תחפושת מבריקה

התלבטתי המון באיזה פורמט לכתוב את הפוסט הזה. הרי אומרים שאסור לדבר על מין באופן חופשי כל כך. בטח ובטח שלא על הטרדות מיניות. זה תמיד בשם בדוי, תמיד מאחורי מעטה של סודיות. אפילו העדות נמסרת בחצי התנצלות, במעין בקשה אילמת שלא ישפטו את המתלוננת יותר מדי על כל מה שקרה. היא בסך הכל בחורה טובה, לא איזו שרמוטה. בבקשה אל תכרתו לה את הדגדגן.
אבל האמת היא שאף פעם לא הייתי קונפורמיסטית, או ביישנית. אז זה לפה – וזה בשמי המלא, ואני לא כזו בחורה טובה – ועדיין, לא מתנצלת. לדגדגן השלום.

בימים האחרונים ניתן לראות מדי דקה בפייסבוק, בטוויטר ובמרבית הבלוגים העוסקים בענייני השעה, דיון נוסף על אודות מהות נשיות, מהות ההטרדה, מהות המיניות. הרשת הפכה למדיום של מטא-אונס. תחת כל פוסט רענן מגיבות נשים, בהזדהות עם המתלוננות או בכעס עליהן – וגברים, בדחילו ורחימו, ביודעם כי הם צועדים בתוך טריטוריה לא מוכרת, שבקלות יכולה להוריד עליהם מטר תגובות זועמות של "אין לך מושג על מה אתה מדבר" במקרה הטוב – ושל "אתה אנס בעצמך" במקרה הרע.

לרוב אני נמנעת מקריאת "כצעקתה" ואחיותיה, מתוך מחשבה שאלו הם בלוגים לגברים. שילמדו הם. כאישה, אף אחד לא צריך ללמד אותי מהי הטרדה. כולנו היינו שם, מכירות – ויאללה יאללה. בעצם גם אני, במובן מה, הפניתי לנשים שהחליטו להתלונן עורף – בעיקר כי לא הבנתי מה בכלל הביג דיל. ברור שזה ככה. נקסט.

פתאום בימים האחרונים לא הצלחתי להימנע מקריאת עדויות של נשים. הן בכל מקום. כפטריות לאחר גשם רדיואקטיבי צצות להן עדויות אודות אונס, ניסיונות לאונס, הטרדות מיניות – ופתאום נזכרתי בעצמי.

נזכרתי בשני ניסיונות תקיפה מינית שקרו בעברי. תקיפה-תקיפה. האחד במהלך טרמפ והשני בסמטה חשוכה, עם סכין וכו'. בשתי הפעמים הבנתי כמה זריזה אני יכולה להיות כשאין לי ברירה – ונחלצתי בעור שיני. הפעם עם הטרמפ הייתה ממש אקט מקגייוור. הייתי בת 18 – וחישוב מהירות הנסיעה וההאטה המינימלית לשם פנייה, הנזק המיידי שהמפתחות שלי יכולים לעשות, פתיחת הדלת שהוא נעל, התגלגלות החוצה – וכל זה תוך כדי אי-עשיית תאונה קטלנית.

העסק הצליח. מצאתי את עצמי נפלטת מהרכב מגולגלת לתוך עצמי ורצה משם במהירות לצומת הראשי, נושמת כעשר דקות ועוברת לטרמפ הבא. צריך להגיע הבייתה בדרך זו או אחרת.

השני היה הרבה פחות מרגש. סכין, סמטה, בעיטה לפיקת הברך, ריצה, דה אנד. אפילו לא אנקדוטה ראויה לשמה.

משתי הפעמים המפורטות לא עשיתי ביג דיל. הן תוארו כסיפורים משעשעים על האוטו-הירואיקה שלי. על הגשת תלונה בכלל לא חשבתי. הרי בסך הכל לא קרה כלום. אפשר לחשוב.

לא השתתפתי באף אחד מן הדיונים של הימים האחרונים, אבל קראתי את כולם בעיון. קראתי דיוני-מטא שנוהלו בשם מלא ודיוני תכל'ס שנוהלו באנונימיות. הם גרמו לי לחשוב על הפעמים שהייתי עם גברים שהתעלמו מה"לא" שלי. לא באלימות, אבל כן בשיטתיות, אז כבר משכתי בכתפי ואמרתי "שיהיה". אם אזרום כל העסק יסתיים הרבה יותר מהר ואוכל ללכת הבייתה לישון. פתאום לא הבנתי. רגע, זה אונס? כי יכול מאוד להיות שגם אני עשיתי את זה לבחורים שהייתי איתם. אז אני אנסית? נשים יכולות להיות בכלל אנסיות? שם הפעולה הזה יכול להיות מוטה ללשון נקבה?

והטרדות מיניות. זה בכלל נושא מוזר. אני יכולה לדלות ממוחי עשרות, מאות, אלפי פעמים בהן התייחסו אלי, במקומות עבודה – או בכל סיטואציה בה יש היררכיה – כאל אישה ולא כאל אדם. מוזר עד כמה שזה יישמע, זה מפריע לי יותר מכל. הגוף שלי הוא סתם כלי קיבול. הוא לא כל כך חשוב. ברגע שמרדדים את האישיות שלי לכדי "אישה", או-אז אני מתעצבנת באמת. זלזול באינטיליגנציה שלי תמיד הצליח להטריף אותי יותר מכל סוג אחר של פגיעה.

הפוסט הזה לא יסתיים במסקנות. זה הופך אותו לפוסט לא-מוצלח, אני יודעת. אני שונאת יותר מכל אמירות-ללא-אמירה. אני לא אוהבת להצהיר על דבר-מה כשאני לא בטוחה מה בעצם כל העסק אומר. הרי זהו בלוג של דעות, לא של עדויות. אז למה לא ב"כצעקתה", או בבלוג נשים אחר?

ובכן, כי מי שקורא אותי גם קצת מכיר אותי. כי אני לא א', או מ', או ש', או פלונית. אני גל חן, אדם אמיתי, שאתם מכירים, אפילו קצת – ומכאלו קשה יותר להתעלם. למרות שאני לא בטוחה מה דעתי ולמרות שאני חושבת שזה מורכב ותלוי נסיבות, כמו כל דבר, בעצם, הדברים האלו קורים. כל הזמן, מדי יום. ככה זה להיות אישה. ככה זה להיות יצור מיני בחברה שלנו. את/ה חי/ה את זה ולומד/ת להתעלם מזה. אני לא בטוחה מהי המודוס אופרנדי הנכונה, אבל יש להכיר בכך שככה זה להיות יצור מיני בחברה שלנו.

ככה זה להיות אדם בחברה שלנו.

על זנות כתבתי כבר בעבר. הזמן שביליתי בדרום מזרח אסיה – ולאחר מכן הזמן שביליתי במשמרות לילה במתחם הבורסה, פתחו, באופן טבעי, הרבה שיחות ותהיות סביב הנושא. בכל פעם שהרהרתי בו ראיתי את הגברים הצורכים שירותי מין כיצורים דוחים ומאיימים המנצלים נשים, בין אם מתוך רצון מודע ובין אם פשוט מתוך אדישות למצבן. אף פעם לא הצלחתי להבין איך גבר יכול בכלל להעמיד אותו כשהוא הולך לזונה, אישה שחיה חיים אומללים בעל כורחה – ויודע כי הוא הגורם לכך.

אף פעם לא יצא לי לנהל על כך שיחה כנה, משום שגברים אינם ששים לדון בנושא, אני מניחה. ככל הידוע לי, איש מידידי מעולם לא הלך לזונה, על אף שסטטיסטית כמה מהם חייבים היו ללכת לאחת. המספרים מדברים בעד עצמם. כך או כך, לא יכולתי לנהל דיון אמיתי על הנושא – והנחתי שמדובר בסדיסטים אלימים ומרושעים, כאלו שקרניים מבצבצות להם מאחורי הראש אם מסתכלים מהזווית הנכונה.

וכך נתקלתי היום, בעקבות ציוצה של אסנת, באתר סקסאדיר. בגדול, מדובר בפורטל לשירותי סקס. אלו כוללים מסז'ים אירוטיים, שירותי חשפנות, פורנו, השכרת חדרים לפי שעה ודירות דיסקרטיות לניהול רומנים – וכמובן, גולת הכותרת של שירותי המין, זנות.

האתר אינו רק לוח מודעות, אלא גם במה לסיפורים מעולם שירותי המין, בדגש על זנות. פורום האתר מרכז סיפורים כאלו, בהם מספרים המשתתפים על חוויותיהם המיניות. מטרת הפורום היא תחלופת מידע בין המשתמשים. במבט ראשון הזדעזעתי לחלוטין מהשוואת הנשים, לפי גיל, מראה, מחיר. התחנה הישנה היא ביצה קטנה – ודומה שכולם מכירים את כולן. על פניו,תדמית הסאדיסט המרושע מתלבשת כמו כפפה על המשתמשים באתר.

במבט שני לעומת זאת, מפריזמה טיפה יותר מפוכחת ופחות מלאת גועל, שמתי לב לדפוס חוזר. אמנם, אין להתכחש לקונקרטיות בה משווים את הנשים ולקומודיפיקציה שמעבירים אותן, אבל החוויות המיניות עצמן מתוארות כברומאן רומנטי. בפורום מתוארת תשוקה, יותר מאשר סליז. הסיפורים מתארים נשים, בעלות אישיות, תשוקות, רצונות, תכונות ייחודיות. אדגים זאת בעזרת מספר ציטוטים.

" היא מחייכת ברוך ומזמינה אותי בסבלנות להיכנס פנימה. אין קרח או מחסומים המלווים בדרך כלל מפגשים מסוג זה. מהרגע הראשונה אתה מרגיש שהגעת למאהבת הפרטית שלך, לחברה שלא נפגשת איתה כבר שנים."

        – Karlos, חולק את עלילותיו עם "ניקול".

"הפסקתי עם דוגי (תנוחה שאני מעדיף) עם מציצות, לא בקשתי אנאלי שאני כל כך אוהב, כי רציתי לתת לה הרגשה שאנחנו בטיילת של ריביירה צרפתית לא בחדרון זיונים בדרום תל אביב. (הפסקתי בגלל שהיא עבדה בזנות, לא בגלל שיש לי הסתייגות מדברים שונים חוץ ממיסיונרי). והיא הרגישה כמו בטיילת של ריביירה."

        – ערבה אנושית, מספר על הזונה הקבועה שלו ששבתה את לבו.

"קוראים לה יוליה ,1.60 ומשהו,שיער שטיני , חזה לא גדול, קטן חמוד.

נמצאת באזור של ארלינגר ורחוב הגליל,עובדת במקומות האלה ששוכרים חדרים ב50 שקל.

עובדת בשעות הערב לילה,מאד עדינה.

בבקשה תהיו עדינים,איתה."

– אחד שמבין, ממליץ על יוליה ומגונן עליה. הבחורה בכל זאת בחודש שישי.

עכשיו, לשם הבהרה, זהו אינו פורום לסיפורים אירוטיים, אלא להמלצות על שירותי מין. למעשה, karlos עוד חטף על הראש מהמשתמש 19LOLx8 בתגובה לסיפורו:

"השתדל להיצמד למציאות כפי שתיראה בעיני הרוב ולא לתיאורים סוריאליסטיים סובייקטיביים וזאת כדי שנוכל לשמור על רמת דיווחים בעלי אמינות גבוהה."

אם כן, חרף העובדה שמטרתו של הפורום היא תחלופת מידע קונקרטי, המוטיב החוזר בו הוא מוטיב של הלבשת אישיות פיקטיבית, פנטסיה רומנטית, על אישה שבפועל משמשת כחפץ סחיר. מובן שזה אינו אלא פרי מוחו הקודח של אדם המשלם מאה שקלים למחצית השעה ורוצה להרגיש שהוא עצמו חשוב וייחודי יותר מאלו שקדמו לו, אך הוא עדיין מוטיב חוזר וחשוב, שגם מעלה נקודה חשובה לגבי הטיפול בתופעת הזנות – ואולי, באופן כללי, על אודות התפישה המגדרית הרווחת. אנשים צריכים שיהיה מולם אדם. הם צריכים שיהיה נרטיב איתו יוכלו להזדהות. שהרי אם אפילו משתמשים קבועים בתעשיית המין מוכרחים להלביש אישיות על הזונות אשר את שירותיהן הם צורכים, אולי הדרך הנכונה היא לא להזדעזע ולכנותם סוטים, אלא דווקא להציג בפניהם את האישיות האמיתית של האישה שמולם, על כל רבדיה, זו שמאחורי הסיפורים שהם טווים לעצמם בכישרון. זו שמול העיניים שלהם, שלא לומר מול איברי המין שלהם.

צריך להילחם בנרטיב האישה הענוגה, שבדרך כלל לא נהנית ממין עם לקוחות, חוץ מאיתך, כמובן. להילחם בנרטיב של ג'וליה רוברטס שרק מחכה לאביר ולאמבטיית בית המלון שלו. זו לא גברתי הנאווה. החיים מורכבים יותר – ולרוב טראגיים הרבה יותר. תכופות מדובר בנשים המקבלות הכאות על בסיס קבוע, נשים בעלות היסטוריה מורכבת, לרוב קשורה בהתעללות מינית. אלו נשים שלא מצליחות לצאת מהמעגל שהורס אותן, שנאלצות ורגילות להסתמך על גופן ודבר מלבדו בכדי לקיים את עצמן.

הנשים האלו מורכבות יותר מנרטיב אחד. כמו כולנו. הן לא ג'וליה רוברטס. המפתיע הוא שאמנם צרכני תעשיית המין הם לא ריצ'ארד גיר, אבל כנראה שהם גם לא השטן. שעטנז של סיפורים, אני מניחה. כמו כולנו. הנשים העובדות בזנות הן בלתי נראות, אבל כנראה שכך גם הגברים הקונים את שירותיהן.

כנראה שכולנו, אחרי הכל, פשוט צריכים שמישהו יראה אותנו.

* ברצוני להמליץ, למי שמעוניין לקרוא עוד על הנושא ולהבין את שורש התנגדותי אליו – ומדוע זו לא "עוד עבודה" בה בוחרים, על כתבותיה המצוינות והמעמיקות של ורד לי, כתבת "הארץ" – ובפרט על כתבתה "מיליון רסיסים קטנים".

המון זמן לא כתבתי בבלוג הזה.

לא שבהתחלה הייתי כותבת בקביעות. מלכחילה הייתי יותר נפקדת משהייתי נוכחת, אבל לאחרונה עסקתי פחות בפוליטיקה ובענייני השעה – ונתתי דעתי לאותו עסק שהפיל כבר טובות ממני – בוי טראבל. או, בשפת הקודש, בחורים.

אמנם זהו לא בדיוק הסגנון שלי לכתוב על יחסים, בעיקר משום שהידע שלי בנושא דל ואמורפי, מבוסס בעיקר על עדויות שמיעה וכרוניקה של דיס-פונקציונאליות – אבל היי, אנחנו בעידן האינטרנט! לא צריך להבין בנושא בשביל לכתוב אודותיו, רק להוציא מספיק מהקרביים שלך החוצה. כישרון וידע זה הכי ניינטיז.

אבל לא בזאת עסקינן.

אפתח בוידוי. לפני מספר חודשים עברתי את גיל עשרים וארבע – ומעולם לא ניהלתי מערכת יחסים רצינית. הדבר לא נובע משנאה למונוגמיה או חוסר נאמנות, בעיה ספציפית עם בני המין הגברי, בני אדם או סקס. אז תשאלו למה. ובכן, אנאערף, לא יצא. אני תמיד מוצאת את עצמי עם בחורים לא נכונים, בסיטואציות לא נכונות, בזמן לא נכון.

לוקיישן לוקיישן לוקיישן

במשך שנים לא היה לי בית. כלומר, היה לי בית, במובן של מיטה ומקום להניח את הבגדים. אבל זה מעולם לא היה בית, כי תמיד רק תכננתי את עזיבתי – ותמיד עזבתי. בין אם פיסית ובין אם רק בראשי. אף פעם לא הייתי שם. הפליא אותי לגלות כי דווקא בתל אביב, העיר הזו שכולם אומרים שהיא מנוכרת וזמנית, מצאתי את הבית שלי. בין החום, עשן האוטובוסים, תרבות הצריכה, שכר הדירה הגבוה והניכור האורבני שלה, מצאתי גם חתיכה חסרה מהלב שלי. לא שזה אומר שהלב שלי שלם עכשיו, ממש לא. אבל התווספה לו עוד פיסה חשובה. עד שלא מצאתי בית לא יכולתי לחשוב על היקשרות לאדם אחר, כי היה לי ברור שארצה לנדוד עד שאמצא את המקום הזה, שהוא לגמרי שלי.

לבד בעיר זרה

כבר כמעט שנתיים שאני בבית. השנתיים האלו מוגדרות בעיקר על ידי האנשים שמקיפים אותי במהלכן. בכל פעם שאני מרגישה שהכל נורא – ואלוהים יודע שאני מרגישה ככה הרבה – אני חושבת עליהם. אני מלקטת, בזהירות וביעילות, אנשים מקסימים שאני מרגישה בת מזל שהם בחיים שלי. עם כל אדם חדש שנוסף אני מתירה לעצמי לקלף עוד שכבת מגן שהעמדתי עוד לפני שנים מפני העולם – והופכת פחות קוצנית וציניקנית למראה – ויותר רגשנית ופגיעה, כי פתאום יש לי שכבות מגן בדמות אנשים נהדרים.

ויחד עם זאת, מין אין.

תבנית נוף מולדתַה

לראשונה בחיי אני מרגישה מוכנה לבן-זוג. אני יותר מחבבת את עצמי, את המקום שלי בחיים ואת העולם – והייתי רוצה לחלוק אותו עם מישהו. בחוסר יכולתי לשקר, אני ספר פתוח. אני בוחרת להדגיש במרקר חלקים מסוימים ולהציג אחרים באופן דהוי, אבל הכל שם. העבר שלי, העתיד שלי, כולם שם. כל שאלה שאישאל תיענה בגלוי. לפתע אני נוכחת לגלות שהיסטוריית החיים שלי, בה אני לא מתביישת לראשונה בחיי, מביכה אחרים. וכשאני אומרת אחרים, אני מתכוונת לגברים. שהרי אם עד היום לא הייתי רצינית, כנראה שלעולם לא אהיה. אני נוצקת בתודעתם לתוך תבנית משונה – וכשאני אומרת משונה אני מתכוונת לשרלילית – שאין לה ולו דבר עם מי שאני. אני נתפשת כתבנית נוף מולדתה של מישהי אחרת.

לייק א נון-וירג'ין

ניסיון, אין מה לעשות, רוכשים דרך הרגליים, אבל המגפיים האלו לא הולכים לשום מקום, לעזאזל. בניסיוני לא להסתיר את העבר אני נוצקת על ידי בחורים לתוך תבנית חדשה. תבנית של בחורה מעופפת, חסרת אחיזה במציאות, שרק מחפשת ריגושים זולים ומהירים. כל ניסיון שלי להציג דמות אחרת נידון לכישלון. בת עשרים וארבע ללא היסטוריה של קשרים רציניים זה הרווקה בת שלושים החדש. אמנם בארזים לא רק נפלה שלהבת, אלא שהם גם נתקפו במכת כנימות, אבל אני ללא ספק אזוב קיר. כן אמרה התבנית.

סאמק עם התבניות שלכם, בסדר?

הרשו לי להציג בפניכם תבנית שונה. תבנית של רווקה נצחית, שהיא גם לא בוגדנית. היא מסוגלת לנהל שיחות נוקבות אודות פוליטיקה ושיחות משועשעות אודות סקס ובה בעת לאפות עוגת שמרים בתזונה. היא מסוגלת לאהוב עד מוות את החתולה שלה וסימולטנית לחלום על איך יום אחד זו תשחק עם הילדה שלה. היא מסוגלת לגור בתל אביב ולפנטז על חצר ושיחי עגבניות. היא מסוגלת להיות סרקסטית ולעשות דברים משוגעים ובאותו זמן להיות רומנטיקנית ונאמנה. זוהי תבנית כדורית. ללא קצוות, ללא כמויות מדויקות. תבנית ללא תבנית.

חיים לא נשפטים רק לפי המאפיינים שלהם. החיים האמיתיים נכתבים בין השורות.

אני לא יודעת איך הכל נגמר בסוף. אל תצפו אתם לדעת טוב ממני.