תחפושת מבריקה

צהריים. אני יושבת על ספסל רחוב בקרבת מתחם בזל, ממתינה לפגישה אצל הפסיכולוגית. אלטע-זאכן בהמשך הרחוב, מהישנים באמת, עם עגלה וסוס. אני חושבת ברחמים על הסוס, פחות על האיש – ואז קצת על האיש. לא ייאמן שאפשר עדיין להתפרנס ממכירה ושיפוץ של גרוטאות ישנות. קשה עד בלתי אפשרי ליצור לעצמך מקום חדש בעולם שהשתנה כל כך בכמה עשורים. בעולם שכבר היה לך מקום בו. הוא נראה כבן 60, ובעודו אוסף ארון מתפרק שנזרק לרחוב מבטו אומר אדישות, כמעט ריקנות.

אישה מבוגרת, העוטה לגופה טרנינג פוטר שחור, כאילו החום הנוראי של הצהריים באמצע יוני כלל לא נוגע לה, רצה לעברי במהירות. אני מורידה אוזנייה אחת. ספרינגסטין מוסיף להתנגן בשנייה. היא שואלת אם ראיתי את העגלה שלה. אני מנידה בראשי, ואומרת שהתיישבתי כאן רק לפני שתי דקות, אולי שלוש, ולא הייתה כאן עגלה. כמו עגלת סופר, היא ממשיכה, רק מלאה בדברים שלה. אני נושכת שפתיים. לא ראיתי. אולי אצל האלטע-זאכן. בראש מהדהד לי "בארץ הדברים האחרונים" של אוסטר. עולם מתפורר, אנושות גוססת, בו עגלה הייתה הדבר היקר ביותר שהיה יכול אדם להשיג. אני חושבת שהאישה הזו ואני חולקות מרחב גיאוגרפי, אבל היא חיה בארץ הדברים האחרונים. הדבר הטוב ביותר שהיא יכולה לצפות לו הוא לשרוד.

האלטע-זאכן לא ידע היכן העגלה שלה והיא רצה שוב לכיווני. שיערה הכהה, זרוק שיבה ואבק-דרכים, אסוף למחצה. חציו הפזור מדובלל מכדי להתנופף ברוח. הפעם היא לא התעכבה עלי. היא שאלה את פועלי הבניין שפרקו את מטענם ממול. הם לא טרחו להביט בה. ענו שלא ראו דבר. עיניה מלאו פחד. תהיתי מה היה לה בעגלה הזו. בקבוקים שמחויבים בפיקדון, כנראה – אבל אם לשפוט לפי מחוסרי הדיור שגרים בקרבת ביתי, סביר להניח שגם בגדים, אולי מזכרות קטנות. בית שלם. עולם. באותו רגע הבנתי שאני כבר צריכה להיכנס לפגישה. סיפרתי לפסיכולוגית על האישה. שתינו חלקנו דקה של דממה עצובה – ועברנו לדבר עלי.

—

תשע בערב, אולי קצת אחרי. הליכה מהירה מפלורנטין הבייתה, דרך הים. חם מכדי ללכת בתוך העיר. מפלורנטין לדרך אילת, ממנה לנווה צדק, משם לים, דרך הכרמלית. אור ירוק, אני חוצה את הכביש ונעצרת באי-תנועה בצומת הגדול שמול הדולפינריום. שם יושב על מגבת מהוהה המכסה תיק גב שחור חתלתול פצפון, בן לא יותר מחודש. סביב צווארו כרוכה רצועה מאולתרת מבד, כמו רצועת כלבים. נעצרת, מרימה מבט. גבר צעיר למדי, כבן שלושים, אהמר, עובר בין המכוניות עם כוס פלסטיק. הרמזור מתחלף, כולם מתחילים לנסוע. הוא הולך בגב שפוף לקראת הצרור והחתול, הכוס שבידו לא מרשרשת. ריקה לחלוטין. אני מלטפת את החתול, שואלת אם הוא שלו. הוא מהנהן בתגובה. מצביע על האייפון שלי ושואל אם אני רוצה לצלם אותו. אני אומרת שזה בסדר, לא עכשיו. יש לו מבטא זר, משהו לטיני, כנראה, שיער חלק שאורך עד כתפיו ועור שזוף. הוא נראה בעיקר עייף, מסוג העייפות שתוקפת אנשים כשהם נמצאים בסיטואציה שהם לא צריכים להיות בה, לא באמת. הוא מלטף את החתול במבט מבויש. אומר כמה מילים לא ברורות. אני ממלמלת. שנינו שותקים למספר דקות. אני נפרדת ופונה ללכת. שני צעדים ונעמדת. רוצה לתת לו כמה שקלים, אבל מפחדת מההכרה ביחסי הכוחות ביננו. לא רוצה להיות האדם הזה שמתייחס לאנשים מתוך רחמים. מבינה את צביעותי. מסתובבת. בבושה מוציאה 20 שקל מהארנק. הוא מודה לי, אומר שהחתול צריך זריקה. אני יודעת שהכסף לא ישמש לחיסון החתול, אבל מהנהנת בחיוך. נפרדת. האוזניות שבות להרעיש. ההליכה חוזרת לקצבה המהיר.

ללא עבר, ללא עתיד, ללא שם, ללא פנים. ואני שבה הבייתה.

את המילה "נכבה" שמעתי לראשונה לפני שנים ספורות. זה מוזר, שכן מאז ומתמיד התעניינתי בפוליטיקה, אם כי אודה שהעניין שלי בהיסטוריה התפתח רק בשנים האחרונות, אבל זה כמעט בלתי סביר שלא אשמע על יום אבל פלסטיני בסדר גודל שכזה.

כלומר, זה היה יכול להיות בלתי סביר, אילו האופן בו היסטוריה הייתה נלמדת במדינה היה מכיל גם את המציאות, ולא רק את המיתוסים.

לפני שיצטעקו קוראיי על היותי מסיתה, אציין כי כל מדינה בוררת את ההיסטוריה שלה. היסטוריה היא חלק אינטגרלי לאתוס הלאומי, והיא מייצרת סולידריות בין האזרחים. אמריקאים לא ירבו לספר על הטבח שבוצע באינדיאנים במשך שנים, לא כל שכן על מצבם השפל כיום, פורטוגזים לא ישושו לספר על הפיכתם את אנגולה לזירת מלחמה תמידית, ובעוד שהבריטים ידברו על כך שהביאו את הקדמה למדינות העולם השלישי, הם לא יכבירו מילים על כך שהם אחראיים במידה רבה ליצירת גזענות ומלחמות פנימיות באסיה ובאפריקה, על אחריותם בכינון משטרים אנטי דמוקרטיים בהגדרה או בפועל במדינות רבות, על יצירת יחסי כוח כלכליים בין מדינות העולם השלישי ומדינות העולם הראשון – ורבים אחרים. בקיצור, אנחנו לא לבד בעסק. ההיסטוריה היא אינסופית, וכל מדינה בוררת לעצמה אילו נושאים להבליט ואילו להעלים. לצערנו או שלא, אנחנו חיים בתקופה מקוונת, בה קשה משמעותית להעלים היסטוריה. אפשרי, אל תבינו אותי לא נכון, אבל קשה יותר.

כסטודנטית להיסטוריה (הם קוראים לזה היסטוריית המזרח התיכון, ומפרידים בינה לבין היסטוריה כללית – אירופית, אבל היא היסטוריה), אינני מסוגלת או רוצה להסביר את הנכבה כולה ב-500-700 מילה, לא מבלי להשטיח את הדברים, וכאינטרנטאית אני יודעת שאיש לא יטרח לקרוא טקסט ארוך יותר. כך או כך, אני בוחרת להביט על הנכבה לא כעל הצהרה פוליטית כוללנית, אלא כעל אסופת סיפורים. אלו סיפורים של אנשים שגרו כאן, וכמו רובנו, פוליטיקה לא באמת עניינה אותם. כמו רובנו, הם רק רצו לחיות. כשטוענים אנשי ימין שמעולם לא היה עם פלסטיני לפני 1948, הם צודקים כמובן. לפני גלי האנטישמיות בעשורים הראשונים של המאה ה-20, גם עם יהודי לא ממש התקיים, מחוץ לקהילות קטנות וסגורות. לאום הוא לא תופעה מהותנית. היא תמיד נגזרת של נסיבות פוליטיות, שמכריחות את האדם לבחור בקבוצת שייכות. זה קרה לפלסטינים, זה קרה ליהודים. אנחנו הפסדנו במלחמה אחת, וניצחנו באחרת, שיצרה את הנסיבות הפוליטיות להתגבשותו של עם פלסטיני.

לפני כשנה הובא לחזקתי הספר "נכבה חרטא", שהוציא ארגון הימין "אם תרצו". תוך ההכרזה הפומפוזית שהוא "הספרון שנלחם על האמת", מבקש הספר להעלים את עצם הלגיטימציה לאבל. הם תקפו, הם הכריזו, הם אמרו – ולכן כל מה שקרה להם מגיע להם, אז שלא יבואו אלינו בטענות אחר כך.

פתחתי בכך שאינני רוצה להיכנס לנבכי הדיון ההיסטורי, ואני נלחמת בעור שיני כדי לא להיכנס לתוכו, כי כל מה שאומר במסגרת המילים המועטות שעוד נותרו לי עד שאתיש לחלוטין את קוראיי יהיה השטחה ורדוקציה של הדברים, ועם זאת קשה לי להתאפק מלציין כי בן-גוריון עצמו הצהיר במכתב לבנו עמוס שנסכים לתוכנית החלוקה הבריטית, ומאוחר יותר נכבוש, בדרכי נועם או בדרכים צבאיות, את ארץ ישראל השלמה. אין זה אומר שהיהודים היו דבר מלבד הכובש האכזר, אבל אולי יש בכך בשביל להציג את קצהו של קרחון נגדי.

לישראלים רבים דומה כי עצם ההכרה במושג הנכבה הוא ביטול קיומה של מדינת ישראל, אבל מובן שאין זה נכון. הדיון במידת הלגיטימיות של המדינה מיותר, שכן מדינת ישראל היא עובדה מוגמרת בשטח, ואלא אם היא-עצמה תביא לאובדנה, אין לאף אחד את היכולת להעלימה מעל פני האדמה. העיסוק בעצם קיומה של מדינת ישראל יכול להתקיים ברמה התיאורטית בלבד, שכן מדינת ישראל כבר קיימת ובעלת כוח צבאי חזק משל שכנותיה – ועל כן הוא אינו רלוונטי. הדיון בנכבה הוא אחר – הוא הבנת המורכבות של קיום המדינה, ושל המורכבות של אופן השתייכות האוכלוסיה הפלסטינית לקהילייה הישראלית. הוא הבנה שאנשים שנושלו מבתים שהולאמו בעת שברחו לארצות שכנות מפחד המלחמה יאחזו, אולי לנצח, במפתחות לבתים בלתי נראים, ויוסיפו לערוג להם. זוהי הבנה שבית אמור להוות מקום מבטח, והוא אינו כזה לגבי חלק עצום באוכלוסיה שתחת הריבונות הישראלית.

יותר מכל, זוהי הבנת הפצעים שמעולם לא הגלידו. זוהי אמפתיה בין בני אדם, ולא בין עמים אויבים. זוהי הבנה שלא מדובר בזר מוחלט, שמבקש למחוק את עצם קיומך מעל האדמה, אלא במצב מורכב. בקליידוסקופ של אבל וכבוד, משני הצדדים.

אני יודעת שלאנשים רבים חורה יותר מכל העובדה שהנכבה מוזכרת בנשימה אחת עם יום העצמאות. הם לא יכולים לסבול את הדיסוננס שנכפה עליהם, בין שמחה לאבל – אולם הדיסוננס הזה, הוא בדיוק זה. הקיום שלנו כאן מעולם לא היה הרמוני, לטוב ולרע. הבנת האבל שעומד מאחורי הנכבה עשוי לגרום לנו, על ידי הבנת האחר, להבין טיפה יותר גם את עצמנו.

– הפוסט הזה מתפרסם אחרי דממת אלחוט ארוכה, אז סלחו לי על הטיימינג הלקוי. בטיוטות נחים להם פוסטים לא אקטואליים בהרבה, שכנראה לעולם לא יראו אור יום – 

זהו הפוסט השלישי בבלוג הזה שמוקדש ליאיר לפיד.

לא כתבתי שלושה פוסטים על אף פוליטיקאי – ולפיד אפילו לא פוליטיקאי באופן רשמי. הופנו כלפי, וכלפי אחרים שכתבו על לפיד,  שלאחרונה, כך נראה, מהווה מכונת ממים של איש אחד, טיעונים על מגמתיות, על מציאת טרף קל ומה לא. מספר אנשים שאני מעריכה אמרו לי שאני נטפלת ללפיד – וזאת חרף העובדה שהוא עוד לא עשה אפילו דבר אחד כנציג ציבור, ואפילו לא מונה להיות נציג ציבור. בעקבות דברים אלו החלטתי לעשות בדק-בית, ולהבין מה באמת מטריד אותי בלפיד, ולמה אדם שבאופן רשמי עדיין אינו חלק מהזירה הפוליטית מצליח לעורר בי יותר אמוציות מאשר נתניהו בכבודו ובעצמו. המסקנות נחות להלן.

בניגוד לרבים מחבריי שמנהיגים קרב פייסבוק ניצח נגד לפיד מזה זמן רב, רק בחודשים האחרונים התעוררה אצלי הסלידה כלפיו. עד אז, נכון, גלגלתי עיניים כאשר הפנו אותי לאחד מטוריו של לפיד בניסיון לנצח בדיונים כאלו ואחרים, אבל בכך זה הסתכם. אף פעם לא טרחתי להביע בו עניין רב, עד אותו ניסיון ידוע לשמצה, בשלהי יולי דאשתקד, כאשר רק התחילה המחאה החברתית, לפנות אל "אחיו העבדים". ניתוח הטקסט והבעייתיות בו נעשה כבר באופן מעולה בבלוג תודעה כוזבת, אבל קשיי עם הטקסט נבעו פחות מחוסר הדיוק, ויותר מהרעיון המרכזי – או ליתר דיוק, היעדרו של אחד.

אני מאמינה שהכלכלה מניעה את גלגלי העולם – מבחינה חומרית, תוכנית ואידיאולוגית. עמדותי בתחום ברורות ונחרצות, ואני תומכת בסוציאל דמוקרטיה (כשלב ראשון, לפחות, עד אשר נוכל ליישם הסכמים ברמה הגלובלית) במאת האחוזים וללא עוררין. על כן, דווקא כאשר לפיד בחר לעשות "מחווה" למניפסט הקומוניסטי של מרקס, מסמך שלעניות דעתי מהווה את הטקסט הכי פחות מוצלח של מרקס, בהיותו הטקסט הכי פחות מדויק שלו, שעוסק באידאות ולא בפני הדברים, הבנתי מה הבעייה – בניגוד למרקס, לפיד כותב אך ורק מניפסטים. מרקס כתב המון ספרים, מאמרים. הוא עשה מחקר עצום, שספק אם רבים הצליחו לקרוא. אני צלחתי אך בקושי את הכרך השני של הקפיטל, הזרוע במספרים, טבלאות ונתונים. מרקס הקדיש את חייו למחקר, ורק לאחר מחקר מעמיק מאין כמותו פירסם את המניפסט הקומוניסטי, הקורא לפעולה ברורה. לפיד מעולם לא ערך מחקר, אבל מוציא עשרות מניפסטים בשנה. אם תנסו להבין איך בדיוק צריך לפעול, אליבא דלפיד, תבינו שאין פה דרך פעולה סדורה. אין פה אפילו דרך.

עד הקיץ האחרון, דומה כי כלכלה נדחקה תמיד למקום שניוני בסדר העדיפויות הלאומי, ונתפשה כחשובה פחות מאשר המצב הבטחוני. הקישור בין שני הנושאים לא נעשה מספיק – והשיח הכלכלי לא היווה חלק מסדר היום הציבורי. הנה הגיע יולי, וכולם מדברים על התנהלות השוק – ופתאום קם לו לפיד, ומדבר על "הכלכלה" כעל ישות בפני עצמה. הוא לא מדבר על האופן בו מתנהל השוק, הוא לא מדבר על חוסר השיוויון, הוא לא מדבר על השיטה. הוא מדבר על התנהלות השוק, המתנהלת כולה במספרים, מבלי לציין אפילו מספר אחד. טוב, בסדר, אם אנחנו רוצים להיות קטנוניים, הוא מציין אחד – אבל שוגה בו.

אין מה להגיד, הוא יודע לכתוב. הוא יודע לשלהב. הוא היה יכול להיות כותב נאומים נהדר, אולם כאשר פורטים את דבריו לכדי פעולות, אין בהן שום ערך. דבריו ריקים מתוכן. הוא אינו לומד את הנושאים עליהם הוא כותב, אינו מריץ חיפוש קצרצר בגוגל בכדי לאמת עובדות, ואני יכולה להרגיש בטוחה למדי לומר שמעולם לפיד לא פתח את השנתון הסטטיסטי, או הציץ בעיקרי תקציב המדינה. העובדות הופכות משניות למילים, אבל המילים, ללא ערך עובדתי, ריקות מתוכן.

האדם הסביר

אני חוזרת לנקודה הראשונה – למה לפיד? למה לעסוק דווקא בו? אין אנשים יותר הרסניים, יותר מסוכנים ויותר בעלי השפעה לעסוק בהם? אז יש, בוודאי שיש, אבל לפיד אינו מייצג רק את עצמו. לפיד מייצג תופעה, נקרא לה לפידיזם. הוא מייצג ז'אנר שלם של אנשים שתופשים עצמם כקול המרכז. הם חושבים שצריך להיות שלום, אבל לא לפנות את ההתנחלויות; הם חושבים שצריך להוריד את יוקר המחייה, אבל לא להגדיל את המסוי הישיר, הם חושבים שאסור להפלות אתיופים וערבים, אבל מעדיפים בעצמם לגור באזורים בהם גרה רק אוכלוסיה לבנה מהמעמד הבינוני-גבוה, הם ממש בסדר עם הומואים ולסביות, אבל מעדיפים שהילדים שלהם יהיו סטרייטים. הם חושבים הכל, בלי לחשוב כלום.

אין להתעלם מהבמה הציבורית לה זוכים הטקסטים של לפיד. הוא כותב במשך חמש-עשרה השנים האחרונות טור במוסף ידיעות, המוסף הנמכר ביותר בישראל. את טעויותיו התדירות וחוסר הגיבוי העובדתי הוא שוטח במשך שנים ארוכות, במאות טורים ומאות אלפי מילים, זוכה למאות אלפי עד מיליוני קוראים מדי שבוע – ואף אחד לא עוצר לחשוב. לא המוציאים לאור, לא העורכים, לא הקוראים. אף אחד לא עוצר לחשוב איך זה שאותו אדם שעוסק כל כך הרבה בכלכלה לא מציין מספרים. אף אחד לא עוצר לחשוב מה בעצם, לפי הדברים שכתב לפיד, הוא הצעד הבא.

בפרדיגמת הלפידיזם אף אחד לא נפגע. הכל הופך להיות בסדר בן ליל, ואף אחד לא כועס. אף אחד לא יכול להתנגד. הרי כולנו רוצים שלום עם ביטחון. כולנו רוצים לחיות ברווחה בלי שזה ינגוס לנו בכיס. כולנו רוצים ליהנות מהטוב בלי לסבול מהרע. אנחנו רוצים להאמין בזה עד כדי כך שאנחנו שוכחים שאנחנו חיים במציאות בה המשאבים – הכלכליים, הטריטוריאליים והאידיאולוגיים – מוגבלים. כאשר יימצא הכסף אותו מחפש לפיד הוא בהכרח יהיה חייב לקחת אותו ממישהו, ולחלק אותו לאחר. מיהו אותו אחר? ממי הוא יילקח? מי ייפגע בתהליך? כמה זמן זה יקח?

עזבו, נדבר על זה כשזה יהיה רלוונטי. למה להיות קטנוניים?

בעולם האידיאלי שלי, אנשים לא לפידיסטים. בעולם האידיאלי שלי אדם ילמד נושא לעומק לפני שימהר לחרוץ בו את הדין. בעולם האידיאלי שלי אף אחד לא יהיה במרכז, כי אין דבר כזה מרכז. לא ניתן להשטיח את פני הדברים לכדי "יהיה בסדר". הם מורכבים מאינספור דילמות קטנות ויומיומיות, שנרקמות לכדי תמונה גדולה יותר. על כל סעיף בתקציב יש ועדות, הצעות חוק, לוביסטים, יתרונות לכאן ולכאן. אם את רוצה לדעת להכריע בהן, את צריכה לדעת מה הן אומרות, ואת צריכה להקשיב. ולקרוא. הרבה. בסופו של דבר, אין אפור. יש תומך או מתנגד. ככה מצביעים. כן או לא.

בעולם בו אנשים ויתרו על יכולתם לחשוב ולנתח, אני לא ממש רוצה לחיות.

ואם כבר עוסקים בעובדות, חידה: כמה בלוגרים צריך בשביל להחליף נורה שהבריג יאיר לפיד?

מסתבר שלא מעט.

יש את הפוסט שלי

ושל יוסי גורביץ

ושל דובי קננגיסר

ושל עומר כביר

ושל יובל דרור

כולם מנתחים נאום אחד של לפיד. ויכול להיות שהיו עוד כמה שאני לא מכירה.

הישארו חכמים.

הערב תפס יאיר לפיד שוב את הכותרות, עם הכרזתו לפיה במידה וימונה לשר החינוך יבטל את כלל בחינות הבגרות, למעט מתמטיקה, אנגלית והבנת הנקרא – והקבלה לאוניברסיטאות תהיה מותנית במבחנים. את הרציונל מאחורי אמירה זו הסביר בסטטוס ארוך שכתב, איך לא, בעמוד הפייסבוק שלו. עד רגע כתיבת מילים אלו קיבל לפיד 827 לייקים, ואף 213 אנשים חלקו את הסטטוס. זה קרה תוך שעה מרגע הפרסום, באמצע הלילה. אני מניחה שעד מחר המספרים יהיו גדולים באופן ניכר.

בפוסט מתאר לפיד את מערכת החינוך בפינלנד, בה מנהיגים מדיניות דומה, לדבריו. הוא גורס כי הבעייה האמיתית במערכת החינוך היא חוסר האמון במורים, בעקבותו מנהיג משרד החינוך מדיניות של בחינות "קלות", שיעלו את הממוצע הארצי ואת סיכוייהם של תלמידים רבים יותר להיות זכאים לתעודת בגרות.

בפברואר הקרוב תהיה בגרות בתושב"ע – תורה שבעל פה – לדרוזים! תהיה בגרות ב"לקט מצוות", יש דבר כזה, בגרות ברוסית, בגרות בפסיכולוגיה, בגרות באמנות, האם אתם מודעים לזה שיש שתי בגרויות בחקלאות – בגרות בחקלאות הצומח ובגרות בחקלאות בעלי החיים (נשבע לכם!), בגרות באמנות התיאטרון, בגרות בתקשורת המונים, הם יעשו בגרות על "האח הגדול". . יש בגרות במלונאות, בגרות בשֶפיות – הם לומדים לעשות עוגיות – יש בגרות בשיט ומדעי הים. בתיכון מילטון בבת-ים פגשתי תלמידים שרקדו סלסה בחצר, ואמרתי "איזה יופי שהם רוקדים בהפסקה", ואמרו לי "לא, הם לא לא הפסקה, הם מתכוננים לבגרות בסלסה." הם רוקדים סלסה, זו הבגרות שלהם.

אני רוצה להבהיר, אני לא נגד זה שילדים ילמדו סלסה. בחינוך מודרני הרעיון הוא שכל ילד יפתח את מה שנקרא 'אזור החוזק' שלו. זה מקסים ונכון. הבעיה מתחילה כשמישהו מנצל את איזורי החוזק של הילדים שלנו כדי להעלות את אחוזי הזכאות לבגרות שלו, או כדי לשפר את יחסי הציבור של משרד החינוך.

הוא ממשיך ומגולל סיפור שכתב קן רובינסון בספרו אודות חינוך, על ילדה שציירה את אלוהים. הוא מדבר על דמיון, ועל הדרך בה עודף הפיקוח ומתן הציונים במערכת החינוך הורגת אותו, כאשר אינה נותנת אמון בתלמידים ובמורים. הוא כותב יפה, וכחלילן מהמלין גורר אחריו גדוד מעריצים השבויים בקסמו.

רגע, רגע, רגע

בואו נקרא שוב את מה שאמר לפיד, ברשותכם, והפעם באופן ביקורתי יותר. לפיד אמר שמערכת החינוך מעניקה לתלמידים שחוזקי הלמידה שלהם אינם מתמטיקה, אנגלית והבנת הנקרא, אלא, רחמנא ליצלן, תיאטרון או חקלאות, יתרון לא הוגן. למה הוא לא הוגן? כי לא הוגן שיהיה משקל כלשהו לתיאטרון, בעולם בו אנחנו יכולים ללמוד מתמטיקה. אדם שחזק בתיאטרון זה אחלה, אבל לא בבית ספרנו. אם הוא לא חזק במתמטיקה, הוא לא אמור ללמוד באוניברסיטה. בטח יש להם מכללות משלהם, לאלה.

וואלה.

נמשיך.

היתה פה ועדה – ועדת שושני – עמד בראשה שמשון שושני, שהוא היום מנכ"ל משרד החינוך, והוועדה הציעה להפעיל תקן דיפרנציאלי לתלמיד, לפי 'מדד שטראוס', להעלות את אחוז התקציב שמיועד לאפליה מתקנת ל-26%. תשארו איתי… זו בסך הכל עברית מסובכת להגיד שילד שההורים שלו לא יכולים לממן לו שיעורים פרטיים, או לקנות לו ספרי עזר, והם לא יודעים אנגלית ואין להם בגרות במתמטיקה, ואין לו חדר משלו בשביל לעשות שיעורי בית – אז תפקידה של המדינה לעזור לו לסגור פערים. היא צריכה להקדיש לו 26% יותר תקציב כדי שהוא יוכל לסגור את הפערים.
אבל אתם יודעים מה קרה? משרד החינוך של דוקטור שמשון שושני, קרא את הדו"ח של דוקטור שמשון שושני – והוא לא קיבל אותו! אז היום אחוז התקציב המיועד לאפליה מתקנת הוא בערך 5%, שזה לא רק נשמע כלום, זה באמת כלום.

אוקיי, אז כל קודם, בשם הדיפלומטיה, זה לא "אפליה מתקנת", אלא העדפה מתקנת. אולי זה נשמע כמו קטנוניות סמנטית, אבל מטריד אותי שצמצום פערים בין אוכלוסיות מכונה "אפליה". חוצמזה, האקדמיה לעברית אמרה. אחרי שהבהרנו את הנקודה הזו, בואו נחזור לשמשון שושני, שהזכיר לי שאול אמסטרדמסקי שבניגוד לתיאורו של לפיד אותו, כבר חדל להיות מנכ"ל משרד החינוך לפני מספר חודשים. שושני מוכר גם כאחד מאבותיה המייסדים של ההפרטה במערכת החינוך בישראל ומתומכיה הגדולים עד עצם היום הזה. אותו שמשון שושני, אגב, הנהיג מדיניות של מדידה ופיקוח. לדבריו, "ללא יעדים מדידים לא ניתן לחולל תהליכי שיפור ושינוי […] תוכניות עבודה שמבוססות על סטנדרטים, יעדי ביצוע והצלחה הן הדרך לשיפור המערכת החל מכיתת הלימודים בבית הספר היסודי". מוזמנים לקרוא עוד על החבר באתר עבודה שחורה. שושני, בניגוד למה שלפיד טוען כאן, גם דוגל בפה מלא ב"עידוד המצוינות", מכבסת מילים לשיטה דיפרנציאלית לפיה החזקים "ימשכו את החלשים" – או במילים אחרות, החזקים יתעלמו מהחלשים שינבלו בצד. לפי התוכנית שיזמה ועדת שושני, יינתנו מעט יותר שעות לימוד לתלמידים מאוכלוסיות עניות, אולם הפיקוח עליהם רק יגבר. מדיניות זו סותרת בתכלית את טענתו של לפיד אודות עודף פיקוח במערכת החינוך, ומחזקת את טענתו הנגדית. יותר מזה, לפי ועדת שושני תוספת התקציב לילדים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך תרד מדי שנה מעת החלתה, עד שכעבור כחמש שנים ההבדל יהיה מינורי בלבד.

אח, יאיר.

מאחר ובוודאי הלאיתי אתכם בפוסט הזה, אקפוץ ישירות לפסקת הסיום של הסטטוס שכתב לפיד, האהובה עלי, באופן אישי.

לפי כל המדדים שמשרד החינוך כל כך אוהב, צעירים ישראלים בני שבע עשרה הם מטומטמים, ואותם צעירים בדיוק, כשהם בני עשרים וארבע, הופכים לגאונים.
בגיל 17 הם מהמקומות האחרונים בעולם המערבי במתמטיקה, באנגלית, במחשבים, בפיזיקה.
ובגיל 24 – אותם אנשים – מקימים יותר סטרט-אפים, כותבים יותר מחקרים מדעיים, מקבלים יותר תוארים אקדמאים, עושים יותר אקזיטים, ממציאים יותר אלגוריתמים וזוכים ביותר פרסים מכל קבוצה אחרת עלי אדמות.
מה קורה באמצע?
אנחנו יודעים את התשובה. הצבא. החבר'ה האלה הולכים לצבא. ובצבא קורים שני דברים: אל"ף – הם עושים קורסים שהם פי-אלף יותר תובעניים, יותר דחוסים, יותר קשים, עם אפס-הקלות, בתנאים לא נוחים, ופתאום מתברר להם, קודם כל, שהם מסוגלים. פתאום מתברר שילדינו המתוקים, שמגיל שמונה כבר יושבים אצל היועצת ובוכים על מר גורלם, בהחלט מסוגלים ללמוד כשמישהו מעיז לתבוע מהם ללמוד בלי פשרות.
והדבר השני הוא שהצבא בא אליהם ואומר להם: אני מאמין בכם. אני סומך עליכם. אני כל כך מאמין בכם שאני מפקיד בידיכם את הדבר הכי חשוב שתעסקו פה אי פעם בחייכם – את בטחונם וחייהם של שבעה וחצי מיליון בני אדם.
וזה הופך אותם לאנשים אחרים. כי מאותו רגע ואילך הם הופכים להיות אנשים שהאמינו בהם. ואנשים שמאמינים בהם יכולים לעשות הכל.

והנה לנו, חברים, התשובה לפערים במערכת החינוך, לעובדה שחלק עצום מן המורים מועסקים דרך קבלן, לצפיפות בכיתות הלימוד ולרדוקציה המחשבתית שעושה מערכת החינוך – הצבא! הצבא הוא זה שנותן לילדינו תחושת ערך, כאשר נותן להם את הזכות האדירה לעבוד בחינם במשך שנתיים-שלוש שנים מחייהם, לבלות שעות ארוכות בשמירה על חלקות אדמה, לבהות בקירות המשרדים ולירות בנשק חם. כך ילדי ישראל מקבלים תחושת ערך עצמי.  האמת, למה שרק בגיל 18 הם יקבלו ערך עצמי? אולי נחליף את שיעורי החינוך הגופני במטווחים, את תולדות התיאטרון בדקלום דיאלוגים שהם עתידים לנהל במחסומים, ואת שיעורי החקלאות הארורים באיתור יעדי שדה?

לפיד מתעלם בדבריו לחלוטין מהפערים בחברה הישראלית, ומהעובדה שאותם אנשי הייטק של היום הם (לרוב) אלו שזכו לחינוך יסודי ותיכוני טוב. ממוצע בגרות ומעמד כלכלי מכתיבים גם את התפקיד הצבאי, את סיכויי הקבלה לאוניברסיטאות, את החופש שיהיה לאותם ילדים בקבלת החלטות. הוא שוגה בחלומות על הצבא ככור ההיתוך של החברה הישראלית, ושוכח שבמודיעין כולם אשכנזים ובגבעתי מזרחים. אחר כך החבר'ה שהגיעו למודיעין ילכו לאוניברסיטאות ויקימו חברות הייטק, והחבר'ה שהיו בגבעתי יהיו מאבטחים. מעבר לטיעון המיליטריסטי במהותו, ההתעלמות מהשעתוק המעמדי בחברה הישראלית, שמתקיימת בכל שלב שעתיד לעבור ילד בחייו, בלתי נסבלת בעיני. השטחיות שבהסתכלות על הצבא מתוך האתוס של "כור ההיתוך של החברה הישראלית", תוך התעלמות מהריבוד בתוכו, בלתי נסבלת בעיני. אפילו אם הוא לא היה צבא, על כלל המשמעויות הנלוות מכך. אותם הילדים שבגיל 17 נשרו מבתי הספר לא יפתחו חברות הייטק בגיל 24. הילדים שעשו בגרות מלאה במדעים ובאו מיישובים מבוססים אולי כן.

להוריד את הבגרות הנלוזה בחקלאות היא לא הפתרון להצלת מערכת החינוך. הייתי מציעה למר לפיד לשבת וללמוד את הנושא, לקרוא דו"חות שלמים ולא ערכים חסרים בוויקיפדיה, להבין מה הוא אומר לפני שהוא ממהר לשטוח טיעוניו על דפי הפייסבוק. עד אז, שאלוהים יעזור לי, אני מעדיפה כבר את גדעון סער. לפחות כשהוא מפריט את מערכת החינוך, אנחנו יודעים את זה.

* לשם הגילוי הנאות, הכותבת מתנגדת נחרצות לשיטת בחינות הבגרות והמבחנים באופן כללי. פשוט לא ככה.

בערב יום שני האחרון הלכו שני נערים בני 15 מיפו בדרכם חזרה ממרכז מהפך-תע'ייר, שמטרתו לקדם תושבים ממוצא פלסטיני ויהודי באזור ולקחת חלק בחיי הקהילה. הם דיברו בערבית, השפה הראשונה שלהם, כאשר נעצרה לידם מכונית ובה גבר ואישה. הם צעקו "ערבים מסריחים", והגבר יצא מהאוטו והתחיל לרדוף אחרי אחד הנערים ולהכות אותו. ללא סיבה, או היכרות קודמת. הנער פשוט חטא את חטא היוולדו למשפחת ערבים מסריחים. הנער השני רץ בחזרה למרכז מהפך-תע'ייר להזעיק עזרה.

עד שהגיעו חבריהם הספיק הגבר לברוח, והותיר את הנער עם פנס בעין, שריטות ומכות ברחבי גופו וחבלות בראשו. הוא נלקח לבית החולים, שם אושפז למשך יומיים.

את פרטי האירוע סיפרו לי בני משפחתו של הנער, שאת אחותו בת ה-12 אני חונכת, יום לאחר שארע המקרה. אני חושבת שעשיתי עבודה טובה יחסית בלהיות אכפתית, ועם זאת פדגוגית, במשך ארבע השעות של החונכות. כשליוויתי אותה הבייתה אמרה לי החניכה שלי, תוך שהיא מביטה מאחורי עורפה בכל רגע, שבטח לא יתפסו את מי שהיכה את אחיה. שאלתי אותה למה היא חושבת כך, והיא ענתה שזה מפני שהמשטרה לא תטרח לטפל בנושא באופן מהותי. המשטרה, אמרה לי, לא מתעניינת בערבים. רק ביהודים. היא אמרה לי שהיא לא מבינה את זה, היא לא יודעת למה אנשים שונאים אותה אותה רק בגלל המוצא והשפה שלה, אבל היא יודעת שיש הרבה כאלו. אמרתי לה שיש גם הרבה יהודים שלא שונאים ערבים. היא ענתה שברור שיש, והיא יודעת את זה, אבל היא יודעת גם שיש כאלו ששונאים אותה. היא מפחדת מהם.

הנער שהותקף (צילום: יפו היום)

למזלי, החושך הסתיר את דמעות התסכול וחוסר האונים שהכתימו את פני. יש מעט דברים יותר עצובים מילדה שאומרת לך דברים נוראים, ואין לך שום דרך להפריך אותם, כי היא צודקת. אמרתי לה שבגלל זה יש אנשים כמוה, וכמו האנשים במהפך, שמנסים לייצר שינוי, אבל לא האמנתי למילים של עצמי. זה מעט מדי ומאוחר מדי. כשניסיתי להפנות את פרטי האירוע לעורכים ואנשי תוכן, הם הסכימו שזהו נושא חשוב ומקרה מזעזע, אבל שתקו. אפילו עיתון אחד בעברית לא חשב שזהו נושא חשוב מספיק בשביל לקבל אייטם. למיטב ידיעתי, עד רגע כתיבת מילים אלו המקרה פורסם רק במקומון "יפו היום", עיתון אינטרנטי בשפה הערבית. אני לא יכולה להגיד לחניכה שלי שזהו רק אדם אחד משוגע, כי העובדה שהדבר לא מופיע בשום מקום, והאירוע לא מזעזע אנשים מספיק בשביל שייכנס לתוך השיח וסדר היום הציבורי מראה שכולנו, במידת מה, שותפים להסכמה שבשתיקה.

הילדים האלו, ככל הנראה, יביטו מאחורי הכתף שלהם מדי יום בשנים הקרובות. אולי תמיד. כשהם ישוחחו בערבית זה עם זה, הם ינמיכו את קולם. הם יודעים שמישהו שונא אותם, והם יודעים שלאף אחד לא אכפת. לאירוע הזה נחשפתי אני פשוט כי הייתי שם. אין לדעת כמה מאורעות כאלו קורים, כשמאחוריהם עומדים אנשים מפוחדים וחסרי אונים לנוכח הגזענות בחברה ובמערכת המדינית, אבל אף אחד לא יודע. זה ממש לא חדשות.

אני מכורה לרשתות חברתיות.

אני מכורה לעוד הרבה דברים. אני מכורה לניקוטין, לקפאין, לטטרזין, לכלמיני דברים אחרים שנגמרים ב"ין". באופן כללי, אני בחורה נרקוטית – אבל לרשתות חברתיות אני מכורה יותר מכל.

לפני שהיה לי אייפון, זה עוד היה איכשהו סביר. נאלצתי לצמצם את שעות הגלישה שלי לשעות בהן אני בקרבת מחשב. כשהייתי רחוקה ממנו, התמודדתי מול העולם בעצמי. פשוט לא הייתה לי ברירה.

מאז האייפון וחבילת הגלישה הקולוסאלית שלו, אני וטוויטר הולכים יחד לכל מקום. ה"פיד", קרי, האנשים אחריהם אני עוקבת ואותם קוראת, מספק לי חברה, עזרה לוגיסטית – ואולי יותר מכל – אשרור. אם אמרתי דבר-מה משעשע, צוחקים איתי, אם יש לי תובנה פוליטית מעניינת, מישהו כבר יסכים איתי, ואם אני עצובה, מישהו ינסה לנחם. זה כמו קהיליה קטנה ומסודרת, שמאפשרת לי לומר מה שארצה, כי ככה או ככה הוא ייעלם במהרה. אינני צריכה לשאת את המילים יותר מכמה דקות, כי הן יישכחו, ואינני צריכה לעבד אותן, לחשוב עליהן, לשקול אותן. טוויטר הוא המדיום האופטימלי לאנשים שדחיית סיפוקים קשה להם.

עץ נופל באמצע היער

לפני מספר ימים החלטתי לערוך ניסוי, שלא לומר מבחן אומץ, ולהטיל על עצמי תרנגול הודו קר, כשם הביטוי. את פייסבוק סגרתי בקלות. כבר עשיתי דה-אקטיבציה לחשבון שלי לא פעם, וממילא הוא מדיום די מעצבן בעיני. בסגירת חשבון הטוויטר שלי, עם זאת, התחבטתי יומיים. בייחוד בימים כאלו, במהלך תקופת מבחנים חורפית במיוחד, טוויטר מהווה את החלק הארי של האינטראקציות האנושיות שלי. הוויתור הזה עליהן פירושו בחירה בבדידות, או לפחות בויתור על הסימולקרה שמעלימה אותה. הרי מלכתחילה זהו רק ייצוג של קשר אנושי.

לפני שעשיתי דה-אקטיבציה לחשבון הטוויטר צייצתי בבדיחות דעת רצינית להפליא כי "מי יתגעגע אלי אחרי שאעזוב את טוויטר זה המי יבכה בהלוויה שלי החדש". במובן מסוים, עזיבת המדיה החברתית היא גם ייצוג של מוות. פחות משבוע של נתק, ואני כבר לא יודעת מה קורה בעולם (מעבר לקריאת עיתונים, וכבר אמרתי לא פעם שהתקשורת הממסדית עושה חרא של עבודה), אני לא יודעת מה אנשים חושבים על מה שקורה, אני לא יודעת איך אנשים שונים מפרשים את המאורעות השונים, ומכאן שאני בעצם לא יודעת כלום. באותה מידה, איש אינו יודע מה אני חושבת, מרגישה ועושה. אני לא לחלוטין מתקיימת בעולם, לא רלוונטית לגביו.

פייר בורדייה, סוציולוג צרפתי בן המאה ה-20, טבע את המושג "הון סימבולי". המושג מתייחס לצורות ההון המכוננות סטטוס וקבוצת שייכות, שאינן הון כלכלי. 1500 עוקבים בקהיליית הטוויטר הישראלית זה חתיכת הון סימבולי, אם יורשה לנחתומית זו להעיד על עיסתה. לייקים על סטטוסים זה הון סימבולי. לקחת חלק בשיח הוא הון סימבולי. לפתע, נטולת רשתות חברתיות, מצאתי עצמי רעבה ללחם סימבולי. גם את הפוסט הזה, בלי הגלחס הזו שמפרסמת אותו בטוויטר, כנראה שלא רבים, אם בכלל, יקראו. במהרה יהפוך גם הבלוג הזה לבית קברות להון סימבולי, ויהיה יותר כיומן אישי מאשר כבלוג בעל רלוונטיות, כי בלי הנוכחות שלי במדיה החברתית, שהיא למעשה המיתוג שלו, איש לא יגיע אליו.

המצאת הבדידות

יותר מכל, אני מרגישה בודדה. זוהי בדידות מסוג חדש, או לפחות חדש-ישן. היא מחייבת אותי לשמור את המילים שלי לעצמי. חלקן עוברות עיבוד, ואולי ייצא מהן משהו טוב יותר ברבות הימים, אבל רובן אובדות. אני הולכת בעיר הזו שלי, ואני פתאום רואה הרבה יותר ממנה, אבל ללא התיעוד שלה, זוכרת הרבה פחות ממנה. לא מצליחה להתמקד. המחשבות שלי נשמרות לעצמי, ומכוח ההרגל אני מנסחת אותן, חושבת כיצד להפוך אותן לשתי שורות ממוקדות, ונותנת להן להתמוסס בחלל. פתאום הבנתי שללא תכלית, אין למילים ולמחשבות שום ערך. המחשבה הפכה לאמצעי, ולא למהות בפני עצמה.

האינטרנט יצר מעין קולקטיב תודעתי חדש. אדם מעלה מחשבה, האחר מוסיף לה וכן הבא אחריו. עם כל הכבוד לחתולים המסיטים לשמאל, הרי שזו המם האמיתי. ייצור רעיונות חדשים, עיבודם, הפיכת לדבר-מה חדש. אם אינך חלק מסיעור המוחות הזה, את נשארת מאחור. יחד עם זאת, לעיסת נושא עד דק תוך זמן קצר מאוד, אפילו במונחי האינטרנט, המתנהל במציאות של היפר זמן, הופך אותו למיושן ולא מעניין תוך זמן קצר מאוד. אולי דווקא הניתוק ממוח הכוורת עשוי להוביל לרעיון ממשי, מעובד, שיתקיים ליותר ממחצית השעה.

האמת היא שאני לא בטוחה מה אני חושבת על כל זה. סביר להניח שאחזור, כי לא אצליח אחרת. אולי אתחיל מאפס, אולי האגו שלי לא יתיר לי לוותר על כל העוקבים האלו. אולי אשוב בשבוע הבא, אולי לא אשוב בכלל. אני לא יודעת אם מותר לי להתגעגע לאנשים שרובם מתקיימים בחיי רק בתוך משפטים קצרים, שיחות מהירות וברות-חלוף. אני לא מצליחה להחליט אם זהו היבט נוסף של הקרע הפוסט-מודרני, או שזהו האיחוי לקרע הזה. אולי גם וגם. אולי באמת נוצרות בעולם הווירטואלי הזה קהילות מסוג חדש. אני לא מצליחה להחליט אם מותר לי או אסור לי להיות תלויה כך באינטראקציות המהירות האלו, באשרורים המהירים האלו.

כך או כך, עוקבים/ נעקבים יקרים, אם אתם קוראים את זה, אני מתגעגעת אליכם, באופן מוזר. חשבתי עליכם בחיבה כשאלי ישי ביקש להקים ועדת חקירה לוועדת החקירה. מקווה שעשיתם מזה בדיחה ראויה.

בטח נתראה בקרוב. אף פעם לא הייתי טובה בריהאב.

מאז שהכריז יאיר לפיד על פנייתו לפוליטיקה, לא נתתי לזה התייחסות רבה במיוחד. זה קוריוז מבחינתי, לא אומר הרבה. עם זאת, נראה שקל לאדם כמו לפיד למשוך את הציבור, כי קל לחבב את לפיד. בפוסט הזה אטען שדווקא היותו חביב היא הסיבה שלציבור הישראלי אסור לתמוך בו.

אנחנו מדינה מיואשת, רוויית פוליטיקה. אנחנו מדינה שנמאס לה מהימין ונמאס לה מהשמאל, נמאס לה שאין אפילו פוליטיקאי אחד לתמוך בו, נמאס לאנשים שמאמינים במדיניות של שמאל כלכלי (סוציאל-דמוקרטיה) וימין מדיני להצביע עבור מפלגות הימין הקפיטליסטיות, ונמאס לאוחזים בדעות הפוכות להצביע למפלגות השמאל הסוציאליסטיות. האמת היא שזהות הפוליטיקאים כבר לא משנה, כך נראה, משום שכך או כך כולם חותמים על עסקאות אפלות מסוג זה או אחר.

הציבור הישראלי הפסיק להאמין בנבחרי הציבור שלו.

לפני שנתייחס למקרה לפיד, ארצה להתייחס למקרה של מפלגת קדימה. קדימה הוקמה בשנת 2005, כשאריק שרון, אז ראש ממשלה מטעם הליכוד, ניסה לקדם את תוכנית ההינתקות מרצועת עזה – ונתקל בהתנגדות מטעם חברי מפלגתו. אם כן, החליט שרון, אין ברירה אלא להקים מפלגה חדשה, יש מאין. בן לילה כמעט היה שרון ראש הממשלה מטעם מפלגה חדשה – מפלגת קדימה.

מה האג'נדה של קדימה? לא היה ברור אז ולא ממש ברור היום. רוב האנשים מתייחסים אליה כאל מפלגה שממוקמת שמאלה מהליכוד וימינה מהעבודה, וזה מספיק. זה מפסיק בשביל שבשתי מערכות פוליטיות רצופות היא תזכה במספר הרב ביותר של מנדטים ובשתיהן תנסוך מסך ערפל על עיני הבוחרים, שלא ממש יודעים מהו הצעד הבא, אבל יודעים שהם טיפה שמאלה מהליכוד וטיפה ימינה מהעבודה. הכנסת האחרונה הראתה שקדימה, העומדת בראש האופוזיציה ומנדטורית הינה המפלגה החזקה בכנסת, לא עושה הרבה כמפלגה, שסועה בין חברי כנסת בעלי אג'נדה חברתית הפועלים למענה לבין כאלו שתומכים בחוקים אנטי-דמוקרטיים ובהעמקת הניאו-ליברליזם המתווה את כלכלת מדינת ישראל, לבין, איך לא, אוכלי-חינם. היא לא הליכוד ולא העבודה, ובטח לא ש"ס או חד"ש, אבל מה היא כן? לא ברור.

לפיד הוא הקדימה החדש, רק יותר גרוע.

לאחרונה נהיה לי מנהג חדש, לקרוא את עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד באופן תדיר. אני קוראת את אלפי הודעות התמיכה בו, ואת עשרות תגובותיו, כתופעה אנתרופולוגית מרתקת. מתוך ניתוח הודעות המשתמשים ניתן לראות כי:

• רבים מתומכיו הנלהבים של לפיד מצהירים בגלוי שהם לא בדיוק יודעים מהי דעתו של לפיד ומהי דרך הפעולה הצודקת בעיניו בסוגיות ספציפיות, ועם זאת מצהירים כי יש לתמוך בו בהיותו אלטרנטיבה טובה לנבחרי הציבור האחרים.
• כאשר לפיד מגיב לשאלות קשות שנשאל (דבר שלא קורה הרבה, יש לציין), הוא מפנה את השואלים לטקסט שכתב, או קטע יוטיוב בו הוא מתבטא בנושא, וכך מתחמק במופגן מהסברת משנתו באופן שעלול לעורר דיון ציבורי על קירות הפייסבוק. שילכו לטקבק ביוטיוב, אם הם ממש רוצים.

הבחירה במישהו פשוט כי הוא לא נראה גרוע כמו האחרים היא בחירה מוטעית, ואפילו הרסנית, מפני שפוליטיקה היא לא נקייה. היא לא עוסקת באידאות. היא מורכבת מסוגיות פעוטות, מאלפי צמתים שיש להכריע ביניהם. ההכרעה לא מתבצעת על פסילת הדברים להם אתה מתנגד, כי עדיין תישאר בסוף עם שתי אופציות להן אתה לא מתנגד. אתה לא יכול רק להיות נגד, אתה מוכרח להיות בעד. אתה מוכרח להיות שנוי במחלוקת. אתה מוכרח לומר משהו שימשוך אליך אש. שם הכסף. הכסף אינו בלתי-נדלה. הכסף שיינתן לעני יילקח, באמצעות מסים, מהעשיר. העשיר מוכרח לדעת את זה. הכסף שיגיע לבני המעמד הבינוני יילקח, באמצעות מסים, מהשירות שמקבל זה ממשכורתו של זה או מהמשרד הציבורי הזה. לפני שאתם ממהרים להתגייס למה שמכנה לפיד "צבא התומכים שלי", בררו מה בכוונתו של לפיד לעשות עם הכסף, אחרי שימצא אותו. ללפיד נוח להשטיח את המציאות לכדי "טובים" ו"רעים", אבל אנחנו לא פאואר ריינג'רס, ולפיד הוא לא מגה-זורד, ורוב החברה אינו טוב או רע, אלא מונע על ידי אינטרסים שונים, תפישות שונות, הבנה שונה של פני הדברים, סדרי עדיפויות שונים. פתאום זה כבר יותר קשה מאשר להיות "נגד הרעים".

מה כן עושים?

אם יש משהו שהקיץ האחרון לימד אותנו, זה שיש לנו כוח. אמנם, תטענו, ובצדק, איש בממשלה הזו לא הקשיב לדרישות הציבור. אנחנו עדיין באוברדראפט. עדיין הרפואה הציבורית ומערכת החינוך קורסות. עדיין אין דיור בר-השגה. הכל נכון, אבל זאת משום שלנתניהו יש אג'נדה. יש לו משנה סדורה – והתערבות של המדינה בשוק סותרת את אותה אג'נדה. לשם כך ישנן בחירות. כעת תאמרו שיש בחירות פעם בארבע שנים, ואתם לא אוהבים את שלי יחימוביץ', או את ציפי לבני, או את אלי ישי. סבבה. האמת, גם אני לא – אבל בניגוד לתפישה הרווחת בפרקטיקה הציבורית, אנחנו לא מצביעים עבור אדם, אלא עבור מפלגה. עבור הרבה אנשים.

כל אחד מאיתנו צריך להתפקד למפלגה שעם ערכיה הוא מזדהה, איש איש וערכיו. לעשות קצת שיעורי בית לגבי מיהם חברי הסיעה הבולטים שקידמו אג'נדה המוסכמת עליו, להצביע עבורם בפריימריז. לדאוג שהאנשים הנכונים ייצגו אותו. בהזדמנות זו ארצה להזמין אתכם לאירוע שיתקיים ביום ראשון הבא במסגרתו מרצים שלושה אנשים מוערכים מאוד על ידי – עיתונאי פרלמנטי, אקדמאי ומשפטנית – בנושא התפקדות למפלגות, כיצד מתנהלות הפריימריז ויכולת ההשפעה שלנו כאזרחים.

להצביע ליאיר לפיד זה פשוט לומר שכבר לא אכפת לכם. שזה כבר לא משנה מי כן, אלא יותר מי לא – וחבל, אנחנו אלו שמפסידים מזה בסופו של יום, כל אחד מאיתנו – ומתחיל להיגמר לנו הזמן – והכסף – לבזבז.

בימים אלו עומדת לעלות בוועדת שרים לענייני חקיקה של הכנסת הצעת חוק שיזמה ח"כ אורית זוארץ (קדימה) המכונה "חוק הפללת הלקוח". באם תעבור, תהיה תעשיית המין לא חוקית – וצרכני הזנות עבריינים.

זהו נושא כאוב וקרוב ללבי. הפרה הקדושה שלי, אם תרצו. לרוב אני נמנעת מכתיבה עליו, משום שעצם הדיון על לגיטימיות הזנות מכאיב לי, כמעט פיסית.

במשך כחצי שנה התנדבתי עם נשים הנמצאות במעגל הזנות. בדרג התחתון ביותר של המעגל, זה שרובן ככולן של הזונות עתידות להגיע אליו בשלב זה או אחר – דרות הרחוב, אלו שעומדות, ערומות למחצה, בשדירות הר-ציון בלילות. חלקן מחוסרות שיניים, חלקן רזות להחריד. כולן צורכות סמים קשים. הירואין אם ידן משגת, חגיגת אם אתרע מזלן. את גופן הן מוכרות בעבור כעשרים שקלים ללקוח. כן, 20 שקל. לקוחות טובים במיוחד ישלמו 40. לקוחות גרועים במיוחד יכו אותן וישדדו אותן לאחר הזיון.

האלמנטים המובהקים ביותר בחייה של זונת-רחוב הם הבדידות וחוסר ההערכה העצמית. אחת מהחוסות נהגה לשאול אותי מדי פעם בפעם בזלזול מדוע אני טורחת להגיע לשם, מדוע אני לא מתנדבת עם ילדים – עם מישהו שיש לו תקווה כלשהי. נסיבות מצערות שלא היו תלויות בי אכן הביאו אותי להפסיק את ההתנדבות שם לאחרונה, אבל תמיד חזרתי על אותה תשובה – גם לך יש תקווה, אם תרצי בה. היא בדרך כלל הייתה מגחכת מעלי. זורקת חיוך שהסמים איכלו, מציתה סיגריה ונזרקת על אחת המיטות.

חישוב זהיר ביותר מגלה שישנם בישראל לפחות מיליון מקרים של צריכת מין עבור כסף בחודש. מיליון בחודש. חישובים זהירים פחות יוסיפו עוד 50% למספר הזה. תעשיית הזנות, בלי להחשיב פורנוגרפיה וחשפנות, מגלגלת בישראל כ-2.4 מיליארד שקלים בשנה.

מרבית הזונות התחילו למכור את גופן עבור כסף בסביבות גיל 14. בין 70-90 אחוזים מהן סבלו מגילוי עריות בילדותן המוקדמת. לפי ההערכות, כ-90 אחוזים מהזונות נשלטות בידי סרסורים, שמכים אותן, לוקחים יותר ממחצית מכספן ומכריחים אותן לשכב עם בין 10-15 לקוחות בלילה. בתמורה הם מעניקים להן הגנה ודיור. לנשים אותן אני הכרתי לא היה סרסור. הן לא היו שוות את ההשקעה. הן זכו לשמור את כספן המועט בדקות הספורות עד שקנו מנה נוספת, ובתמורה משלמות על כך בחטיפת מכות, בשוד ובאונס.

הלקוחות באים מכל שכבות החברה. עשירים, עניים, חילונים, דתיים, ערבים, יהודים. כל פנטזיה מינית חולנית וסאדיסטית ניתנת לרכישה מהירה. מחקרים בעולם מראים כי כ-82% מהנשים והנערות במעגל הזנות מותקפות פיסית, 55% מהתקיפות הללו מבוצעות על ידי לקוחות. הן נאנסות בשיעור של פי 200 ויותר מהשיעור באוכלוסיית הנשים הכללית.

יש רגע אחד שרודף אותי בחלומותיי. אחת החוסות הייתה בתהליך גמילה מסמים. עכשיו, המוסד לביטוח לאומי מעניק קצבה לנרקומנים – סכום זעום, של כאלף שקל בחודש – אבל הוא לא מעניק קצבה לדרי רחוב שאינם צורכים סמים. האישה המדוברת לא הייתה עוד זכאית לקצבה שקיבלה כנרקומנית, והיו כחודשיים בהם נאלצה להמשיך למכור את גופה, עד שקיבלה קצבה מביטוח לאומי מתוקף התוכנית אליה שובצה. החודשיים שבין לבין היו סתם עניין ביורוקרטי פעוט. שום דבר שצריך חלילה להטריד ממנוחתם את פקידי משרד הרווחה.

בדמעות סיפרה לי אותה חוסה על הכאב האיום שבזנות ללא סמים. הזונות האחרות, שישבו סביבנו, הנהנו בהסכמה. היא סיפרה לי שבכל פעם שנוגע בה לקוח היא מרגישה כאילו היא נאנסת. היא עומדת בכביש ומתחננת שיאנסו אותה, כדי שתוכל לקנות חפיסת סיגריות וסנדוויץ' בתחנה המרכזית. הסמים, כך סיפרה לי, מקהים את התחושה הזו. שאר הנשים הנהנו. "עכשיו", אמרה בכאב, "העבודה הרבה יותר קשה".

אתם תעלו את טיעון המיסוד. אני יודעת שתעלו אותו. מקדימה תרופה למכה. בואו נדבר על הולנד.

הזנות ממוסדת בהולנד מזה עשור. כיום, הבינו השלטונות כי טעו. רוב הזונות אינן נרשמות ככאלה, הן עקב הסטיגמה (למרות המיסוד, תתפלאו לדעת, איש לא יספר בגאון שבתו זונה), והן עקב חוסר רצונן לשלם מסים. את הסוגייה האם כללי השוק צריכים להיות תקפים כאשר מדובר בסקס, ובגופה של אישה, תכריעו בעצמכם. המיסוד, כך לפי גורמים רשמיים בהולנד, גרם להגברה משמעותית של מוקדי הפשיעה. הוא יצר רשתות הלבנת הון, והפך את הולנד למוקד סחר בנשים. מימדי הזנות בהולנד בעשר השנים האחרונות גדלו באופן משמעותי לעומת מדינות כמו שבדיה, בהן צריכת זנות אינה חוקית. בשנים האחרונות מונהג באמסטרדם עצמה פרויקט 1012, במסגרתו רוכשת העירייה בתי בושת והופכת אותם לגלריות לאמנות שוליים – וזאת בעקבות הצהרות מפורשות שהשמיע ראש העיר אמסטרדם, לפיהן מיסוד הזנות גרם להגברת הפשע והסחר בנשים.

מיסוד הזנות הוא לא רק לא מוסרי, אלא גם נותן יד חופשית לפשע מאורגן.

על פי דו"ח שפרסמה שבדיה בשנת 2010, לחוק הפללת הלקוח במדינה היה אפקט מיידי של הפחתת זנות הרחוב ב-50%. תאמרו, מרבית הלקוחות נסעו לדנמרק השכנה, בה הזנות חוקית, על מנת לבצע את זממם. יכול להיות שתהיו צודקים. לחלק מהגברים, עם זאת, זה גרם להבין שיש פה משהו לא בסדר. שלא ניתן לסחור, ולהפעיל את עקרונות השוק החופשי, על גופן של נשים ועל איברי מינן. יש פה אמירה ציבורית, בראש ובראשונה. כמדינה, כציבור, אנחנו מתנגדים להפיכת בני אדם לסחורה. אנחנו מתנגדים לסחר באיברי מין, בדיוק כמו שאנחנו מתנגדים לסחר באיברים פנימיים – ובדיוק כמו שאנחנו מתנגדים לסחר בעבדים.

הצעת החוק הזו עומדת עכשיו לסדר היום. במידה ותעבור, תקבע שנשים אינן מוצר העובר לסוחר, ותיצור תקדים חיוני. זו המשימה שלנו כאזרחים, פמיניסטים ובני אדם לקדם אותה. שלחו מיילים לחברי כנסת, כתבו על הנושא, קראו טקסטים. רוצים לעזור? הצטרפו לפרויקט עד 119, בכדי לקדם את הצעת החוק. לא נדרש מכם אפילו לצאת מהבית, רק לשלוח מיילים לחברי כנסת ולשרים.

אל תתנו יד לאונס.