תחפושת מבריקה

Posts Tagged ‘בלבול

מקס וובר, תיאורטיקן בן המאה ה-19, תיאר את החיים המודרניים כחיים נטולי קסם. חיים בהם מה שנהג להיות מיסתורי ואזוטרי הפך למובן, מוסבר באמצעות חוקים מדעיים. הפכנו ליצורים אנליטיים, כלואים בתוך כלוב ברזל של תבונתם-שלהם.

וובר לעולם לא יכול היה לחזות כיצד ייראה העולם בתחילת המאה ה-21. את המידע שנגיש כל כך, עד כדי כך שהפך חסר ערך. את השיחה, שהפכה לשרשרת תגובות. את הצחוק שהפך ללחצן "לייק". מערכות יחסים שלמות יכולות ליפול ולקום על השאלה מתי נשנה את ה"ריליישנשיפ סטאטוס". הוא לא יכול היה לחזות את המיתוג הציני של כל דבר ושל כל אחד.

האם בעולם כמו שלנו עוד נותר קסם, או שכלוב הברזל של המאה ה-19 הפך לכלוב של סיבים אופטיים, בו אנו כלואים לא מתוך כפייה, אלא מתוך הסכמה צינית ואדישה?

בשביל להבין את מה שאני הולכת לומר, אבקש מכם לפתוח טאב חדש. זה לא ספאם, אלא טריק קטן וחמוד, נשבעת.

הכנסו ל-google.com. הקישו Where is Chuck Norris. עכשיו לחצו על I'm feeling lucky.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – — – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

קסם יומיומי

חברתי דפנה שלחה לי את הטריק הזה. בשיחת ג'יטוק לילית היא טענה שגילויים קטנים כאלו, מציאת בדיחות פנימיות ברשת שכולה רצינית להחריד, הם כהחזרת הקסם לעולם. ההתרגשות שבגילוי דבר-מה שרק ישב שם וחיכה להתגלות. דבר-מה שמעלים, אפילו אם לרגע, את הבדידות. זה מעין דבר קטן וייחודי, שרק יושב שם ומחכה למישהו שימצא אותו. הרגשת הייחודיות, הנדירה כל כך בימינו, היא הקסם.

ההבדל הגדול, אמרתי אני, הוא שזוהי פעולה אנושית. נכתבה בידי אנשים, למען אנשים. אין פה תחושה שמימית, אלא רק התגלות גשמית, נחמדה עד כמה שתהא. "גם הקסם שהיה פעם הוא כזה", טענה היא.

לפחות הם לא ידעו את זה אז.

ספרות זולה

אתוודה ואומר: כשהייתי קטנה הייתי מכורה לפנטסיה. קצת סרטים וטלוויזיה, בעיקר ספרים. מגיל שמונה ועד שלוש-עשרה בוודאי קראתי את טרילוגיית "שר הטבעות" לפחות עשר פעמים. גם ספרים איכותיים פחות, שאין לי אומץ להודות בקריאתם בפורום זה. מטולקין בואכה ז'ול ורן ועד זינה הנסיכה הלוחמת, חיפשתי קסם. חיפשתי את המרכיב הסודי הזה. אחר כך התבגרתי – וקראתי ספרים של "מבוגרים", אבל אף פעם לא הצלחתי, עד עצם היום הזה, ליהנות מסיפור שנכתב בידי ישראלים. זה מובן מדי, זה קרוב מדי הבייתה.

כשיצאו ספרי "הארי פוטר" והפכו לתופעה עצומת-מימדים הבנתי שזו לא רק אני. שכולנו מחפשים להיות חלק ממשהו שלא נוכל ליצור בעצמנו. כולנו מחפשים את הסוד הזה שיהיה רק שלנו. כולנו רוצים להיות הילד היחידי במינו שיודע את מה שאף אחד אחר אינו יודע. לגלות ברגע שאנחנו לא כאלה משעממים כמו שחשבנו.

אחד מאיתנו

בחיים הפוסט-מודרניים שאלת האלוהות כבר אינה רלוונטית. גם אצל מאמינים, היא אינה מכריעה את מרבית הדילמות הקטנות בחיים. החל בסוגיות כמו מה אלבש וכלה במה אעשה כשאהיה גדולה. גם אם הוא שם, אלו סוגיות שאינן שלו לפתור.

הסיבה לכך היא אחת. הסוגיות הללו תמיד נשאלות בגוף ראשון. אין מקום לאל להכריע, משום שאלו סוגיות סובייקטיביות ותו לא. הוא אינו חלק מהדיון כלל.

האירוניה היא שבעולם המורכב מאינדיבידואלים אין ולו דבר אינדיבידואלי אחד. אין בעלות אמיתית על דבר. אלבומי התמונות כבר מזמן עזבו את מקומם על המדף ותפסו מקום חדש כשעשוע לחברים של חברים של חברים. אפילו הזכרונות חדלו מלהיות רכוש פרטי. אנו מקדשים את הסובייקט ומעלימים את הסובייקטיביות. לכולם יש מילה שווה בקביעת ערך החיים שלנו.

קסם מסוג אחר

האם דווקא העולם החדש, העולם שנבנה כולו בידי אנשים, למען אנשים, יכול להכיל בתוכו קסם? האם מציאת איקס קטן על מפת אוצר אינסופית שנוצרה כולה בידי אדם, המאוחסנת על גבי שרתים רועשים ומחוברת בידי כבלים שקופים, שקולה לג'ים הוקינס של סטיבנסון, שיצא למסע בעקבות אוצר פיראטים כמוס?

זהו קסם, אבל קסם מסוג אחר.

אקסהיביציוניזם

דפנה אמרה שאחד הדברים הקסומים בגילוי סוד אינטרנטי שכזה הוא ההתרגשות של גילויו בפני העולם. אולי זה מה ששובר לי את הקסם. זה לעולם לא יהיה שלך. זה אוצר שכל המטרה במציאתו היא חשיפתו בפני אחרים.

אבל אולי זהו בדיוק הדבר היוצר את הקסם?

רקמה אנושית אחת

הכל מדברים על הניכור שבחברה המודרנית, אבל איש לא מדבר על הקרבה. ברשת נחשפתי גם לאנשים שלעולם לא הייתי מכירה בנסיבות אחרות, לדעות שלא הייתי מכירה בנסיבות אחרות, למידע אינסופי. ברשת הפכתי, למספר רגעים, למיוחדת. אנשים קוראים אותי. הם בדרך כלל קוראים אותי ב-140 תווים, אבל הם קוראים אותי. גם זה משהו מיוחד, החשיפה הזו.

אולי מה שמיוחד בצ'אק נוריסים למיניהם הוא שהם שוברים את ההרגשה שהכל ברור, שכבר אין שום סיכוי להיות מופתעים. הטריקים האלו לא יישארו של אדם אחד, אבל הם מעולם לא נועדו להיות של אדם אחד בלבד. הרי כל אוצר מוטמן בכדי שיגלו אותו.

אולי דווקא בתוך המותגים והציניות והפוסט-מודרניזם נמצאת לה שלהבת קטנה של אמונה בכך שלא משנה מה, אנשים ימשיכו להפתיע אותנו. האנושות תמשיך להפתיע אותנו.

אולי זה הקסם שהחזרנו לעצמנו.

אם אתם רוצים להעביר את הזמן בעוד משחקי חנונים, אתם מוזמנים למצוא כמה כאן.

אסיים בשיר שעל שמו נקרא הבלוג – ושתמיד איכשהו נוגע במקום הרגיש הזה.

יום קסום (:

יולי הוא תמיד חודש קשה.

אני לא יודעת למה זה יוצא ככה. את בית הספר היסודי סיימתי מזמן, ליולי אין שום משמעות מבחינתי – אבל איכשהו תמיד הכל מתפוצץ ביולי.

בכל יולי מזה שנים אני מרגישה שאני לא מסוגלת להמשיך בדברים כמו שהם. לפני שלוש שנים עצרתי את הכל וטסתי לאירופה, לפני שנתיים עזבתי את הכל וטסתי למזרח-אסיה, לפני שנה עזבתי את אסיה ועברתי לתל אביב.

אולי זה הקיץ, הלחות שמשחקת לי עם הראש ומכריחה אותי להחליט החלטות, להכיר בכך שלא טוב לי במצב הנוכחי, או בני-הנוער שעושים רעש מתחת לבית כל הלילה ומכריחים אותי להישאר ערה ולחשוב. אולי זה סתם סימן לכך שעוד מעגל הושלם – ושהגיע הזמן להתחיל לצייר אחד חדש, חופף לו.

כך או כך, הרגשה של שינוי זורמת בעורקיי ואני לא יכולה להתכחש לו יותר. הגיע הזמן לדרך חדשה.

עכשיו השאלה היא איך מוצאים את הדרך הארורה הזאת.

מצד אחד אני חושבת שאמירות כמו "אני לא ילדה, אני צריכה להפסיק לברוח" מעצבנות אותי. הבורגנות והפלצנות שבהן מעצבן אותי.

מנגד, האמת שנמאס לי לברוח. אולי זה כי אני לא ילדה, אולי זה כי סתם נמאס לי, באופן כללי.

אני חושבת שאני צריכה יציבות, רק כזו מהסוג המעניין.

ועתה אבחר לקטוע את הנימה המלנכולית לטובת נימה אינטרסנטית.

אולי אתם יודעים איך אשנה את החיים שלי?

אולי אתם מכירים דירה יפה בתל אביב שמחפשת דיירת סמי-ענייה?

אולי יש לכם איזו עבודה ששמעתם עליה – ואתם חושבים שאוכל להתאים?

אולי סתם בא לכם לספר משהו מעניין, שיגרום לי לחשוב? לפעמים הכל בנאלי שאפילו לחשוב אני שוכחת.

ואם זה לא מועיל ולא מעניין – בחייאת ראבאק, תספרו לי משהו מצחיק.

כל מה שאני צריכה זה טריגר.

לפני כשנה וחצי ישבתי על גג של גסטהאוס ישן בורנאסי שבהודו.

זה היה בסוף דצמבר – ובעיר העתיקה, שבדרך כלל חמה כמו הגיהנום ומלאה בתיירות סמים רוחנית, הייתה טמפרטורה שקרובה מדי לאפס מעלות ושקט יחסי מצד מחפשי העצמי ולובשי השרוואלים.

המבנים העתיקים, שכיום משמשים בעיקר כמלכודות תיירים, בצבצו מתוך הערפל הסמיך והבהיקו בצבעי שעות בין הערביים.

זו הייתה שעה טובה לפנטזיות.

ישבתי על הרצפה, עטופה בשמיכת הצמר המבאישה שלקחתי מהחדר, עם עוד שני תיירים. האחד גרמני בשנות השלושים המוקדמות לחייו והשני אמריקאי בן שמונה-עשרה.

שיחקנו את משחק השאלות האקראיות, המשחק המועדף עלי באותם ימים של פגישות ופרידות שבתות לבקרים שהיוו את החיים שלי באותה שנה של טיול. כל אחד מעלה שאלה רנדומלית והשאר עונים, בכנות או בסרקזם. זו הייתה דרך טובה יותר לנהל שיחות כנות עם אנשים זרים. כשכולם זרים זה נחמד להפוך את הקערה על פיה – ולהפוך אותם לחברי-נפש לכמה דקות. אחר כך הם יהיו חברי פייסבוק שימחקו מספר חודשים לאחר מכן עקב ריבוי סטטוסים בשפה זרה.

שאלתי אותם מה הם היו משנים בעולם.

האמריקאי, ששמו כבר פרח מזכרוני ומעולם אפילו לא התווסף לרשימת חבריי בפייסבוק בשביל להימחק ממנה, אמר שהוא היה מפסיק את החשמל ומערכות התקשורת.

הוא אמר שאלו הדברים שמוציאים את הקסם מהעולם, את ההרפתקאות. שהיה רוצה לחיות בעולם שיש בו לפחות את התחושה שיש משהו לגלות. שלא הכל ממופה וניתן לאיתור בגוגל ארת'.

הגרמני (שמחק אותי, לדעתי) הנהן בהסכמה. טיול בעולם נהפך למשהו בנאלי. כולנו יודעים למה אנחנו הולכים בעצם. לפעמים אין הבדל בין להיות במקום באופן פיזי לבין לראות עליו תוכנית בערוץ החיים הטובים (או איך שהם לא קוראים לערוץ הזה בגרמנית).

חייכתי. חשבתי שזה אירוני שאנחנו שלושה אנשים שנמצאים באחת הנקודות התיירותיות ביותר באסיה ומתלוננים על כך שהעולם תיירותי מדי.

אמרתי להם שהעולם הוא באמת גדול. שעדיין נותרו בו דברים לגלות. שההרפתקאה כן מחכה מעבר לפינה. אלו הם אנחנו שלא רוצים למצוא אותה. אנחנו עצלנים מדי – וסומכים על אחרים. אם בעולם שמרושת בצורה טובה כל כך אף אחד לא דיווח על מקום מסוים, כנראה שממילא אין בו מה לראות.

ואף אחד לא הולך. לא כי הוא לא יכול, אלא כי בעצם אין לו ממש חשק.

אני חושבת שדווקא בעולם הנוכחי הרבה יותר קל להסתיר דברים, לפקח ולשלוט בצורה טוטאלית יותר מכפי שאורוול אי פעם יכול היה לחזות, משום שאף אחד אינו מאמין לכך שדבר כזה אפשרי – ואם הוא אפשרי, הוא בטח לא רלוונטי אם לא כתבו עליו עדיין.

העץ כבר לא צריך ליפול באמצע היער. הוא יכול ליפול בחדר המדרגות – ואף אחד לא ישמע. האוזניות מנגנות חזק מדי.


בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.

הצטרפות ל-79 עוקבים

קטגוריות

מדיות נוספות

הטוויטר שליהפייסבוק שלי
%d בלוגרים אהבו את זה: