדינה לא הצטמצם, ואף גדל. מנין אנו משלמים אותו?

וכאן נכנס לתפקיד המיסוי העקיף, זה שמשפיע על כולנו.

מיסוי עקיף הוא המיסוי שמוטל על מוצרים. על כל מוצר, החל ממכונית וכלה בקוטג'. והוא במגמת עלייה. תלולה. זה אומר שלמעשה בעוד שמס ההכנסה יורד, מחירם של כל המוצרים עולה.

חברה ופערים

ובכן, הגיע הזמן להשתמש במספרים. לצורך הסברת הנושא, אשתמש במקרי הקיצון.

פלוני מרוויח 1,000 שקל בחודש. אלמוני מרוויח 200 שקל בחודש. שניהם חיים מלחם וקוטג'. אלו עולים 50 שקל בחודש.

כאשר מס ההכנסה גבוה ואין כלל מיסוי עקיף, משלם פלוני 50% מס הכנסה. כלומר, יש לו 500 שקל נטו בחודש. על לחם וקוטג' הוא משלם 50 שקל – ונותר עם 450 שקל בחודש.

אלמוני התפרן אינו משלם מס הכנסה כלל. הוא משתכר 200 שקל נטו בחודש – ומוציא 50 שקל על לחם וקוטג'. נותרים לו 150 שקלים בחודש.

כל שאר הכסף הולך לחסכונות. לפלוני 450 שקלים בכיסו, לאלמוני 150 שקלים. כלומר, פלוני חוסך פי שלוש יותר מאשר אלמוני.

הפער בין חסכונותיו של פלוני לאלו של אלמוני עומד על 200%.

לעומת זאת, כאשר אין כלל מס הכנסה והמיסוי העקיף גבוה, משתכר פלוני 1000 שקלים בחודש. המיסוי העקיף יכפיל את מחיר הלחם והקוטג', כך שישלם פלוני 100 שקלים על מזונו. הוא יוותר עם 900 שקלים בחודש.

אלמוני יוציא גם הוא 100 שקלים על לחם וקוטג', אך יוותר עם 100 שקלים בלבד.

לפלוני 900 שקלים בכיסו, לאלמוני 100 שקלים. כלומר, פלוני חוסך פי תשע יותר מאשר אלמוני.

הפער בין חסכונותיו של פלוני לחסכונותיו של אלמוני עומד על 800%.

המצב בישראל 2011 קרוב יותר למקרה השני מאשר למקרה הראשון. קרוב מדי.

קוטג' .VS קממבר

אנחנו כבר לא מדברים על מותרות. אנחנו מדברים על הישרדות. ואנחנו מצליחים לשרוד, איכשהו.

אבל אתם יודעים מה, אנחנו לא צריכים רק לשרוד.

אנחנו יכולים להרשות לעצמנו חיי מותרות. השקל הוא אחד המטבעות היציבים והחזקים בעולם. התעשייה בישראל היא עצומה. ואנחנו בקושי חיים.

נתניהו מדבר על מחיריהם של מוצרי חלב, כאילו לאלו אין שום קשר למדיניות. זה לא אנחנו, זה הם. מגדלי הפרות החמדנים האלו.

אבל זו הכל מדיניות. הכל.

בתוך כל הרטינות הבלתי פוסקות שאנו משחררים, אנחנו נוטים לשכוח שאנחנו הרוב. וגם לנו יש כיכרות. אולי הגיע הזמן שנצא מפייסבוק, נוריד כמה שכבות של ייאוש ושל ציניות – ונתחיל להבעיר את הכיכרות. כי זו לא רק גבינה, לעזאזל. אלו החיים שלנו.

הגיעו מים עד נפש – ואנחנו טובעים בשתיקה.

ולמרבה האירוניה, עוד קוראים לזה ניצחון.

המשרדים בהם אני עובדת ממוקמים עמוק בתוך מתחם הבורסה. העבודה היא מול לקוחות בינלאומיים, כך שהמוקד פעיל כמעט 24/7, בלב מתחם המין של גוש דן.

אני עובדת שם קרוב לשנה – ובשנה הזו השתנה הנוף, אך לא הליבה.

בעבר, לאחר השעה עשר בלילה, ניתן היה לראות זונות בכל מקום. הן היו מסתובבות ברחובות ומשדלות. לכל אחת היה צומת משלה. כבר הייתי מזהה את תווי הפנים שלהן. חלקן זרקו מבטים תוקפניים לעברי, חלקן חייכו כשחייכתי לעברן, חלקן הביטו ישירות אלי בלי לראות אותי בכלל. מגרש החנייה שמאחורי הבניין שלנו שימש כבית-בושת – וכדבר שבשגרה היינו יוצאים להפסקת סיגריה על הגג ורואים אקטים מיניים מתבצעים לנגד עיננו, ברכבים חונים. לפעמים היה שם רק גבר אחד, לפעמים מספר. לפעמים אחד היה אקטיבי והאחרים רק התבוננו, לפעמים כולם השתתפו בכך סימולטנית.

כשנחרדתי ואמרתי על כך משהו לקולגות שלי, הם אמרו שלפחות היא קיבלה על כך אקסטרה.

כיום, מספר חודשים מאוחר יותר, כבר נדיר לראות נשים משדלות ברחוב. מדובר במבצע שמבטא את הלך הרוח הכללי של רון חולדאי ושל צבי בר, להוציא את הפשע מאזורי המגורים.

לפשע, למקרה שתהיתם, השלום. הוא אכן יצא מאזורי המגורים. גם ברחוב הירקון בתל אביב נדיר לראות שידולים בימים אלו. זה לא אומר שהמצב השתנה. הדברים האלו לא פחתו כהוא-זה, הם פשוט כבר לא מטרידים את העוברים ושבים. שהרי בחורה מהוגנת שכמותי כבר לא צריכה לראות דברים כאלו. אין לי מה לפחד מאותן נשים חסרות מוסר. למי אכפת שהם ממשיכים להתרחש בתחנה הישנה, גרועים יותר מאי פעם?

וכך גם במתחם הבורסה. ההבדל היחידי הוא ששם העניין ממודר לחדרי מדרגות או לסמטאות אפלות. כל עוד זה לא מול העיניים של "אנשים כמוני" (קרי: משלמי הארנונה).

לפני מספר שבועות עזבנו את המוקד ביום שישי בשעה אחת-עשרה בלילה. המשמרת הזו כוללת כעשרה אנשים, כולנו מכירים זה את זה כמובן – ודלת הבניין הראשית נעולה תחת קוד כניסה.

ירדתי בליווי שני קולגות – ובכניסה לבניין ראינו בחור זר, בגילאי העשרים לחייו, סוחב ספה ישנה ומוכתמת בזרע ובטיפות דם זעירות.

שאלנו אותו מה לעזאזל הוא עושה בבניין שלנו – ואיך בכלל הוא נכנס.

הוא לא השיב.

יצאנו החוצה. אחד מידידיי התחיל את הדרך לביתו. אני וס'  נשארנו שם – והתקשרנו למשטרה.

לאחר המתנה ארוכה ומתן פרטים מייגע הסביר ס' למוקדנית את הסיטואציה. הסברנו כי הבניין נעול – וכי הוא נכנס ללא רשות. אני, בינתיים, השקפתי מבחוץ לתוך מגרש החנייה התת-קרקעי של הבניין וראיתי את הבחור הזר גורר את הספה לפינת המגרש.

ועכשיו – מה?

עמדנו באמצע הכביש השומם בלילה וחיכינו. וחיכינו. וחיכינו. הבחור בינתיים הספיק "להציע את המיטה" וישב על הספסל, עישן סיגריה באדישות. אני וס' השקפנו עליו. וחיכינו עוד קצת.

לאחר כעשרים דקות הגיעה ניידת. ציפינו שתעצור ליד הבניין שלנו, בכתובת שניתנה למוקדנית, אבל היא המשיכה לנסוע. אנחנו עמדנו מספר מטרים בהמשך הכביש – וס' ניגש לניידת ועצר אותה.

"אתם כאן בגלל הקריאה?"

-לא, לא קיבלנו קריאה.

"טוב, אז הבעייה שלנו…"

השוטר קטע אותו.

-אם קראתם אז תגיע ניידת. אנחנו לא מתעסקים בקריאות. אנחנו סיור. מישהו יגיע מתישהו.

ס', שבאופן כללי הוא בחור הרבה יותר שקול ורגוע ממני, שתק לשנייה.

אני, לעומתו, לא בחורה מנומסת במיוחד. בייחוד לא כשאני זועמת.

"אתם רציניים?! אתם באמת אומרים לנו שאנחנו צריכים להמשיך להשגיח על עבריין, סביר שסרסור או ע. סרסור, בגלל שאין לכם כח להתעסק בזה?! זו לא העבודה שלכם?! אז של מי היא? שלי?!"

בשלב זה הקול שלי עלה לטונים גבוהים למדי, הדציבלים עלו משמעותית והוריד שירשתי מאבותיי האלגי'ראים התנפח למימדי ענק. ייתכן שנאמרו שם מילים גסות יותר, אבל בכדי לשמור על חזותי המהוגנת לפי המפורט לעיל אבחר שלא לפרסם אותן בפלטפורמה זו.

השוטר שישב לצד הנהג משך בכתפיו, העניק לס' מבט של השתתפות בצערו, אותו מבט שאנחנו הנשים מכירות טוב כל כך, שעליו גדלנו. מבט שאומר שאין מה לעשות, ככה הן הנשים. תמיד חייבות להיכנס להיסטריה. לפעמים אנחנו, הגברים החכמים, צריכים פשוט לרצות אותן. כי לא את כל הנשים אפשר לקנות במאה שקלים ל-45 דקות.

ס' ראה את עיני הנשטפות בדם – ואחז במרפקי, מנסה להרגיע אותי. התנערתי ממנו.

השוטר חיפש באדישות את הקריאה שלנו. כמובן, אל תשכחו, שכל העניין מתבצע אל מול עיניו של אותו בחור עלום שם.

הוא מצא אותה.

-טוב, נטפל בזה.

הוא נסע מספר מטרים ברברס משועמם ועצר ליד הבחור.

אני רציתי להמתין לראות מה יקרה, אבל ס' אמר שהגיע זמננו ללכת. אנחנו לא יכולים לעשות עוד כלום.

למחרת בצהריים, כשהגעתי למשמרת של יום שבת, הספה עדיין עמדה שם.

לאף אחד לא אכפת מהנשים שעובדות על הספה הזו. הן בסך הכל בוחרות בכך, לא? בזכות נשים כמותן מיטב גברי ישראל יכולים להתנהל באופן נורמטיבי ושקול, בניגוד לנשים שביננו. קצת פורקן לאלימות ולסטיות. זה לא כאילו הן לא מקבלות על זה כסף.