תחפושת מבריקה

אני מכורה לרשתות חברתיות.

אני מכורה לעוד הרבה דברים. אני מכורה לניקוטין, לקפאין, לטטרזין, לכלמיני דברים אחרים שנגמרים ב"ין". באופן כללי, אני בחורה נרקוטית – אבל לרשתות חברתיות אני מכורה יותר מכל.

לפני שהיה לי אייפון, זה עוד היה איכשהו סביר. נאלצתי לצמצם את שעות הגלישה שלי לשעות בהן אני בקרבת מחשב. כשהייתי רחוקה ממנו, התמודדתי מול העולם בעצמי. פשוט לא הייתה לי ברירה.

מאז האייפון וחבילת הגלישה הקולוסאלית שלו, אני וטוויטר הולכים יחד לכל מקום. ה"פיד", קרי, האנשים אחריהם אני עוקבת ואותם קוראת, מספק לי חברה, עזרה לוגיסטית – ואולי יותר מכל – אשרור. אם אמרתי דבר-מה משעשע, צוחקים איתי, אם יש לי תובנה פוליטית מעניינת, מישהו כבר יסכים איתי, ואם אני עצובה, מישהו ינסה לנחם. זה כמו קהיליה קטנה ומסודרת, שמאפשרת לי לומר מה שארצה, כי ככה או ככה הוא ייעלם במהרה. אינני צריכה לשאת את המילים יותר מכמה דקות, כי הן יישכחו, ואינני צריכה לעבד אותן, לחשוב עליהן, לשקול אותן. טוויטר הוא המדיום האופטימלי לאנשים שדחיית סיפוקים קשה להם.

עץ נופל באמצע היער

לפני מספר ימים החלטתי לערוך ניסוי, שלא לומר מבחן אומץ, ולהטיל על עצמי תרנגול הודו קר, כשם הביטוי. את פייסבוק סגרתי בקלות. כבר עשיתי דה-אקטיבציה לחשבון שלי לא פעם, וממילא הוא מדיום די מעצבן בעיני. בסגירת חשבון הטוויטר שלי, עם זאת, התחבטתי יומיים. בייחוד בימים כאלו, במהלך תקופת מבחנים חורפית במיוחד, טוויטר מהווה את החלק הארי של האינטראקציות האנושיות שלי. הוויתור הזה עליהן פירושו בחירה בבדידות, או לפחות בויתור על הסימולקרה שמעלימה אותה. הרי מלכתחילה זהו רק ייצוג של קשר אנושי.

לפני שעשיתי דה-אקטיבציה לחשבון הטוויטר צייצתי בבדיחות דעת רצינית להפליא כי "מי יתגעגע אלי אחרי שאעזוב את טוויטר זה המי יבכה בהלוויה שלי החדש". במובן מסוים, עזיבת המדיה החברתית היא גם ייצוג של מוות. פחות משבוע של נתק, ואני כבר לא יודעת מה קורה בעולם (מעבר לקריאת עיתונים, וכבר אמרתי לא פעם שהתקשורת הממסדית עושה חרא של עבודה), אני לא יודעת מה אנשים חושבים על מה שקורה, אני לא יודעת איך אנשים שונים מפרשים את המאורעות השונים, ומכאן שאני בעצם לא יודעת כלום. באותה מידה, איש אינו יודע מה אני חושבת, מרגישה ועושה. אני לא לחלוטין מתקיימת בעולם, לא רלוונטית לגביו.

פייר בורדייה, סוציולוג צרפתי בן המאה ה-20, טבע את המושג "הון סימבולי". המושג מתייחס לצורות ההון המכוננות סטטוס וקבוצת שייכות, שאינן הון כלכלי. 1500 עוקבים בקהיליית הטוויטר הישראלית זה חתיכת הון סימבולי, אם יורשה לנחתומית זו להעיד על עיסתה. לייקים על סטטוסים זה הון סימבולי. לקחת חלק בשיח הוא הון סימבולי. לפתע, נטולת רשתות חברתיות, מצאתי עצמי רעבה ללחם סימבולי. גם את הפוסט הזה, בלי הגלחס הזו שמפרסמת אותו בטוויטר, כנראה שלא רבים, אם בכלל, יקראו. במהרה יהפוך גם הבלוג הזה לבית קברות להון סימבולי, ויהיה יותר כיומן אישי מאשר כבלוג בעל רלוונטיות, כי בלי הנוכחות שלי במדיה החברתית, שהיא למעשה המיתוג שלו, איש לא יגיע אליו.

המצאת הבדידות

יותר מכל, אני מרגישה בודדה. זוהי בדידות מסוג חדש, או לפחות חדש-ישן. היא מחייבת אותי לשמור את המילים שלי לעצמי. חלקן עוברות עיבוד, ואולי ייצא מהן משהו טוב יותר ברבות הימים, אבל רובן אובדות. אני הולכת בעיר הזו שלי, ואני פתאום רואה הרבה יותר ממנה, אבל ללא התיעוד שלה, זוכרת הרבה פחות ממנה. לא מצליחה להתמקד. המחשבות שלי נשמרות לעצמי, ומכוח ההרגל אני מנסחת אותן, חושבת כיצד להפוך אותן לשתי שורות ממוקדות, ונותנת להן להתמוסס בחלל. פתאום הבנתי שללא תכלית, אין למילים ולמחשבות שום ערך. המחשבה הפכה לאמצעי, ולא למהות בפני עצמה.

האינטרנט יצר מעין קולקטיב תודעתי חדש. אדם מעלה מחשבה, האחר מוסיף לה וכן הבא אחריו. עם כל הכבוד לחתולים המסיטים לשמאל, הרי שזו המם האמיתי. ייצור רעיונות חדשים, עיבודם, הפיכת לדבר-מה חדש. אם אינך חלק מסיעור המוחות הזה, את נשארת מאחור. יחד עם זאת, לעיסת נושא עד דק תוך זמן קצר מאוד, אפילו במונחי האינטרנט, המתנהל במציאות של היפר זמן, הופך אותו למיושן ולא מעניין תוך זמן קצר מאוד. אולי דווקא הניתוק ממוח הכוורת עשוי להוביל לרעיון ממשי, מעובד, שיתקיים ליותר ממחצית השעה.

האמת היא שאני לא בטוחה מה אני חושבת על כל זה. סביר להניח שאחזור, כי לא אצליח אחרת. אולי אתחיל מאפס, אולי האגו שלי לא יתיר לי לוותר על כל העוקבים האלו. אולי אשוב בשבוע הבא, אולי לא אשוב בכלל. אני לא יודעת אם מותר לי להתגעגע לאנשים שרובם מתקיימים בחיי רק בתוך משפטים קצרים, שיחות מהירות וברות-חלוף. אני לא מצליחה להחליט אם זהו היבט נוסף של הקרע הפוסט-מודרני, או שזהו האיחוי לקרע הזה. אולי גם וגם. אולי באמת נוצרות בעולם הווירטואלי הזה קהילות מסוג חדש. אני לא מצליחה להחליט אם מותר לי או אסור לי להיות תלויה כך באינטראקציות המהירות האלו, באשרורים המהירים האלו.

כך או כך, עוקבים/ נעקבים יקרים, אם אתם קוראים את זה, אני מתגעגעת אליכם, באופן מוזר. חשבתי עליכם בחיבה כשאלי ישי ביקש להקים ועדת חקירה לוועדת החקירה. מקווה שעשיתם מזה בדיחה ראויה.

בטח נתראה בקרוב. אף פעם לא הייתי טובה בריהאב.

לאחרונה מרבית הקריאה שלי מורכבת מביוגרפיות. ביוגרפיות של אמנים, סופרים והוגים שאני מעריכה ואוהבת, ביוגרפיות של אנשים מעניינים שידעתי עליהם רק מעטה, ביוגרפיות של אנשים עליהם מעולם לא שמעתי. אני מניחה שנוח לי להישאר בעולם הביוגרפיות, אולי כי אני-עצמי לא כתבתי פרוזה מזה זמן רב כל כך, אולי כי חיי שלי מעיקים עלי – ונעים ללכת לאיבוד בחייהם של אחרים.

בעבר ביוגרפיות נהגו להיכתב לאט. שכבות קולפו בעדינות, לחשיפת תמונה שלעד תישאר חלקית. מכתבים, הקדשות, חצאי תיעודים וחצאי היכרויות, כולם יחד מתאחדים ליצירת פורטרט בו הצבעים מהוסים. דמותו של אדם אינה עובדה מוגמרת, לעולם לא. ככל שרבים הפרטים הקטנים כך נעשית התמונה מטושטשת יותר. כציור של אשר, בו מדרגות רק מובילות לעוד מדרגות.

תכנים ריקים מתוכן

את הרקע לביוגרפיה שלי אני לא חדלה מלהכין, כמו מרבית בני ובנות דורי. אני מתעדת אותה בשורות קצרות, מעוררות חיוך רגעי ומתמוססות ברגע שלאחר מכן. אני מצלמת רגעים קטנים, מרגשים, שהיו נשארים שלי בלבד אלמלא כן. אני מעדכנת על מקום הימצאי בתקווה לזכות בתואר הנכסף של רשות העיר ב<בר חסר משמעות כלשהו>. אני חולקת קטעים שקראתי ומחשבות שחשבתי. הכל מתועד, שלא יברח חלילה מעיני הביוגרפים.

הדבר היחידי ששכחתי הוא ליצור חיים שיהיו ראויים לתיעוד.

כעולם נמלה

לדאבוני, רק על עצמי לספר אני יודעת.

לא רציתי בכך. רציתי לספר את עולמם של אחרים. לכתוב אותו לתוך דפים בהם אהיה נוכחת רק מעת לעת. להיעלם בתוך דימויים ושורות חסרות. והנה הצר עלי עולמי, התהדק סביבי, עד כי נותרתי במאית של הצגה ללא שחקנים. הבימוי הפך למשחק וההצגה הפכה למונולוג. הביוגרפיה שכתבתי הפכה לאוטוביוגרפיה, אודות חיים שאינם ראויים להעלותם על הכתב. אין זה הולך ליהפך ליללה בכיינית על ריקנות חיי. האמת היא, שמרבית החיים ריקים הם. דברים מועטים ראויים להעלאה לכתב. אנשים מועטים ראויים לתיעוד.

עבודתם של ביוגרפים הינה כנראה הקשה ביותר שישנה. ביוגרפים תפקידם להבחין בניואנסים. תפקידם להבחין באיור זעיר בפינתו של מכתב, באזכור קטנטן לאדם כלשהו, בעמוד מקופל בספר שנקרא לפני שנים רבות.

אני מקלה על אנשים למצוא אותי ומזדהה בכינוי אחד בלבד. מספיק להם להקישו במנוע חיפוש כזה או אחר והרי אני שם. ממלאת את העמוד הראשון מראש ועד עקב. שמי ערום אנכית, בשורות על גבי שורות. אני מסבירה בעצמי, בפרטי פרטים, את כל הניואנסים. כל הזמן. העניין בניואנסים הוא שככל שיש יותר מהם, התמונה אינה רק נשכחת, אלא הופכת כמעט חסרת משמעות. למן הרגע שהחיים החלו נמדדים במשפטים קצרים וקליטים המתעדים אותם, הרי שאבד הכלח על פסקאות, שלא לומר פרקים. איחוד המשפטים הללו אינו יוצר פרק. רק בליל מסורבל של סעיפים.

כשאתה היית נקודה ואני מקף

לעיתים אני מוצאת עצמי מחשבת רגע קיים בסימני פיסוק. מנסה לחשוב היכן תתחיל הפסוקית, היכן יסתיים המשפט. למה אוכל לתעל אותו. אני מנסחת במהירות וממהרת לעדכן. שלא אשכח. השכחון יגזול ממני, חלילה, גיחוך אינטרנטי אחד נוסף מאנשים שפעם נהגתי להכיר והיום אנו אך קהל האחד לשני. הדברים חדלים להיות עצמם והופכים לשבריר של עצמם. לרגעים אד-הוק. התיעוד מיידי כל כך שאיכשהו מושאם נשכח. הופך חסר משמעות. סיפור ללא סיפור.

לביוגרפים שלי יהיה קל. הכל יימצא שם. ניואנסים על גבי ניואנסים. הם לא ייאלצו לחפש איורים בפינתם של מכתבים, משום שכך או כך, הכל מוקלד ומקוטלג בסדר מופתי בתיבת הדואר האלקטרוני שלי. הם ימצאו עלי כל פרט קטן.

חוץ מאותי. אני כבר מזמן לא שם.

When I pronounce the word Future"

.he first syllable already belongs to the past

When I pronounce the word Silence

.I destroy it

When I pronounce the word Nothing

".I make something no non-being can hold

זהו פוסט שלא יפנה לכל האנשים. יתרה מכך, הוא לא יפנה לרובם. אנשים שאינם בטוויטר ואינם מבינים את המדיום – יכול להיות שתרצו לסגור את הטאב הזה – ויכול להיות שתרצו להחכים.

את הפוסט אני כותבת בתגובה למאמרו של ארד אקיקוס, כפי שפורסם אתמול בYnet. בכתבה מתאר אקיקוס את הטוויטר כמדיום גווע, שאיבד ממטרתו. קהילת הטוויטר הישראלית, קובע ארד, עברה מטאמורפוזה. קהילה שמטרתה הייתה לייצר תכנים איכותיים הפכה לזירת היכרויות ותכנים בנליים.

קהילת הטוויטר, בעיני, לא עברה מטאמורפוזה, משום שמלכתחילה המדיום לא נועד להיות מדיום קהילתי.

לטוויטר הצטרפתי אני לגמרי במקרה, בסביבות פברואר דאשתקד. חברה וצייצנית סיפרה לי על המדיום – והרעיון שאוכל לשפוך לתוך קהל של אנשים זרים מרמורים, תובנות ושנינויות, ב-140 תווים ומטה, בלי שום מחויבויות מלחיצות שישנן בטקסט ארוך, קסם לי.

בחודשים הראשונים לציוציי לא היה לי מושג איך זה עובד. היה לי מספר עוקבים דו-ספרתי (שנחשב לבזוי למדי בקרב צייצנים ותיקים) במשך פרק זמן בלתי-מבוטל, לא תיקשרתי עם המעטים שכן היו שם – ויתרה מכך, רק כארבעה חודשים בתוך המדיה הבנתי שיש בממשק אפשרות לראות את תגובותיהם של אנשים [לצייצנים חדשים אציין כי הטוויטר החדש הרבה יותר יוזר-פרנדלי מהישן]. האמת היא שזה גם לא במיוחד עניין אותי. אהבתי לדעת שיש לי עוקבים חדשים, אהבתי לקרוא את ציוציהם של נעקביי – והדבר הסתכם בזאת מבחינתי. תמיד רציתי לעבוד כעיתונאית, לא היו לי קשרים בעולם התקשורת (כיום גם אין לי קשרים ואני גם מובטלת, אבל תיאורטית), ידעתי שיש שם עיתונאים. היה נראה לי מספיק.

כתיבה גרועה, היא בכל מקום

אי אפשר לצפות לתוכן איכותי מכל אחד – וגם לא שכל אחד יתעניין בכל ספקטרום הנושאים. לכן טוויטר הוא מדיום של קריאה – ולא של חברים. לכן הוא לא דו-צדדי. חלק מנעקביי האהובים ביותר הם כאלו שאינם עוקבים אחרי – ואני חושבת שזה יותר מבסדר. לא כולם מצופים להתעניין בחיי הסוערים [להלן ציוץ אופייני].

הבעייה החלה ברגע שטוויטר הפך למדיום חברתי ולא מדיום כתוב. ברגע שאני נאלצת לקרוא את להגיהם של מאתיים איש, רובם אינם מעניינים אותי, רק משום שאם אפסיק לעקוב הם ייעלבו. בגלל שאני כבר מכירה את הפרצופים וכבר קשקשנו בהודעות פרטיות – ולא נעים.

אני, שתדעו, אמנם נוכחת בסיטואציות הנמצאות על קו התפר בין משעשע לבין מביך, בהן עוצרים אותי ברחוב ושואלים אם זו אכן אני, "גלחס מהטוויטר", אבל מעולם לא הייתי חלק מ"קהילת הטוויטר". אני מלקטת לי אנשים בודדים שנראים לי מעניינים מספיק ונמנעת ממפגשים המוניים. זה פשוט לא האופי שלי.

ועדיין, לא נעים לי להפסיק לעקוב. לאנשים שכן אקטיבים באותה קהילה אזוטרית נעים עוד פחות.

לאחרונה אני משתדלת להפסיק לעקוב אחר אנשים שאני מרגישה שהורסים לי את התכנים המעניינים אותי. לא כי הם אינם אנשים נחמדים, לא כי לא אשמח לשבת איתם לקפה, אבל בגלל שאנחנו לא תופשים את מהות התוכן באותה צורה. לפעמים אני מקבלת על כך הודעות נזעמות מאותם 'מאונפלים', לפעמים הדבר עובר בשקט – ולפעמים פשוט אין לי אומץ.

בעיני, מות קהילת הטוויטר הישראלית לא התחיל ברגע שהצטרפו צייצנים חדשים, כפי שטען ארד, אלא ברגע שהטוויטר החל להפוך לקהילה. ברגע שמשתמשים הפסיקו לקרוא את ה"פיד" (רצף ציוציהם של הנעקבים) שלהם, אלא פשוט לחלוף על פניו בשעמום, משום שלפחות מחצית מהתכנים הם תכנים שלא נעים לא לצרוך. כאילו שבשביל לפתוח מכתב מהבנק תיאלצי לקרוא את כל מאתיים הפלאיירים שהצטברו בתיבת הדואר שלך, עד לאותיות הקטנות ביותר.

קהילת הטוויטר לא מתה, כי היא מעולם לא נועדה לחיות. טוויטר, לפי תפישתי אותו, תמיד נועד להיות מדיום חברתי שאינו חברתי. בשביל להביט בייאוש על כמות בלתי נדלית של תוכן שלעולם לא אספיק לקרוא מספיק לי להסתכל בסילבוסים של שנת הלימודים הנוכחית. מהפיד שלי אני רוצה ליהנות.

אם הטוויטר הוא, כפי שטען ארד, עץ הנופל באמצע היער, זה די מצחיק לנסות להחיות אותו. ניסיתי למצוא משהו ביוטיוב של איזה אמריקאי שכבר עשה את זה קודם, אבל לא מצאתי. דמיינו שראיתם איש שמן מנשים עץ מפה לפה.

מקס וובר, תיאורטיקן בן המאה ה-19, תיאר את החיים המודרניים כחיים נטולי קסם. חיים בהם מה שנהג להיות מיסתורי ואזוטרי הפך למובן, מוסבר באמצעות חוקים מדעיים. הפכנו ליצורים אנליטיים, כלואים בתוך כלוב ברזל של תבונתם-שלהם.

וובר לעולם לא יכול היה לחזות כיצד ייראה העולם בתחילת המאה ה-21. את המידע שנגיש כל כך, עד כדי כך שהפך חסר ערך. את השיחה, שהפכה לשרשרת תגובות. את הצחוק שהפך ללחצן "לייק". מערכות יחסים שלמות יכולות ליפול ולקום על השאלה מתי נשנה את ה"ריליישנשיפ סטאטוס". הוא לא יכול היה לחזות את המיתוג הציני של כל דבר ושל כל אחד.

האם בעולם כמו שלנו עוד נותר קסם, או שכלוב הברזל של המאה ה-19 הפך לכלוב של סיבים אופטיים, בו אנו כלואים לא מתוך כפייה, אלא מתוך הסכמה צינית ואדישה?

בשביל להבין את מה שאני הולכת לומר, אבקש מכם לפתוח טאב חדש. זה לא ספאם, אלא טריק קטן וחמוד, נשבעת.

הכנסו ל-google.com. הקישו Where is Chuck Norris. עכשיו לחצו על I'm feeling lucky.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – — – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

קסם יומיומי

חברתי דפנה שלחה לי את הטריק הזה. בשיחת ג'יטוק לילית היא טענה שגילויים קטנים כאלו, מציאת בדיחות פנימיות ברשת שכולה רצינית להחריד, הם כהחזרת הקסם לעולם. ההתרגשות שבגילוי דבר-מה שרק ישב שם וחיכה להתגלות. דבר-מה שמעלים, אפילו אם לרגע, את הבדידות. זה מעין דבר קטן וייחודי, שרק יושב שם ומחכה למישהו שימצא אותו. הרגשת הייחודיות, הנדירה כל כך בימינו, היא הקסם.

ההבדל הגדול, אמרתי אני, הוא שזוהי פעולה אנושית. נכתבה בידי אנשים, למען אנשים. אין פה תחושה שמימית, אלא רק התגלות גשמית, נחמדה עד כמה שתהא. "גם הקסם שהיה פעם הוא כזה", טענה היא.

לפחות הם לא ידעו את זה אז.

ספרות זולה

אתוודה ואומר: כשהייתי קטנה הייתי מכורה לפנטסיה. קצת סרטים וטלוויזיה, בעיקר ספרים. מגיל שמונה ועד שלוש-עשרה בוודאי קראתי את טרילוגיית "שר הטבעות" לפחות עשר פעמים. גם ספרים איכותיים פחות, שאין לי אומץ להודות בקריאתם בפורום זה. מטולקין בואכה ז'ול ורן ועד זינה הנסיכה הלוחמת, חיפשתי קסם. חיפשתי את המרכיב הסודי הזה. אחר כך התבגרתי – וקראתי ספרים של "מבוגרים", אבל אף פעם לא הצלחתי, עד עצם היום הזה, ליהנות מסיפור שנכתב בידי ישראלים. זה מובן מדי, זה קרוב מדי הבייתה.

כשיצאו ספרי "הארי פוטר" והפכו לתופעה עצומת-מימדים הבנתי שזו לא רק אני. שכולנו מחפשים להיות חלק ממשהו שלא נוכל ליצור בעצמנו. כולנו מחפשים את הסוד הזה שיהיה רק שלנו. כולנו רוצים להיות הילד היחידי במינו שיודע את מה שאף אחד אחר אינו יודע. לגלות ברגע שאנחנו לא כאלה משעממים כמו שחשבנו.

אחד מאיתנו

בחיים הפוסט-מודרניים שאלת האלוהות כבר אינה רלוונטית. גם אצל מאמינים, היא אינה מכריעה את מרבית הדילמות הקטנות בחיים. החל בסוגיות כמו מה אלבש וכלה במה אעשה כשאהיה גדולה. גם אם הוא שם, אלו סוגיות שאינן שלו לפתור.

הסיבה לכך היא אחת. הסוגיות הללו תמיד נשאלות בגוף ראשון. אין מקום לאל להכריע, משום שאלו סוגיות סובייקטיביות ותו לא. הוא אינו חלק מהדיון כלל.

האירוניה היא שבעולם המורכב מאינדיבידואלים אין ולו דבר אינדיבידואלי אחד. אין בעלות אמיתית על דבר. אלבומי התמונות כבר מזמן עזבו את מקומם על המדף ותפסו מקום חדש כשעשוע לחברים של חברים של חברים. אפילו הזכרונות חדלו מלהיות רכוש פרטי. אנו מקדשים את הסובייקט ומעלימים את הסובייקטיביות. לכולם יש מילה שווה בקביעת ערך החיים שלנו.

קסם מסוג אחר

האם דווקא העולם החדש, העולם שנבנה כולו בידי אנשים, למען אנשים, יכול להכיל בתוכו קסם? האם מציאת איקס קטן על מפת אוצר אינסופית שנוצרה כולה בידי אדם, המאוחסנת על גבי שרתים רועשים ומחוברת בידי כבלים שקופים, שקולה לג'ים הוקינס של סטיבנסון, שיצא למסע בעקבות אוצר פיראטים כמוס?

זהו קסם, אבל קסם מסוג אחר.

אקסהיביציוניזם

דפנה אמרה שאחד הדברים הקסומים בגילוי סוד אינטרנטי שכזה הוא ההתרגשות של גילויו בפני העולם. אולי זה מה ששובר לי את הקסם. זה לעולם לא יהיה שלך. זה אוצר שכל המטרה במציאתו היא חשיפתו בפני אחרים.

אבל אולי זהו בדיוק הדבר היוצר את הקסם?

רקמה אנושית אחת

הכל מדברים על הניכור שבחברה המודרנית, אבל איש לא מדבר על הקרבה. ברשת נחשפתי גם לאנשים שלעולם לא הייתי מכירה בנסיבות אחרות, לדעות שלא הייתי מכירה בנסיבות אחרות, למידע אינסופי. ברשת הפכתי, למספר רגעים, למיוחדת. אנשים קוראים אותי. הם בדרך כלל קוראים אותי ב-140 תווים, אבל הם קוראים אותי. גם זה משהו מיוחד, החשיפה הזו.

אולי מה שמיוחד בצ'אק נוריסים למיניהם הוא שהם שוברים את ההרגשה שהכל ברור, שכבר אין שום סיכוי להיות מופתעים. הטריקים האלו לא יישארו של אדם אחד, אבל הם מעולם לא נועדו להיות של אדם אחד בלבד. הרי כל אוצר מוטמן בכדי שיגלו אותו.

אולי דווקא בתוך המותגים והציניות והפוסט-מודרניזם נמצאת לה שלהבת קטנה של אמונה בכך שלא משנה מה, אנשים ימשיכו להפתיע אותנו. האנושות תמשיך להפתיע אותנו.

אולי זה הקסם שהחזרנו לעצמנו.

אם אתם רוצים להעביר את הזמן בעוד משחקי חנונים, אתם מוזמנים למצוא כמה כאן.

אסיים בשיר שעל שמו נקרא הבלוג – ושתמיד איכשהו נוגע במקום הרגיש הזה.

יום קסום (: