תחפושת מבריקה

אני מכורה לרשתות חברתיות.

אני מכורה לעוד הרבה דברים. אני מכורה לניקוטין, לקפאין, לטטרזין, לכלמיני דברים אחרים שנגמרים ב"ין". באופן כללי, אני בחורה נרקוטית – אבל לרשתות חברתיות אני מכורה יותר מכל.

לפני שהיה לי אייפון, זה עוד היה איכשהו סביר. נאלצתי לצמצם את שעות הגלישה שלי לשעות בהן אני בקרבת מחשב. כשהייתי רחוקה ממנו, התמודדתי מול העולם בעצמי. פשוט לא הייתה לי ברירה.

מאז האייפון וחבילת הגלישה הקולוסאלית שלו, אני וטוויטר הולכים יחד לכל מקום. ה"פיד", קרי, האנשים אחריהם אני עוקבת ואותם קוראת, מספק לי חברה, עזרה לוגיסטית – ואולי יותר מכל – אשרור. אם אמרתי דבר-מה משעשע, צוחקים איתי, אם יש לי תובנה פוליטית מעניינת, מישהו כבר יסכים איתי, ואם אני עצובה, מישהו ינסה לנחם. זה כמו קהיליה קטנה ומסודרת, שמאפשרת לי לומר מה שארצה, כי ככה או ככה הוא ייעלם במהרה. אינני צריכה לשאת את המילים יותר מכמה דקות, כי הן יישכחו, ואינני צריכה לעבד אותן, לחשוב עליהן, לשקול אותן. טוויטר הוא המדיום האופטימלי לאנשים שדחיית סיפוקים קשה להם.

עץ נופל באמצע היער

לפני מספר ימים החלטתי לערוך ניסוי, שלא לומר מבחן אומץ, ולהטיל על עצמי תרנגול הודו קר, כשם הביטוי. את פייסבוק סגרתי בקלות. כבר עשיתי דה-אקטיבציה לחשבון שלי לא פעם, וממילא הוא מדיום די מעצבן בעיני. בסגירת חשבון הטוויטר שלי, עם זאת, התחבטתי יומיים. בייחוד בימים כאלו, במהלך תקופת מבחנים חורפית במיוחד, טוויטר מהווה את החלק הארי של האינטראקציות האנושיות שלי. הוויתור הזה עליהן פירושו בחירה בבדידות, או לפחות בויתור על הסימולקרה שמעלימה אותה. הרי מלכתחילה זהו רק ייצוג של קשר אנושי.

לפני שעשיתי דה-אקטיבציה לחשבון הטוויטר צייצתי בבדיחות דעת רצינית להפליא כי "מי יתגעגע אלי אחרי שאעזוב את טוויטר זה המי יבכה בהלוויה שלי החדש". במובן מסוים, עזיבת המדיה החברתית היא גם ייצוג של מוות. פחות משבוע של נתק, ואני כבר לא יודעת מה קורה בעולם (מעבר לקריאת עיתונים, וכבר אמרתי לא פעם שהתקשורת הממסדית עושה חרא של עבודה), אני לא יודעת מה אנשים חושבים על מה שקורה, אני לא יודעת איך אנשים שונים מפרשים את המאורעות השונים, ומכאן שאני בעצם לא יודעת כלום. באותה מידה, איש אינו יודע מה אני חושבת, מרגישה ועושה. אני לא לחלוטין מתקיימת בעולם, לא רלוונטית לגביו.

פייר בורדייה, סוציולוג צרפתי בן המאה ה-20, טבע את המושג "הון סימבולי". המושג מתייחס לצורות ההון המכוננות סטטוס וקבוצת שייכות, שאינן הון כלכלי. 1500 עוקבים בקהיליית הטוויטר הישראלית זה חתיכת הון סימבולי, אם יורשה לנחתומית זו להעיד על עיסתה. לייקים על סטטוסים זה הון סימבולי. לקחת חלק בשיח הוא הון סימבולי. לפתע, נטולת רשתות חברתיות, מצאתי עצמי רעבה ללחם סימבולי. גם את הפוסט הזה, בלי הגלחס הזו שמפרסמת אותו בטוויטר, כנראה שלא רבים, אם בכלל, יקראו. במהרה יהפוך גם הבלוג הזה לבית קברות להון סימבולי, ויהיה יותר כיומן אישי מאשר כבלוג בעל רלוונטיות, כי בלי הנוכחות שלי במדיה החברתית, שהיא למעשה המיתוג שלו, איש לא יגיע אליו.

המצאת הבדידות

יותר מכל, אני מרגישה בודדה. זוהי בדידות מסוג חדש, או לפחות חדש-ישן. היא מחייבת אותי לשמור את המילים שלי לעצמי. חלקן עוברות עיבוד, ואולי ייצא מהן משהו טוב יותר ברבות הימים, אבל רובן אובדות. אני הולכת בעיר הזו שלי, ואני פתאום רואה הרבה יותר ממנה, אבל ללא התיעוד שלה, זוכרת הרבה פחות ממנה. לא מצליחה להתמקד. המחשבות שלי נשמרות לעצמי, ומכוח ההרגל אני מנסחת אותן, חושבת כיצד להפוך אותן לשתי שורות ממוקדות, ונותנת להן להתמוסס בחלל. פתאום הבנתי שללא תכלית, אין למילים ולמחשבות שום ערך. המחשבה הפכה לאמצעי, ולא למהות בפני עצמה.

האינטרנט יצר מעין קולקטיב תודעתי חדש. אדם מעלה מחשבה, האחר מוסיף לה וכן הבא אחריו. עם כל הכבוד לחתולים המסיטים לשמאל, הרי שזו המם האמיתי. ייצור רעיונות חדשים, עיבודם, הפיכת לדבר-מה חדש. אם אינך חלק מסיעור המוחות הזה, את נשארת מאחור. יחד עם זאת, לעיסת נושא עד דק תוך זמן קצר מאוד, אפילו במונחי האינטרנט, המתנהל במציאות של היפר זמן, הופך אותו למיושן ולא מעניין תוך זמן קצר מאוד. אולי דווקא הניתוק ממוח הכוורת עשוי להוביל לרעיון ממשי, מעובד, שיתקיים ליותר ממחצית השעה.

האמת היא שאני לא בטוחה מה אני חושבת על כל זה. סביר להניח שאחזור, כי לא אצליח אחרת. אולי אתחיל מאפס, אולי האגו שלי לא יתיר לי לוותר על כל העוקבים האלו. אולי אשוב בשבוע הבא, אולי לא אשוב בכלל. אני לא יודעת אם מותר לי להתגעגע לאנשים שרובם מתקיימים בחיי רק בתוך משפטים קצרים, שיחות מהירות וברות-חלוף. אני לא מצליחה להחליט אם זהו היבט נוסף של הקרע הפוסט-מודרני, או שזהו האיחוי לקרע הזה. אולי גם וגם. אולי באמת נוצרות בעולם הווירטואלי הזה קהילות מסוג חדש. אני לא מצליחה להחליט אם מותר לי או אסור לי להיות תלויה כך באינטראקציות המהירות האלו, באשרורים המהירים האלו.

כך או כך, עוקבים/ נעקבים יקרים, אם אתם קוראים את זה, אני מתגעגעת אליכם, באופן מוזר. חשבתי עליכם בחיבה כשאלי ישי ביקש להקים ועדת חקירה לוועדת החקירה. מקווה שעשיתם מזה בדיחה ראויה.

בטח נתראה בקרוב. אף פעם לא הייתי טובה בריהאב.

התלבטתי המון באיזה פורמט לכתוב את הפוסט הזה. הרי אומרים שאסור לדבר על מין באופן חופשי כל כך. בטח ובטח שלא על הטרדות מיניות. זה תמיד בשם בדוי, תמיד מאחורי מעטה של סודיות. אפילו העדות נמסרת בחצי התנצלות, במעין בקשה אילמת שלא ישפטו את המתלוננת יותר מדי על כל מה שקרה. היא בסך הכל בחורה טובה, לא איזו שרמוטה. בבקשה אל תכרתו לה את הדגדגן.
אבל האמת היא שאף פעם לא הייתי קונפורמיסטית, או ביישנית. אז זה לפה – וזה בשמי המלא, ואני לא כזו בחורה טובה – ועדיין, לא מתנצלת. לדגדגן השלום.

בימים האחרונים ניתן לראות מדי דקה בפייסבוק, בטוויטר ובמרבית הבלוגים העוסקים בענייני השעה, דיון נוסף על אודות מהות נשיות, מהות ההטרדה, מהות המיניות. הרשת הפכה למדיום של מטא-אונס. תחת כל פוסט רענן מגיבות נשים, בהזדהות עם המתלוננות או בכעס עליהן – וגברים, בדחילו ורחימו, ביודעם כי הם צועדים בתוך טריטוריה לא מוכרת, שבקלות יכולה להוריד עליהם מטר תגובות זועמות של "אין לך מושג על מה אתה מדבר" במקרה הטוב – ושל "אתה אנס בעצמך" במקרה הרע.

לרוב אני נמנעת מקריאת "כצעקתה" ואחיותיה, מתוך מחשבה שאלו הם בלוגים לגברים. שילמדו הם. כאישה, אף אחד לא צריך ללמד אותי מהי הטרדה. כולנו היינו שם, מכירות – ויאללה יאללה. בעצם גם אני, במובן מה, הפניתי לנשים שהחליטו להתלונן עורף – בעיקר כי לא הבנתי מה בכלל הביג דיל. ברור שזה ככה. נקסט.

פתאום בימים האחרונים לא הצלחתי להימנע מקריאת עדויות של נשים. הן בכל מקום. כפטריות לאחר גשם רדיואקטיבי צצות להן עדויות אודות אונס, ניסיונות לאונס, הטרדות מיניות – ופתאום נזכרתי בעצמי.

נזכרתי בשני ניסיונות תקיפה מינית שקרו בעברי. תקיפה-תקיפה. האחד במהלך טרמפ והשני בסמטה חשוכה, עם סכין וכו'. בשתי הפעמים הבנתי כמה זריזה אני יכולה להיות כשאין לי ברירה – ונחלצתי בעור שיני. הפעם עם הטרמפ הייתה ממש אקט מקגייוור. הייתי בת 18 – וחישוב מהירות הנסיעה וההאטה המינימלית לשם פנייה, הנזק המיידי שהמפתחות שלי יכולים לעשות, פתיחת הדלת שהוא נעל, התגלגלות החוצה – וכל זה תוך כדי אי-עשיית תאונה קטלנית.

העסק הצליח. מצאתי את עצמי נפלטת מהרכב מגולגלת לתוך עצמי ורצה משם במהירות לצומת הראשי, נושמת כעשר דקות ועוברת לטרמפ הבא. צריך להגיע הבייתה בדרך זו או אחרת.

השני היה הרבה פחות מרגש. סכין, סמטה, בעיטה לפיקת הברך, ריצה, דה אנד. אפילו לא אנקדוטה ראויה לשמה.

משתי הפעמים המפורטות לא עשיתי ביג דיל. הן תוארו כסיפורים משעשעים על האוטו-הירואיקה שלי. על הגשת תלונה בכלל לא חשבתי. הרי בסך הכל לא קרה כלום. אפשר לחשוב.

לא השתתפתי באף אחד מן הדיונים של הימים האחרונים, אבל קראתי את כולם בעיון. קראתי דיוני-מטא שנוהלו בשם מלא ודיוני תכל'ס שנוהלו באנונימיות. הם גרמו לי לחשוב על הפעמים שהייתי עם גברים שהתעלמו מה"לא" שלי. לא באלימות, אבל כן בשיטתיות, אז כבר משכתי בכתפי ואמרתי "שיהיה". אם אזרום כל העסק יסתיים הרבה יותר מהר ואוכל ללכת הבייתה לישון. פתאום לא הבנתי. רגע, זה אונס? כי יכול מאוד להיות שגם אני עשיתי את זה לבחורים שהייתי איתם. אז אני אנסית? נשים יכולות להיות בכלל אנסיות? שם הפעולה הזה יכול להיות מוטה ללשון נקבה?

והטרדות מיניות. זה בכלל נושא מוזר. אני יכולה לדלות ממוחי עשרות, מאות, אלפי פעמים בהן התייחסו אלי, במקומות עבודה – או בכל סיטואציה בה יש היררכיה – כאל אישה ולא כאל אדם. מוזר עד כמה שזה יישמע, זה מפריע לי יותר מכל. הגוף שלי הוא סתם כלי קיבול. הוא לא כל כך חשוב. ברגע שמרדדים את האישיות שלי לכדי "אישה", או-אז אני מתעצבנת באמת. זלזול באינטיליגנציה שלי תמיד הצליח להטריף אותי יותר מכל סוג אחר של פגיעה.

הפוסט הזה לא יסתיים במסקנות. זה הופך אותו לפוסט לא-מוצלח, אני יודעת. אני שונאת יותר מכל אמירות-ללא-אמירה. אני לא אוהבת להצהיר על דבר-מה כשאני לא בטוחה מה בעצם כל העסק אומר. הרי זהו בלוג של דעות, לא של עדויות. אז למה לא ב"כצעקתה", או בבלוג נשים אחר?

ובכן, כי מי שקורא אותי גם קצת מכיר אותי. כי אני לא א', או מ', או ש', או פלונית. אני גל חן, אדם אמיתי, שאתם מכירים, אפילו קצת – ומכאלו קשה יותר להתעלם. למרות שאני לא בטוחה מה דעתי ולמרות שאני חושבת שזה מורכב ותלוי נסיבות, כמו כל דבר, בעצם, הדברים האלו קורים. כל הזמן, מדי יום. ככה זה להיות אישה. ככה זה להיות יצור מיני בחברה שלנו. את/ה חי/ה את זה ולומד/ת להתעלם מזה. אני לא בטוחה מהי המודוס אופרנדי הנכונה, אבל יש להכיר בכך שככה זה להיות יצור מיני בחברה שלנו.

ככה זה להיות אדם בחברה שלנו.

המון זמן לא כתבתי בבלוג הזה.

לא שבהתחלה הייתי כותבת בקביעות. מלכחילה הייתי יותר נפקדת משהייתי נוכחת, אבל לאחרונה עסקתי פחות בפוליטיקה ובענייני השעה – ונתתי דעתי לאותו עסק שהפיל כבר טובות ממני – בוי טראבל. או, בשפת הקודש, בחורים.

אמנם זהו לא בדיוק הסגנון שלי לכתוב על יחסים, בעיקר משום שהידע שלי בנושא דל ואמורפי, מבוסס בעיקר על עדויות שמיעה וכרוניקה של דיס-פונקציונאליות – אבל היי, אנחנו בעידן האינטרנט! לא צריך להבין בנושא בשביל לכתוב אודותיו, רק להוציא מספיק מהקרביים שלך החוצה. כישרון וידע זה הכי ניינטיז.

אבל לא בזאת עסקינן.

אפתח בוידוי. לפני מספר חודשים עברתי את גיל עשרים וארבע – ומעולם לא ניהלתי מערכת יחסים רצינית. הדבר לא נובע משנאה למונוגמיה או חוסר נאמנות, בעיה ספציפית עם בני המין הגברי, בני אדם או סקס. אז תשאלו למה. ובכן, אנאערף, לא יצא. אני תמיד מוצאת את עצמי עם בחורים לא נכונים, בסיטואציות לא נכונות, בזמן לא נכון.

לוקיישן לוקיישן לוקיישן

במשך שנים לא היה לי בית. כלומר, היה לי בית, במובן של מיטה ומקום להניח את הבגדים. אבל זה מעולם לא היה בית, כי תמיד רק תכננתי את עזיבתי – ותמיד עזבתי. בין אם פיסית ובין אם רק בראשי. אף פעם לא הייתי שם. הפליא אותי לגלות כי דווקא בתל אביב, העיר הזו שכולם אומרים שהיא מנוכרת וזמנית, מצאתי את הבית שלי. בין החום, עשן האוטובוסים, תרבות הצריכה, שכר הדירה הגבוה והניכור האורבני שלה, מצאתי גם חתיכה חסרה מהלב שלי. לא שזה אומר שהלב שלי שלם עכשיו, ממש לא. אבל התווספה לו עוד פיסה חשובה. עד שלא מצאתי בית לא יכולתי לחשוב על היקשרות לאדם אחר, כי היה לי ברור שארצה לנדוד עד שאמצא את המקום הזה, שהוא לגמרי שלי.

לבד בעיר זרה

כבר כמעט שנתיים שאני בבית. השנתיים האלו מוגדרות בעיקר על ידי האנשים שמקיפים אותי במהלכן. בכל פעם שאני מרגישה שהכל נורא – ואלוהים יודע שאני מרגישה ככה הרבה – אני חושבת עליהם. אני מלקטת, בזהירות וביעילות, אנשים מקסימים שאני מרגישה בת מזל שהם בחיים שלי. עם כל אדם חדש שנוסף אני מתירה לעצמי לקלף עוד שכבת מגן שהעמדתי עוד לפני שנים מפני העולם – והופכת פחות קוצנית וציניקנית למראה – ויותר רגשנית ופגיעה, כי פתאום יש לי שכבות מגן בדמות אנשים נהדרים.

ויחד עם זאת, מין אין.

תבנית נוף מולדתַה

לראשונה בחיי אני מרגישה מוכנה לבן-זוג. אני יותר מחבבת את עצמי, את המקום שלי בחיים ואת העולם – והייתי רוצה לחלוק אותו עם מישהו. בחוסר יכולתי לשקר, אני ספר פתוח. אני בוחרת להדגיש במרקר חלקים מסוימים ולהציג אחרים באופן דהוי, אבל הכל שם. העבר שלי, העתיד שלי, כולם שם. כל שאלה שאישאל תיענה בגלוי. לפתע אני נוכחת לגלות שהיסטוריית החיים שלי, בה אני לא מתביישת לראשונה בחיי, מביכה אחרים. וכשאני אומרת אחרים, אני מתכוונת לגברים. שהרי אם עד היום לא הייתי רצינית, כנראה שלעולם לא אהיה. אני נוצקת בתודעתם לתוך תבנית משונה – וכשאני אומרת משונה אני מתכוונת לשרלילית – שאין לה ולו דבר עם מי שאני. אני נתפשת כתבנית נוף מולדתה של מישהי אחרת.

לייק א נון-וירג'ין

ניסיון, אין מה לעשות, רוכשים דרך הרגליים, אבל המגפיים האלו לא הולכים לשום מקום, לעזאזל. בניסיוני לא להסתיר את העבר אני נוצקת על ידי בחורים לתוך תבנית חדשה. תבנית של בחורה מעופפת, חסרת אחיזה במציאות, שרק מחפשת ריגושים זולים ומהירים. כל ניסיון שלי להציג דמות אחרת נידון לכישלון. בת עשרים וארבע ללא היסטוריה של קשרים רציניים זה הרווקה בת שלושים החדש. אמנם בארזים לא רק נפלה שלהבת, אלא שהם גם נתקפו במכת כנימות, אבל אני ללא ספק אזוב קיר. כן אמרה התבנית.

סאמק עם התבניות שלכם, בסדר?

הרשו לי להציג בפניכם תבנית שונה. תבנית של רווקה נצחית, שהיא גם לא בוגדנית. היא מסוגלת לנהל שיחות נוקבות אודות פוליטיקה ושיחות משועשעות אודות סקס ובה בעת לאפות עוגת שמרים בתזונה. היא מסוגלת לאהוב עד מוות את החתולה שלה וסימולטנית לחלום על איך יום אחד זו תשחק עם הילדה שלה. היא מסוגלת לגור בתל אביב ולפנטז על חצר ושיחי עגבניות. היא מסוגלת להיות סרקסטית ולעשות דברים משוגעים ובאותו זמן להיות רומנטיקנית ונאמנה. זוהי תבנית כדורית. ללא קצוות, ללא כמויות מדויקות. תבנית ללא תבנית.

חיים לא נשפטים רק לפי המאפיינים שלהם. החיים האמיתיים נכתבים בין השורות.

אני לא יודעת איך הכל נגמר בסוף. אל תצפו אתם לדעת טוב ממני.

לאחרונה מרבית הקריאה שלי מורכבת מביוגרפיות. ביוגרפיות של אמנים, סופרים והוגים שאני מעריכה ואוהבת, ביוגרפיות של אנשים מעניינים שידעתי עליהם רק מעטה, ביוגרפיות של אנשים עליהם מעולם לא שמעתי. אני מניחה שנוח לי להישאר בעולם הביוגרפיות, אולי כי אני-עצמי לא כתבתי פרוזה מזה זמן רב כל כך, אולי כי חיי שלי מעיקים עלי – ונעים ללכת לאיבוד בחייהם של אחרים.

בעבר ביוגרפיות נהגו להיכתב לאט. שכבות קולפו בעדינות, לחשיפת תמונה שלעד תישאר חלקית. מכתבים, הקדשות, חצאי תיעודים וחצאי היכרויות, כולם יחד מתאחדים ליצירת פורטרט בו הצבעים מהוסים. דמותו של אדם אינה עובדה מוגמרת, לעולם לא. ככל שרבים הפרטים הקטנים כך נעשית התמונה מטושטשת יותר. כציור של אשר, בו מדרגות רק מובילות לעוד מדרגות.

תכנים ריקים מתוכן

את הרקע לביוגרפיה שלי אני לא חדלה מלהכין, כמו מרבית בני ובנות דורי. אני מתעדת אותה בשורות קצרות, מעוררות חיוך רגעי ומתמוססות ברגע שלאחר מכן. אני מצלמת רגעים קטנים, מרגשים, שהיו נשארים שלי בלבד אלמלא כן. אני מעדכנת על מקום הימצאי בתקווה לזכות בתואר הנכסף של רשות העיר ב<בר חסר משמעות כלשהו>. אני חולקת קטעים שקראתי ומחשבות שחשבתי. הכל מתועד, שלא יברח חלילה מעיני הביוגרפים.

הדבר היחידי ששכחתי הוא ליצור חיים שיהיו ראויים לתיעוד.

כעולם נמלה

לדאבוני, רק על עצמי לספר אני יודעת.

לא רציתי בכך. רציתי לספר את עולמם של אחרים. לכתוב אותו לתוך דפים בהם אהיה נוכחת רק מעת לעת. להיעלם בתוך דימויים ושורות חסרות. והנה הצר עלי עולמי, התהדק סביבי, עד כי נותרתי במאית של הצגה ללא שחקנים. הבימוי הפך למשחק וההצגה הפכה למונולוג. הביוגרפיה שכתבתי הפכה לאוטוביוגרפיה, אודות חיים שאינם ראויים להעלותם על הכתב. אין זה הולך ליהפך ליללה בכיינית על ריקנות חיי. האמת היא, שמרבית החיים ריקים הם. דברים מועטים ראויים להעלאה לכתב. אנשים מועטים ראויים לתיעוד.

עבודתם של ביוגרפים הינה כנראה הקשה ביותר שישנה. ביוגרפים תפקידם להבחין בניואנסים. תפקידם להבחין באיור זעיר בפינתו של מכתב, באזכור קטנטן לאדם כלשהו, בעמוד מקופל בספר שנקרא לפני שנים רבות.

אני מקלה על אנשים למצוא אותי ומזדהה בכינוי אחד בלבד. מספיק להם להקישו במנוע חיפוש כזה או אחר והרי אני שם. ממלאת את העמוד הראשון מראש ועד עקב. שמי ערום אנכית, בשורות על גבי שורות. אני מסבירה בעצמי, בפרטי פרטים, את כל הניואנסים. כל הזמן. העניין בניואנסים הוא שככל שיש יותר מהם, התמונה אינה רק נשכחת, אלא הופכת כמעט חסרת משמעות. למן הרגע שהחיים החלו נמדדים במשפטים קצרים וקליטים המתעדים אותם, הרי שאבד הכלח על פסקאות, שלא לומר פרקים. איחוד המשפטים הללו אינו יוצר פרק. רק בליל מסורבל של סעיפים.

כשאתה היית נקודה ואני מקף

לעיתים אני מוצאת עצמי מחשבת רגע קיים בסימני פיסוק. מנסה לחשוב היכן תתחיל הפסוקית, היכן יסתיים המשפט. למה אוכל לתעל אותו. אני מנסחת במהירות וממהרת לעדכן. שלא אשכח. השכחון יגזול ממני, חלילה, גיחוך אינטרנטי אחד נוסף מאנשים שפעם נהגתי להכיר והיום אנו אך קהל האחד לשני. הדברים חדלים להיות עצמם והופכים לשבריר של עצמם. לרגעים אד-הוק. התיעוד מיידי כל כך שאיכשהו מושאם נשכח. הופך חסר משמעות. סיפור ללא סיפור.

לביוגרפים שלי יהיה קל. הכל יימצא שם. ניואנסים על גבי ניואנסים. הם לא ייאלצו לחפש איורים בפינתם של מכתבים, משום שכך או כך, הכל מוקלד ומקוטלג בסדר מופתי בתיבת הדואר האלקטרוני שלי. הם ימצאו עלי כל פרט קטן.

חוץ מאותי. אני כבר מזמן לא שם.

When I pronounce the word Future"

.he first syllable already belongs to the past

When I pronounce the word Silence

.I destroy it

When I pronounce the word Nothing

".I make something no non-being can hold

מקס וובר, תיאורטיקן בן המאה ה-19, תיאר את החיים המודרניים כחיים נטולי קסם. חיים בהם מה שנהג להיות מיסתורי ואזוטרי הפך למובן, מוסבר באמצעות חוקים מדעיים. הפכנו ליצורים אנליטיים, כלואים בתוך כלוב ברזל של תבונתם-שלהם.

וובר לעולם לא יכול היה לחזות כיצד ייראה העולם בתחילת המאה ה-21. את המידע שנגיש כל כך, עד כדי כך שהפך חסר ערך. את השיחה, שהפכה לשרשרת תגובות. את הצחוק שהפך ללחצן "לייק". מערכות יחסים שלמות יכולות ליפול ולקום על השאלה מתי נשנה את ה"ריליישנשיפ סטאטוס". הוא לא יכול היה לחזות את המיתוג הציני של כל דבר ושל כל אחד.

האם בעולם כמו שלנו עוד נותר קסם, או שכלוב הברזל של המאה ה-19 הפך לכלוב של סיבים אופטיים, בו אנו כלואים לא מתוך כפייה, אלא מתוך הסכמה צינית ואדישה?

בשביל להבין את מה שאני הולכת לומר, אבקש מכם לפתוח טאב חדש. זה לא ספאם, אלא טריק קטן וחמוד, נשבעת.

הכנסו ל-google.com. הקישו Where is Chuck Norris. עכשיו לחצו על I'm feeling lucky.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – — – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

קסם יומיומי

חברתי דפנה שלחה לי את הטריק הזה. בשיחת ג'יטוק לילית היא טענה שגילויים קטנים כאלו, מציאת בדיחות פנימיות ברשת שכולה רצינית להחריד, הם כהחזרת הקסם לעולם. ההתרגשות שבגילוי דבר-מה שרק ישב שם וחיכה להתגלות. דבר-מה שמעלים, אפילו אם לרגע, את הבדידות. זה מעין דבר קטן וייחודי, שרק יושב שם ומחכה למישהו שימצא אותו. הרגשת הייחודיות, הנדירה כל כך בימינו, היא הקסם.

ההבדל הגדול, אמרתי אני, הוא שזוהי פעולה אנושית. נכתבה בידי אנשים, למען אנשים. אין פה תחושה שמימית, אלא רק התגלות גשמית, נחמדה עד כמה שתהא. "גם הקסם שהיה פעם הוא כזה", טענה היא.

לפחות הם לא ידעו את זה אז.

ספרות זולה

אתוודה ואומר: כשהייתי קטנה הייתי מכורה לפנטסיה. קצת סרטים וטלוויזיה, בעיקר ספרים. מגיל שמונה ועד שלוש-עשרה בוודאי קראתי את טרילוגיית "שר הטבעות" לפחות עשר פעמים. גם ספרים איכותיים פחות, שאין לי אומץ להודות בקריאתם בפורום זה. מטולקין בואכה ז'ול ורן ועד זינה הנסיכה הלוחמת, חיפשתי קסם. חיפשתי את המרכיב הסודי הזה. אחר כך התבגרתי – וקראתי ספרים של "מבוגרים", אבל אף פעם לא הצלחתי, עד עצם היום הזה, ליהנות מסיפור שנכתב בידי ישראלים. זה מובן מדי, זה קרוב מדי הבייתה.

כשיצאו ספרי "הארי פוטר" והפכו לתופעה עצומת-מימדים הבנתי שזו לא רק אני. שכולנו מחפשים להיות חלק ממשהו שלא נוכל ליצור בעצמנו. כולנו מחפשים את הסוד הזה שיהיה רק שלנו. כולנו רוצים להיות הילד היחידי במינו שיודע את מה שאף אחד אחר אינו יודע. לגלות ברגע שאנחנו לא כאלה משעממים כמו שחשבנו.

אחד מאיתנו

בחיים הפוסט-מודרניים שאלת האלוהות כבר אינה רלוונטית. גם אצל מאמינים, היא אינה מכריעה את מרבית הדילמות הקטנות בחיים. החל בסוגיות כמו מה אלבש וכלה במה אעשה כשאהיה גדולה. גם אם הוא שם, אלו סוגיות שאינן שלו לפתור.

הסיבה לכך היא אחת. הסוגיות הללו תמיד נשאלות בגוף ראשון. אין מקום לאל להכריע, משום שאלו סוגיות סובייקטיביות ותו לא. הוא אינו חלק מהדיון כלל.

האירוניה היא שבעולם המורכב מאינדיבידואלים אין ולו דבר אינדיבידואלי אחד. אין בעלות אמיתית על דבר. אלבומי התמונות כבר מזמן עזבו את מקומם על המדף ותפסו מקום חדש כשעשוע לחברים של חברים של חברים. אפילו הזכרונות חדלו מלהיות רכוש פרטי. אנו מקדשים את הסובייקט ומעלימים את הסובייקטיביות. לכולם יש מילה שווה בקביעת ערך החיים שלנו.

קסם מסוג אחר

האם דווקא העולם החדש, העולם שנבנה כולו בידי אנשים, למען אנשים, יכול להכיל בתוכו קסם? האם מציאת איקס קטן על מפת אוצר אינסופית שנוצרה כולה בידי אדם, המאוחסנת על גבי שרתים רועשים ומחוברת בידי כבלים שקופים, שקולה לג'ים הוקינס של סטיבנסון, שיצא למסע בעקבות אוצר פיראטים כמוס?

זהו קסם, אבל קסם מסוג אחר.

אקסהיביציוניזם

דפנה אמרה שאחד הדברים הקסומים בגילוי סוד אינטרנטי שכזה הוא ההתרגשות של גילויו בפני העולם. אולי זה מה ששובר לי את הקסם. זה לעולם לא יהיה שלך. זה אוצר שכל המטרה במציאתו היא חשיפתו בפני אחרים.

אבל אולי זהו בדיוק הדבר היוצר את הקסם?

רקמה אנושית אחת

הכל מדברים על הניכור שבחברה המודרנית, אבל איש לא מדבר על הקרבה. ברשת נחשפתי גם לאנשים שלעולם לא הייתי מכירה בנסיבות אחרות, לדעות שלא הייתי מכירה בנסיבות אחרות, למידע אינסופי. ברשת הפכתי, למספר רגעים, למיוחדת. אנשים קוראים אותי. הם בדרך כלל קוראים אותי ב-140 תווים, אבל הם קוראים אותי. גם זה משהו מיוחד, החשיפה הזו.

אולי מה שמיוחד בצ'אק נוריסים למיניהם הוא שהם שוברים את ההרגשה שהכל ברור, שכבר אין שום סיכוי להיות מופתעים. הטריקים האלו לא יישארו של אדם אחד, אבל הם מעולם לא נועדו להיות של אדם אחד בלבד. הרי כל אוצר מוטמן בכדי שיגלו אותו.

אולי דווקא בתוך המותגים והציניות והפוסט-מודרניזם נמצאת לה שלהבת קטנה של אמונה בכך שלא משנה מה, אנשים ימשיכו להפתיע אותנו. האנושות תמשיך להפתיע אותנו.

אולי זה הקסם שהחזרנו לעצמנו.

אם אתם רוצים להעביר את הזמן בעוד משחקי חנונים, אתם מוזמנים למצוא כמה כאן.

אסיים בשיר שעל שמו נקרא הבלוג – ושתמיד איכשהו נוגע במקום הרגיש הזה.

יום קסום (:

כל החיים שלי עברתי דירות. מקריית מוצקין לקריית חיים, קצת לביאליק, שוב למוצקין, משם לנהריה, ללמוד בקיבוץ, אז בעיר – ואז לכפר-ורדים. אחר כך צה"ל העביר אותי ממקום למקום. אחר כך כבר עברתי בעצמי בעולם, מפה לשם, ואז לשם אחר. היו המון "שמים".
אמרתי לעצמי שאני הולכת ל"שם", אבל בעצם פשוט ברחתי מ"כאן".
אחר כך עברתי לתל-אביב – ושוב לא רציתי לעבור. אפילו אימצתי חתולה, שלא תתן לי לברוח בכזו קלות.

כשאת כל הזמן זזה ושום מקום הוא לא הבית שלך, כל מקום הוא קצת הבית שלך. את מאמצת בתים. את מבייתת מקומות, משפחות, חברים. כולם נעשים בתים קטנים, על זמן שאול. את יושבת ומחכה שהם יתפרקו. את כבר מוכנה לכך טוב. את כבר יודעת לבנות בתים חדשים במהירות.

– – – – – – – –

אף פעם לא הייתי ילדה של אבא. תמיד רציתי להיות, אבל איכשהו תמיד התנגשנו זו בזה. אחותי איישה את המקום הזה. זה תמיד הציק לי.

פעם אחת הלכתי עם אבא שלי לחי-בר. אמא למדה אז עיצוב-פנים בחיפה והאוטו שלה היה מקולקל, אז הסענו אותה ללימודים. אבא אמר שנלך לטייל. הייתי בת חמש, אולי שש.

אני זוכרת ראמים ועופרים. קראתי להם "במבים". רציתי ללטף אותם, אבל הם פחדו. נסענו אז במכונית הישנה של אבא שלי. הבטתי החוצה לעבר העצים הצפופים דרך חלונות מאובקים, עליהם אצבעותיי ציירו בקווים מעוגלים. הן נהיו אפורות מאבק. ניגבתי אותן בהחבא על המכנסיים. אחר-כך אכלנו חומוס בחיפה איפשהו. אבא שלי התחבר מהר עם העובדים, כמו שהוא תמיד עושה. הוא ניסה לשכנע אותי לאכול כנאפה לקינוח, אבל רציתי גלידה.

היום, כשאני חושבת על זה, הייתי אוכלת כנאפה עם גלידה ליד.

זה כאילו נכרתה לי פיסת ילדות. מכל הבתים שאלו שאני מחכה שיתפרקו, זה היה האחד שהייתי בטוחה שיישאר לעמוד על כנו על סוף הימים, לפחות סוף הימים שלי.

ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?

הבטחתי לעצמי שלא אנטוש עוד בלוג.
אני תמיד עושה את זה, מתחילה לכתוב משהו ועוזבת אותו אחרי חמישה פוסטים, עשר דמויות או מאה ועשרים עמודים.
יש לי עכשיו קוראים. לא המון, אבל הם שם. אני צריכה לנצל את המומנטום. קל לקבל חשיפה כשפתאום יש קהל. האינטרנט הזה הוא כלי יעיל.

לזכותי ייאמר שהייתי עסוקה.
נכון כתבתי בפוסט הקודם שאני צריכה שינויים?
אז כמו בכל קיץ, קיבלתי את השינויים שלי.
בחודש-וקצת האחרונים הספקתי להחליף חוג לימודים (פילוסופיה בהיסטוריה של המזרח התיכון), לעזוב את העבודה ולחזור כעובדת במחלקה אחרת, לעבור לא אחת, כי אם שתי דירות, למחול קצת על הגאווה שלי, להתגאות קצת בדברים שלא חשבתי שאתגאה, להכיר אנשים נפלאים, להיפרד מאנשים נפלאים לא פחות.
ולהיות שיכורה. מאוד מאוד שיכורה.

אני לא יודעת למה זה, אבל דברים כאלו תמיד באים במטחים. זה אופף אותי מכל כיוון, עד כדי כך שאני כבר לא יודעת מה ומאיפה – ולפני שאני יודעת הכל נגמר. הפסקת אש. רגיעה. נשימה עמוקה.
שעמום.
ומה עכשיו?
עכשיו, אני מזכירה לעצמי, צריך לחיות. בצורה רגילה כזו, בלי יותר מדי עליות וירידות, כי הרי צריך לסיים את התואר מתישהו.
וסקס?
הפרייה מלאכותית? אני משרבבת חיוך עקום, נאנחת וחוזרת לרבוץ על הספה החדשה והצבעונית שלי.
שיהיה.

תמיד חשבתי שאני דג גדול מדי בשביל הביצה שבה דשדשתי כל החיים.

תמיד חלמתי על מה יהיה כש- והיה לי ברור שכשה"כש" הזה יגיע, הכל יהיה שונה. חיכיתי לדברים הגדולים האלו שיקפצו עלי.

אני מתחילה לגדול, כנראה, כי אני מאבדת אמון בעתיד.

אני כבר לא הדג הגדול ששוחה בפריפריה, אלא הפלנקטון שטובע בתל-אביב.

קל לחשוב שהכל פונקציה של הנסיבות, כאשר הנסיבות מקלות על כך – אבל כיום אני כבר לא באמת יכולה להאשים את הנסיבות. הן דווקא ממש בסדר. זו כבר לגמרי אני שלא עושה איתן כלום.

כשהייתי קטנה הצבתי לעצמי טיים-ליין. בינתיים אני לא רק חורגת ממנו – אלא מתרחקת ממנו אלפי-מילין. כל כך קל לשכוח מהם הדברים שבאמת רצית לעשות כשיש כל כך הרבה דברים שאת צריכה לעשות – ולאף אחד מהם אין ולו קשר קל לראשונים.

הייתי כל כך עסוקה בשנה הזו מאז שעברתי לתל-אביב שבכלל לא חשבתי על רצונות. רק על הישרדות. ברגעים המעטים שבהם לא למדתי ו/או עבדתי עסקתי בעיקר באיסורים. אסור לי לבזבז יותר מדי כסף ואסור לי לאכול יותר מדי ואסור לי להיות יותר מדי מיזנתרופית – אבל גם לא יותר מדי חברותית.

מרוב שכיליתי את זמני בריצות ובהגבלות הצלחתי לשכוח מה הייתה המטרה של כל העסק מלכתחילה – ופשוט המשכתי מכח האינרציה.

לפעמים מתחשק לי לעזוב את העיר, סתם בשביל שתחזור התקווה הזו, שאומרת לי שהדברים יכולים היו להיות שונים. שזו הכל אשמת הנסיבות. שאני עדיין דג גדול, זו פשוט הבריכה שלוחצת.

יולי הוא תמיד חודש קשה.

אני לא יודעת למה זה יוצא ככה. את בית הספר היסודי סיימתי מזמן, ליולי אין שום משמעות מבחינתי – אבל איכשהו תמיד הכל מתפוצץ ביולי.

בכל יולי מזה שנים אני מרגישה שאני לא מסוגלת להמשיך בדברים כמו שהם. לפני שלוש שנים עצרתי את הכל וטסתי לאירופה, לפני שנתיים עזבתי את הכל וטסתי למזרח-אסיה, לפני שנה עזבתי את אסיה ועברתי לתל אביב.

אולי זה הקיץ, הלחות שמשחקת לי עם הראש ומכריחה אותי להחליט החלטות, להכיר בכך שלא טוב לי במצב הנוכחי, או בני-הנוער שעושים רעש מתחת לבית כל הלילה ומכריחים אותי להישאר ערה ולחשוב. אולי זה סתם סימן לכך שעוד מעגל הושלם – ושהגיע הזמן להתחיל לצייר אחד חדש, חופף לו.

כך או כך, הרגשה של שינוי זורמת בעורקיי ואני לא יכולה להתכחש לו יותר. הגיע הזמן לדרך חדשה.

עכשיו השאלה היא איך מוצאים את הדרך הארורה הזאת.

מצד אחד אני חושבת שאמירות כמו "אני לא ילדה, אני צריכה להפסיק לברוח" מעצבנות אותי. הבורגנות והפלצנות שבהן מעצבן אותי.

מנגד, האמת שנמאס לי לברוח. אולי זה כי אני לא ילדה, אולי זה כי סתם נמאס לי, באופן כללי.

אני חושבת שאני צריכה יציבות, רק כזו מהסוג המעניין.

ועתה אבחר לקטוע את הנימה המלנכולית לטובת נימה אינטרסנטית.

אולי אתם יודעים איך אשנה את החיים שלי?

אולי אתם מכירים דירה יפה בתל אביב שמחפשת דיירת סמי-ענייה?

אולי יש לכם איזו עבודה ששמעתם עליה – ואתם חושבים שאוכל להתאים?

אולי סתם בא לכם לספר משהו מעניין, שיגרום לי לחשוב? לפעמים הכל בנאלי שאפילו לחשוב אני שוכחת.

ואם זה לא מועיל ולא מעניין – בחייאת ראבאק, תספרו לי משהו מצחיק.

כל מה שאני צריכה זה טריגר.