תחפושת מבריקה

מפלגת "יש עתיד" אוהבת להיות בקשר עם הציבור.

חבריה, ברוח הבוס, מפרסמים באופן קבוע את רגשותיהם, חששותיהם ואפילו סלפיז מדי פעם, שלא יגידו שהם מנותקים מהרוח הציבורית. הרי הם באו לעשות פוליטיקה חדשה – ואצלנו, בעולם החדש, אוהבים סלפיז.

ניתן להתווכח אם אכן חברי "יש עתיד" משקפים את הלך הרוח הציבורי – הציבור מטומטם ולכן הציבור מצטלם כזה, אבל בסופו של דבר, שוכחים חברי המפלגה שכנבחרי ציבור, תפקידם הוא לא רק לתת מראה (עגומה למדי) של הציבור, או האופן שבו הם תופסים את הציבור, אלא גם ובעיקר לכונן דעת קהל.

בעיני, התנועה החשובה ביותר שיש בעולם כרגע, היא זו שדורשת שקיפות ומידע פתוח. בשנה שעברה עבדתי בסדנא לידע ציבורי, עמותה שאני כל כך אוהבת שחזרתי אליה לאחרונה כמתנדבת. הטכנולוגיה משנה את אופן התקשורת בין הציבור ונבחריו, ומגבירה משמעותית את יכולת ההשפעה וההתארגנות האזרחית. אני מאמינה גדולה בעולם הזה. אבל ב"יש עתיד", למרות היומרות, לא באמת מבינים מהי שקיפות.

ב"פוליטיקה הישנה" שמגדפים כל כך חברי "יש עתיד", נאלצים נבחרי הציבור להתראיין לעיתונות על מנת להציג את משנתם. יש בכך בעייתיות, ללא ספק. העיתונות עשויה לסלף דברים ולערוך אותם בצורה מגמתית, היא עשויה להשמיט פרטים, וברמה הבסיסית ביותר, בכלל יתכן שלא תעניק במה לכל המעוניינים בה. אבל בעיתונות יש בעייה גדולה יותר. כשאתה יושב מול עיתונאי, אתה לא יכול לומר רק מה שנוח לך. הוא ישאל, הוא ימשוך אותך בלשונך, ואם תסרב לענות בכל זאת, הוא יכתוב על הסירוב. אתה יכול להשפיע על האייטם, אבל לא לקבוע מהי התוצאה הסופית.

הרשת אמורה להיות הרבה יותר קשוחה. אם בעיתונות אפשר לסגור דברים בקריצה, לעבור מאון לאוף דה רקורד, לבחור את המראיין – ברשת אי אפשר לדעת לאן הדברים יתגלגלו. המגיבים אינם מחויבים לכללי אתיקה עיתונאית (ואני משתמשת במילה "אתיקה" כשם כולל וגנרי שלא בהכרח מבטא מוסר), ואין להם אינטרסים עתידיים לדאוג להם. הם יכולים לכתוב כל שעולה על רוחם, למתוח ביקורת על הצורה, התוכן והכושלאמא של הכותב. והרשת גם לא שוכחת בקלות כמו העיתונות. הנה, תראו איך כולנו זוכרים יפה את התמונה של טופורובסקי.

אבל החבר'ה של "יש עתיד" לא מבינים את זה. הם רואים את הרשת כמקום שאפשר לזרוק בו דעות בשקל, ליצור קשר רגשי חמודי כזה עם הציבור – וללכת.  כבר התרגלנו לזה. אבל היום עדי קול כבר באמת קפצה את הכריש. מה זה קפצה את הכריש, היא כל כך קפצה את הכריש, שהיא הכריש עצמו. בחצאית טוטו ורודה ועיניים לחות. בפוסט שפרסמה בבוקר, ובו הסבירה מדוע היא מצביעה בעד "חוק המשילות", הסבירה את עצמה ואת אמונה הבלתי מעורער בלפיד – "לא 'שר האוצר', לא 'המנהיג', האיש".

"יאיר 'הצביע' בעדי בלי שנכיר. לא היתי בין חבריו, מקורביו, או שותפיו לאימוני הכושר (לצערי הרב). אלא סתם אחת עם חלום אמיתי לשנות את העולם. והוא לא סתם בחר אותי, הוא עשה זאת כשהוא מבקש ממני רק שני דברים: נאמנות, ולהיות חברת הכנסת הכי טובה שאוכל".

במילותיהם של אילנות גדולים ממני, אני מוכרחה לשאול: תגידי, את סתומה?

בעצם, קול, בפוסט מרגש, מבהירה שהיא מצביעה בעד חוק שהיא מתנגדת אליו, מתוך אמונה באדם, שלא ביקש ממנה דבר מלבד נאמנות ללא עוררין. בוא'נה, זה חתיכת דבר לבקש. אפילו בצה"ל מסייגים את הדרישה לנאמנות. בתמונה שצירפה לפוסט, של תבת הסמסים שלה (מבלי לטרוח לטשטש את מספרי הטלפון של השולחים), היא מבקשת את רחמי הציבור. אתם שולחים לי סמסים, אתם מבקשים, ולי קשה. הנה, תראו, אני מפרסמת את הפוסט הזה בשש בבוקר. קשה לי להתמודד עם בקשות הציבור לפעול לפי תחושותי האישיות, אז עזבו אותי. אתם סתם מקיזים את דמו של שר האוצר. כלומר, המנהיג. כלומר, האיש.

אפילו לא אטרח לעסוק במשמעויות הקשות של אישור "חוק המשילות". בעיקר מכעיס אותי השימוש מהשפה לחוץ בעקרונות השקיפות, שמבחינת חברי הכנסת מטעם מפלגת "יש עתיד" משמעם פשוט לזרוק כל מחשבה לא מנוסחת היטב, לספק הסברים שהם במקרה הטוב חסרי משמעות ובמקרה הפחות טוב מבטאים זלזול עמוק במשמעות התפקיד הציבורי שהם אמורים למלא – ולהתעלם מתגובות, שלא לומר למחוק ולבלוק כל דבר שלא מתאים להם.

אני לא בטוחה מהי הפוליטיקה החדשה שכולם מדברים עליה, אבל אני בטוחה שכאן אין שום דבר חדש. את נאומי המלך ממרום מושבו כבר היו לנו גם לפני אלפיים שנה.

הבלוג הזה לא היה פעיל כבר הרבה זמן.

למעשה, הוא היה מושבת לכל כך הרבה זמן, שנחים להם עשרות פוסטים בטיוטות, מחכים להסתיים. סביר להניח שהם יחכו עד סוף הימים. ככל שהוא אינו פעיל לזמן ממושך יותר, הופך הבלוג לתרגיל מחשבתי, למבחן אומץ. התרגלת כל כך לעבוד תחת עורך, שבוחן, מחדד ולוקח אחריות על הכל, שיכולתך לדבר בלי גיבוי הופכת מוגבלת.

ואף על פי כן, נוע תנוע. או משהו כזה.

בסופו של יום, מה שעורר בי את היכולת לכתוב כאן היה הניו-יורק טיימס. יש לו נטייה להשפיע עלי בצורה הזו. בכתבה מרתקת, שמתארכת על גבי תשעה עמודים, אתכם הסליחה, בוחנת סוזי האנסן את שירותי הבריאות במיסיסיפי, מהמדינות העניות והחולות ביותר בארצות הברית, והמספרים הולכים ונהיים עגומים יותר כשמחלקים אותם למוצאים אתניים. לא שזה גן עדן ללבנים, אבל זה גיהנום של ממש לשחורים. תוחלת החיים הממוצעת בארה"ב עומדת, נכון לשנת 2008, על 78 שנים, כאשר לבנים צפויים לחיות 78.4 שנים בממוצע, ושחורים 74.3 שנים בממוצע. במיסיסיפי המצב חמור בהרבה, עם תוחלת חיים ממוצעת 74.8 שנים לכלל האוכלוסיה – ו-68.2 שנים בממוצע לשחורים – כמעט עשר שנים פחות מאשר באוכלוסיה הכללית בארצות הברית [הנתונים נלקחו מהלשכה המרכזית האמריקאית לסטטיסטיקה]. 69% מתושבי מיסיסיפי הבוגרים חולים בסוכרת או מוגדרים כבעלי עודף משקל, וכרבע מהם סובלים מאי-ביטחון תזונתי. בהתאמה, גורמי התמותה העיקריים הם סוכרת ומחלות לב.

ארצות הברית היא מדינה רחבת ידיים – ומיסיסיפי, מדינה שהוזנחה עוד מימי ההתיישבות הראשונים ביבשת, ומעולם לא זכתה להשקעות בתשתיות ובחינוך לה זכו מדינות אחרות בארה"ב, היא גם מדינה בעלת הכנסה נמוכה מהממוצע באופן משמעותי. שלושת מיליון תושביה מרוויחים כ-8000$ פחות מאשר הממוצע בכלל ארצות הברית, וכאשר מפלחים את האוכלוסיה לפי מוצא אתני, גם כאן נראה כי השחורים מרוויחים בממוצע כ-4000$ פחות מאשר הלבנים. ההתיישבות בה ספורדית, וחלק נכבד מתושביה גרים בחוות נידחות, מהן הנסיעה למרכזי מסחר ותעשייה היא ארוכה ולעתים בלתי אפשרית.

השורה התחתונה – תושבי מיסיסיפי סובלים מבעיות בריאותיות קשות. הם אינם מקבלים טיפול רפואי נאות, וגם כאשר הם מקבלים אותו, הם אינם יודעים כיצד ליישם אותו. איש אינו מלמד אותם על חשיבותה של תזונה נכונה, על אמצעי מניעה, אפילו לא על כך שכאשר מנחה אותם הרופא לקחת שלושה כדורים ביום, אין הוא מתכוון שעליהם לקחת אותם באותה שעה. הם מנותקים, נבערים, חולים, ולאף אחד לא אכפת.

אני, בלשון המעטה, אינני מומחית גדולה לארצות הברית. מעולם לא נסעתי מערבה מבריטניה, או מזרחה מתאילנד, אבל משהו בכל העסק הזה של מיסיסיפי צלצל לי מוכר. ניחשתם נכון, ישראל. לחובתכם תיזקף העובדה שזה לא היה קשה במיוחד.

תוחלת החיים הממוצעת בישראל עומדת על 82 שנה. גבוהה בכמעט ארבע שנים (אני מעגלת מספרים) מאשר בת בריתה האמריקאית. ערבים בישראל, לעומת זאת, נוטים לחיות פחות. הלמ"ס, יש לציין, אינו מאפשר לי לבצע פילוח בין עדות שונות בקרב יהודים, או בקרב ערבים. ניחוש משכיל יוביל אותי להנחה כי תוחלת החיים בקרב העדה האתיופית שונה מזו שבקרב היהודים יוצאי אירופה, אולם לא מצאתי לכך נתונים רשמיים (תקנו אותי אם אתם מוצאים כאלו). אני כן יודעת שתושבי רעננה חיים בממוצע שש שנים יותר מאשר תושבי באר שבע והסביבה. אני גם יודעת שבשנת 2011 נשים ערביות חיו בממוצע שלוש נשים פחות מבנות דודותיהן היהודיות, וגברים ערבים מתו ארבע שנים צעירים יותר מאשר גברים יהודים. שיעור הערבים הבוגרים המוגדרים כבעלי מוגבלות חמורה עומד על כמעט 16%, קרוב לכפליים בהשוואה לאוכלוסיה היהודית. זה ממשיך: כאשר מבצעים פילוח של שיעורי התמותה לפי גיל, מגלים כי שיעור התמותה בקרב ערבים גבוה פי 1.4 מאשר בקרב יהודים. את גורמי התמותה העיקריים כבר ניחשתן? נכון, סכרת ומחלות לב. מי היה חושב.

מה המשותף לסכרת ומחלות לב? יש לשתיהן קשר רב לתורשה, כמובן, אבל לא רק. הן קשורות בקשר הדוק לתזונה ואורח חיים, וככל שאלו מנוהלים באופן בריא יותר, כך הסיכוי ללקות במחלות אלו קטן. סכרת סוג II ניתנת למניעה מוחלטת באמצעות תזונה נכונה וספורט, ובסכרת נעורים ניתן לשלוט על ידי כך. מחלות לב נגרמות גם הן על ידי תזונה גרועה, עישון, לחץ וכדומה. זה אולי נראה לקוראיי ברור ואינטואיטיבי, אבל הם בטח יתפלאו לדעת כמה מתושבי ישראל אינם מכירים עובדות אלו, או שהם מכירים ופשוט אין להם ברירה אחרת. לצורך העניין, סבתי בת ה-85, חולת סכרת מגיל צעיר למדי, עודנה אאוט אנד אבווט, טפו טפו טפו. כאישה אמידה, תמיד יכולה הייתה להרשות לעצמה מזון בריאות, חוגי ספורט וייעוץ תזונתי. במדינה בה 19% מהתושבים סובלים מאי-ביטחון תזונתי, זה לא מובן מאליו.

בחזרה למיסיסיפי. בשנתיים פלוס האחרונות מריצים שם תוכנית של "בתי בריאות" (Health houses) – שמקורה במדינה שהביאה לנו את הברווז הגרעיני: כן, איראן בכבודה ובעצמה. אתם מבינים, במהלך שלטון השאה, הנחשב במערב כתקופת הזוהר הפרסית, הוזנחו לחלוטין המחוזות הכפריים במדינה. אלו סבלו מעוני מחפיר, שיעור תחלואה ותמותה חמור, וקצב ילודה מהיר משמעותית מאשר בטהראן. בתחילת שנות ה-80', לאחר המהפכה האסלאמית, ביקשו השלטונות החדשים לכונן שיוויון בין הערים הגדולות ואזורי הספר, והקימו את אותם "בתי בריאות". הרעיון היה פשוט וזול: מתן הכשרה רפואית בסיסית לנציגי הכפרים, שמטרתם העיקרית היא להעניק חינוך תברואתי לתושבים. הם לא רופאים, מאחר ואלו נזקקים להכשרה ממושכת ומשתכרים שכר גבוה יחסית, אולם הם מכירים באופן אישי את המטופלים, מבקרים בבתיהם, מכירים את משפחותיהם, ומלמדים אותם מגיל צעיר על תכנון משפחה, תזונה נכונה, הרגלי חיים וכדומה. אני מניחה שמרבית קוראי הפוסט הזה יהיו ממעמד סוציו-אקונומי דומה למדי לשלי, וזה יישמע להם אבסורדי, אבל נחשו מה – זה עובד. גם באיראן, ואמנם מוקדם מכדי לשפוט, אבל נראה שגם במיסיסיפי.

לא אתיימר להיות מבינה גדולה ברפואה, אבל הנתונים מסתדרים. קבוצות מיעוט חלשות, חולות יותר, מתות צעירות יותר, ממחלות זהות שניתנות לשליטה, לפחות חלקית. אצלנו זה אמור להיות קל יותר, כי אנחנו בכל זאת מדינה קטנה, ואין לנו את השטחים העצומים והריקים של איראן או של מיסיסיפי. אפילו מבחינה תועלתנית נטו זה עדיף – שירותי הבריאות עולים הרבה יותר לאחר שהמטופלים כבר לוקים במחלה. אז למה לא, בעצם? ובכן, קודם כל צריך להכיר בכך שישנם פערים בריאותיים בין יהודים וערבים, ולא רק כסעיף קטנטן בדו"ח של משרד המשפטים – ושנית, פשוט צריך שמישהו ירים את הכפפה הזו. אולי הגיע הזמן.

את המילה "נכבה" שמעתי לראשונה לפני שנים ספורות. זה מוזר, שכן מאז ומתמיד התעניינתי בפוליטיקה, אם כי אודה שהעניין שלי בהיסטוריה התפתח רק בשנים האחרונות, אבל זה כמעט בלתי סביר שלא אשמע על יום אבל פלסטיני בסדר גודל שכזה.

כלומר, זה היה יכול להיות בלתי סביר, אילו האופן בו היסטוריה הייתה נלמדת במדינה היה מכיל גם את המציאות, ולא רק את המיתוסים.

לפני שיצטעקו קוראיי על היותי מסיתה, אציין כי כל מדינה בוררת את ההיסטוריה שלה. היסטוריה היא חלק אינטגרלי לאתוס הלאומי, והיא מייצרת סולידריות בין האזרחים. אמריקאים לא ירבו לספר על הטבח שבוצע באינדיאנים במשך שנים, לא כל שכן על מצבם השפל כיום, פורטוגזים לא ישושו לספר על הפיכתם את אנגולה לזירת מלחמה תמידית, ובעוד שהבריטים ידברו על כך שהביאו את הקדמה למדינות העולם השלישי, הם לא יכבירו מילים על כך שהם אחראיים במידה רבה ליצירת גזענות ומלחמות פנימיות באסיה ובאפריקה, על אחריותם בכינון משטרים אנטי דמוקרטיים בהגדרה או בפועל במדינות רבות, על יצירת יחסי כוח כלכליים בין מדינות העולם השלישי ומדינות העולם הראשון – ורבים אחרים. בקיצור, אנחנו לא לבד בעסק. ההיסטוריה היא אינסופית, וכל מדינה בוררת לעצמה אילו נושאים להבליט ואילו להעלים. לצערנו או שלא, אנחנו חיים בתקופה מקוונת, בה קשה משמעותית להעלים היסטוריה. אפשרי, אל תבינו אותי לא נכון, אבל קשה יותר.

כסטודנטית להיסטוריה (הם קוראים לזה היסטוריית המזרח התיכון, ומפרידים בינה לבין היסטוריה כללית – אירופית, אבל היא היסטוריה), אינני מסוגלת או רוצה להסביר את הנכבה כולה ב-500-700 מילה, לא מבלי להשטיח את הדברים, וכאינטרנטאית אני יודעת שאיש לא יטרח לקרוא טקסט ארוך יותר. כך או כך, אני בוחרת להביט על הנכבה לא כעל הצהרה פוליטית כוללנית, אלא כעל אסופת סיפורים. אלו סיפורים של אנשים שגרו כאן, וכמו רובנו, פוליטיקה לא באמת עניינה אותם. כמו רובנו, הם רק רצו לחיות. כשטוענים אנשי ימין שמעולם לא היה עם פלסטיני לפני 1948, הם צודקים כמובן. לפני גלי האנטישמיות בעשורים הראשונים של המאה ה-20, גם עם יהודי לא ממש התקיים, מחוץ לקהילות קטנות וסגורות. לאום הוא לא תופעה מהותנית. היא תמיד נגזרת של נסיבות פוליטיות, שמכריחות את האדם לבחור בקבוצת שייכות. זה קרה לפלסטינים, זה קרה ליהודים. אנחנו הפסדנו במלחמה אחת, וניצחנו באחרת, שיצרה את הנסיבות הפוליטיות להתגבשותו של עם פלסטיני.

לפני כשנה הובא לחזקתי הספר "נכבה חרטא", שהוציא ארגון הימין "אם תרצו". תוך ההכרזה הפומפוזית שהוא "הספרון שנלחם על האמת", מבקש הספר להעלים את עצם הלגיטימציה לאבל. הם תקפו, הם הכריזו, הם אמרו – ולכן כל מה שקרה להם מגיע להם, אז שלא יבואו אלינו בטענות אחר כך.

פתחתי בכך שאינני רוצה להיכנס לנבכי הדיון ההיסטורי, ואני נלחמת בעור שיני כדי לא להיכנס לתוכו, כי כל מה שאומר במסגרת המילים המועטות שעוד נותרו לי עד שאתיש לחלוטין את קוראיי יהיה השטחה ורדוקציה של הדברים, ועם זאת קשה לי להתאפק מלציין כי בן-גוריון עצמו הצהיר במכתב לבנו עמוס שנסכים לתוכנית החלוקה הבריטית, ומאוחר יותר נכבוש, בדרכי נועם או בדרכים צבאיות, את ארץ ישראל השלמה. אין זה אומר שהיהודים היו דבר מלבד הכובש האכזר, אבל אולי יש בכך בשביל להציג את קצהו של קרחון נגדי.

לישראלים רבים דומה כי עצם ההכרה במושג הנכבה הוא ביטול קיומה של מדינת ישראל, אבל מובן שאין זה נכון. הדיון במידת הלגיטימיות של המדינה מיותר, שכן מדינת ישראל היא עובדה מוגמרת בשטח, ואלא אם היא-עצמה תביא לאובדנה, אין לאף אחד את היכולת להעלימה מעל פני האדמה. העיסוק בעצם קיומה של מדינת ישראל יכול להתקיים ברמה התיאורטית בלבד, שכן מדינת ישראל כבר קיימת ובעלת כוח צבאי חזק משל שכנותיה – ועל כן הוא אינו רלוונטי. הדיון בנכבה הוא אחר – הוא הבנת המורכבות של קיום המדינה, ושל המורכבות של אופן השתייכות האוכלוסיה הפלסטינית לקהילייה הישראלית. הוא הבנה שאנשים שנושלו מבתים שהולאמו בעת שברחו לארצות שכנות מפחד המלחמה יאחזו, אולי לנצח, במפתחות לבתים בלתי נראים, ויוסיפו לערוג להם. זוהי הבנה שבית אמור להוות מקום מבטח, והוא אינו כזה לגבי חלק עצום באוכלוסיה שתחת הריבונות הישראלית.

יותר מכל, זוהי הבנת הפצעים שמעולם לא הגלידו. זוהי אמפתיה בין בני אדם, ולא בין עמים אויבים. זוהי הבנה שלא מדובר בזר מוחלט, שמבקש למחוק את עצם קיומך מעל האדמה, אלא במצב מורכב. בקליידוסקופ של אבל וכבוד, משני הצדדים.

אני יודעת שלאנשים רבים חורה יותר מכל העובדה שהנכבה מוזכרת בנשימה אחת עם יום העצמאות. הם לא יכולים לסבול את הדיסוננס שנכפה עליהם, בין שמחה לאבל – אולם הדיסוננס הזה, הוא בדיוק זה. הקיום שלנו כאן מעולם לא היה הרמוני, לטוב ולרע. הבנת האבל שעומד מאחורי הנכבה עשוי לגרום לנו, על ידי הבנת האחר, להבין טיפה יותר גם את עצמנו.

– הפוסט הזה מתפרסם אחרי דממת אלחוט ארוכה, אז סלחו לי על הטיימינג הלקוי. בטיוטות נחים להם פוסטים לא אקטואליים בהרבה, שכנראה לעולם לא יראו אור יום – 

זהו הפוסט השלישי בבלוג הזה שמוקדש ליאיר לפיד.

לא כתבתי שלושה פוסטים על אף פוליטיקאי – ולפיד אפילו לא פוליטיקאי באופן רשמי. הופנו כלפי, וכלפי אחרים שכתבו על לפיד,  שלאחרונה, כך נראה, מהווה מכונת ממים של איש אחד, טיעונים על מגמתיות, על מציאת טרף קל ומה לא. מספר אנשים שאני מעריכה אמרו לי שאני נטפלת ללפיד – וזאת חרף העובדה שהוא עוד לא עשה אפילו דבר אחד כנציג ציבור, ואפילו לא מונה להיות נציג ציבור. בעקבות דברים אלו החלטתי לעשות בדק-בית, ולהבין מה באמת מטריד אותי בלפיד, ולמה אדם שבאופן רשמי עדיין אינו חלק מהזירה הפוליטית מצליח לעורר בי יותר אמוציות מאשר נתניהו בכבודו ובעצמו. המסקנות נחות להלן.

בניגוד לרבים מחבריי שמנהיגים קרב פייסבוק ניצח נגד לפיד מזה זמן רב, רק בחודשים האחרונים התעוררה אצלי הסלידה כלפיו. עד אז, נכון, גלגלתי עיניים כאשר הפנו אותי לאחד מטוריו של לפיד בניסיון לנצח בדיונים כאלו ואחרים, אבל בכך זה הסתכם. אף פעם לא טרחתי להביע בו עניין רב, עד אותו ניסיון ידוע לשמצה, בשלהי יולי דאשתקד, כאשר רק התחילה המחאה החברתית, לפנות אל "אחיו העבדים". ניתוח הטקסט והבעייתיות בו נעשה כבר באופן מעולה בבלוג תודעה כוזבת, אבל קשיי עם הטקסט נבעו פחות מחוסר הדיוק, ויותר מהרעיון המרכזי – או ליתר דיוק, היעדרו של אחד.

אני מאמינה שהכלכלה מניעה את גלגלי העולם – מבחינה חומרית, תוכנית ואידיאולוגית. עמדותי בתחום ברורות ונחרצות, ואני תומכת בסוציאל דמוקרטיה (כשלב ראשון, לפחות, עד אשר נוכל ליישם הסכמים ברמה הגלובלית) במאת האחוזים וללא עוררין. על כן, דווקא כאשר לפיד בחר לעשות "מחווה" למניפסט הקומוניסטי של מרקס, מסמך שלעניות דעתי מהווה את הטקסט הכי פחות מוצלח של מרקס, בהיותו הטקסט הכי פחות מדויק שלו, שעוסק באידאות ולא בפני הדברים, הבנתי מה הבעייה – בניגוד למרקס, לפיד כותב אך ורק מניפסטים. מרקס כתב המון ספרים, מאמרים. הוא עשה מחקר עצום, שספק אם רבים הצליחו לקרוא. אני צלחתי אך בקושי את הכרך השני של הקפיטל, הזרוע במספרים, טבלאות ונתונים. מרקס הקדיש את חייו למחקר, ורק לאחר מחקר מעמיק מאין כמותו פירסם את המניפסט הקומוניסטי, הקורא לפעולה ברורה. לפיד מעולם לא ערך מחקר, אבל מוציא עשרות מניפסטים בשנה. אם תנסו להבין איך בדיוק צריך לפעול, אליבא דלפיד, תבינו שאין פה דרך פעולה סדורה. אין פה אפילו דרך.

עד הקיץ האחרון, דומה כי כלכלה נדחקה תמיד למקום שניוני בסדר העדיפויות הלאומי, ונתפשה כחשובה פחות מאשר המצב הבטחוני. הקישור בין שני הנושאים לא נעשה מספיק – והשיח הכלכלי לא היווה חלק מסדר היום הציבורי. הנה הגיע יולי, וכולם מדברים על התנהלות השוק – ופתאום קם לו לפיד, ומדבר על "הכלכלה" כעל ישות בפני עצמה. הוא לא מדבר על האופן בו מתנהל השוק, הוא לא מדבר על חוסר השיוויון, הוא לא מדבר על השיטה. הוא מדבר על התנהלות השוק, המתנהלת כולה במספרים, מבלי לציין אפילו מספר אחד. טוב, בסדר, אם אנחנו רוצים להיות קטנוניים, הוא מציין אחד – אבל שוגה בו.

אין מה להגיד, הוא יודע לכתוב. הוא יודע לשלהב. הוא היה יכול להיות כותב נאומים נהדר, אולם כאשר פורטים את דבריו לכדי פעולות, אין בהן שום ערך. דבריו ריקים מתוכן. הוא אינו לומד את הנושאים עליהם הוא כותב, אינו מריץ חיפוש קצרצר בגוגל בכדי לאמת עובדות, ואני יכולה להרגיש בטוחה למדי לומר שמעולם לפיד לא פתח את השנתון הסטטיסטי, או הציץ בעיקרי תקציב המדינה. העובדות הופכות משניות למילים, אבל המילים, ללא ערך עובדתי, ריקות מתוכן.

האדם הסביר

אני חוזרת לנקודה הראשונה – למה לפיד? למה לעסוק דווקא בו? אין אנשים יותר הרסניים, יותר מסוכנים ויותר בעלי השפעה לעסוק בהם? אז יש, בוודאי שיש, אבל לפיד אינו מייצג רק את עצמו. לפיד מייצג תופעה, נקרא לה לפידיזם. הוא מייצג ז'אנר שלם של אנשים שתופשים עצמם כקול המרכז. הם חושבים שצריך להיות שלום, אבל לא לפנות את ההתנחלויות; הם חושבים שצריך להוריד את יוקר המחייה, אבל לא להגדיל את המסוי הישיר, הם חושבים שאסור להפלות אתיופים וערבים, אבל מעדיפים בעצמם לגור באזורים בהם גרה רק אוכלוסיה לבנה מהמעמד הבינוני-גבוה, הם ממש בסדר עם הומואים ולסביות, אבל מעדיפים שהילדים שלהם יהיו סטרייטים. הם חושבים הכל, בלי לחשוב כלום.

אין להתעלם מהבמה הציבורית לה זוכים הטקסטים של לפיד. הוא כותב במשך חמש-עשרה השנים האחרונות טור במוסף ידיעות, המוסף הנמכר ביותר בישראל. את טעויותיו התדירות וחוסר הגיבוי העובדתי הוא שוטח במשך שנים ארוכות, במאות טורים ומאות אלפי מילים, זוכה למאות אלפי עד מיליוני קוראים מדי שבוע – ואף אחד לא עוצר לחשוב. לא המוציאים לאור, לא העורכים, לא הקוראים. אף אחד לא עוצר לחשוב איך זה שאותו אדם שעוסק כל כך הרבה בכלכלה לא מציין מספרים. אף אחד לא עוצר לחשוב מה בעצם, לפי הדברים שכתב לפיד, הוא הצעד הבא.

בפרדיגמת הלפידיזם אף אחד לא נפגע. הכל הופך להיות בסדר בן ליל, ואף אחד לא כועס. אף אחד לא יכול להתנגד. הרי כולנו רוצים שלום עם ביטחון. כולנו רוצים לחיות ברווחה בלי שזה ינגוס לנו בכיס. כולנו רוצים ליהנות מהטוב בלי לסבול מהרע. אנחנו רוצים להאמין בזה עד כדי כך שאנחנו שוכחים שאנחנו חיים במציאות בה המשאבים – הכלכליים, הטריטוריאליים והאידיאולוגיים – מוגבלים. כאשר יימצא הכסף אותו מחפש לפיד הוא בהכרח יהיה חייב לקחת אותו ממישהו, ולחלק אותו לאחר. מיהו אותו אחר? ממי הוא יילקח? מי ייפגע בתהליך? כמה זמן זה יקח?

עזבו, נדבר על זה כשזה יהיה רלוונטי. למה להיות קטנוניים?

בעולם האידיאלי שלי, אנשים לא לפידיסטים. בעולם האידיאלי שלי אדם ילמד נושא לעומק לפני שימהר לחרוץ בו את הדין. בעולם האידיאלי שלי אף אחד לא יהיה במרכז, כי אין דבר כזה מרכז. לא ניתן להשטיח את פני הדברים לכדי "יהיה בסדר". הם מורכבים מאינספור דילמות קטנות ויומיומיות, שנרקמות לכדי תמונה גדולה יותר. על כל סעיף בתקציב יש ועדות, הצעות חוק, לוביסטים, יתרונות לכאן ולכאן. אם את רוצה לדעת להכריע בהן, את צריכה לדעת מה הן אומרות, ואת צריכה להקשיב. ולקרוא. הרבה. בסופו של דבר, אין אפור. יש תומך או מתנגד. ככה מצביעים. כן או לא.

בעולם בו אנשים ויתרו על יכולתם לחשוב ולנתח, אני לא ממש רוצה לחיות.

ואם כבר עוסקים בעובדות, חידה: כמה בלוגרים צריך בשביל להחליף נורה שהבריג יאיר לפיד?

מסתבר שלא מעט.

יש את הפוסט שלי

ושל יוסי גורביץ

ושל דובי קננגיסר

ושל עומר כביר

ושל יובל דרור

כולם מנתחים נאום אחד של לפיד. ויכול להיות שהיו עוד כמה שאני לא מכירה.

הישארו חכמים.

הערב תפס יאיר לפיד שוב את הכותרות, עם הכרזתו לפיה במידה וימונה לשר החינוך יבטל את כלל בחינות הבגרות, למעט מתמטיקה, אנגלית והבנת הנקרא – והקבלה לאוניברסיטאות תהיה מותנית במבחנים. את הרציונל מאחורי אמירה זו הסביר בסטטוס ארוך שכתב, איך לא, בעמוד הפייסבוק שלו. עד רגע כתיבת מילים אלו קיבל לפיד 827 לייקים, ואף 213 אנשים חלקו את הסטטוס. זה קרה תוך שעה מרגע הפרסום, באמצע הלילה. אני מניחה שעד מחר המספרים יהיו גדולים באופן ניכר.

בפוסט מתאר לפיד את מערכת החינוך בפינלנד, בה מנהיגים מדיניות דומה, לדבריו. הוא גורס כי הבעייה האמיתית במערכת החינוך היא חוסר האמון במורים, בעקבותו מנהיג משרד החינוך מדיניות של בחינות "קלות", שיעלו את הממוצע הארצי ואת סיכוייהם של תלמידים רבים יותר להיות זכאים לתעודת בגרות.

בפברואר הקרוב תהיה בגרות בתושב"ע – תורה שבעל פה – לדרוזים! תהיה בגרות ב"לקט מצוות", יש דבר כזה, בגרות ברוסית, בגרות בפסיכולוגיה, בגרות באמנות, האם אתם מודעים לזה שיש שתי בגרויות בחקלאות – בגרות בחקלאות הצומח ובגרות בחקלאות בעלי החיים (נשבע לכם!), בגרות באמנות התיאטרון, בגרות בתקשורת המונים, הם יעשו בגרות על "האח הגדול". . יש בגרות במלונאות, בגרות בשֶפיות – הם לומדים לעשות עוגיות – יש בגרות בשיט ומדעי הים. בתיכון מילטון בבת-ים פגשתי תלמידים שרקדו סלסה בחצר, ואמרתי "איזה יופי שהם רוקדים בהפסקה", ואמרו לי "לא, הם לא לא הפסקה, הם מתכוננים לבגרות בסלסה." הם רוקדים סלסה, זו הבגרות שלהם.

אני רוצה להבהיר, אני לא נגד זה שילדים ילמדו סלסה. בחינוך מודרני הרעיון הוא שכל ילד יפתח את מה שנקרא 'אזור החוזק' שלו. זה מקסים ונכון. הבעיה מתחילה כשמישהו מנצל את איזורי החוזק של הילדים שלנו כדי להעלות את אחוזי הזכאות לבגרות שלו, או כדי לשפר את יחסי הציבור של משרד החינוך.

הוא ממשיך ומגולל סיפור שכתב קן רובינסון בספרו אודות חינוך, על ילדה שציירה את אלוהים. הוא מדבר על דמיון, ועל הדרך בה עודף הפיקוח ומתן הציונים במערכת החינוך הורגת אותו, כאשר אינה נותנת אמון בתלמידים ובמורים. הוא כותב יפה, וכחלילן מהמלין גורר אחריו גדוד מעריצים השבויים בקסמו.

רגע, רגע, רגע

בואו נקרא שוב את מה שאמר לפיד, ברשותכם, והפעם באופן ביקורתי יותר. לפיד אמר שמערכת החינוך מעניקה לתלמידים שחוזקי הלמידה שלהם אינם מתמטיקה, אנגלית והבנת הנקרא, אלא, רחמנא ליצלן, תיאטרון או חקלאות, יתרון לא הוגן. למה הוא לא הוגן? כי לא הוגן שיהיה משקל כלשהו לתיאטרון, בעולם בו אנחנו יכולים ללמוד מתמטיקה. אדם שחזק בתיאטרון זה אחלה, אבל לא בבית ספרנו. אם הוא לא חזק במתמטיקה, הוא לא אמור ללמוד באוניברסיטה. בטח יש להם מכללות משלהם, לאלה.

וואלה.

נמשיך.

היתה פה ועדה – ועדת שושני – עמד בראשה שמשון שושני, שהוא היום מנכ"ל משרד החינוך, והוועדה הציעה להפעיל תקן דיפרנציאלי לתלמיד, לפי 'מדד שטראוס', להעלות את אחוז התקציב שמיועד לאפליה מתקנת ל-26%. תשארו איתי… זו בסך הכל עברית מסובכת להגיד שילד שההורים שלו לא יכולים לממן לו שיעורים פרטיים, או לקנות לו ספרי עזר, והם לא יודעים אנגלית ואין להם בגרות במתמטיקה, ואין לו חדר משלו בשביל לעשות שיעורי בית – אז תפקידה של המדינה לעזור לו לסגור פערים. היא צריכה להקדיש לו 26% יותר תקציב כדי שהוא יוכל לסגור את הפערים.
אבל אתם יודעים מה קרה? משרד החינוך של דוקטור שמשון שושני, קרא את הדו"ח של דוקטור שמשון שושני – והוא לא קיבל אותו! אז היום אחוז התקציב המיועד לאפליה מתקנת הוא בערך 5%, שזה לא רק נשמע כלום, זה באמת כלום.

אוקיי, אז כל קודם, בשם הדיפלומטיה, זה לא "אפליה מתקנת", אלא העדפה מתקנת. אולי זה נשמע כמו קטנוניות סמנטית, אבל מטריד אותי שצמצום פערים בין אוכלוסיות מכונה "אפליה". חוצמזה, האקדמיה לעברית אמרה. אחרי שהבהרנו את הנקודה הזו, בואו נחזור לשמשון שושני, שהזכיר לי שאול אמסטרדמסקי שבניגוד לתיאורו של לפיד אותו, כבר חדל להיות מנכ"ל משרד החינוך לפני מספר חודשים. שושני מוכר גם כאחד מאבותיה המייסדים של ההפרטה במערכת החינוך בישראל ומתומכיה הגדולים עד עצם היום הזה. אותו שמשון שושני, אגב, הנהיג מדיניות של מדידה ופיקוח. לדבריו, "ללא יעדים מדידים לא ניתן לחולל תהליכי שיפור ושינוי […] תוכניות עבודה שמבוססות על סטנדרטים, יעדי ביצוע והצלחה הן הדרך לשיפור המערכת החל מכיתת הלימודים בבית הספר היסודי". מוזמנים לקרוא עוד על החבר באתר עבודה שחורה. שושני, בניגוד למה שלפיד טוען כאן, גם דוגל בפה מלא ב"עידוד המצוינות", מכבסת מילים לשיטה דיפרנציאלית לפיה החזקים "ימשכו את החלשים" – או במילים אחרות, החזקים יתעלמו מהחלשים שינבלו בצד. לפי התוכנית שיזמה ועדת שושני, יינתנו מעט יותר שעות לימוד לתלמידים מאוכלוסיות עניות, אולם הפיקוח עליהם רק יגבר. מדיניות זו סותרת בתכלית את טענתו של לפיד אודות עודף פיקוח במערכת החינוך, ומחזקת את טענתו הנגדית. יותר מזה, לפי ועדת שושני תוספת התקציב לילדים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך תרד מדי שנה מעת החלתה, עד שכעבור כחמש שנים ההבדל יהיה מינורי בלבד.

אח, יאיר.

מאחר ובוודאי הלאיתי אתכם בפוסט הזה, אקפוץ ישירות לפסקת הסיום של הסטטוס שכתב לפיד, האהובה עלי, באופן אישי.

לפי כל המדדים שמשרד החינוך כל כך אוהב, צעירים ישראלים בני שבע עשרה הם מטומטמים, ואותם צעירים בדיוק, כשהם בני עשרים וארבע, הופכים לגאונים.
בגיל 17 הם מהמקומות האחרונים בעולם המערבי במתמטיקה, באנגלית, במחשבים, בפיזיקה.
ובגיל 24 – אותם אנשים – מקימים יותר סטרט-אפים, כותבים יותר מחקרים מדעיים, מקבלים יותר תוארים אקדמאים, עושים יותר אקזיטים, ממציאים יותר אלגוריתמים וזוכים ביותר פרסים מכל קבוצה אחרת עלי אדמות.
מה קורה באמצע?
אנחנו יודעים את התשובה. הצבא. החבר'ה האלה הולכים לצבא. ובצבא קורים שני דברים: אל"ף – הם עושים קורסים שהם פי-אלף יותר תובעניים, יותר דחוסים, יותר קשים, עם אפס-הקלות, בתנאים לא נוחים, ופתאום מתברר להם, קודם כל, שהם מסוגלים. פתאום מתברר שילדינו המתוקים, שמגיל שמונה כבר יושבים אצל היועצת ובוכים על מר גורלם, בהחלט מסוגלים ללמוד כשמישהו מעיז לתבוע מהם ללמוד בלי פשרות.
והדבר השני הוא שהצבא בא אליהם ואומר להם: אני מאמין בכם. אני סומך עליכם. אני כל כך מאמין בכם שאני מפקיד בידיכם את הדבר הכי חשוב שתעסקו פה אי פעם בחייכם – את בטחונם וחייהם של שבעה וחצי מיליון בני אדם.
וזה הופך אותם לאנשים אחרים. כי מאותו רגע ואילך הם הופכים להיות אנשים שהאמינו בהם. ואנשים שמאמינים בהם יכולים לעשות הכל.

והנה לנו, חברים, התשובה לפערים במערכת החינוך, לעובדה שחלק עצום מן המורים מועסקים דרך קבלן, לצפיפות בכיתות הלימוד ולרדוקציה המחשבתית שעושה מערכת החינוך – הצבא! הצבא הוא זה שנותן לילדינו תחושת ערך, כאשר נותן להם את הזכות האדירה לעבוד בחינם במשך שנתיים-שלוש שנים מחייהם, לבלות שעות ארוכות בשמירה על חלקות אדמה, לבהות בקירות המשרדים ולירות בנשק חם. כך ילדי ישראל מקבלים תחושת ערך עצמי.  האמת, למה שרק בגיל 18 הם יקבלו ערך עצמי? אולי נחליף את שיעורי החינוך הגופני במטווחים, את תולדות התיאטרון בדקלום דיאלוגים שהם עתידים לנהל במחסומים, ואת שיעורי החקלאות הארורים באיתור יעדי שדה?

לפיד מתעלם בדבריו לחלוטין מהפערים בחברה הישראלית, ומהעובדה שאותם אנשי הייטק של היום הם (לרוב) אלו שזכו לחינוך יסודי ותיכוני טוב. ממוצע בגרות ומעמד כלכלי מכתיבים גם את התפקיד הצבאי, את סיכויי הקבלה לאוניברסיטאות, את החופש שיהיה לאותם ילדים בקבלת החלטות. הוא שוגה בחלומות על הצבא ככור ההיתוך של החברה הישראלית, ושוכח שבמודיעין כולם אשכנזים ובגבעתי מזרחים. אחר כך החבר'ה שהגיעו למודיעין ילכו לאוניברסיטאות ויקימו חברות הייטק, והחבר'ה שהיו בגבעתי יהיו מאבטחים. מעבר לטיעון המיליטריסטי במהותו, ההתעלמות מהשעתוק המעמדי בחברה הישראלית, שמתקיימת בכל שלב שעתיד לעבור ילד בחייו, בלתי נסבלת בעיני. השטחיות שבהסתכלות על הצבא מתוך האתוס של "כור ההיתוך של החברה הישראלית", תוך התעלמות מהריבוד בתוכו, בלתי נסבלת בעיני. אפילו אם הוא לא היה צבא, על כלל המשמעויות הנלוות מכך. אותם הילדים שבגיל 17 נשרו מבתי הספר לא יפתחו חברות הייטק בגיל 24. הילדים שעשו בגרות מלאה במדעים ובאו מיישובים מבוססים אולי כן.

להוריד את הבגרות הנלוזה בחקלאות היא לא הפתרון להצלת מערכת החינוך. הייתי מציעה למר לפיד לשבת וללמוד את הנושא, לקרוא דו"חות שלמים ולא ערכים חסרים בוויקיפדיה, להבין מה הוא אומר לפני שהוא ממהר לשטוח טיעוניו על דפי הפייסבוק. עד אז, שאלוהים יעזור לי, אני מעדיפה כבר את גדעון סער. לפחות כשהוא מפריט את מערכת החינוך, אנחנו יודעים את זה.

* לשם הגילוי הנאות, הכותבת מתנגדת נחרצות לשיטת בחינות הבגרות והמבחנים באופן כללי. פשוט לא ככה.

בערב יום שני האחרון הלכו שני נערים בני 15 מיפו בדרכם חזרה ממרכז מהפך-תע'ייר, שמטרתו לקדם תושבים ממוצא פלסטיני ויהודי באזור ולקחת חלק בחיי הקהילה. הם דיברו בערבית, השפה הראשונה שלהם, כאשר נעצרה לידם מכונית ובה גבר ואישה. הם צעקו "ערבים מסריחים", והגבר יצא מהאוטו והתחיל לרדוף אחרי אחד הנערים ולהכות אותו. ללא סיבה, או היכרות קודמת. הנער פשוט חטא את חטא היוולדו למשפחת ערבים מסריחים. הנער השני רץ בחזרה למרכז מהפך-תע'ייר להזעיק עזרה.

עד שהגיעו חבריהם הספיק הגבר לברוח, והותיר את הנער עם פנס בעין, שריטות ומכות ברחבי גופו וחבלות בראשו. הוא נלקח לבית החולים, שם אושפז למשך יומיים.

את פרטי האירוע סיפרו לי בני משפחתו של הנער, שאת אחותו בת ה-12 אני חונכת, יום לאחר שארע המקרה. אני חושבת שעשיתי עבודה טובה יחסית בלהיות אכפתית, ועם זאת פדגוגית, במשך ארבע השעות של החונכות. כשליוויתי אותה הבייתה אמרה לי החניכה שלי, תוך שהיא מביטה מאחורי עורפה בכל רגע, שבטח לא יתפסו את מי שהיכה את אחיה. שאלתי אותה למה היא חושבת כך, והיא ענתה שזה מפני שהמשטרה לא תטרח לטפל בנושא באופן מהותי. המשטרה, אמרה לי, לא מתעניינת בערבים. רק ביהודים. היא אמרה לי שהיא לא מבינה את זה, היא לא יודעת למה אנשים שונאים אותה אותה רק בגלל המוצא והשפה שלה, אבל היא יודעת שיש הרבה כאלו. אמרתי לה שיש גם הרבה יהודים שלא שונאים ערבים. היא ענתה שברור שיש, והיא יודעת את זה, אבל היא יודעת גם שיש כאלו ששונאים אותה. היא מפחדת מהם.

הנער שהותקף (צילום: יפו היום)

למזלי, החושך הסתיר את דמעות התסכול וחוסר האונים שהכתימו את פני. יש מעט דברים יותר עצובים מילדה שאומרת לך דברים נוראים, ואין לך שום דרך להפריך אותם, כי היא צודקת. אמרתי לה שבגלל זה יש אנשים כמוה, וכמו האנשים במהפך, שמנסים לייצר שינוי, אבל לא האמנתי למילים של עצמי. זה מעט מדי ומאוחר מדי. כשניסיתי להפנות את פרטי האירוע לעורכים ואנשי תוכן, הם הסכימו שזהו נושא חשוב ומקרה מזעזע, אבל שתקו. אפילו עיתון אחד בעברית לא חשב שזהו נושא חשוב מספיק בשביל לקבל אייטם. למיטב ידיעתי, עד רגע כתיבת מילים אלו המקרה פורסם רק במקומון "יפו היום", עיתון אינטרנטי בשפה הערבית. אני לא יכולה להגיד לחניכה שלי שזהו רק אדם אחד משוגע, כי העובדה שהדבר לא מופיע בשום מקום, והאירוע לא מזעזע אנשים מספיק בשביל שייכנס לתוך השיח וסדר היום הציבורי מראה שכולנו, במידת מה, שותפים להסכמה שבשתיקה.

הילדים האלו, ככל הנראה, יביטו מאחורי הכתף שלהם מדי יום בשנים הקרובות. אולי תמיד. כשהם ישוחחו בערבית זה עם זה, הם ינמיכו את קולם. הם יודעים שמישהו שונא אותם, והם יודעים שלאף אחד לא אכפת. לאירוע הזה נחשפתי אני פשוט כי הייתי שם. אין לדעת כמה מאורעות כאלו קורים, כשמאחוריהם עומדים אנשים מפוחדים וחסרי אונים לנוכח הגזענות בחברה ובמערכת המדינית, אבל אף אחד לא יודע. זה ממש לא חדשות.