הבעייה של השמאל

Posted by: גל חן on: 23/03/2013

• In: אינטרנט
• 9 Comments

אתם יודעים מה הבעייה של השמאל? אני אספר לכם! הבעייה של השמאל היא שאו מיי גאד, למי אכפת לעזאזל?!

"השמאל" אוהב לדבר על עצמו. היום זה הטור של דרור פויר, אתמול זו מלחמת הפמיניסטיות הגדולה בפייסבוק, שלשום זו הייתה נעה שינדלינגר, או איך שלא מאייתים את זה, עם הקולולולולו. או שזה בעצם פחות "לו" אחד? איבדתי ספירה.

אז כאילו, לא נעים לי לבאס והכל (טוב, על מי אני עובדת, אני מתה על זה), אבל מי האנשים האלו בכלל?

נתחיל בשינדלינגר. אתם יודעים מה, בואו נקרא לה נעה. לוקח לי יותר מדי זמן להקליד את שם המשפחה שלה. יום בהיר אחד מתמלא הפיד שלי בזעקות קורעות לב, כעס ונהי, על איזו בחורה אחת שבחיים לא שמעתי עליה, שמסתבר שאנחנו חולקות קהילה מדומיינת, או לפחות כך אמרו לי. אם הצלחתם לא לשמוע על הסיפור הזה, אז קודם כל, אני מקנאה ואשריכם – אבל לעניין, זו בחורה שכתבה בפייסבוק שהיא מרוצה שהתרסק מסוק צבאי והוסיפה "קולולולו", בשביל האותנטיות. בכל מקרה, פייסבוק הלך וגעש, מתמלא עד אפס מקום בפוסטי גינוי, שאט נפש, בוז וכו' וכו'. אלוהים ישמור, מישהי מהמחנה שלי סרחה, אני מוכרחה לגנות. לגנות ולגנות ולגנות. לא משנה שמעולם לא שמעתי עליה לפני כן – אבל אנחנו מאותה משפחה אקטיביסטית, מסתבר, אז אני מוכרחה להגדיר מי היא ומי אני, ואיפה אנחנו מתחילות ונגמרות, אני ונעה.

אבל נעה באה בזמן טוב, כשבדיוק אותו שמאל מאורגן היה בפוסט-טראומה מהפסקת פעילותו של העמוד הפופולרי "ציונה מריירת", שכלל רכילויות פיקטיביות על דמויות בולטות בשמאל ההוא. למשך כמה ימים נפלאים שכללו סטטוסים בכל שעה עגולה חבריו גם קיבלו הכרה. אנחנו חשובים מספיק. למען הגילוי הנאות, גם אני הופעתי שם. לזכותי ייאמר שזה היה כאאוטסיידרית וריפרר לפוסט ההוא שלי על טובא זנגריה.

זמן קצר אחרי כן, כדי שלא נשתעמם, הפמיניסטיות הרדיקליות פתחו בגרסה המקוונת של משחקי הכס (לא ארחיב, גם כי אני לא רוצה להיות זו שמגדירה מיהי ג'ופרי ומיהי קייטלין וגם כי לא ממש אכפת לי) – ומיד לאחר מכן הגיע הטור של דרור פויר, שמסביר לנו למה השמאל עוסק בשנאה וביקורת עצמית ובמי ראוי ומה חשוב. למרבה האירוניה, הטור מרמז לכך שיש ראויים, פשוט מגדיר אותם בצורה שונה. בקיצור, בלאגן.

אז פה הגיע הזמן שלי לנצל את מעמדי כשייכת-חיצונית לקהילה המדומיינת הזו של השמאל, בעיקר כי כל המאבקים האלו על מי בפנים ומי בחוץ גורמים לי להתבלבל. כולם מנסים להגדיר מהי "הבעייה בשמאל" – ואני בכלל לא מבינה מיהו השמאל הזה שהם מדברים עליו. מה הופך אותם, אותנו, לקהילה? זה שכולנו מצביעים העבודה וצפונה? התמיכה בשתי מדינות לשני עמים? סוציאל דמוקרטיה? קריאת עיתון הארץ? סקולריזם? חמש שנים לפחות בין כותלי גילמן? כמה מהסעיפים הם תנאי מספק בשביל להיכנס למועדון האקסקלוסיבי?

הרצון הזה להגדיר, לקבוע מי בחוץ ומי בפנים, הוא בדיוק מה שגורם לכל הסכסוכים האלו – ומה שגורר את המגלומניה הבלתי סבירה הזו. או שאני הכל, או שאני כלום. אתם יודעים מה, בואו נפתח על זה דיון בפייסבוק. 300 תגובות, כדי לראות מי יהיה השורד האחרון שיקבל את כמות הלייקים המרבית. אוי, שנייה, פניתי אליכן בלשון זכר. נפסלתי עוד לפני שהתחלתי.

העניין האירוני ביותר בכל העסק הזה, הוא שדווקא הפרקטיקה הזו של הכלה והדרה היא פרקטיקה מאוד ימנית, אם תרצו (נו פאן אינטנדד). הקהילה צריכה להחליט מי ראוי ומי לא וממשיכה להגדיר את הגבולות שלה ולהדק את אחיזתה בחבריה. אלוהים יעזור להם אם הם יהיו לרגע לא PC, או יצאו לבר של סחים, או יפתחו קצת הומור עצמי ויבינו שהשעות האלו של דיונים אינסופיים לא מובילות לכלום וילכו לעשות עם עצמם משהו נהנתני. סורי, אתם לא מתאימים. לכו, לכו לגדה לכרות עצי זית יחד עם כל שאר הפשיסטים שיוצאים לנמל.

טו מייק א לונג סטורי שורט, או לפחות שורטר – רוצים לפתור את הבעייה של השמאל? תנוחו. שיגעתם אותי כבר.