תחפושת מבריקה

Posts Tagged ‘געגועים

כל החיים שלי עברתי דירות. מקריית מוצקין לקריית חיים, קצת לביאליק, שוב למוצקין, משם לנהריה, ללמוד בקיבוץ, אז בעיר – ואז לכפר-ורדים. אחר כך צה"ל העביר אותי ממקום למקום. אחר כך כבר עברתי בעצמי בעולם, מפה לשם, ואז לשם אחר. היו המון "שמים".
אמרתי לעצמי שאני הולכת ל"שם", אבל בעצם פשוט ברחתי מ"כאן".
אחר כך עברתי לתל-אביב – ושוב לא רציתי לעבור. אפילו אימצתי חתולה, שלא תתן לי לברוח בכזו קלות.

כשאת כל הזמן זזה ושום מקום הוא לא הבית שלך, כל מקום הוא קצת הבית שלך. את מאמצת בתים. את מבייתת מקומות, משפחות, חברים. כולם נעשים בתים קטנים, על זמן שאול. את יושבת ומחכה שהם יתפרקו. את כבר מוכנה לכך טוב. את כבר יודעת לבנות בתים חדשים במהירות.

– – – – – – – –

אף פעם לא הייתי ילדה של אבא. תמיד רציתי להיות, אבל איכשהו תמיד התנגשנו זו בזה. אחותי איישה את המקום הזה. זה תמיד הציק לי.

פעם אחת הלכתי עם אבא שלי לחי-בר. אמא למדה אז עיצוב-פנים בחיפה והאוטו שלה היה מקולקל, אז הסענו אותה ללימודים. אבא אמר שנלך לטייל. הייתי בת חמש, אולי שש.

אני זוכרת ראמים ועופרים. קראתי להם "במבים". רציתי ללטף אותם, אבל הם פחדו. נסענו אז במכונית הישנה של אבא שלי. הבטתי החוצה לעבר העצים הצפופים דרך חלונות מאובקים, עליהם אצבעותיי ציירו בקווים מעוגלים. הן נהיו אפורות מאבק. ניגבתי אותן בהחבא על המכנסיים. אחר-כך אכלנו חומוס בחיפה איפשהו. אבא שלי התחבר מהר עם העובדים, כמו שהוא תמיד עושה. הוא ניסה לשכנע אותי לאכול כנאפה לקינוח, אבל רציתי גלידה.

היום, כשאני חושבת על זה, הייתי אוכלת כנאפה עם גלידה ליד.

זה כאילו נכרתה לי פיסת ילדות. מכל הבתים שאלו שאני מחכה שיתפרקו, זה היה האחד שהייתי בטוחה שיישאר לעמוד על כנו על סוף הימים, לפחות סוף הימים שלי.

ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?


בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפות ל-79 עוקבים

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: