תחפושת מבריקה

Posts Tagged ‘זוגיות

המון זמן לא כתבתי בבלוג הזה.

לא שבהתחלה הייתי כותבת בקביעות. מלכחילה הייתי יותר נפקדת משהייתי נוכחת, אבל לאחרונה עסקתי פחות בפוליטיקה ובענייני השעה – ונתתי דעתי לאותו עסק שהפיל כבר טובות ממני – בוי טראבל. או, בשפת הקודש, בחורים.

אמנם זהו לא בדיוק הסגנון שלי לכתוב על יחסים, בעיקר משום שהידע שלי בנושא דל ואמורפי, מבוסס בעיקר על עדויות שמיעה וכרוניקה של דיס-פונקציונאליות – אבל היי, אנחנו בעידן האינטרנט! לא צריך להבין בנושא בשביל לכתוב אודותיו, רק להוציא מספיק מהקרביים שלך החוצה. כישרון וידע זה הכי ניינטיז.

אבל לא בזאת עסקינן.

אפתח בוידוי. לפני מספר חודשים עברתי את גיל עשרים וארבע – ומעולם לא ניהלתי מערכת יחסים רצינית. הדבר לא נובע משנאה למונוגמיה או חוסר נאמנות, בעיה ספציפית עם בני המין הגברי, בני אדם או סקס. אז תשאלו למה. ובכן, אנאערף, לא יצא. אני תמיד מוצאת את עצמי עם בחורים לא נכונים, בסיטואציות לא נכונות, בזמן לא נכון.

לוקיישן לוקיישן לוקיישן

במשך שנים לא היה לי בית. כלומר, היה לי בית, במובן של מיטה ומקום להניח את הבגדים. אבל זה מעולם לא היה בית, כי תמיד רק תכננתי את עזיבתי – ותמיד עזבתי. בין אם פיסית ובין אם רק בראשי. אף פעם לא הייתי שם. הפליא אותי לגלות כי דווקא בתל אביב, העיר הזו שכולם אומרים שהיא מנוכרת וזמנית, מצאתי את הבית שלי. בין החום, עשן האוטובוסים, תרבות הצריכה, שכר הדירה הגבוה והניכור האורבני שלה, מצאתי גם חתיכה חסרה מהלב שלי. לא שזה אומר שהלב שלי שלם עכשיו, ממש לא. אבל התווספה לו עוד פיסה חשובה. עד שלא מצאתי בית לא יכולתי לחשוב על היקשרות לאדם אחר, כי היה לי ברור שארצה לנדוד עד שאמצא את המקום הזה, שהוא לגמרי שלי.

לבד בעיר זרה

כבר כמעט שנתיים שאני בבית. השנתיים האלו מוגדרות בעיקר על ידי האנשים שמקיפים אותי במהלכן. בכל פעם שאני מרגישה שהכל נורא – ואלוהים יודע שאני מרגישה ככה הרבה – אני חושבת עליהם. אני מלקטת, בזהירות וביעילות, אנשים מקסימים שאני מרגישה בת מזל שהם בחיים שלי. עם כל אדם חדש שנוסף אני מתירה לעצמי לקלף עוד שכבת מגן שהעמדתי עוד לפני שנים מפני העולם – והופכת פחות קוצנית וציניקנית למראה – ויותר רגשנית ופגיעה, כי פתאום יש לי שכבות מגן בדמות אנשים נהדרים.

ויחד עם זאת, מין אין.

תבנית נוף מולדתַה

לראשונה בחיי אני מרגישה מוכנה לבן-זוג. אני יותר מחבבת את עצמי, את המקום שלי בחיים ואת העולם – והייתי רוצה לחלוק אותו עם מישהו. בחוסר יכולתי לשקר, אני ספר פתוח. אני בוחרת להדגיש במרקר חלקים מסוימים ולהציג אחרים באופן דהוי, אבל הכל שם. העבר שלי, העתיד שלי, כולם שם. כל שאלה שאישאל תיענה בגלוי. לפתע אני נוכחת לגלות שהיסטוריית החיים שלי, בה אני לא מתביישת לראשונה בחיי, מביכה אחרים. וכשאני אומרת אחרים, אני מתכוונת לגברים. שהרי אם עד היום לא הייתי רצינית, כנראה שלעולם לא אהיה. אני נוצקת בתודעתם לתוך תבנית משונה – וכשאני אומרת משונה אני מתכוונת לשרלילית – שאין לה ולו דבר עם מי שאני. אני נתפשת כתבנית נוף מולדתה של מישהי אחרת.

לייק א נון-וירג'ין

ניסיון, אין מה לעשות, רוכשים דרך הרגליים, אבל המגפיים האלו לא הולכים לשום מקום, לעזאזל. בניסיוני לא להסתיר את העבר אני נוצקת על ידי בחורים לתוך תבנית חדשה. תבנית של בחורה מעופפת, חסרת אחיזה במציאות, שרק מחפשת ריגושים זולים ומהירים. כל ניסיון שלי להציג דמות אחרת נידון לכישלון. בת עשרים וארבע ללא היסטוריה של קשרים רציניים זה הרווקה בת שלושים החדש. אמנם בארזים לא רק נפלה שלהבת, אלא שהם גם נתקפו במכת כנימות, אבל אני ללא ספק אזוב קיר. כן אמרה התבנית.

סאמק עם התבניות שלכם, בסדר?

הרשו לי להציג בפניכם תבנית שונה. תבנית של רווקה נצחית, שהיא גם לא בוגדנית. היא מסוגלת לנהל שיחות נוקבות אודות פוליטיקה ושיחות משועשעות אודות סקס ובה בעת לאפות עוגת שמרים בתזונה. היא מסוגלת לאהוב עד מוות את החתולה שלה וסימולטנית לחלום על איך יום אחד זו תשחק עם הילדה שלה. היא מסוגלת לגור בתל אביב ולפנטז על חצר ושיחי עגבניות. היא מסוגלת להיות סרקסטית ולעשות דברים משוגעים ובאותו זמן להיות רומנטיקנית ונאמנה. זוהי תבנית כדורית. ללא קצוות, ללא כמויות מדויקות. תבנית ללא תבנית.

חיים לא נשפטים רק לפי המאפיינים שלהם. החיים האמיתיים נכתבים בין השורות.

אני לא יודעת איך הכל נגמר בסוף. אל תצפו אתם לדעת טוב ממני.

לא ישנתי הרבה הסופ"ש.

את הבית עזבנו באחת בלילה, אחרי שאחותי הקטנה ראתה בפייסבוק את התמונה הבוערת שהאיש שלי צילם מהמרפסת, ודרשה שנבוא להורים.
"אני מוציאה לך מצעים" היא כתבה לי בצ'ט.

שעה לפני זה עוד הייתי בעבודה. עבדתי עם קטיה, והחלטנו לעלות לגג. זה אסור בתכלית האיסור. מדובר על אזור בבניה ואנחנו עלולים ליפול, ואין ביטוח, וגם אין תאורה.
גישננו את הדרך בחושך, ומצאנו נקודת תצפית טובה. האש טיפסה על הכרמל, מתעלמת לחלוטין מהפקקים בפרוייד.
סירנות אדומות זעקו בפחד.
קטיה שמה לב שהמצלמות שעל הגג עוקבות אחרינו. היא נופפה להן לשלום, אבל אני אמרתי: "בואי נלך לפני שהם יבואו לנזוף בנו".
גם נהיה לי נורא קר פתאום, בגובה 12 קומות.

חצי שעה אחרי, הם נעלו את כל הדלתות בבניין. אפילו את המרפסת שלנו הם נעלו.
לא עבדתי טוב. לא יכולתי.
איכשהו המשמרת נגמרה. רק רציתי ללכת הבייתה.
ירדתי למטה הרבה לפני הזמן. קיוויתי שהמונית תגיע מוקדם.
היא לא הגיעה.
אז ישבתי על הגדר והסתכלתי על כל המפונים שמגיעים לבניין שלנו, שהפך לתחנת חירום.
ילדים שיוצאים מהאוטו בחצות הלילה, מכנסיים של פיג'מה וסוודר גדול. כל אחד מחזיק את הדובי שלו, מציל אותו.
ריח של מדורה.

"אז את באה?!1111" קופצת עוד הודעה בצ'ט.

האיש שלי לא רצה שנלך.

הוא לא אמר שום דבר, אבל  חושב שזה לא מתאים לנו.
הזוג החזק, העצמאי.

האש ריצדה בחלון, ואני בכיתי.
"מסוכן!" אמרתי לו.
הוא משך בכתפיו.

"אנחנו יוצאים." כתבתי לה.
הוא כעס עלי קצת.

לקחנו תיק עם בגדים, ואת ההארדיסק הנייד. לא משהו חדש, אותו אלבום תמונות שכולם מחלצים תמיד, רק בפורמט קצת שונה.
תיק מסמכים עם המשכנתא.
ושני כלובים.

החתול רק בכה.
החתולה הקיאה בדרך.
האיש כעס עלי קצת יותר.
ניקיתי אותה.

קיבלנו את החדר של אחי הקטן. החתולה בכתה כל הלילה.

לא ישנתי הרבה הסופ"ש.

ביום שישי נרדמנו לסירוגין על הספות מול החדשות.
חדשות לא טובות, נשארים עוד לילה.

בערב אכלנו ביחד.
האחיות שלי רבו קצת בצחוק.
אחי עשה קסמים עם חפיסת קלפים.
"ארבעת הילדים" אבא שלי קורה לנו, ומדליק נר שלישי.
בדיוק אז מדליקים גם המפונים שבחדשות.

פתאום אני נזכרת איך זה היה פעם, כשזה היה בכל שבת שניה. כשבאמת היינו ארבעה ילדים, וישנו באותה מיטה.
שלושתם ואחת, אחת ושלושתם. ארבעה. בכל שבת שניה.

לא ישנתי הרבה הסופ"ש.

בלילה החתולה שוב בכתה.
לאיש שלי אין זיכרונות של מכל שבת שנייה.
כשהוא לחוץ הוא מתנתק מהרגשות.
כשהיא לחוצה ההחתולה בוכה.
כשהוא מנותק אני נחנקת כמו החתולה.
רק החתול מתכדר לידי, תוחב את ראשו ליד שלי.

"זה לא הבית שלנו." אומר האיש, מייללת החתולה.
"הבית זה איפה שאנחנו." מתכדר החתול, ואני אומרת בתחינה.

רבים במשך שעה ומסיימים בחיבוק.
לוחשים את המנגינה של הבית שלנו, את הריח של הכביסה שמתייבשת בשמש, צלצול פעמוני הרוח.
יכול להיות שגם כאן מתנגנת מנגינה, אבל קשה לשמוע אותה מבעד ליללות של החתולה, מבעד לריבים, מבעד לשירים על הבית שלנו.

לא ישנתי הרבה הסופ"ש.

לא נחתי, ולא למדתי.
עכשיו אני לא עובדת.
הלוואי שהכל ייגמר בקרוב.

ונישן קצת.


בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפות ל-79 עוקבים

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: