תחפושת מבריקה

אני מכורה לרשתות חברתיות.

אני מכורה לעוד הרבה דברים. אני מכורה לניקוטין, לקפאין, לטטרזין, לכלמיני דברים אחרים שנגמרים ב"ין". באופן כללי, אני בחורה נרקוטית – אבל לרשתות חברתיות אני מכורה יותר מכל.

לפני שהיה לי אייפון, זה עוד היה איכשהו סביר. נאלצתי לצמצם את שעות הגלישה שלי לשעות בהן אני בקרבת מחשב. כשהייתי רחוקה ממנו, התמודדתי מול העולם בעצמי. פשוט לא הייתה לי ברירה.

מאז האייפון וחבילת הגלישה הקולוסאלית שלו, אני וטוויטר הולכים יחד לכל מקום. ה"פיד", קרי, האנשים אחריהם אני עוקבת ואותם קוראת, מספק לי חברה, עזרה לוגיסטית – ואולי יותר מכל – אשרור. אם אמרתי דבר-מה משעשע, צוחקים איתי, אם יש לי תובנה פוליטית מעניינת, מישהו כבר יסכים איתי, ואם אני עצובה, מישהו ינסה לנחם. זה כמו קהיליה קטנה ומסודרת, שמאפשרת לי לומר מה שארצה, כי ככה או ככה הוא ייעלם במהרה. אינני צריכה לשאת את המילים יותר מכמה דקות, כי הן יישכחו, ואינני צריכה לעבד אותן, לחשוב עליהן, לשקול אותן. טוויטר הוא המדיום האופטימלי לאנשים שדחיית סיפוקים קשה להם.

עץ נופל באמצע היער

לפני מספר ימים החלטתי לערוך ניסוי, שלא לומר מבחן אומץ, ולהטיל על עצמי תרנגול הודו קר, כשם הביטוי. את פייסבוק סגרתי בקלות. כבר עשיתי דה-אקטיבציה לחשבון שלי לא פעם, וממילא הוא מדיום די מעצבן בעיני. בסגירת חשבון הטוויטר שלי, עם זאת, התחבטתי יומיים. בייחוד בימים כאלו, במהלך תקופת מבחנים חורפית במיוחד, טוויטר מהווה את החלק הארי של האינטראקציות האנושיות שלי. הוויתור הזה עליהן פירושו בחירה בבדידות, או לפחות בויתור על הסימולקרה שמעלימה אותה. הרי מלכתחילה זהו רק ייצוג של קשר אנושי.

לפני שעשיתי דה-אקטיבציה לחשבון הטוויטר צייצתי בבדיחות דעת רצינית להפליא כי "מי יתגעגע אלי אחרי שאעזוב את טוויטר זה המי יבכה בהלוויה שלי החדש". במובן מסוים, עזיבת המדיה החברתית היא גם ייצוג של מוות. פחות משבוע של נתק, ואני כבר לא יודעת מה קורה בעולם (מעבר לקריאת עיתונים, וכבר אמרתי לא פעם שהתקשורת הממסדית עושה חרא של עבודה), אני לא יודעת מה אנשים חושבים על מה שקורה, אני לא יודעת איך אנשים שונים מפרשים את המאורעות השונים, ומכאן שאני בעצם לא יודעת כלום. באותה מידה, איש אינו יודע מה אני חושבת, מרגישה ועושה. אני לא לחלוטין מתקיימת בעולם, לא רלוונטית לגביו.

פייר בורדייה, סוציולוג צרפתי בן המאה ה-20, טבע את המושג "הון סימבולי". המושג מתייחס לצורות ההון המכוננות סטטוס וקבוצת שייכות, שאינן הון כלכלי. 1500 עוקבים בקהיליית הטוויטר הישראלית זה חתיכת הון סימבולי, אם יורשה לנחתומית זו להעיד על עיסתה. לייקים על סטטוסים זה הון סימבולי. לקחת חלק בשיח הוא הון סימבולי. לפתע, נטולת רשתות חברתיות, מצאתי עצמי רעבה ללחם סימבולי. גם את הפוסט הזה, בלי הגלחס הזו שמפרסמת אותו בטוויטר, כנראה שלא רבים, אם בכלל, יקראו. במהרה יהפוך גם הבלוג הזה לבית קברות להון סימבולי, ויהיה יותר כיומן אישי מאשר כבלוג בעל רלוונטיות, כי בלי הנוכחות שלי במדיה החברתית, שהיא למעשה המיתוג שלו, איש לא יגיע אליו.

המצאת הבדידות

יותר מכל, אני מרגישה בודדה. זוהי בדידות מסוג חדש, או לפחות חדש-ישן. היא מחייבת אותי לשמור את המילים שלי לעצמי. חלקן עוברות עיבוד, ואולי ייצא מהן משהו טוב יותר ברבות הימים, אבל רובן אובדות. אני הולכת בעיר הזו שלי, ואני פתאום רואה הרבה יותר ממנה, אבל ללא התיעוד שלה, זוכרת הרבה פחות ממנה. לא מצליחה להתמקד. המחשבות שלי נשמרות לעצמי, ומכוח ההרגל אני מנסחת אותן, חושבת כיצד להפוך אותן לשתי שורות ממוקדות, ונותנת להן להתמוסס בחלל. פתאום הבנתי שללא תכלית, אין למילים ולמחשבות שום ערך. המחשבה הפכה לאמצעי, ולא למהות בפני עצמה.

האינטרנט יצר מעין קולקטיב תודעתי חדש. אדם מעלה מחשבה, האחר מוסיף לה וכן הבא אחריו. עם כל הכבוד לחתולים המסיטים לשמאל, הרי שזו המם האמיתי. ייצור רעיונות חדשים, עיבודם, הפיכת לדבר-מה חדש. אם אינך חלק מסיעור המוחות הזה, את נשארת מאחור. יחד עם זאת, לעיסת נושא עד דק תוך זמן קצר מאוד, אפילו במונחי האינטרנט, המתנהל במציאות של היפר זמן, הופך אותו למיושן ולא מעניין תוך זמן קצר מאוד. אולי דווקא הניתוק ממוח הכוורת עשוי להוביל לרעיון ממשי, מעובד, שיתקיים ליותר ממחצית השעה.

האמת היא שאני לא בטוחה מה אני חושבת על כל זה. סביר להניח שאחזור, כי לא אצליח אחרת. אולי אתחיל מאפס, אולי האגו שלי לא יתיר לי לוותר על כל העוקבים האלו. אולי אשוב בשבוע הבא, אולי לא אשוב בכלל. אני לא יודעת אם מותר לי להתגעגע לאנשים שרובם מתקיימים בחיי רק בתוך משפטים קצרים, שיחות מהירות וברות-חלוף. אני לא מצליחה להחליט אם זהו היבט נוסף של הקרע הפוסט-מודרני, או שזהו האיחוי לקרע הזה. אולי גם וגם. אולי באמת נוצרות בעולם הווירטואלי הזה קהילות מסוג חדש. אני לא מצליחה להחליט אם מותר לי או אסור לי להיות תלויה כך באינטראקציות המהירות האלו, באשרורים המהירים האלו.

כך או כך, עוקבים/ נעקבים יקרים, אם אתם קוראים את זה, אני מתגעגעת אליכם, באופן מוזר. חשבתי עליכם בחיבה כשאלי ישי ביקש להקים ועדת חקירה לוועדת החקירה. מקווה שעשיתם מזה בדיחה ראויה.

בטח נתראה בקרוב. אף פעם לא הייתי טובה בריהאב.

כל החיים שלי עברתי דירות. מקריית מוצקין לקריית חיים, קצת לביאליק, שוב למוצקין, משם לנהריה, ללמוד בקיבוץ, אז בעיר – ואז לכפר-ורדים. אחר כך צה"ל העביר אותי ממקום למקום. אחר כך כבר עברתי בעצמי בעולם, מפה לשם, ואז לשם אחר. היו המון "שמים".
אמרתי לעצמי שאני הולכת ל"שם", אבל בעצם פשוט ברחתי מ"כאן".
אחר כך עברתי לתל-אביב – ושוב לא רציתי לעבור. אפילו אימצתי חתולה, שלא תתן לי לברוח בכזו קלות.

כשאת כל הזמן זזה ושום מקום הוא לא הבית שלך, כל מקום הוא קצת הבית שלך. את מאמצת בתים. את מבייתת מקומות, משפחות, חברים. כולם נעשים בתים קטנים, על זמן שאול. את יושבת ומחכה שהם יתפרקו. את כבר מוכנה לכך טוב. את כבר יודעת לבנות בתים חדשים במהירות.

– – – – – – – –

אף פעם לא הייתי ילדה של אבא. תמיד רציתי להיות, אבל איכשהו תמיד התנגשנו זו בזה. אחותי איישה את המקום הזה. זה תמיד הציק לי.

פעם אחת הלכתי עם אבא שלי לחי-בר. אמא למדה אז עיצוב-פנים בחיפה והאוטו שלה היה מקולקל, אז הסענו אותה ללימודים. אבא אמר שנלך לטייל. הייתי בת חמש, אולי שש.

אני זוכרת ראמים ועופרים. קראתי להם "במבים". רציתי ללטף אותם, אבל הם פחדו. נסענו אז במכונית הישנה של אבא שלי. הבטתי החוצה לעבר העצים הצפופים דרך חלונות מאובקים, עליהם אצבעותיי ציירו בקווים מעוגלים. הן נהיו אפורות מאבק. ניגבתי אותן בהחבא על המכנסיים. אחר-כך אכלנו חומוס בחיפה איפשהו. אבא שלי התחבר מהר עם העובדים, כמו שהוא תמיד עושה. הוא ניסה לשכנע אותי לאכול כנאפה לקינוח, אבל רציתי גלידה.

היום, כשאני חושבת על זה, הייתי אוכלת כנאפה עם גלידה ליד.

זה כאילו נכרתה לי פיסת ילדות. מכל הבתים שאלו שאני מחכה שיתפרקו, זה היה האחד שהייתי בטוחה שיישאר לעמוד על כנו על סוף הימים, לפחות סוף הימים שלי.

ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?

יולי הוא תמיד חודש קשה.

אני לא יודעת למה זה יוצא ככה. את בית הספר היסודי סיימתי מזמן, ליולי אין שום משמעות מבחינתי – אבל איכשהו תמיד הכל מתפוצץ ביולי.

בכל יולי מזה שנים אני מרגישה שאני לא מסוגלת להמשיך בדברים כמו שהם. לפני שלוש שנים עצרתי את הכל וטסתי לאירופה, לפני שנתיים עזבתי את הכל וטסתי למזרח-אסיה, לפני שנה עזבתי את אסיה ועברתי לתל אביב.

אולי זה הקיץ, הלחות שמשחקת לי עם הראש ומכריחה אותי להחליט החלטות, להכיר בכך שלא טוב לי במצב הנוכחי, או בני-הנוער שעושים רעש מתחת לבית כל הלילה ומכריחים אותי להישאר ערה ולחשוב. אולי זה סתם סימן לכך שעוד מעגל הושלם – ושהגיע הזמן להתחיל לצייר אחד חדש, חופף לו.

כך או כך, הרגשה של שינוי זורמת בעורקיי ואני לא יכולה להתכחש לו יותר. הגיע הזמן לדרך חדשה.

עכשיו השאלה היא איך מוצאים את הדרך הארורה הזאת.

מצד אחד אני חושבת שאמירות כמו "אני לא ילדה, אני צריכה להפסיק לברוח" מעצבנות אותי. הבורגנות והפלצנות שבהן מעצבן אותי.

מנגד, האמת שנמאס לי לברוח. אולי זה כי אני לא ילדה, אולי זה כי סתם נמאס לי, באופן כללי.

אני חושבת שאני צריכה יציבות, רק כזו מהסוג המעניין.

ועתה אבחר לקטוע את הנימה המלנכולית לטובת נימה אינטרסנטית.

אולי אתם יודעים איך אשנה את החיים שלי?

אולי אתם מכירים דירה יפה בתל אביב שמחפשת דיירת סמי-ענייה?

אולי יש לכם איזו עבודה ששמעתם עליה – ואתם חושבים שאוכל להתאים?

אולי סתם בא לכם לספר משהו מעניין, שיגרום לי לחשוב? לפעמים הכל בנאלי שאפילו לחשוב אני שוכחת.

ואם זה לא מועיל ולא מעניין – בחייאת ראבאק, תספרו לי משהו מצחיק.

כל מה שאני צריכה זה טריגר.